ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות/נובמבר 2015

עלילות בעל וענת הוא אפוס מיתולוגי קדום, המספר את סיפורם של אלי כנען ואוגרית, ונחשב למיתוס אוגריתי מרכזי וחשוב. היצירה שנכתבה בין המאה ה-15 לבין המאה ה-14 לפני הספירה שופכת אור על אמונותיהם ועל תפיסותיהם הדתיות של אנשי העיר אוגרית, ופותחת צוהר למחשבותיהם ולמנהגיהם של אנשי ארץ כנען.

הדמויות המרכזיות בשירה זו: אל – ראש פנתאון האלים הכנעני, בעל – אל הגשם, הסערה והפוריות, אחותו הנאמנה ענת – אלת המלחמה והציד שמסייעת לו, האל ים – אל הימים והנהרות, ומוֹ‏ת – אל השאול והמוות. במרכז העלילה מתרחשת מלחמה והתגוששות בין האלים בעל וענת לבין האלים ים ומות על השליטה ועל המלוכה בארץ. כאשר גוברים בעל וענת, הכוחות החיוביים, יש לבני האדם חיים, גשם ופריון. כשגוברים ים ומות סובלים בני האדם מבצורת, מעקרות, ממגפות, מהצפת נהרות, מנחשולי מים וממוות.

נשות ניחומים היו נשים וילדות (בנוסף למספר קטן של גברים), שאולצו בכוח להיות שפחות מין על ידי הצבא היפני הקיסרי לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה.

ההערכות לגבי מספרן של הנשים שהיו מעורבות בתופעה נעות בין המספר המינימלי של כ-20,000 נשים, לבין המספרים המקסימליים של 360,000 עד 410,000 נשים על פי המקורות הסיניים. המספרים המדויקים עדיין נמצאים תחת חקירה ושנויים במחלוקת. רוב הנשים היו מהארצות הכבושות בידי היפנים, כולל קוריאה, סין והפיליפינים, ואף נשים מבורמה, מתאילנד, מווייטנאם, ממלזיה, מטאיוואן (אז שטח כיבוש יפני), מאינדונזיה (אז איי הודו המזרחית ההולנדיים), ממזרח טימור (אז טימור הפורטוגלית), ומשטחי כיבוש יפניים אחרים, ושימשו כשפחות מין ב"תחנות ניחומים" צבאיות. התחנות היו ממוקמות ביפן, בסין, בפיליפינים, באינדונזיה, במלזיה, בתאילנד, בבורמה, בגינאה החדשה, בהונג קונג, במקאו ובהודו-סין הצרפתית. מספר קטן של נשים ממוצא אירופאי מהולנד ומאוסטרליה נפלו גם הן קורבן לתופעה.

על פי העדויות, נשים צעירות מהארצות שהיו תחת הכיבוש היפני, נחטפו מבתיהן. במקרים רבים, פותו נשים בהבטחות שווא לעבודה בבתי חרושת ובמסעדות. מרגע שהן "גויסו", נכלאו הנשים בתחנות הניחומים בארצות זרות.

נשות ניחומים היו נשים וילדות (בנוסף למספר קטן של גברים), שאולצו בכוח להיות שפחות מין על ידי הצבא היפני הקיסרי לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה.

ההערכות לגבי מספרן של הנשים שהיו מעורבות בתופעה נעות בין המספר המינימלי של כ-20,000 נשים, לבין המספרים המקסימליים של 360,000 עד 410,000 נשים על פי המקורות הסיניים. המספרים המדויקים עדיין נמצאים תחת חקירה ושנויים במחלוקת. רוב הנשים היו מהארצות הכבושות בידי היפנים, כולל קוריאה, סין והפיליפינים, ואף נשים מבורמה, מתאילנד, מווייטנאם, ממלזיה, מטאיוואן (אז שטח כיבוש יפני), מאינדונזיה (אז איי הודו המזרחית ההולנדיים), ממזרח טימור (אז טימור הפורטוגלית), ומשטחי כיבוש יפניים אחרים, ושימשו כשפחות מין ב"תחנות ניחומים" צבאיות. התחנות היו ממוקמות ביפן, בסין, בפיליפינים, באינדונזיה, במלזיה, בתאילנד, בבורמה, בגינאה החדשה, בהונג קונג, במקאו ובהודו-סין הצרפתית. מספר קטן של נשים ממוצא אירופאי מהולנד ומאוסטרליה נפלו גם הן קורבן לתופעה.

