המלחמות הנפוליאוניות

מלחמות אלה התנהלו בין קואליציות רבות משתתפים. מצד אחד ניצבה צרפת עם קואליציה רופפת של מדינות חסות כגון הרפובליקה הבטאווית (הולנד), דוכסות ורשה ועוד בעלות ברית ומהצד השני מדינות אירופה החשובות כגון האימפריה הבריטית, האימפריה הרוסית, פרוסיה ועוד.

המלחמות התנהלו רובן ככולן באירופה, למעט מסע נפוליאון למצרים (במהלכו הגיע גם לארץ ישראל וצר על עכו) ומלחמות שהושפעו על ידי המאבק הגדול באירופה באזורים אחרים כגון מלחמת 1812 בין האימפריה הבריטית לארצות הברית והמלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812).

האימפריה הבריטית הייתה המדינה העשירה ביותר באירופה בתקופה זו. היה לה הצי החזק ביותר ואחרי תבוסת הצי הצרפתי בקרב טרפלגר (1805), שקיעת הצי הספרדי והצי ההולנדי, הצי הבריטי היה לחזק בעולם עד מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו הייתה בריטניה מונרכיה חוקתית, ושלט בה המלך ג'ורג' השלישי. רוב ממשלותיה היו נציות, במיוחד אלה של ויליאם פיט הבן.

בריטניה ניצבה תמיד נגד צרפת משתי סיבות עיקריות: מדיניות עקבית של מאזן כוחות לפיה אין להרשות לאף מדינה להגיע לכדי הגמוניה באירופה היבשתית. הסיבה העיקרית השנייה הייתה כלכלית. בריטניה ��ששה מהעוצמה הכלכלית הצרפתית וביקשה להצר את צעדיה.

הקיסרות הרומית הקדושה (משנת 1806 האימפריה האוסטרית) הייתה מדינה גדולה במרכזה של אירופה שחלשה על שטחים רבים והייתה בעלת השפעה גדולה על המדינות הגרמניות הקטנות (שאוחדו למדינה אחת רק בסוף המאה ה-19). היא הייתה מורכבת מלאומים רבים ונלחמה נגד צרפת. הסיבות העיקריות היו החשש מפני התפשטות צרפתית ואיבה עתיקת יומין. אחרי תבוסה בקרב אוסטרליץ (1805) שמרה על נייטרליות קצרה ואחרי מפלה נוספת בשנת 1809 נפוליאון אף נשא את מארי לואיז, בתו של פרנץ השני קיסר האימפריה האוסטרית.

האימפריה הרוסית הייתה מדינה ענקית במזרחה של אירופה, בעלת האוכלוסייה הרבה ביותר ביבשת. היה לה צבא ענק, גם אם לא מאוד יעיל. רוסיה נלחמה בדרך כלל נגד נפוליאון. הכלכלה הרוסית הייתה במצב בעייתי מעט, בעיקר בגלל ההיקף הקטן של התעשייה שלה.

בעת המלחמות מלכו ברוסיה שני צארים: פאבל הראשון. פאבל שהיה חלק מהקואליציה האנטי-צרפתית השנייה הובס, אך לאחר מכן פיתח יחסים טובים עם נפוליאון. רציחתו בשנת 1801 הייתה מכה לצרפת. בנו, אלכסנדר הראשון היה ביקורתי כלפי צרפת ונלחם איתה בסדרת מלחמות, החשובה ביניהן היא מלחמת רוסיה–צרפת (1812) במהלכה הובס הגרנד ארמה הצרפתי ונגרמו לו אבדות בהיקף של מאות אלפי חיילים - תבוסה זו שברה את העצמה הצרפתית ושנתיים לאחר מכן התפטר נפוליאון בפעם הראשונה מכסאו.

פרוסיה הייתה מדינה קטנה יחסית הן בגודל והן באוכלוסייה, אך לוחמנית למדי. התרפקותה על זכרונות העבר מהדור הקודם, עת שלט בה פרידריך הגדול הפיחו רוח במפרשי האיבה הפרוסית לצרפת. אחרי תבוסה מוחצת במלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית פרוסיה חדלה כמעט מלהתקיים, אך שוקמה ותרמה תרומה חשובה לתבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו (1815).

