ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות/פברואר 2024

מושבת הכף ההולנדית הייתה מושבה בדרומה של יבשת אפריקה. לאורך רוב שנות קיומה הייתה המושבה תחת חסותה הישירה של חברת הודו המזרחית ההולנדית. בראשיתה שימשה המושבה כתחנת אספקה לספינות בקייפטאון המודרנית, בסמוך לכף התקווה הטובה, אך במהלך השנים הוקמו בה מאות משקים חקלאיים לצד יישובים חדשים. במקביל, התיישבו בה מהגרים אירופאים רבים. הם התפזרו ברחבי הארץ ועקב כך גדלה המושבה לכדי שליש משטח דרום אפריקה המודרנית. צביונה של החברה הלבנה שהתגבש בשטחי המושבה היה של חברת איכרים נוצרית ושמרנית. בדרך כלל הגיעו תושביה מהשכבות הנמוכות בחברה האירופאית, וגם אם החיים במושבה שיפרו לעיתים את רמת חייהם, הם חיו בדרך כלל בדלות.

התרחבות המושבה במרחבים שיהפכו לימים לדרום אפריקה, הביאה להתנגשויות רבות בין המתיישבים האירופאים לבין האוכלוסייה השחורה המקומית. ההתנגשויות הסתיימו תמיד בניצחון המתיישבים, ולרוב אף בניצחון מכריע. בתקופת קיומה של מושבת הכף ההולנדית התגבשו גם כמה מהתהליכים החברתיים והתרבותיים החשובים ביותר בתולדות דרום אפריקה, לרבות התהוות החברה האפריקאנרית, הצבעונית והאסייתית במקום. לבסוף, לקראת סופה של המאה ה-18, עקב קשייה המדיניים של הולנד במלחמות המהפכה הצרפתית ובמלחמות הנפוליאוניות, עברה המושבה לידיה של האימפריה הבריטית, אשר הקימה בה מושבה בעלת שם זהה.

שמה של המושבה נגזר מהשם כף התקווה הטובה, המצוק הסלעי שנמצא בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה, שממנו החלה ההתיישבות האירופית. העיר קייפטאון הסמוכה לכף התקווה הטובה שימשה כבירת המושבה.

אלקיביאדס (450 לפנה"ס – 404 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי אתונאי, בן למשפחת האלקמיונידים. נודע לשמצה בשל הפכפכותו. אלקיביאדס קנה לו אויבים רבים בכל מקום שבו פעל, והחליף מספר פעמים את נאמנותו: מאתונה לספרטה, מספרטה לפרס תחת שלטון המלך דריווש השני, ושוב לאתונה. הוא מילא מספר תפקידים משמעותיים במהלך חלקה השני של המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה, הן כמצביא והן כיועץ אסטרטגי ופוליטי לכל הצדדים הלוחמים.

בין השנים 422–415 לפנה"ס נמנה אלקיביאדס עם חשובי המנהיגים בעירו, והיה אחד התומכים הבולטים במסע המלחמה לסיציליה, שכשל. מיד לאחר הפלגת צי המשלוח לדרכו טפלו עליו יריביו הפוליטיים אשמה של חילול הקודש ותבעו להעמידו למשפט. כדי לחמוק מכך, ערק אל הספרטנים, ובין השנים 415–412 לפנה"ס פעל בספרטה כיועץ לניהול המלחמה נגד אתונה. לאחר שרכש לו יריבים ואויבים גם בספרטה, ברח לאסיה הקטנה ומצא מקלט בחצר האחשדרפן הפרסי טיספרנס, ששלט באזור מטעמו של מלך פרס, דריווש השני. בין השנים 412–411 לפנה"ס שימש יועץ לטיספרנס ותוך כדי כך ניהל מגעים חשאיים שנשאו פרי עם תומכיו הפוליטיים באתונה, ונקרא לחזור לעירו ולהילחם למענה.

בשנים 411–406 לפנה"ס שירת כסטרטגוס ונחל ניצחונות צבאיים רבים על הספרטנים. אולם, אחרי תבוסת האתונאים בקרב נוטיון סר חינו, ומתנגדיו הפוליטיים הצליחו להגלותו מן העיר. הוא פרש אל תראקיה ולא שב עוד לאתונה. עם סיום המלחמה הפלופונסית, בשנת 404 לפנה"ס, ברח מזעם הספרטנים המנצחים אל אסיה הקטנה בתקווה לקבל שוב מקלט אצל הפרסים, אלא שתקוותו נכזבה והוא נהרג בנסיבות לא ברורות בסַטְרַפִּיָה של פריגיה. לפי כמה מקורות נרצח בידי הספרטנים או בידי שליחיהם, מקור נוסף טוען שנרצח בידי בני המשפחה הזועמים של פילגשו באותה עת, טימנדרה.

גואנו הוא השם הקיבוצי שניתן ללשלשת של עופות ימיים וגללים של עטלפים וכלבי ים. מקור המילה הספרדית מהמילה Wanu בקצ'ואה, שפת האינקה, שפירושה "לשלשת של עופות ימיים". המונח "גואנו" משמש גם לתיאור זבל אורגני שמקורו בדיג. בשימוש כזבל, הגואנו הוא דשן פורה ביותר בשל תכולה גבוהה של חנקות, זרחות ואשלגן, שלושה סוגים של חומרי מזון החיוניים להתפתחות הצמחים. המסחר בגואנו במאה ה-19 שיחק תפקיד מרכזי בהתפתחות שיטות החקלאות האינטנסיבית המודרניות, והוביל להשתלטות של מדינות ואנשים פרטיים על איים נדחים ברחבי העולם ששימשו מושבות לעופות. ניצול הגואנו הביא במהלך המאה ה-20 להכרה בצורך לשמר את העופות מייצרי הגואנו ויושמו תוכניות שנועדו להגנתם. עם הגידול שחל בפופולריות של מזון אורגני חל גם גידול בביקוש לגואנו, המשמש בחקלאות אורגנית כתחליף לדשן הכימי.

במערות בהן שוכנים עטלפים, מצטברות לעיתים ערימות גדולות של גואנו. הן מהוות גומחה אקולוגית עבור יצורים רבים, בהם עכבישים, תיקנים ופרוקי-רגליים אחרים. ערימות אלו פולטות צחנה גדולה (כתוצאה מתהליכי הפירוק והחימצון של הגואנו) עד שיש מערות שמחייבות שימוש בבגדים וציוד מתאים על מנת להיכנס ולחקור אותן.

ארסנל הוא מועדון כדורגל אנגלי מצפון לונדון, המשחק בפרמייר ליג ונחשב לאחד המצליחים ביותר בכדורגל האנגלי. לאורך השנים זכה המועדון ב-13 אליפויות ועשר פעמים בגביע ה-FA, והוא מחזיק במספר שיא של עונות רצופות בליגה האנגלית הבכירה.

המועדון הוקם ב-1886, והצטרף לפוטבול ליג כעבור שבע שנים. אחת התקופות הטובות ביותר בתולדותיו הייתה בשנות ה-30 של המאה ה-20, בהן זכה בחמש אליפויות ובשני גביעי FA. ב-1971 זכה המועדון בדאבל הראשון שלו. בעשרים השנים האחרונות המועדון זכה להצלחות רבות שכללו זכייה באליפות ובגביעים, בנוסף להיותו המועדון הלונדוני הראשון שהעפיל לגמר ליגת האלופות.