על פי העדויות, נשים צעירות מהארצות שהיו תחת הכיבוש היפני, נחטפו מבתיהן. במקרים רבים, פותו נשים בהבטחות שווא לעבודה בבתי חרושת ובמסעדות. מרגע שהן "גויסו", נכלאו הנשים בתחנות הניחומים בארצות זרות.

"קרנף" הוא חיתוך עץ שיצר צייר הרנסאנס הגרמני אַלבּרֶכט דִירֶר בשנת 1515. היצירה התבססה על תיאור כתוב ועל סקיצה של צייר אנונימי של קרנף הודי שהובא לליסבון בתחילת אותה שנה כמתנה למנואל הראשון מלך פורטוגל. דירר מעולם לא ראה קרנף זה, שהיה הקרנף הראשון שנראה באירופה מאז התקופה הרומית. בסוף 1515 שלח המלך את הקרנף כמתנה לאפיפיור ליאו העשירי, אך הקרנף טבע כשהאונייה שבה נשלח נטרפה בדרכה לרומא סמוך לחופי צפון איטליה בתחילת 1516. קרנף חי לא נראה מאז באירופה עד שנת 1579, כשהובא קרנף מהודו לחצרו של פליפה השני מלך ספרד.

למרות אי-דיוקים אנטומיים, חיתוך העץ של דירר הפך לפופולרי מאוד באירופה, הועתק פעמים רבות בשלוש מאות השנים לאחר שצויר, ונחשב כדמות נאמנה של קרנף עד שלהי המאה ה-18. לבסוף הוחלף על ידי ציורים ריאליסטיים יותר של קרנף, ובמיוחד אלו של הקרנפה קלָרָה, שהובאה לסיור באירופה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-18. על חיתוך העץ של דירר נאמר: "ככל הנראה שום ציור של חיה לא הותיר השפעה כל-כך חזקה על האמנות".

"קרנף" הוא חיתוך עץ שיצר צייר הרנסאנס הגרמני אַלבּרֶכט דִירֶר בשנת 1515. היצירה התבססה על תיאור כתוב ועל סקיצה של צייר אנונימי של קרנף הודי שהובא לליסבון בתחילת אותה שנה כמתנה למנואל הראשון מלך פורטוגל. דירר מעולם לא ראה קרנף זה, שהיה הקרנף הראשון שנראה באירופה מאז התקופה הרומית. בסוף 1515 שלח המלך את הקרנף כמתנה לאפיפיור ליאו העשירי, אך הקרנף טבע כשהאונייה שבה נשלח נטרפה בדרכה לרומא סמוך לחופי צפון איטליה בתחילת 1516. קרנף חי לא נראה מאז באירופה עד שנת 1579, כשהובא קרנף מהודו לחצרו של פליפה השני מלך ספרד.

למרות אי-דיוקים אנטומיים, חיתוך העץ של דירר הפך לפופולרי מאוד באירופה, הועתק פעמים רבות בשלוש מאות השנים לאחר שצויר, ונחשב כדמות נאמנה של קרנף עד שלהי המאה ה-18. לבסוף הוחלף על ידי ציורים ריאליסטיים יותר של קרנף, ובמיוחד אלו של הקרנפה קלָרָה, שהובאה לסיור באירופה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-18. על חיתוך העץ של דירר נאמר: "ככל הנראה שום ציור של חיה לא הותיר השפעה כל-כך חזקה על האמנות".

הפנתאון הוא מבנה מתקופת רומא העתיקה הנמצא ברומא, בירת איטליה. מקור השם "פנתאון" ממילה יוונית שפירושה "מקום [סגידה ל]כל האלים". השימוש בשם בהקשר זה רווח בתקופה ההלניסטית שבה סגדו לכל האלים באופן קולקטיבי. מכאן שאוב ייעודו המשוער של המבנה, אם כי לא ידוע בדיוק לאיזו כת השתייך.

המבנה הוקם לראשונה ביוזמתו של אגריפה, תחת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס (27 לפנה"ס – 14 לספירה), כחלק ממתחם שדה מרס. המבנה נהרס על ידי ברקים ואש ונבנה מחדש מספר פעמים, בשנים 80 ו-100 לספירה. הפנתאון הניצב כיום ברומא, משויך לתקופתו של הקיסר אדריאנוס, והדעה הרווחת במחקר היא שבנייתו החלה לא לפני 117 וחנוכתו הייתה בין השנים 126-‏128. בעת העתיקה, לצד תפקודו המשוער כמבנה בעל ייעוד דתי, שימש הפנתאון גם כמקום מפגשו של הסנאט הרומי. במאה ה-7 הוסב שימושו לכנסייה, המוכרת בשם "סנטה מריה רוטונדה".