ספרד שהייתה מהמדינות החשובות באירופה ובעולם כולו במאות ה-16 וה-17 נמצאה בתהליך שקיעה מתמשך. החל מראשית המאה ה-18 שלט בית בורבון בספרד ובצרפת והן הפכו לבעלות ברית. שיתוף פעולה זה נמשך גם לאחר הדחת בית בורבון מהשלטון במהפיכה הצרפתית (כמו בקרב טרפלגר) והסתיים בשנת 1808 עת פלש נפוליאון לתוכה והסתבך במלחמה ארוכה שנמשכה עד שנת 1814. הבריטים שמחו להתערב לצד הספרדים ושלחו צבא חזק. במלחמת הגרילה שהתפתחה והקרבות נגד הבריטים איבד הצבא הצרפתי מאות אלפי חיילים. הייתה זו אחת הסיבות העיקריות, לצד התבוסה ברוסיה בשנת 1812 לנפילתו של נפוליאון.

האימפריה העות'מאנית שבדומה לספרד הייתה אף היא בין המדינות החשובות עד המאה ה-17, הייתה בתהליך שקיעה מתמשך. היא לא התערבה באופן פעיל בסכסוך, אך ניסתה לנצל את המאבק בין רוסיה לצרפת כדי להכות ברוסים, אויביהם מקדמת דנא.

מדינות אחרות כגון הולנד, פורטוגל, שוודיה שהייתה להן חשיבות רבה במאה ה-17 וה-18 ירדו לחלוטין מגדולתן והשפעתן על האירועים הייתה קטנה.

המהפכה הצרפתית (1789) הייתה הגורם העיקרי לפרוץ מעשי האיבה בשנת 1792. הוצאתו להורג של לואי ה-16 בתחילת שנת 1793 הייתה בין הגורמים החשובים לשנאתם של בתי המלוכה האירופאים כלפי צרפת. צרפת עצמה הייתה נתונה לממשלן של מספר ממשלות לא יציבות עד שבהפיכת 18 בברימר (סוף 1799) תפס נפוליאון את השלטון והתמיד בו עד סוף עידן המלחמות הנפוליאוניות (1815).

צרפת הייתה מדינה צפופה עם כלכלה מפותחת שנכנסה למשבר עמוק לקראת סוף המאה ה-18. היא הצליחה להתגבר עליו ובסדרת רפורמות צבאיות הצליחה להקים צבא מהגדולים ביותר בעולם בתקופה זו. חידושים בטקטיקה, בפיקוד ושליטה בשדה הקרב ובעניינים צבאיים רבים אחרים, עזרו לנפוליאון להביס את צבאות הקואליציה פעם אחרי פעם. רק תבוסות מוחצות בספרד וברוסיה שאחריהן התנהלה סדרת קרבות גדולים עם מאות אלפי חיילים מכל צד, הצליחה לשבור לחלוטין את ההתנגדות הצרפתית.

מלבד צרפת ניצבו לצדה מדינות חסות. מדינות אלה היו חלשות והברית שלהן עם צרפת נכפתה עליהן באמצעות הכידונים של הצבא הצרפתי. גרוע מכך, הברית עם צרפת פגעה בכלכלתן והן חיפשו דרכים להפר את הברית. כל זה גרם לכך שהשתתפותן לצד הצרפתים נעשתה כלאחר יד והן לא תמכו בה בלב שלם.

  ערך מורחב – הקואליציה האנטי צרפתית הראשונה

הקואליציה הראשונה (1792–1798) של אוסטריה, פרוסיה, ממלכת בריטניה הגדולה, ספרד ופיימונטה (צפון איטליה) נגד הרפובליקה הצרפתית נערכה בעקבות המהפכה הצרפתית בשנת 1789. המעצמות הזרות ניסו לכפות על הצרפתים את שלטון המלוכה שהופל במהלך המהפכה. הצרפתים אימצו את גיוס ההמונים, ביצעו מודרניזציה בצבא ובמערכות השלטוניות ואימצו מלחמה טוטאלית (הכובלת את כל משאבי האומה למאמצי המלחמה).

מסעו של נפוליאון בצפון איטליה ב-1796 הוציא את פיימונטה מהקואליציה. פיימונטה, שאיימה על צרפת מהחזית האיטלקית משך 4 שנים, הובסה תוך חודש אחד בלבד, והאוסטרים נהדפו צפונה. באותה תקופה הצרפתים הביסו גם את כוחות האפיפיור, והאפיפיור פיוס השישי אולץ לחתום על הסכם שלום זמני. כשהתקפת-הנגד האוסטרית כשלה, נכנס נפוליאון לפריולי, ובאוקטובר 1797 אולצו האוסטרים להיכנע לתנאים שהכתיב להם בחוזה קמפו פורמיו. בכך הסתיימה המלחמה בתבוסתה של הקואליציה.