לאוהדי ארסנל יש יריבות ספורטיבית ארוכת שנים עם אוהדיהם של מועדונים אחרים. היריבות הידועה ביותר היא עם טוטנהאם הוטספר, והמשחק בין שני המועדונים מכונה "הדרבי של צפון לונדון". ארסנל הוא אחד המועדונים העשירים ביותר בכדורגל האנגלי, ובשנת 2008 שוויו הוערך בכ-600 מיליון לירות שטרלינג. באותה שנה עבר המועדון לאצטדיון האמירויות לאחר עשרות שנים שבהן השתמש באצטדיון הייבורי.

פיליפוס החמישי (238 – 179 לפנה"ס) היה מלך מוקדון משנת 221 לפנה"ס ועד מותו. פיליפוס היה בנו של דמטריוס השני איטוליקוס, מלך מוקדון ונכדו של אנטיגונוס השני גונאטס, מלך מוקדון. הוא עלה לשלטון לאחר מותו של אנטיגונוס דוסון שהיה בן דוד של אביו. מכיוון שהחל למלוך בגיל צעיר, מיד לאחר עלותו לשלטון פרצה מלחמת בעלות הברית (220–217 לפנה"ס), שבמהלכה הוכיח את עצמו פיליפוס כמצביא מוכשר, ולאחריה היה מעמדה של מוקדון ברחבי יוון איתן מתמיד. עם זאת, הצלחותיו במלחמה גרמו לפיליפוס להעריך את כוחו יתר על המידה, והוא כרת ברית עם חניבעל מקרתגו נגד הרפובליקה הרומית, במטרה להשתלט על השטחים הרומיים באיליריה. בעקבות כך הסתבכה מוקדון במלחמה המוקדונית הראשונה, שהסתיימה עם החתימה על שלום פויניקי שלא שינה מהותית את המצב הקיים.

עם זאת, לאחר המלחמה הרומאים לא חדלו מלהתערב בענייני הבלקן, ובסופו של דבר הכריזו שוב מלחמה על פיליפוס, ופרצה המלחמה המוקדונית השנייה. מלחמה זו הייתה הרסנית הרבה יותר מקודמתה, פיליפוס הובס בקרב קינוסקאפאלאי ונאלץ להסכים לתנאי שלום נוקשים. במסגרת תנאי השלום ויתר פיליפוס על יוון, והרומאים הכריזו על עצמאותה. לאחר המלחמה האמין פיליפוס שיוכל לחיות בשלום עם המנצחים, ולהסתפק בארץ האם המוקדונית בלבד. הוא אף סייע לרומא במלחמת נאביס ובמלחמת אנטיוכוס. בתמורה לכך הותר לו לקבל חזרה חלק מהשטחים שאיבד.

את שנות שלטונו האחרונות הקדיש פיליפוס לחיזוק הממלכה מבחינה פנימית, והצליח לייצב אותה מבחינה חברתית וכלכלית. מדיניותו לא יכלה לעורר חשד אפילו בחשדנים שבמדינאי רומא, אולם למרות זאת המשיכו הרומאים להתערב בענייניו ולהאשים אותו שהוא מתכנן מלחמה חדשה. הם אף הציתו סכסוך ירושה בין בניו, שהסתיים ברציחתו של אחד מהם. רק מותו בשנת 179 לפנה"ס מנע מסע מלחמה רומאי שלישי ואחרון. ירש אותו בנו פרסאוס, שעד מהרה הסתבך עם רומא שוב, ובמלחמה המוקדונית השלישית אבדה למוקדון עצמאותה לנצח. את שארית חייו העביר פרסאוס בבית כלא רומי.

קודו גמלוני הוא מין אנטילופה גדולה בסוג קודו החיה ביבשת אפריקה. מין זה משויך לשבט סלילני קרניים בתת-משפחת הפרים, וכמו שאר קרוביו גם הוא מעלה גירה. הקודו הגמלוני הוא בעל חיים מרשים וחינני: הוא מתנשא בכתף לגובה של כמטר וחצי בממוצע, ולו רגליים וצוואר ארוכים, רעמה קצרה בכתף ואוזניים גדולות. פרוותו בצבע חום-אפרפר ומפוספסת בלבן. המין מפגין דו-צורתיות זוויגית ניכרת: הזכר גדול וכהה מן הנקבה, ובעל זקן וזוג קרניים ארוכות וסליליות. לעומתו, הנקבה בהירה ונטולת זקן וקרניים. הקודו הגמלוני הוא המין הגדול בסוגו, והאנטילופה השלישית בגודלה לאחר מיני האילנד.

תפוצתו של הקודו הגמלוני מתפרסת על פני דרומה ומזרחה של יבשת אפריקה – החל מסודאן ומצ'אד וכלה בנמיביה ובדרום אפריקה. הקודו הוא יונק זהיר וחששן, המסתייע בחושיו החדים וביכולת ההסוואה הטובה שלו על מנת להתרחק מסכנות, ודריכותו גוברת במיוחד בעת גישתו למקורות מים. הסבך הצפוף משמש לו כמקום מפלט מפני טורפיו, והוא נוהג לנוס לתוכו בשעת סכנה ולקפוא על מקומו ללא תזוזה כך שפרוותו החדגונית והמפוספסת מתמזגת היטב בנוף האפלולי. חרף מידות גופו, הקודו הגמלוני אתלטי וקליל למדי, ומסוגל לקפוץ בנקל מעל מכשולים בגובה של כ-2.5 מטר על מנת להתנער מרודפיו.

הקודו הגמלוני היה מוכר במשך אלפי שנים לילידי אפריקה ואף יש לו אזכורים בספרות העת העתיקה; הוא נצפה לראשונה בטבע על ידי האירופאים באמצע המאה ה-17 עם הקמת מושבת הכף ההולנדית בכף התקווה הטובה, ותואר על ידם כשילוב של עז ואייל. מין זה הוא האנטילופה הפופולרית ביותר בציד הספורטיבי, ובשרו נמצא בשימוש ניכר במטבח הדרום-אפריקאי; עקב כך, הוא מגודל על ידי האדם באלפי חוות פרטיות במדינות אפריקה הדרומית, אשר מתפקדות כשמורות טבע וגורמות לאוכלוסייתו לשגשג. מצב השימור שלו מושפע רבות מכך ונחשב לשפיר דיו. מקרניו של זכר הקודו הגמלוני מכינים את השופר התימני הנהוג אצל יהדות תימן.

עלילת החמור הייתה עלילה שהופצה נגד היהודים בעת העתיקה ולפיה אלוהי היהודים זוהה עם החמור והיהודים סגדו לפסל בדמות חמור שהיה מוצב בבית המקדש בירושלים. העלילה נחשבת לאחת משלוש ההאשמות המבזות ביותר שהופנו כנגד היהודים בעת העתיקה, לצד עלילת המצורעים ועלילת קורבן האדם. מקור העלילה במצרים העתיקה בתקופת בית שני. שורש העלילה היה הזיהוי המצרי של אלוהי היהודים עם סת, האל המצרי שנחשב למקור כל הרעות והאסונות התוקפים את המצרים ואת אליהם, ולעיתים תואר בצורת חמור. תפוצתה של עלילת החמור בעולם היווני גרמה לרגישות רבה אצל היהודים, וייתכן מאד שמסיבה זו נמנעו מתרגמי התורה ליוונית (תרגום השבעים) מן השימוש במילה היוונית ל"חמור" כאשר היא קשורה במשה.