הפנתאון ברומא הוא המבנה הרומי המונומנטלי שנשמר באופן הטוב ביותר כ-1,900 שנה, ובחללו הפנימי ניתן למצוא שימוש בחיפוי שיש במגוון צבעים עשיר. אף על פי כן, הסביבה העירונית שלו השתנתה באופן דרמטי: מפלס הרחוב והפיאצה הוגבהו ב-10 עד 15 מטרים. מבנים מימי הביניים ומתקופת הרנסאנס נבנו על גבי מחצית משטח הפורום הרומי המקורי שהיה בקדמתו, והמבנים העתיקים שתחמו אותו בעבר מדרום, מזרח ומערב, נעלמו כולם.

הפנתאון הוא מבנה מתקופת רומא העתיקה הנמצא ברומא, בירת איטליה. מקור השם "פנתאון" ממילה יוונית שפירושה "מקום [סגידה ל]כל האלים". השימוש בשם בהקשר זה רווח בתקופה ההלניסטית שבה סגדו לכל האלים באופן קולקטיבי. מכאן שאוב ייעודו המשוער של המבנה, אם כי לא ידוע בדיוק לאיזו כת השתייך.

המבנה הוקם לראשונה ביוזמתו של אגריפה, תחת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס (27 לפנה"ס – 14 לספירה), כחלק ממתחם שדה מרס. המבנה נהרס על ידי ברקים ואש ונבנה מחדש מספר פעמים, בשנים 80 ו-100 לספירה. הפנתאון הניצב כיום ברומא, משויך לתקופתו של הקיסר אדריאנוס, והדעה הרווחת במחקר היא שבנייתו החלה לא לפני 117 וחנוכתו הייתה בין השנים 126-‏128. בעת העתיקה, לצד תפקודו המשוער כמבנה בעל ייעוד דתי, שימש הפנתאון גם כמקום מפגשו של הסנאט הרומי. במאה ה-7 הוסב שימושו לכנסייה, המוכרת בשם "סנטה מריה רוטונדה".

הפנתאון ברומא הוא המבנה הרומי המונומנטלי שנשמר באופן הטוב ביותר כ-1,900 שנה, ובחללו הפנימי ניתן למצוא שימוש בחיפוי שיש במגוון צבעים עשיר. אף על פי כן, הסביבה העירונית שלו השתנתה באופן דרמטי: מפלס הרחוב והפיאצה הוגבהו ב-10 עד 15 מטרים. מבנים מימי הביניים ומתקופת הרנסאנס נבנו על גבי מחצית משטח הפורום הרומי המקורי שהיה בקדמתו, והמבנים העתיקים שתחמו אותו בעבר מדרום, מזרח ומערב, נעלמו כולם.

קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה (בעברית: לִשְכָּה אֲפֵלָה) היא מכשיר אופטי, שיוצר דמות דו-ממדית מעצם (אובייקט) תלת-ממדי. מבחינה אופטית דומה עקרון פעולתו של המכשיר לעקרון פעולתה של המצלמה.

קמרה אובסקורה שימשה מאז המצאתה ככלי עזר לציירים, כאלמנט בידורי, וכנדבך מרכזי בהתפתחות הצילום. בנוסף, נעשה בה שימוש מדעי לצורך תצפיות על השמש, לצורך מחקרים באופטיקה ולצורך הבנת מנגנון הפעולה של העין. לקמרה אובסקורה נודע גם תפקיד מטאפורי בפילוסופיה, והיא שימשה כמודל לאופן שבו תצפית מובילה למסקנות (היקשים) אמיתיים על העולם.

קָמֶרָה היא מילה לטינית, שמקורה ביוונית: Kamarion – חדר, קמרון עם קירוי קשתי. השורש ק-מ-ר (קמור, קמר, התקמר) הגיע לעברית מאותו מקור יווני.

קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה (בעברית: לִשְכָּה אֲפֵלָה) היא מכשיר אופטי, שיוצר דמות דו-ממדית מעצם (אובייקט) תלת-ממדי. מבחינה אופטית דומה עקרון פעולתו של המכשיר לעקרון פעולתה של המצלמה.