  ערך מורחב – הקואליציה האנטי צרפתית השנייה

הקואליציה השנייה (1798–1801) של רוסיה, בריטניה, אוסטריה, האימפריה העות'מאנית, פורטוגל, מדינת האפיפיור ונאפולי העמידה אתגר קשה בפני צרפת. הממשלה הצרפתית הייתה מושחתת ומחולקת, קופתה של הרפובליקה הייתה ריקה כמעט והיא עמדה לקרוס. גם מעורבותם של הכוחות הרוסיים בקואליציה, שחנו באיטליה תחת פיקודו של אלכסנדר סובורוב הבלתי-מנוצח, עמדה לרעת הצרפתים. כמו כן, שתיים מהדמויות הצבאיות החשובות שהביאו לצרפת את הניצחון נגד הקואליציה הקודמת נעדרו הפעם מהזירה: לזאר קרנו, שר המלחמה לשעבר שהנחה את צרפת אל הניצחון דרך הרפורמות בצבא, ומפקד הצבא נפוליאון בונפרטה, שהיה עסוק במסע במצרים, שטח של האימפריה העות'מאנית דאז, במטרה לבסס שם קולוניה צרפתית ולפגוע בסחר הבריטי בים-התיכון ובקשר עם הקולוניה הבריטית בהודו.

נפוליאון פלש למצרים ב-1798. הוא הביס את הממלוכים בקרב הפירמידות, אך ציו הושמד על ידי אדמירל נלסון בקרב אבוקיר (Abu-Qir, "הקרב על הנילוס"). נפוליאון נותר מנותק במצרים וניסה לפלוש צפונה, לכיוון לבנון וסוריה, אך לאחר הצלחות ראשוניות נבלם במצור על עכו ונסוג בחזרה דרומה.

כ-40,000 חיילים מצבאו של נפוליאון נהרגו במהלך מסעו במזרח-התיכון, כתוצאה ממחלות וקרבות מול הבריטים והעות'מאנים. נפוליאון האמין כי הממשלה הצרפתית והאופן הלקוי שבו תכננה את המערכה הם האשמים, וחזר לצרפת באוגוסט 1799. בנובמבר תפס נפוליאון את השלטון, והפך לשליט יחיד.

האנגלים הקימו במהרה קואליציה חדשה. ההצלחות הראשוניות של הקואליציה באיטליה ובשווייץ נראו מבטיחות, אך נפוליאון הצליח לכרות חוזה שביתת-נשק עם פאבל הראשון קיסר רוסיה (1801), וזו נסוגה מהמלחמה. באשר לבריטים, אלו סירבו לסכן את צבאם הקטן ואוסטריה נשארה לבדה מול כוחותיו של נפוליאון. בתקופה זו נפוליאון ארגן את צבאו מחדש ואף יצר צבא מילואים שנועד לתגבר את המאמצים על הריין או באיטליה. אז לצרפתים כבר היה צבא של כ-300,000 חיילים שנלחמו בקואליציה, ומדובר ביכולת גיוס שהיא חסרת-תקדים.

באיטליה האוסטרים הגבירו את מאמציהם, והצרפתים נאלצו להעביר לשם את העתודה שלהם. נפוליאון הביס את האוסטרים תחילה בקרב מרנגו (Marengo) ב־14 ביוני 1800. מאוחר יותר האוסטרים הובסו על ידי הצרפתים בקרב הוהנלינדן (Hohenlinden), ב־3 בדצמבר (שם נלחמו 130,000 חיילים צרפתים מול 120,000 חיילים אוסטרים). האוסטרים הסכימו לחתום על הסכם לינוויל (Lunéville) (פברואר 1801), שהוציא אותם באופן זמני מהעימות. בכך נותרה הממלכה המאוחדת הבריטית היחידה שעמדה מול נפוליאון. היא המשיכה בהשפעתה הרבה על המעצמות ביבשת תוך עידודן להתנגדות לצרפת. נפוליאון הבין שללא תבוסה בריטית או חוזה איתה, לא יצליח להשיג שלום מוחלט, ובעוד שהצבא הבריטי היה קטן ולא איים כמעט על צרפת, הצי המלכותי הבריטי היווה איום מתמשך על הספנות הצרפתית ועל הקולוניות שלה. כמו כן, הבריטים השקיעו כספים באיחוד המעצמות האירופאיות נגד צרפת. נפוליאון, אם כן, לא היה מסוגל לפלוש לאי הבריטי, ולכן העימות עם בריטניה נכנס לשוויון מסוים.