בית המקדש בירושלים היה מוכר לרוב המחברים היווניים והרומיים שעסקו במוצא היהודים ובמנהגיהם, אך הכניסה אליו הייתה אסורה ללא-יהודים ומשום כך הטקסים הדתיים שנערכו בו היו בבחינת מסתורין. האגדה על פולחן החמור הייתה דרך "לחשוף" את המסתורין המיוחס לאל היהודי. לעלילה היו מספר גרסאות. מנסיאס סיפר על פסל של ראש חמור מזהב שנגנב מבית המקדש. אצל דיודורוס נשמר סיפור על כך שאנטיוכוס הרביעי גילה בקודש הקודשים פסל של משה רוכב על חמור. אפיון כתב שאנטיוכוס מצא שם פסל ראש חמור מזהב ולקח אותו יחד עם יתר אוצרות המקדש. גרסת ראש החמור מזהב הופיעה גם אצל דמוקריטוס. טקיטוס ופלוטרכוס הסבירו את פולחן החמור היהודי כביכול, בכך שהחמור הציל את היהודים בזמן נדודיהם במדבר. מאוחר יותר נקשרה עלילת החמור גם בנוצרים.

הניסוי בחיסון נגד גחלת (אנתרקס) בצה"ל, שקיבל את שם הקוד: עומר 2, היה ניסוי בבני אדם שערכו משרד הביטחון, חיל הרפואה והמכון הישראלי למחקר מדעי הביולוגיה, הכימיה והסביבה, בשנים 1998–2006, במטרה לבדוק את יעילותו, רעילותו ובטיחותו של תרכיב חיסון שפותח בישראל נגד חיידק הגחלת, לשימוש באוכלוסייה הכללית בישראל. הניסוי, אשר סווג כסודי, נעשה בגופם של 716 חיילים בשירות חובה שהתנדבו לשמש כנסיינים, וגרם לחלקם תופעות לוואי ומחלות כרוניות.

את דבר קיומו של הניסוי חשף במאי 2007 העיתונאי עמרי אסנהיים, בתוכנית התחקירים "עובדה" של ערוץ 2. זאת, לאחר שחיילים ששוחררו בינתיים משירות, התלוננו על בעיות רפואיות שהתגלו אצלם בעקבות הניסוי, ועל התנערות הצבא ומערכת הבריאות מאחריותם כלפיהם. החשיפה גררה תגובות חריפות במערכת הפוליטית, וחברי הכנסת דרשו לקיים דיון דחוף של ועדת חוץ וביטחון. כתבה נוספת של "עובדה" שודרה בדצמבר 2008, אחרי שבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) התיר לפרסם את מסמכי הניסוי. החשיפה זיכתה את אסנהיים בפרס סוקולוב לשנת 2009 לתחקיר עיתונאי מצטיין בתקשורת האלקטרונית.

ועדת בדיקה שהוקמה מטעם ההסתדרות הרפואית בישראל, קבעה שלניסוי לא הייתה הצדקה מדעית, הוא לווה בכשלים ובליקויים, והמתנדבים גויסו בניגוד לכללי האתיקה של ניסויים בבני אדם. הוועדה לא הצליחה לאתר החלטה מתועדת רשמית על פיתוח החיסון, מלבד עדויות בעל-פה. בעקבות המלצת הוועדה, גיבשו חיל הרפואה ומשרד הבריאות הסדר שהכפיף ניסויים רפואיים בחיילים לפיקוח ובקרה של משרד הבריאות. בשנת 2014 נחתם הסכם פשרה, שבמסגרתו פוצו חיילים שהשתתפו בניסוי ותבעו את משרד הביטחון והוקמה קרן לתשלום פיצויים לחיילים נוספים.

יהדות זאגרב היא קהילה יהודית הכוללת מספר קהלים החיים בעיר זאגרב בירת קרואטיה משלהי המאה ה-18 ועד ימינו. ב-1940 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה 12,000 נפשות והייתה השנייה בגודלה בקרב קהילות יהדות יוגוסלביה לאחר קהילת בלגרד.

תיעוד ליהודים שהתגוררו בזאגרב קיים מהמחצית השנייה של המאה ה-14 ועד גירושם מהעיר ב-1526 על ידי פרדיננד הראשון מלך הונגריה, בוהמיה וקרואטיה. בראשית המאה ה-18 שבו סוחרים ורוכלים יהודים לאזור, ומשום שנאסר עליהם להתגורר בעיר עצמה, ייסדו קהילות קטנות בכפרים ובעיירות שסבבו אותה. ב-1806 נוסדה רשמית הקהילה היהודית, וב-1867 הוקם בית הכנסת בזאגרב. ב-1910 מנתה הקהילה 4,233 נפשות, שהיוו 5.67 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לאחר מלחמת העולם הראשונה התחולל בממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים תהליך עיור מהיר, שכלל גם את הקהילה היהודית, אשר הכפילה את מספר בניה. ב-1931 נמנו בזאגרב 8,702 יהודים, שנחלקו לשלושה קהלים: קהל נאולוגי שכלל את רוב הקהילה, קהל ספרדי שמנה 625 נפשות וקהל אורתודוקסי שמנה 160 נפשות.

לאחר האנשלוס וחלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה, הגיעו לעיר מאות פליטים יהודים. ב-6 באפריל 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, פלשה גרמניה הנאצית לממלכת יוגוסלביה והכניעה אותה תוך ימים אחדים. אזור זאגרב נכלל בשטחי מדינת קרואטיה העצמאית תחת ממשלת הבובות של האוסטאשה. מיד הוחל ברדיפות יהודים תוך פרסום תקנות המגבילות את זכויות הפרט והזכויות הכלכליות של יהודי העיר. החל מיוני 1941 ביצעו שלטונות האוסטאשה אקציות בעיר, עצרו אלפים מיהודי העיר וגירשו אותם למחנות מעצר זמניים ולמחנות ריכוז שונים.

לאחר סיום המלחמה וכינון הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, שבה שארית הפליטה לעיר וחידשה את הפעילות הקהילתית. ב-1947 התגוררו בזאגרב 2,214 יהודים וכמחצית מהם עלו למדינת ישראל לאחר הקמתה או היגרו לארצות הברית. השלטון הקומוניסטי ביוגוסלביה, אף על פי שהיה ליברלי ממקביליו במזרח אירופה, התנגד לסממנים קהילתיים משום שראה בהם ביטוי של התבדלות. כך נשאה הקהילה אופי חילוני תוך שנכבדיה השתלבו במערכות השלטוניות המקומיות והארציות. לאחר מלחמת העצמאות של קרואטיה, נקט הממשל הקרואטי גישה אוהדת לקהילה היהודית על רקע רצונו לשפר את התדמית הלאומנית שדבקה בו. לקהילה מונה שוב רב ראשי, והוקמו מוסדות חינוך ותרבות עם צביון יהודי בולט. ב-2008 חל פילוג בקרב יהודי העיר, והם נחלקו לשתי קהילות: קהילת "בית ישראל", והקהילה היהודית המרכזית. ב-2022 התגוררו בזאגרב 1,400 יהודים.