קמרה אובסקורה שימשה מאז המצאתה ככלי עזר לציירים, כאלמנט בידורי, וכנדבך מרכזי בהתפתחות הצילום. בנוסף, נעשה בה שימוש מדעי לצורך תצפיות על השמש, לצורך מחקרים באופטיקה ולצורך הבנת מנגנון הפעולה של העין. לקמרה אובסקורה נודע גם תפקיד מטאפורי בפילוסופיה, והיא שימשה כמודל לאופן שבו תצפית מובילה למסקנות (היקשים) אמיתיים על העולם.

קָמֶרָה היא מילה לטינית, שמקורה ביוונית: Kamarion – חדר, קמרון עם קירוי קשתי. השורש ק-מ-ר (קמור, קמר, התקמר) הגיע לעברית מאותו מקור יווני.

שגיאת כתיב היא שימוש ברצף תווים שנועד לייצג מילה או צירוף לשוני, השונה באיותו מהנחשב לתקני בשפה. חלק משגיאות הכתיב מקורן בשוני בין צליל המילה ובין האופן שבו היא נכתבת; זה המצב במקרים שהכתיב של אותיות או של צירופים שונה בעוד הצליל שלהם זהה, כאשר יש הכפלה או השתקה של אותיות, או כאשר רצף התווים זהה למילה מוכרת או מקובלת אך משילובו במשפט ברור כי הכותב כיוון למילה שונה. יש להבחין בין שגיאות כתיב לשגיאות דקדוקיות, שבהן המילים מאויתות נכון אך בחירתן, סידורן במשפט או הטייתן שגויים.

במקרים מסוימים עשויה שגיאת כתיב לגרום גם לשינוי במשמעותה של מילה. כך, למשל, השם הפרטי "שבתי" נחשב ביהדות לשם חיובי (והוא אף מופיע בתנ"ך), בעוד השם "שבתאי" נחשב למזוהה עם האל הרומי סטורן ולשם של רוח רעה.

שגיאת כתיב היא שימוש ברצף תווים שנועד לייצג מילה או צירוף לשוני, השונה באיותו מהנחשב לתקני בשפה. חלק משגיאות הכתיב מקורן בשוני בין צליל המילה ובין האופן שבו היא נכתבת; זה המצב במקרים שהכתיב של אותיות או של צירופים שונה בעוד הצליל שלהם זהה, כאשר יש הכפלה או השתקה של אותיות, או כאשר רצף התווים זהה למילה מוכרת או מקובלת אך משילובו במשפט ברור כי הכותב כיוון למילה שונה. יש להבחין בין שגיאות כתיב לשגיאות דקדוקיות, שבהן המילים מאויתות נכון אך בחירתן, סידורן במשפט או הטייתן שגויים.

במקרים מסוימים עשויה שגיאת כתיב לגרום גם לשינוי במשמעותה של מילה. כך, למשל, השם הפרטי "שבתי" נחשב ביהדות לשם חיובי (והוא אף מופיע בתנ"ך), בעוד השם "שבתאי" נחשב למזוהה עם האל הרומי סטורן ולשם של רוח רעה.

יומנה של אנה פרנק הוא ספר שנכתב במקור בהולנדית, ומבוסס על היומן האישי שכתבה אנה פרנק בעת ששהתה עם משפחתה במחבוא, מאימת הצורר הנאצי באגף האחורי של בית בעיר אמסטרדם בתקופת השואה בין השנים 1942 ל-1944.

היומן של אנה פרנק נחשב ליצירה האישית הפופולרית ביותר בספרות השואה, אך יותר מכך, זהו רב מכר בינלאומי ששומר על מעמדו לאורך שנים רבות. על פי נתוני מוזיאון בית אנה פרנק נמכרו לא פחות מ-33 מיליון עותקים של הספר ב-75 שפות (נכון לשנת 2010). הספר מחזיק בשני שיאים נוספים: זהו רב המכר הגדול ביותר בשפה ההולנדית, והיומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים. הספר נכלל ברשימות ספרים שונות כאחד הספרים החשובים של המאה העשרים.

יומנה של אנה פרנק הוא ספר שנכתב במקור בהולנדית, ומבוסס על היומן האישי שכתבה אנה פרנק בעת ששהתה עם משפחתה במחבוא, מאימת הצורר הנאצי באגף האחורי של בית בעיר אמסטרדם בתקופת השואה בין השנים 1942 ל-1944.