הסכם אמיין (Amiens) ב-1802 סיים את המלחמה עם בריטניה וסימל את ההתמוטטות המוחלטת של הקואליציה השנייה. אולם לא היה סביר שההסכם יאריך ימים: הוא לא סיפק אף אחד מהצדדים, ושניהם לא כיבדו חלקים ממנו. תקופת השלום, אם כן, הייתה קצרת מועד: הצרפתים התערבו במהומות בשווייץ ואף כבשו מספר ערי-חוף באיטליה, ואילו הבריטים המשיכו להחזיק במלטה, שאותה נדרשו לפנות במסגרת ההסכם. הלחימה בין נפוליאון והבריטים התחדשה במאי 1803, כשאת רצונם להחזיר את המונרכיה בצרפת המירו ברצון פשוט להוריד את נפוליאון מכס-השלטון. נפוליאון הכריז על צרפת כאימפריה ב־28 במאי 1804, והוכתר לקיסר ב־2 בדצמבר.

  ערך מורחב – הקואליציה האנטי צרפתית השלישית

הקואליציה השלישית (1805) הורכבה מאוסטריה, בריטניה הגדולה, רוסיה ושוודיה שלחמו נגד צרפת לאחר שנפוליאון כשל בניסיונו לפלוש לאיים הבריטיים, וכתוצאה מכך כיוון את מאמציו אל תוך היבשת. ספרד ניצבה לימין צרפת במערכה הימית.

לצורך הפלישה לאיים הבריטיים שתכנן נפוליאון, נבנה צי גדול של אסדות נחיתה קטנות. נפוליאון נזקק לשליטה ימית זמנית בתעלת למאנש כדי לאפשר את העברת הצבא אל בריטניה, שצבאה היבשתי היה קטן. בקיץ 1805 ריכז נפוליאון את הגרנד ארמה באזור בולון הסמוך לתעלה ונערך לפלישה. במקביל ביצע הצי הצרפתי בראשותו של פייר וילנב תרגיל הסחה שנועד למשוך את עיקר הצי הבריטי, שעלה עליו בכמות ובאיכות, אל איי הודו המערבית, ואז לחזור ולהשתלט על התעלה למשך הפלישה. ואולם, התרגיל לא צלח - הספינות הבריטיות שנשלחו לים הקריבי בעקבות הפיתיון הצרפתי הקדימו לחזור, ונוסף להן הופעלו עתודות של הצי כדי להגן על חופי בריטניה, והצי הצרפתי נרתע מלנסות ולתקוף.

עם כישלון הצי, נגוזו חלומותיו של נפוליאון לפלישה ימית, והוא היפנה את צבאו במסע מאורגן היטב אל מרכז אירופה, במטרה להביס את צבאות אוסטריה ורוסיה בטרם יספיקו להתארגן. הצבא הצרפתי יצא מבסיסיו בסוף יולי, ובספטמבר הביס את הנסיך קארל בקרב אולם, כאשר כל 70,000 האוסטרים נפלו בשבי ללא קרב לאחר שנותקו מקווי האספקה שלהם. על ההישג העיבה תבוסתו של הצי הצרפתי, יחד עם הצי הספרדי, לצי הבריטי בפיקוד הורציו נלסון בקרב טרפלגר (Trafalgar) ב־23 באוקטובר. לאחר קרב זה שלטה בריטניה באופן בלתי-מעורער בים, ונפוליאון לא ניסה שוב ליזום פלישה ימית לבריטניה, אויבתו הגדולה והעיקשת.

ב־2 בדצמבר הביס צבאו של נפוליאון את הכוח המשולב העדיף של רוסיה ואוסטריה (תחת פיקודו של מיכאיל קוטוזוב) בקרב אוסטרליץ (Austerlitz), במה שנחשב כניצחונו הגדול אי-פעם. לאחר התבוסות האלה, הקואליציה התפרקה וב-26 בדצמבר חתמה אוסטריה על חוזה פרסבורג (Pressburg), שסיים את פעולות האיבה.