כיבושי אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה החלו מיד לאחר סיום כיבוש מרכזי השלטון של האימפריה הפרסית על ידי צבאו בקיץ שנת 330 לפנה"ס, והסתיימו בסוף האביב או בתחילת הקיץ של 327 לפנה"ס. במהלך המערכה באסיה התיכונה ניסה אלכסנדר הגדול להשיג מספר מטרות, שהראשונה שבהן הייתה תפיסת הסטראפ של באקטריה, בסוס, שהכריז על עצמו כשליט האימפריה הפרסית (לאחר רצח דריווש השלישי) ונטל לעצמו את השם המלכותי ארתחששתא החמישי. מטרות נוספות היו שאיפתו לזכות בתהילה אישית ולהנציח את שמו באמצעות כיבוש שטחים חדשים וסיפוחם לאימפריה שלו, וכן רצונו להשלים את כיבוש השטחים שהשתייכו לאימפריה הפרסית.

במהלך המערכה הצבאית הממושכת נתקל אלכסנדר הגדול בהתנגדות עיקשת מצד האוכלוסייה המקומית שוחרת העצמאות. בנוסף לכך, הצבא היווני-מוקדוני התקשה להתמודד נגד טקטיקות הלוחמה שבהן השתמשו העמים והשבטים המקומיים, שהיו זרות לו, וכללו שימוש בטקטיקות גרילה (התקפות פגע וברח קטלניות והטמנת מארבים) על ידי כוחות פרשים (בעיקר קשתים רכובים) שנהנו מיתרון הניידות. כדי להתמודד עם האתגר נאלץ אלכסנדר לבצע שינויים משמעותיים בהרכב צבאו, ולגייס פרסים ובני שבטים מקומיים כדי לחזק את האלמנטים הניידים בצבאו.

הצלחת המערכה של אלכסנדר הגדול באסיה התיכונה נבעה גם מיכולתו לגייס את תמיכתם של חלק מהשבטים המקומיים, בין השאר באמצעות קשרי נישואים. במסגרת זו התחתן גם אלכסנדר עצמו עם בתו של אחד מראשי השבטים המקומיים.

כלנית מצויה היא מין צמח ממשפחת הנוריתיים, אחד מכ-120 מינים של הסוג כלנית, והיחיד הצומח בר בארץ ישראל. הכלנית היא צמחים מוגנים בישראל וקטיפתו אסורה. לפי סקר שערכה החברה להגנת הטבע, הכלנית היא הפרח המוכר והאהוב ביותר בקרב הישראלים.

הכלנית היא גאופיט רב-שנתי. בעולם היא נפוצה בעיקר באזורים בעלי אקלים מתון או קריר בחצי הכדור הצפוני, מספרד מזרחה ועד תוך אסיה וצפון אפריקה כאשר היא משגשגת בייחוד בארצות הים התיכון: יוון, טורקיה, סוריה, לבנון וארץ ישראל. בארץ ישראל הכלנית נפוצה מצפון הארץ עד הר הנגב ופורחת בדרך כלל בחודשים ינואר עד אפריל. לעיתים מספר פרטים מקדימים ופורחים כבר בדצמבר.

פרחי הכלנית מופיעים במספר צבעים: אדום (הנפוץ ביותר), לבן או גוני סגול הנעים מסגול-כחול לסגול-ורוד. צבע הכלנית מושפע מריכוז הפיגמנטים האדומים – ככל שהאדומים מעטים יותר, צבעים אחרים יוכלו לבלוט. סוג הקרקע שעליה צומחת הכלנית עשוי להשפיע על ריכוז הפיגמנט, ולכן נראים לעיתים שדות כלניות שבהם כל הפרחים באותו הצבע.

אלפונס ברטיון (1853–1914) היה שוטר צרפתי, מאבות הזיהוי הביומטרי וממציא השיטה האנתרופומטרית, שיטת זיהוי המבוססת על מדידות גופניות, שהייתה מהשיטות המדעיות הראשונות לזיהוי פושעים שבהן השתמשה המשטרה. לפניה ניתן היה לזהות פושעים בעיקר על סמך עדויות ראייה, שהיו בלתי מהימנות. את שיטת הזיהוי של ברטיון החליפה לבסוף שיטת הזיהוי המסתמכת על טביעת אצבע, אך תרומות אחרות שלו, כגון שכלול ה"פוטו-רצח" והסיסטמיזציה של צילום זירות רצח, ניכרות עד ימינו.

שיטתו של ברטיון יוצרת קשר מורכב בין הפורטרט המצולם לבין המציאות. דמיון המצולם למציאות אינו נמדד ביחס לרשמי החושים והראייה, אלא ביחס למערכת המדידה והתיוק. תפיסת הדמיון של התצלום למציאות, בשיטת הזיהוי שהציע, מזכירה ניסויים מדעיים אחרים שנעשו בעזרת המצלמה באותה תקופה, כגון תצלומי כרונופוטוגרפיה שיצר אטיין-ז'ול מארה או תצלומים מורכבים שיצר פרנסיס גולטון, בהם המצלמה אינה מתעדת את מה שהעין רואה ממילא, אלא מייצרת תצלומים מהירים יותר ממה שעין בלתי מזוינת יכולה לראות (מארה) או תצלומים סטטיסטיים שמרכיבים יחד מספר רב של דימויים ליצירת טיפוס אידיאלי ממוצע (גולטון). מהרגע שבו חצה הצילום את סף הראייה, תצלומים הפכו ליותר מאשר תמונות – הם הפכו למידע, וככאלו, המידע שבתצלומים אינו נגזר מהשוואתם למציאות, אלא מהשוואתם לתצלומים אחרים.

השיטה, שכונתה ברטיונאז', הצליחה מאוד בעולם, אומצה ב-1893 בארצות הברית, בבלגיה, בשווייץ, ברוסיה, ברוב מדינות אמריקה הדרומית, בתוניסיה, במערב הודו הבריטית וברומניה. מאוחר יותר אומצה השיטה במדינות רבות נוספות, וברטיון זכה באותות כבוד רבים בשל המצאתו.

צ'אק ייגר היה בריגדיר גנרל בחיל האוויר של ארצות הברית, אלוף הפלות ביום אחד וטייס ניסוי שובר שיאים, שבשנת 1947 היה לאדם הראשון בהיסטוריה ששבר במטוסו את מחסום הקול.

ייגר גדל בהמלין שבוירג'יניה המערבית. הוא החל את הקריירה הצבאית שלו כצוער בחילות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה בשנת 1941. בספטמבר 1942, לאחר ששירת כמכונאי מטוסים, נכנס לקורס טיס, ועם סיום הקורס הועלה לדרגת קצין טיסה (מקבילה לרב-סמל). הוא הועבר לזירה האירופית ושם, עם מטוס ה-P-51 מוסטנג "גלן הזוהרת", השיג את הישגיו וניצחונותיו הקרביים עם רקורד של 11.5 הפלות. ב-5 במרץ 1944 הופל מעל צרפת של וישי, הוחבא על ידי המאקי, וחזר לידי בעלות הברית. ב-12 באוקטובר 1944 הפיל חמישה מטוסי קרב מסוג מסרשמיט Bf 109, ובכך זכה בתואר הנכבד אלוף הפלות ביום אחד.