היומן של אנה פרנק נחשב ליצירה האישית הפופולרית ביותר בספרות השואה, אך יותר מכך, זהו רב מכר בינלאומי ששומר על מעמדו לאורך שנים רבות. על פי נתוני מוזיאון בית אנה פרנק נמכרו לא פחות מ-33 מיליון עותקים של הספר ב-75 שפות (נכון לשנת 2010). הספר מחזיק בשני שיאים נוספים: זהו רב המכר הגדול ביותר בשפה ההולנדית, והיומן האישי הנמכר ביותר בכל הזמנים. הספר נכלל ברשימות ספרים שונות כאחד הספרים החשובים של המאה העשרים.

Francisella tularensis הוא מין של חיידק פתוגני-זואונוטי, גראם-שלילי, אירובי אובליגטורי הגורם למחלת הטולרמיה בבני האדם ובבעלי חיים. המין כולל ארבעה זנים המוכרים למדע. החיידק התגלה לראשונה במקרה בשנת 1911 במחוז טולרה שבקליפורניה, ארצות הברית, על ידי הבקטריולוג ג'ורג' וולטר מק'קוי ממעבדה לחקר הדבר מטעם שירותי בריאות הציבור בסן פרנסיסקו, בעת שעסק בחקר הדבר בקרב נובחניות. שם סוג החיידקים - Francisella, ניתן להם על שמו של הבקטריולוג האמריקאי אדוארד פרנסיס, אשר בשנת 1921 היה הראשון שגילה כי חיידק ה-F. tularensis הוא הגורם למחלת הטולרמיה בבני האדם, ואילו שם מין החיידק - tularensis, ניתן לו על שם מחוז טולרה בו התגלה לראשונה.

בשל הקלות הרבה שבה מופץ מין חיידקים זה בקרב בני האדם ובשל הווירולנטיות הגבוהה שלו, נכלל F. tularensis ברשימת גורמי הסיכון הביולוגי שעלולים לשמש ליצור נשק ביולוגי.

Francisella tularensis הוא מין של חיידק פתוגני-זואונוטי, גראם-שלילי, אירובי אובליגטורי הגורם למחלת הטולרמיה בבני האדם ובבעלי חיים. המין כולל ארבעה זנים המוכרים למדע. החיידק התגלה לראשונה במקרה בשנת 1911 במחוז טולרה שבקליפורניה, ארצות הברית, על ידי הבקטריולוג ג'ורג' וולטר מק'קוי ממעבדה לחקר הדבר מטעם שירותי בריאות הציבור בסן פרנסיסקו, בעת שעסק בחקר הדבר בקרב נובחניות. שם סוג החיידקים - Francisella, ניתן להם על שמו של הבקטריולוג האמריקאי אדוארד פרנסיס, אשר בשנת 1921 היה הראשון שגילה כי חיידק ה-F. tularensis הוא הגורם למחלת הטולרמיה בבני האדם, ואילו שם מין החיידק - tularensis, ניתן לו על שם מחוז טולרה בו התגלה לראשונה.

בשל הקלות הרבה שבה מופץ מין חיידקים זה בקרב בני האדם ובשל הווירולנטיות הגבוהה שלו, נכלל F. tularensis ברשימת גורמי הסיכון הביולוגי שעלולים לשמש ליצור נשק ביולוגי.

"הזכוכית הגדולה" או "הכלה מופשטת על ידי הרווקים, אפילו" היא יצירת אמנות מאת האמן הצרפתי-אמריקאי מרסל דושאן. היצירה נוצרה בין השנים 1915–1923 ומוצגת כיום במוזיאון פילדלפיה לאמנות.

העבודה נחשבת לאחת מיצירות האמנות החשובות והייחודיות במאה ה-20 והשפיעה על אמנים רבים. היא מציגה, בצורה סמלית, תהליך של מפגש מיני כושל בין "כלה" לבין תשעה "רווקים" המחזרים אחריה. דושאן מציג את המפגש כבמעין מכונה המכוונת לאהבה, אך אינה מצליחה להשיג דבר מלבד סבל ותסכול. תהליך העבודה על היצירה לווה בפיתוח איקונוגרפיה מורכבת, אותה פרסם דושאן בקובץ אותו כינה "הקופסה הירוקה". למרות התקופה הארוכה שהשקיע בתכנון ובעבודה על היצירה, החליט דושאן לנטוש את העבודה עליה. בנוסף, לוחות הזכוכית המרכיבים את היצירה נשברו ודושאן נאלץ לשחזרה ולהדביק את שבריה.