  ערך מורחב – הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית

הקואליציה הרביעית (1806–1807) של רוסיה, סקסוניה, שוודיה ופרוסיה נגד צרפת. בהתחלה הפרוסים, ההוזים בשגעונות גדלות צבאם, תוך כדי פיזור אימרות כמו "צבאו של פרידריך הגדול יחזיר את הקורסיקני הקטן לממדיו הטבעיים" לא המתינו להגעת תגבורות מרוסיה, שסבלה אבדות כבדות בשנה שעברה ולכן לא יכלה לעזור להם בצורה משמעותית עד הגעת התגבורות, דבר שהיה לוקח לפחות כמה חודשים. התוצאה הבלתי נמנעת של הטעות הייתה תבוסה פרוסית קשה בשני קרבות מקבילים - קרב ינה וקרב אאורשטט (14 באוקטובר 1806). אחרי המפלה הצורבת בקרבות אלו, המבצרים הפרוסיים נכנעו ללא קרב ונפוליאון נכנס לברלין ב־27 בחודש.

הרוסים הצליחו להתאושש מהמפלה בקרב אוסטרליץ והתנגשו בנפוליאון בקרב אילאו (ידוע גם כפריסיש אילאו). אף על פי שהקרב היה עקוב מדם, הוא הסתיים ללא הכרעה. נפוליאון הצליח להביסם בקרב פרידלנד ביוני 1807 והרוסים הסכימו לחתום על הסכם שלום במסגרת ועידת ארפורט (1808). הוחלט שרוסיה תכריח את שוודיה להצטרף למערכת הקונטיננטלית, שגרמה למלחמה הפינית באותה שנה, וקריעת הטריטוריה הפינית משוודיה וצירופה לרוסיה בתור הדוכסות הגדולה של פינלנד.

  ערך מורחב – הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית

הקואליציה החמישית (1809) של בריטניה הגדולה ואוסטריה נגד צרפת. בריטניה לא הפסיקה את לחימתה בצרפת משנת 1805 ולא חתמה איתה על אף הסכם, אך התרומה הצבאית הבריטית הייתה קטנה עד כה. הם כבשו כמה קולוניות צרפתיות והשמידו את הצי הדני. תרומתם העיקרית הייתה כספית. הם מימנו את המלחמות של הקואליציות השונות נגד צרפת. התרומה העיקרית ביבשה החלה בשנת 1808 עם הנחיתה של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון על אדמת ספרד. המערכה בספרד ובפורטוגל נמשכה עד לשנת 1814 ואף צד לא הצליח להגיע להכרעה בקרבות. כך למשל בשנת 1808 התחולל קרב באזור העיירה בלמאסדה בה האנגלים הצליחו להביס את הכוח הצרפתי, אך תוך מספר ימים לאחר מכן הפסידו בקרב.

הכוחות הבריטיים נשארו על אדמת חצי האי האיברי עד הגירוש המלא של הצרפתים ב-1814.

בינתיים, אוסטריה התקיפה את צרפת כשפלשה לבוואריה, ממלכה חברה בהקונפדרציה של הריין. לאחר כמה קרבות משניים שבהם הפסידה, האוסטרים ניצחו באופן טקטי בקרב אספרן-אסלינג כשהצליחו להדוף את הצרפתים חזרה מעבר לדנובה. אולם, לאחר חודש וחצי, האוסטרים התנגשו עם הכוחות העיקריים של נפוליאון בקרב וגראם ב-5 ביולי - 6 ביולי 1809. על אף שהקרב היה די שקול, האבדות הכבדות של האוסטרים יחד עם הפסד בקרב נוסף (קרב צניים) גרמו להם לחתום על הסכם שנברון ב־14 באוקטובר 1809. קרב וגראם הוא ניצחונו האחרון של נפוליאון בקרב גדול.

בתקופה הזו שלאחר מלחמת הקואליציה החמישית, האימפריה הצרפתית הגיעה לשיא גודלה. נפוליאון שלט דרך הגנרלים וקרובי משפחתו ברוב מערב אירופה, בריטניה הפסידה סכומי עתק שהושקעו לחינם בצבאותיהם של פרוסיה, רוסיה ואוסטריה.