לאחר המלחמה הפך לטייס ניסוי ובחן מטוסים רבים, כולל את המטוס הרקטי הניסויי של הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה (NACA). ב-14 באוקטובר 1947 הטביע את חותמו בהיסטוריה בכך שהפך לאדם הראשון בהיסטוריה ששבר במטוסו את מחסום הקול רשמית, במטוס הרקטי בל X-1 בגובה 13.7 ק"מ (45,000 רגל) ובמהירות מעט גבוהה יותר ממאך 1. בשל טיסתו ההיסטורית הוענקו לו ב-1948 הגביעים הנחשבים גביע קולייר וגביע מקאי. במהלך השנים הבאות המשיך לשבור שיאי מהירות וגובה נוספים. בשנת 1962 מונה לפקד על בית הספר לטיסה של חיל האוויר של ארצות הברית, שמבין בוגריו יצאו האסטרונאוטים הראשונים.

ייגר פיקד על טייסות קרב וכנפות בגרמניה ובדרום-מזרח אסיה במהלך מלחמת וייטנאם. בשל התנהלותו, יעילותו והישגי הטייסות שבפיקודו, הועלה ב-1969 לדרגת בריגדיר גנרל. ב-1973 נכנס להיכל התהילה של התעופה. ב-1 במרץ 1975 פרש משירותו הצבאי.

קפאת-עד (באנגלית "Permafrost") או קיפאון-עד הוא מונח בגאולוגיה המתייחס לקרקע הנמצאת בטמפרטורה של נקודת הקיפאון של המים (0°C), או בטמפרטורה נמוכה יותר, במשך שנתיים לפחות. מרבית הקרקעות במצב זה שוכנות בקווי רוחב גבוהים (בתוך אזורי החוג הארקטי והחוג האנטארקטי ובקרבתם), אבל קפאת-עד אלפינית יכולה להתקיים במקומות גבוהים בקווי רוחב נמוכים יותר. לא תמיד יש קרח בתוך הקרקע, כמו במצב של סלע אם אטוּם, אבל הוא מצטבר לעיתים קרובות, ולפעמים בכמויות העולות על קיבול המים המרבי של הקרקע. החלק היחסי של קפאת-עד בסך כל המים על פני כדור הארץ הוא 0.022%, ו-24% מהקרקע החשופה של חצי הכדור הצפוני שרויה במצב של קפאת-עד. היא מתקיימת גם בקרקעית הים על מדף היבשת של היבשות שסביב אוקיינוס הקרח הצפוני, שחלקים ממנו נחשפו בעידן הקרח האחרון.

על פי טענה של קבוצת מדענים, מספיקה התחממות עולמית בגובה 1.5°C מעל ממוצע הטמפרטורות הנוכחי על מנת לגרום להפשרת קפאת-העד של סיביר.

חוק יסוד: נשיא המדינה הוא חוק היסוד המסדיר את מעמדו ואת סמכויותיו של נשיא מדינת ישראל. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל. מאז שנחקק חוק היסוד, ב-1964, הוא תוקן עשר פעמים, והתיקון האחרון נעשה בשנת 2014.

הכנסת היא שבוחרת את נשיא המדינה, בהצבעה חשאית. זאת על מנת להבטיח כי חברי הכנסת יצביעו לפי שיקול דעתם האישי, ולא לפי שיקולים מפלגתיים ולחצים קואליציוניים. ההצבעה החשאית גרמה למספר הפתעות בעבר: בשנת 1983 גבר חיים הרצוג על מועמד הקואליציה מנחם אלון, ובשנת 2000 ניצח משה קצב את שמעון פרס.

ג'ורג' פרוסט קֶנַאן (16 בפברואר 1904 – 17 במרץ 2005) היה דיפלומט, איש מדע המדינה והיסטוריון אמריקני, שנודע בעיקר כאבי "תורת הבלימה" וכדמות מפתח בראשית ימי המלחמה הקרה. הספרים שכתב על היחסים הבינלאומיים שבין רוסיה לעולם המערבי התקבלו כעבודות הסטנדרטיות בתחום, ואף זיכו אותו בפרס פוליצר.

קנאן ייסד ב-1947 את האגף לתכנון מדיניות במחלקת המדינה של ארצות הברית והיה הראשון לעמוד בראשו. הגישה שהציע בכתביו בסוף שנות הארבעים עמדה במרכזה של דוקטרינת טרומן, מדיניות החוץ של ארצות הברית שמטרתה הייתה בלימה של ההתפשטות הסובייטית. זמן קצר לאחר שדעותיו הפכו למדיניות החוץ הרשמית של ארצו, קנאן החל לבקר אותן, או לפחות את הגרסה שאומצה על ידי ממשל טרומן. באמצע שנת 1948 הוא כבר היה משוכנע שהמצב באירופה השתפר די הצורך כדי להצדיק פתיחה במשא ומתן עם הרוסים. קנאן ראה בהקצנה של המדיניות האמריקנית האנטי-סובייטית משגה ופירוש לא נכון של דעותיו. ב-1950 עזב את מחלקת המדינה.

הרופא וגרושתו הוא סיפור קצר בן 11 פרקים מאת ש"י עגנון, העוסק באהבתם של רופא ואחות יהודים, אהבה הנשלטת על ידי אובססיה של הרופא לפרט מסוים בעברה של האחות.

הסיפור, שאותו מספר הרופא, מתרחש בווינה זמן לא רב לאחר מלחמת העולם הראשונה. לאחר שהוקסם מיופיהּ של האחות, דינה, הרופא מחזר אחריה, והם מתארסים. לאחר שהרופא חש שעצבות מסוימת מקננת בדינה, היא מגלה לו שקודם לפגישתם הייתה בקשר רומנטי עם אחר. הרופא מפתח אובססיה לגבי המאהב הקודם של דינה, ומחשבות על אותו אדם טורדות את הרופא בעומדו תחת החופה עם דינה, וגם בליל הכלולות. דינה ניסתה כמיטב יכולתה לשקם יחסיה עם הרופא, אך מחשבותיו האובססיביות לא הרפו ממנו. בסופו של דבר התגרשו השניים, והרופא מסיים את סיפורו: "אבל בלבי ידידי שמור חיוכה שבשפתיה ואותה תכלת שחורה שבעיניה כביום שראיתיה בראשונה. פעמים בלילה זוקף אני עצמי ממטתי כאותם חולים שטיפלה בהם ומושיט את שתי ידי וקורא אחות אחות בואי אצלי".

ראשיתו של "הרופא וגרושתו" כחלק מהטיוטות של הרומן "אורח נטה ללון", אך הוא ראה אור בדפוס כסיפור עצמאי. לראשונה פורסם כסיפור עצמאי במאסף "בַּכּור" בשנת 1941, וב"כל כתבי עגנון" הוא נכלל בכרך "על כפות המנעול", שכותרת המשנה שלו היא "סיפורי אהבים". הסיפור הוא האחרון במקבץ הקרוי "סיפורים קטנים", שבו נכללים גם הסיפורים "אחות", "חופת דודים" ו"פנים אחרות".

צפע מצוי (שם לא תקני: צפע ארצישראלי; שם מדעי: Vipera palaestinae) הוא מין של נחש ארסי ממשפחת הצפעיים, החי במרכז ובצפון ישראל, בסוריה, בירדן ובלבנון. הצפע המצוי הוא נחש לילי בעיקרו, אולם לעיתים הוא פעיל בשעות היום. מבין 9 הנחשים הארסיים בישראל הוא הבולט והנפוץ ביותר, ולכן האחראי לרוב מקרי ההכשה, אף על פי שאינו הארסי ביותר.