"הזכוכית הגדולה" או "הכלה מופשטת על ידי הרווקים, אפילו" היא יצירת אמנות מאת האמן הצרפתי-אמריקאי מרסל דושאן. היצירה נוצרה בין השנים 1915–1923 ומוצגת כיום במוזיאון פילדלפיה לאמנות.

העבודה נחשבת לאחת מיצירות האמנות החשובות והייחודיות במאה ה-20 והשפיעה על אמנים רבים. היא מציגה, בצורה סמלית, תהליך של מפגש מיני כושל בין "כלה" לבין תשעה "רווקים" המחזרים אחריה. דושאן מציג את המפגש כבמעין מכונה המכוונת לאהבה, אך אינה מצליחה להשיג דבר מלבד סבל ותסכול. תהליך העבודה על היצירה לווה בפיתוח איקונוגרפיה מורכבת, אותה פרסם דושאן בקובץ אותו כינה "הקופסה הירוקה". למרות התקופה הארוכה שהשקיע בתכנון ובעבודה על היצירה, החליט דושאן לנטוש את העבודה עליה. בנוסף, לוחות הזכוכית המרכיבים את היצירה נשברו ודושאן נאלץ לשחזרה ולהדביק את שבריה.

ירושלים בתקופה הממלוכית – בתקופה שבין השנים 1260–1516 הייתה העיר ירושלים תחת שלטון הממלוכים, עבדים-לוחמים אשר שלטו בכל המזרח התיכון. ירושלים לא הייתה בירה מדינית. ניהולה הופקד בידי פקידים שהיו אנשי דת והתרכזו בבניית מבני-דת מוסלמיים בעיר. הפן המנהלי של העיר הוזנח, ואוכלוסייתה הענייה ברובה, חיה בצילם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. ירושלים היוותה מרכז חשוב של עלייה לרגל עבור שלוש הדתות, והתקיימו בה קהילות קטנות של נוצרים ויהודים, שאמנם סבלו מהגבלות רבות, אך זכו לזכויות הגנה מסוימות. רבים מהמבנים המפוארים בעיר העתיקה ובהר הבית נבנו בתקופה הממלוכית, והשפעתה של האדריכלות הממלוכית ניכרת בעיר עד היום. פרטי עיצוב ואדריכלות ממלוכיים משמשים את אדריכלי העיר בתקופה המודרנית על מנת ליצור "מראה ירושלמי".

ירושלים בתקופה הממלוכית – בתקופה שבין השנים 1260–1516 הייתה העיר ירושלים תחת שלטון הממלוכים, עבדים-לוחמים אשר שלטו בכל המזרח התיכון. ירושלים לא הייתה בירה מדינית. ניהולה הופקד בידי פקידים שהיו אנשי דת והתרכזו בבניית מבני-דת מוסלמיים בעיר. הפן המנהלי של העיר הוזנח, ואוכלוסייתה הענייה ברובה, חיה בצילם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. ירושלים היוותה מרכז חשוב של עלייה לרגל עבור שלוש הדתות, והתקיימו בה קהילות קטנות של נוצרים ויהודים, שאמנם סבלו מהגבלות רבות, אך זכו לזכויות הגנה מסוימות. רבים מהמבנים המפוארים בעיר העתיקה ובהר הבית נבנו בתקופה הממלוכית, והשפעתה של האדריכלות הממלוכית ניכרת בעיר עד היום. פרטי עיצוב ואדריכלות ממלוכיים משמשים את אדריכלי העיר בתקופה המודרנית על מנת ליצור "מראה ירושלמי".

תנין היאור הוא מין בסוג תנין שבסדרת התנינאים החי באפריקה. זהו מין התנינאי השני בגודלו; רק תנין הים (שחי במזרח אסיה ואוסטרליה) גדול ממנו. אורכו הממוצע נע בין 4.1 ל-5 מטר ומשקלו הממוצע הוא כ-450 ק"ג, אך פרטים גדולים במיוחד יכולים להגיע לאורך של יותר מ-6 מטר ולמשקל של יותר מטונה. תנין היאור הוא התנין האפריקני הגדול ביותר והטורף העליון בתחום תפוצתו. אף שהוא אינו מצוי בסכנת הכחדה כמין, אוכלוסיות שלו במדינות רבות נמצאות בסכנת היעלמות. תנין היאור הוא טורף מימי-למחצה שאורב לטרפו כשהוא שקוע במים. הוא עולה ליבשה כדי להתחמם בשמש וכדי להטיל ביצים. הוא ניזון מדגים, מרכיכות, מסרטנים, מעופות ומיונקים, ובהם בני אדם.