  ערך מורחב – הקואליציה האנטי צרפתית השישית

הקואליציה השישית (1812–1814) של בריטניה הגדולה, רוסיה, פרוסיה, שוודיה, אוסטריה ומספר ממלכות גרמניות נגד צרפת.

המלחמה החדשה נפתחה בפלישתו של נפוליאון לרוסיה ב־22 ביוני 1812 בראש הגרנד ארמה. הצבא היה בן 600,000 איש (כמחציתם צרפתים) בהמשך זכה לתגבורות של כמה עשרות אלפי חיילים. המלחמה נפתחה בעקבות נסיגתה של רוסיה מהמערכת הקונטיננטלית. בהתחלה נפוליאון התקדם לתוך רוסיה ללא קרבות משמעותיים ונתקל באדמה חרוכה שהשאירו אחריהם הרוסים הנסוגים. הוא ניסה לכפות על הרוסים קרב כולל בסמולנסק, אך הם נסוגו. לאחר קרב בורודינו ב־7 בספטמבר, שהיה עקוב מדם, אך לא הוכרע לצד כלשהו, הרוסים נסוגו עוד ונפוליאון נכנס למוסקבה. למרות זאת, אלכסנדר הראשון סירב להיכנע וכעבור המתנה של בערך חודש במוסקבה, נפוליאון נאלץ לסגת. במהלך הנסיגה הוא איבד כ־500,000 איש והיתר פוזרו לכל עבר או היו לא כשירים ללוחמה, נשארו איתו רק בין 10,000 ל־50,000 חיילים (מקורות שונים מציינים מספרים שונים). נפוליאון חזר לפריז בדצמבר אותה שנה על מנת לגייס צבא חדש.

בשנה לאחר מכן, בקרב ויטוריה ב־21 ביוני הצרפתים ספגו תבוסה מוחצת בספרד ונאלצו לסגת מכל אדמת ספרד אל מעבר לפירנאים.

רוסיה כרתה ברית עם אוסטריה, ומדינות נוספות הצטרפו במהרה. הצרפתים זכו במספר ניצחונות משניים, אבל בקרב לייפציג (ידוע גם כקרב העמים) הצרפתים הובסו בצורה קשה תוך כדי שהם מאבדים שליש מצבאם. ולאחר הקרב על פריז, בעלות הברית נכנסו לפריז ב־30 במרץ 1814. כתוצאה מההפסד, נחתם הסכם פונטנבלו, נפוליאון גורש לאי אלבה ושושלת הבורבונים חזרה לשלוט בצרפת.

  ערך מורחב – הקואליציה האנטי-צרפתית השביעית

הקואליציה השביעית (1815) של בריטניה הגדולה, רוסיה, פרוסיה, שוודיה, אוסטריה ומספר ממלכות קטנות יותר נגד צרפת.

נפוליאון נחת בקאן ב־1 במרץ וכעבור זמן קצר הגיע לפריז. הוא הכתיר את עצמו בפעם השנייה לקיסר. תקופת שלטונו השנייה זכתה לכינוי "מאה הימים" כי נמשכה בערך 3 חודשים וחצי. לאחר שגייס צבא חדש בן 125,000 איש, הוא יצא צפונה לכיוון בלגיה על מנת להתעמת עם בעלות הברית. למרות ההצלחות הראשוניות, הוא הובס על ידי ולינגטון בקרב ווטרלו ב־18 ביוני ונאלץ להתפטר ב־22 ביוני. הוא ניסה להימלט מצרפת אך נתפס על ידי הבריטים והוגלה לסנט הלנה, שם יבלה את שארית חייו תחת שמירה בריטית כבדה.