הצפע המצוי הוא בעל חיים מוגן והחזקתו בשבי אסורה, למעט מקרים בודדים שבהם נעשה שימוש בנחשים בהיתר ממשלתי מיוחד לצורכי חינוך והסברה, מחקר מדעי או לצורך הפקת נסיוב נגד ארס לבתי חולים במחלבת הנחשים של ישראל.

חידת שמשון היא חידה המופיעה בתנ"ך כחלק מסיפור עלילותיו של שמשון. את החידה חד שמשון במשתה חתונתו לשלושים אורחיו הפלשתים, בזו הלשון: ”מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק” (שופטים, י"ד, י"ד). החידה מבוססת על חוויה פרטית של שמשון, שהרג אריה ולאחר זמן מצא בגווייתו דבורים ודבש. לכן פתרון החידה הוא: ”מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי?” (י"ד, י"ח) האריה הוא האוכל העז והדבש הוא המאכל המתוק. הפלשתים, שלא הצליחו לנחש את פתרון החידה, דחפו את אשתו לשכנע אותו לגלות לה את החידה, על ידי איומי מוות עליה ועל בית אביה. היא הצליחה לחלץ ממנו את פתרון החידה ולגלות לפלשתים, והמעשה גרם לסכסוך מתמשך ואלים בין שמשון לפלשתים.

חז"ל והפרשנים המסורתיים קיבלו את הסיפור כלשונו ומיעטו לעסוק בחידה. בעת החדשה פנו חוקרי מקרא רבים לעסוק במחזור סיפורי שמשון על מרכיביו השונים, ובהם חידת שמשון. חלק מהחוקרים ניסו לשחזר את הרקע והמשמעות המקורית של החידה ושל מרכיבים אחרים בסיפור, מתוך הנחה שסיפור החידה הוא שילוב של מסורות עצמאיות; חוקרים אלה הציעו פתרונות שונים לחידה, שאינם קשורים בהכרח לפתרון המוצע בטקסט המקראי. חוקרים אחרים התעניינו בחידה ובסיפור כפי שהם, כיצירה ספרותית.

החלק השני של החידה, "מעז יצא מתוק", התקבל בעברית החדשה במשמעות שונה מההקשר המקראי, כביטוי המתייחס לרעה שגרמה לטובה.

טְבִּילִיסִי היא העיר הגדולה ביותר בגאורגיה, ובירתה. היא שוכנת בלב חבל כארתלי שבמזרח גאורגיה על שתי גדותיו של נהר הקורה. העיר מתפרסת על 350 קמ"ר, ומספר תושביה הוא כמיליון ומאתיים אלף איש, המהווים כחמישית מכלל אוכלוסיית המדינה, או מעל לרבע מכלל אוכלוסיית טביליסי רבתי. שטח טביליסי רבתי 726 קמ"ר.

טביליסי היא המרכז התעשייתי, החברתי, הפיננסי והתרבותי החשוב ביותר בגאורגיה. העיר צומחת גם כדרך מעבר לצינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן. היא נמצאת על צומת דרכים בין אירופה לאסיה ושוכנת על אחד מנתיבי דרך המשי ההיסטורית. פעמים רבות הייתה טביליסי מקום המפגש של מספר כוחות ואימפריות מתחרות. ביטוי להיסטוריה של העיר ניתן לראות בארכיטקטורה שלה, משדרות רוסתוולי האוסמניות, דרך מרכז העיר, המאופיין בערב רב של סמטאות צרות, ועד לרובע נריקלה הימי-ביניימי.

בטביליסי מרוכזים המוסדות העיקריים של המדינה, ובהם, נמל התעופה הראשי של גאורגיה, הבורסה הגאורגית לניירות ערך, האוניברסיטה הראשית של גאורגיה ורוב יתר המוסדות להשכלה גבוהה ולמחקר במדינה, אצטדיוני הכדורגל ומוסדות הספורט הראשיים במדינה וכן שש קבוצות כדורגל, המוזיאון הלאומי הגאורגי, שמאגד את רוב המוזיאונים במדינה, והמוזיאונים הראשיים של גאורגיה.

הלגיטימציה של השימוש בחשיפה העצמית ככלי התערבות בידי המטפל הולכת וגוברת; זאת בניגוד לקביעתו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, שהתנגד לשיתוף המטופל בעולמו הפנימי של המטפל בטענה שהמטופל לא יידע שובע, והזהיר מפני ההשלכות של חשיפת פרטים על אודות המטפל ושבירת עקרון האנונימיות. מלבד שנדור פרנצי‏ והרולד סירלס דגלו כל התאורטיקנים בתפיסה זו, עד הופעתן של גישות חדשות יותר (כמו הגישה הבין-אישית של הפסיכיאטר הארי סאליבן, הגישה האינטרסובייקטיבית שהוגיה המרכזיים הם רוברט סטולורו וג'ורג' אטווד, והגישה ההתייחסותית שבין נציגיה הבולטים סטיבן מיטשל וארון לואיס). גישות אלו נתנו פתח לחשיפה עצמית בתהליך הטיפולי. מחברים אלו מציעים לעשות שימוש בחשיפה העצמית באופן שקול וסלקטיבי, ומבלי לפגוע בחוסר הסימטריה ביחסים הטיפוליים בין המטפל למטופל. לטענתם, שימוש זה יכול לשחרר מצבים בהם הטיפול תקוע, לחזק את ההדדיות בקשר ולהקטין את תחושת ההירארכיה שבטיפול. בנוסף, חשיפה זו מגבירה תחושה של שיתוף פעולה ושל אותנטיות, ומצליחה לפתוח אזורים חדשים בחוויית המטופל, שלא היה להם ביטוי במערכות היחסים שלו. היעדר תחושת המטופל שהוא נמצא בתהליך של היכרות עם המטפל, מעידה על חוסר בליבת התהליך הטיפולי ועל יחסים טיפוליים לא אישיים.

מנגד, מזהירים התאורטיקנים מפני נזק אפשרי שיכולה להביא החשיפה העצמית לתהליך הטיפולי כשנעשה בה שימוש שגוי, הממקד את החקירה במטפל, כשהיא עולה ממניעים שגויים, כשהיא מביאה לתוצאות לא רצויות, או כשהיא אינה נשקלת בכובד ראש על פי כללי האתיקה.

פזמון לַיָקינתון הוא שיר ילדים עברי מאת לאה גולדברג (מילים) ורבקה גְּוִילי (לחן) שנכתב בתל אביב בראשית שנת 1940 לכבוד חג ט"ו בשבט ת"ש. זהו שיר לירי-סיפורי שמוקדו הוא פריחתו של צמח יקינתון קטן בגינה. הצמח, המסמל ילד רך, זוכה לדאגתה של הלבנה ובעקבות זאת לגשם שממטירים העננים על האדמה; הוא מגיב בשמחה ובפריחה, ובני האדם, בהם האֵם (הדוברת) ובנה, הנוכחים בפריחתו, שרים לכבודו את הפזמון, ושמחה שוררת בגינה. הלחן לשיר, אף שהוא קצר, בונה מהלך מורכב שלם. הוצע שהקשר הקרוב בין שתי היוצרות בא לידי ביטוי בתיאום הזורם שבין מילות השיר למנגינתו.

הפזמון הושר לראשונה ב"קול ירושלים" בפי הזמרת מרים סגל, שעבורה הולחן השיר. זמן קצר לאחר מכן, ב-22 בפברואר 1940, ראה אור לראשונה, מעל דפי השבועון "דבר לילדים", שעבורו חיברה גולדברג את השיר. בהמשך נכלל השיר בספר שירי הילדים של גולדברג "מה עושות האיילות" (1949), ומאז ועד ימינו הוא נדפס פעמים רבות, בלוויית איוריהם של אמנים שונים, וזכה לעיבודים ולעשרות ביצועים. הפזמון, שהוא משירי הילדים הידועים ביותר של גולדברג, כמו גם לחנהּ הידוע ביותר של גוילי, היה לשיר ערש פופולרי ולאחד משירי הילדים המוכרים והאהובים בישראל, והוא נחשב לנכס צאן ברזל של הזמר העברי.

פול וורפילד טיבטס הבן היה קצין בדרגת בריגדיר גנרל בחיל האוויר של ארצות הברית. שמו נודע כטייס שהטיס את המטוס בואינג B-29 סופרפורטרס שנודע בשם אנולה גיי (נקרא על שם אמו של טיבטס), שממנו הוטלה פצצת האטום על הירושימה.

טיבטס התגייס ב-1937 לצבא ארצות הברית, וב-1938 הוכשר כטייס. לאחר המתקפה על פרל הארבור הטיס מטוסים בסיורים נגד צוללות במערכה באוקיינוס האטלנטי. בפברואר 1942 מונה למפקד טייסת המפציצים ה-340 של להק ההפצצה ה-97, שצוידה במפציצי בואינג B-17 מבצר מעופף. ביולי אותה שנה היה להק 97 ליחידת ההפצצה הראשונה שהוצבה כחלק מחיל האוויר השמיני של ארצות הברית, וטיבסט היה לסגן המפקד שלו. הוא הטיס את המטוס המוביל במשימת המפציצים הכבדים האמריקאית הראשונה שהתנהלה לאור יום בשמי אירופה הכבושה ב-17 באוגוסט 1942, ובפשיטה האמריקאית האווירית הראשונה של יותר מ-100 מפציצים באירופה ב-9 באוקטובר אותה שנה. טיבטס נבחר להטיס את מייג'ור גנרל מארק קלארק ואת לוטננט גנרל דווייט אייזנהאואר לגיברלטר. לאחר 43 משימות קרביות, הוא היה לעוזר למבצעי הפצצה במטה של חיל האוויר ה-12 של ארצות הברית.

בפברואר 1943 שב טיבטס לארצות הברית כדי לסייע בפיתוח של המפציצים הכבדים בואינג B-29 סופרפורטרס. בספטמבר 1944 מונה למפקד הלהק המורכב ה-509, שביצע את הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי. לאחר המלחמה השתתף במבצע פרשת דרכים, שבו בוצעו ניסויים בנשק גרעיני באטול ביקיני באמצע 1946, והיה מעורב בפיתוח המפציץ B-47 סטרטוג'ט בראשית שנות ה-50. בסוף אותו עשור פיקד על כנף ההפצצה ה-308 ועל דיוויזיית האוויר השישית, ושירת כנספח צבאי בהודו בשנים 1964–1966. לאחר מכן פרש מהשירות, ועבד בחברת Executive Jet Aviation, שם היה חבר במועצת המנהלים המייסדת של החברה ושימש כנשיאה מ-1976 ועד פרישתו ב-1987.

ההיסטוריה של תורת ההסתברות היא השתלשלות התפתחותה של תורת ההסתברות כתורה מדעית נחקרת, החל משלביה המוקדמים במאות ה-16 וה-17, כשחישובי ההסתברות נעשו באופן נאיבי ואינטואיטיבי, ועד ביסוסה המתמטי במאות ה-19 וה-20, בהן היא הפכה לתורה מתמטית העומדת על בסיס אקסיומטי איתן.

משחר ההיסטוריה האנושית עסקו בני-אדם בתרבויות שונות בפעילויות הנקבעות באופן אקראי, כמו הימורים ומשחקי מזל. במקרים רבים גרסה האמונה כי הגורל נקבע על ידי האלים, וכי הסתמכות על רכיב הכרעה אקראי היא התגרות באלים ומעשה שטן. האקראיות נותרה עלומה בתפיסתם של בני האדם בתרבויות השונות, עד לאמצע המאה ה-16 בה מתמטיקאים החלו בתהליך שהוביל להתפתחותה של תורת ההסתברות התאורטית המטפלת באקראיות באופן מתמטי.

לכל אורך ההיסטוריה של תורת ההסתברות היא הייתה בעלת השפעה גדולה על ענפי מדע שונים. בתחילה היא השפיעה על ענפים כמו דמוגרפיה, אפידמיולוגיה ואסטרונומיה, בהמשך התרחבה השפעתה גם על מתמטיקה וסטטיסטיקה, במידה ניכרת גם על אלגוריתמיקה ומדעי המחשב, וכן על ענפי מדעי הטבע, כמו פיזיקה ובפרט פיזיקה סטטיסטית ומכניקת הקוונטים. להתפתחות תורת ההסתברות הייתה השפעה מכריעה על התפתחותם של תחומים יסודיים בתוך כל ענפי המדע הללו, ותמצית השפעתה הייתה המסגרת הפורמלית שהיא סיפקה כדי לכמת גדלים שאינם ידועים; גדלים נצפים, גדלים חישוביים וגדלים תאורטיים. במקרים רבים גם לענפי המדע הללו הייתה השפעה על התפתחותה של תורת ההסתברות.

"La Isla Bonita" הוא שיר שהוקלט על ידי הזמרת-יוצרת האמריקאית מדונה. את השיר הוציאה לאור ב-25 בפברואר 1987 חברת התקליטים סייר רקורדס, כסינגל החמישי והאחרון מתוך אלבום האולפן השלישי שלה, True Blue‏ (1986). השיר נכתב והופק על ידי מדונה ופטריק לאונרד לצד ברוס גייטש. גרסת הדמו שלו הוצעה לראשונה למייקל ג'קסון אך לבסוף אימצה מדונה אותה, כתבה את מילותיו והלחינה אותו.‏ "La Isla Bonita" ידוע בהיותו השיר הראשון של מדונה שהכיל השפעות לטיניות עם עיבודי תופים קובניים, גיטרה ספרדית, מאראקס, מפוחיות ושילוב של תופי סינת'. מילות השיר עוסקות ב"אי יפהפה" שלפי מדונה, היה מחווה ליופיים של הלטינים.

עם יציאתו זכה "La Isla Bonita" לביקורות חיוביות מטעם מבקרי המוזיקה. הוא הפך לשירה הרביעי של הזמרת שהגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי – האישה הראשונה בהיסטוריה שעשתה זאת. הוא הגיע לראש המצעדים באוסטריה, קנדה, צרפת, גרמניה, איסלנד ושווייץ ולחמישייה הפותחת במדינות רבות אחרות. בארץ הולדתה הפך לשירה ה-11 ברציפות של מדונה שדורג בחמישייה הפותחת. לפי מוזיקה & מדיה,‏ "La Isla Bonita" היה השיר המצליח ביותר באירופה 1987.