• מעצמות אירופה יצרו מערך דיפלומטי, הקונצרט האירופי, שמטרתו שיתוף פעולה בין המלכים והמונרכים על-מנת למנוע הישנות מהפכה וחזרה לשלטון של רפורמטור כנפוליאון, ולבצע רסטורציה לסדר הישן. המערך הדיפלומטי התבסס על קונגרסים ופגישות בין מנהיגי המעצמות, כשהראשון והחשוב בהם היה קונגרס וינה ב-1814–1815, במהלכו נקבעו עקרונות ויעדי השיטה, כמו גם עניינים מעשיים הנוגעים לצרפת ולתוצאות המיידיות של המלחמה בנפוליאון.
• למרות שנפוליאון הצליח, בשלב מסוים, לשלוט ברוב שטחה של מערב-אירופה, מצב שלא נודע כמוהו מאז ימי רומא העתיקה ואולי גם האימפריה הקרולינגית, למצב הלוחמה הקבוע ששרר בין צרפת לבין שילובן המשתנה של המעצמות האירופאיות היה מחיר: בסוף ימיו של השלטון הנפוליאוני צרפת חדלה להיות הכוח הדומיננטי באירופה, מעמד שהחזיקה בו מימי שלטונו של לואי הארבעה עשר בתחילת המאה ה-18. בריטניה, לעומת זאת, הפכה להיות מעצמה בסדר-גודל עולמי: הכלכלה והמסחר הבריטיים הפכו לחזקים והמפותחים בעולם, והצי המלכותי הבריטי שלט ללא-עוררין בימים.
• ברוב המדינות האירופאיות, העקרונות המיובאים שהביאה המהפכה הצרפתית והכיבוש הצרפתי (דמוקרטיה, הזכות להליך הוגן בבתי המשפט, הפקעת זכויות-היתר של האליטה וכו') השאירו את חותמם. המונרכיות האירופאיות התקשו להחזיר את השלטון האבסולוטי שפעל לפני המהפכה, ונאלצו להשאיר על תלן כמה מהרפורמות שהתקבלו בזמן השלטון הנפוליאוני. כמה מהמורשות החוקתיות שהשאיר נפוליאון קיימות עד היום: ברוב מדינות אירופה קיימת מערכת משפט אזרחי, וכן מערכות חוקה, או קודקס, המבטאים בפשטות את עקרונות החוק הבסיסיים, דומים לקודקס שיצר נפוליאון בצרפת.
• תנועה פוליטית חדשה החלה לפרוח - הלאומיות. בצילה נוסדו מדינות חדשות והגיעו ימיהן האחרונים של אחרות. מפת אירופה השתנתה באופן דרמטי במאה ה-19, אולם לא היה זה כתוצאה מגחמותיהם של בעלי-אחוזות או בני האריסטוקרטיה, כי אם על-בסיס התרבות האנושית, השורשים הלאומיים והאידאולוגיה הלאומית. השלטון הנפוליאוני באירופה זרע את הזרעים לייסוד מדינות כמו גרמניה ואיטליה, והביא לאיחודן של ערי מדינה, ממלכות ונסיכויות.
• נפוליאון ציין בכמה הזדמנויות כי ברצונו להקים "מדינה" אירופאית אחת, ולמרות שתבוסתו החזירה את המחשבה על אירופה מאוחדת כמאה וחמישים שנים אחורנית, האירופאים גילו מחדש את זהותם המשותפת בסוף מלחמת העולם השנייה, עם כינונם של קהילת הפחם והפלדה האירופית ב-1951 וממשיכו, האיחוד האירופי ב-1992.

למלחמות נפוליאון היו גם השפעות על צבאות העולם. לפני תקופתו, הצבא הממוצע לא עלה על 100,000 - 150,000 איש ובזמנו הם גדלו לממדי ענק של מאות אלפי חיילים. שיפור משמעותי בנשק התגבש במהלך המלחמה. התותח עבר שיפור משמעותי, הן בעוצמת הפגזים, הן בטווח הירי והן בדיוק. בזכות שיפורי התותח ניתן היה ליצור סוללות תותחים עצומות וטכניקות לחימה שלא נראו כמותן לפני. לראשונה נעשה שימוש בטילים שבאותה עת שומשו לקרבות ים בלבד. חלק ניכר מאירופה ראתה את העובדה שהבריטים השתמשו בטילים, כאחת מן הסיבות לניצחונה במלחמות הים עם האימפריה הצרפתית. עקב כך החל שימוש בטילים ופיתוחם ברחבי אירופה. בנוסף לאלו בוצע שימוש לראשונה בבלוני תצפית שהיו כלי יעיל במיוחד לאיסוף מודיעין. השימוש בבלוני תצפית סימל עידן חדש בו נוסף מימד חדש, אווירי, בנוסף לממדי הלחימה שהיו ייעודים עד אותה עת (ימי ויבשתי).

• הטקטיקה והאסטרטגיה האירופאית בעת החדשה
• גרנד ארמה

• המלחמות הנפוליאוניות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   מלחמות נפוליון, 1800-1815, דף שער בספרייה הלאומית