בווידאו קליפ הנלווה לשיר, גילמה מדונה שתי דמויות הפוכות – אישה קתולית צעירה וחסודה, ולטינית זוהרת ונלהבת. הסגנון הלטיני ושמלת הפלמנקו האדומה האנדלוסית שלבשה הפכו לטרנד אופנתי. הוא נשאר הקליפ הנצפה ביותר של מדונה ביוטיוב והפך למבוקש ביותר להקרנה בהיסטוריה של MTV‏. "La Isla Bonita" הוא אחד מהשירים המבוצעים ביותר של מדונה בהופעות חיות; הוא בוצע בשבעה מסיבובי ההופעות שלה, כולל בסיבוב ההופעות האחרון "Madame X Tour" ‏(2019–2020). ההופעות שלה שילבו באופן קבוע את הנושא הספרדי של השיר, ולפעמים שולב עם שירים ורמיקסים אחרים נוספים. השיר הוקלט על ידי אמנים שונים ברחבי העולם, כולל ביאנקה המקסיקנית, אלבי סוקייסי האינדונזית ואליזה הצרפתית.

יחסי ישראל – סרי לנקה החלו באופן רשמי בראשית חודש מרץ 1955, אך מעולם לא הבשילו להחלפת שגרירויות מלאה. בשנת 1958 שלחה ישראל את נתנאל לורך לקולומבו כנציג המדינה, בתקווה כי סרי לנקה (שנקראה אז ציילון) תסכים לפתיחת נציגות דיפלומטית ישראלית רשמית בשטחה, אך הסכמה כזו לא התקבלה. כאשר עלתה סירימאבו בנדרנאיקה לראשונה לשלטון ב-1960 היא החליטה לצנן באופן ניכר את היחסים בין שתי המדינות, ובמהלך כהונתה נותקו היחסים בהדרגה. תהליך ניתוק היחסים המשיך גם בימי כהונתו של יורשה של בנדרנאיקה, דאדלי סנאנאיאקה, אם כי בכהונתו חל שיפור מה ביחסים בין שתי המדינות.

ב-1970 נותקו היחסים כליל בלחץ מדינות ערב. היחסים חודשו ב-1983 וישראל פתחה "מדור אינטרסים" בקולומבו. מדור האינטרסים פעל בחסות השגרירות של ארצות הברית בסרי לנקה. היחסים נותקו שוב ב-1990 והנציגות הישראלית התפנתה. היחסים חודשו לבסוף בשנת 2000, אך ישראל החליטה כי תיוצג במדינה על ידי שגריר לא תושב.  

שגרירות ישראל האמונה על הטיפול בענייני סרי לנקה נמצאת בניו דלהי שבהודו ושגרירות סרי לנקה בישראל שוכנת ברחוב ז'אן ז'ורס שבתל אביב-יפו.

הוגו בלאק היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כסנאטור בשנים 1927–1937, ולאחר מכן ועד 1971 כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. כחבר המפלגה הדמוקרטית וכתומך מסור של מדיניות הניו דיל, הוא תמך בפרנקלין דלאנו רוזוולט, הן בבחירות לנשיאות של 1932 והן באלו של 1936.

כמי שהיה השופט החמישי באורך כהונתו בהיסטוריה של בית המשפט העליון, היה בלאק אחד השופטים המשפיעים ביותר בבית המשפט במאה ה-20. הוא בלט בעיקר בשל תמיכתו בפירוש טקסט חוקת ארצות הברית כפשוטו ובשל עמדתו שהחירויות שהוענקו במגילת הזכויות מחייבות את המדינות על פי התיקון ה-14 לחוקה.

במלחמת העולם השנייה כתב בלאק את חוות דעת הרוב בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית שאישר את כליאת היפנים בארצות הברית. בלאק התנגד לדוקטרינת ההליך הראוי המהותי (תפישה של מתנגדי הניו-דיל, שהגבילה את הממשלה בחקיקת חוקים שהפריעו לכאורה לחירויותיהם של בעלי העסקים) והאמין כי אין כל מקור בטקסט של החוקה לזכות לפרטיות.

אל תשאל, אל תספר הוא המינוח המקובל למדיניות הכוחות המזוינים של ארצות הברית שהייתה מעוגנת בחוק של הממשל הפדרלי בין השנים 1993 ל-2010. על פי מדיניות זו, נאסר על כל אדם הומוסקסואל או ביסקסואל לחשוף במהלך שירותו בכוחות הביטחון את נטייתו המינית, לרבות נישואים או הורות. מנגד, כל עוד החייל מסתיר את נטיותיו המיניות, מפקדיו אינם רשאים לשאול ולחקור אותו בנושא. המדיניות קבעה כי אם נודע שחייל הוא הומוסקסואל או שחיילת היא לסבית, יש להדיחם באופן מיידי מהצבא, ללא אפשרות לערעור.

בתקופה בה יושמה המדיניות הודחו מצבא ארצות הברית יותר מ-13,000 חיילים וקצינים שנטייתם המינית התגלתה. המדיניות עוררה ביקורת ציבורית רחבה שכן היא מנעה מלהט"בים לשרת בצבא באופן גלוי, והיא נחשבה לנושא מרכזי בדיון הציבורי בארצות הברית. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, התחייב להביא לביטולה בתקופת כהותנו, ובדצמבר 2010 עבר בקונגרס חוק המבטל את המדיניות.

יגאל אלון (10 באוקטובר 1918 – 29 בפברואר 1980) היה מפקד הפלמ"ח, מראשי צה"ל (במלחמת העצמאות בדרגת אלוף), מראשי מפלגת העבודה, ראש ממשלת ישראל בפועל במשך 19 יום, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

אלון התגייס ל"הגנה" בתור נוטר ולוחם פו"ש בימי המרד הערבי, ולאחר מכן התגייס לפלמ"ח, שם התבלט כמפקד פלוגה וכמפקד יחידת מסתערבים בסוריה, והגיע לפיקוד על הפלמ"ח כתלמידו של יצחק שדה וכמגשים חזונו. כמפקד בפלמ"ח עסק בגידולו של הארגון ובארגונו בגדודים, ובעידוד חבריו בתקופה קשה לארגון, אל מול הגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הוא התגלה כטקטיקן, הדוגל בהפתעת האויב בדרכים עקיפות ולא צפויות, והמוכן לקחת סיכונים בשל כך.

לאחר שחרורו הכפוי מצה"ל על ידי ראש הממשלה בן-גוריון, וכשהוא עטור תהילת המלחמה ונתפס כמייצג הבולט ביותר של דור תש"ח, הצטרף לפוליטיקה – לתנועת אחדות העבודה – ולאחר מכן דחף לאיחודה עם מפא"י וליצירת מפלגת העבודה. אף על פי שהגיע עם השנים לתפקידים בכירים, הציג תוכנית מדינית ראשונה לעתיד השטחים בשם "תוכנית אלון" והיה שותף במגעים שהובילו להסכם ביניים מול מצרים, אלון נחשב למי שהחמיץ את הפסגה. דוגמה בולטת לכך הייתה אי-מינויו כשר ביטחון לפני מלחמת ששת הימים, למרות רצונם של ראשי המדינה, לטובת יריבו הפוליטי משה דיין. לאחר המהפך הפוליטי, כשהחל את המרוץ לראשות מפלגת העבודה, נפטר בפתאומיות בגיל 61.