תנין היאור הוא טורף-על בתחום מחייתו, ונחשב לתנינאי אגרסיבי במיוחד, שתוקף כמעט כל יצור חי, לרבות האדם. תנין היאור מעדיף לתקוף את טרפו מהמארב. הוא שוחה במים, רוב גופו שקוע ורק עיניו ונחיריו בולטים, ומחכה לטרף. באמצעות איברי חישה מיוחדים הוא מרגיש לחץ ותנודות במים שנגרמות מתזוזת הטרף, שוחה בשקט אל עבר טרפו – ואז מזנק בפתאומיות וסוגר עליו את לסתותיו, גורר אותו אל המים ומטביע אותו למוות. נשיכתו של תנין היאור היא מן החזקות בעולם הטבע כיום (שנייה אולי רק לתנין הים). שיניו חרוטיות ובנויות לאחיזת הטרף והן ננעצות עמוק בבשר. אחרי שהטביע את טרפו למוות, מבתר אותו התנין באמצעות "גלגול המוות" ובולע נתחים שלמים כולל קרניים, פרסות, עצמות ועור; מערכת העיכול החזקה והיעילה שלו מסוגלת לטפל גם בעצמים קשים אלה.

בגלל שכיחותם היחסית במקווי המים של אפריקה, תניני היאור הם בעלי חיים מאוד חברתיים. הם חולקים אתרי שיזוף וכן מזון שהם צדים. מקומם של הפרטים בהיררכיה נקבע על פי גודלם, לפיכך הזכרים הגדולים ביותר זוכים לתנאים הטובים ביותר. נקבות תנין היאור חופרות גומות ליד מקווי מים ושם הן מטילות את הביצים. בכל הטלה מטילה הנקבה כמה עשרות ביצים, ואלו בוקעות כעבור 80–90 ימים. הנקבות שומרות על הקן, וכאשר התנינים הקטנים בוקעים הן דואגות להם ומשגיחות עליהם מפני טורפים אחרים. למרות זאת, רק מעטים מהאבקועים שורדים עד לבגרות.

לתנין היאור מערכת יחסים מורכבת עם האדם. זהו כנראה מין התנין הידוע ביותר בתרבויות האנושיות שמוצאן באגן הים התיכון, לרבות ביהדות. תנין היאור נודע כאוכל אדם והוא שנוא וגם נערץ, במיוחד במצרים העתיקה, שבה נחנטו תנינים ששימשו כאלים. באפריקה תוקפים תניני היאור מדי שנה מאות בני אדם, וחלק גדול מהתקיפות מסתיים במוות. בעקבות הביקוש לעור התנין ניצודו תניני יאור רבים, דבר שהביא לאיום על המין. חוקים להגנת הסביבה, תוכניות שימור, תיירות אקולוגית והקמת חוות תנינאים שבהן מגודלים תנינים לשם סחר בעור, הביאו להתאוששות תנין היאור ומיני תנינאים אחרים בעולם. בארץ ישראל היו תנינים בטבע עד תחילת המאה ה-20, וכיום הם קיימים בישראל רק בשבי.

תנין היאור הוא מין בסוג תנין שבסדרת התנינאים החי באפריקה. זהו מין התנינאי השני בגודלו; רק תנין הים (שחי במזרח אסיה ואוסטרליה) גדול ממנו. אורכו הממוצע נע בין 4.1 ל-5 מטר ומשקלו הממוצע הוא כ-450 ק"ג, אך פרטים גדולים במיוחד יכולים להגיע לאורך של יותר מ-6 מטר ולמשקל של יותר מטונה. תנין היאור הוא התנין האפריקני הגדול ביותר והטורף העליון בתחום תפוצתו. אף שהוא אינו מצוי בסכנת הכחדה כמין, אוכלוסיות שלו במדינות רבות נמצאות בסכנת היעלמות. תנין היאור הוא טורף מימי-למחצה שאורב לטרפו כשהוא שקוע במים. הוא עולה ליבשה כדי להתחמם בשמש וכדי להטיל ביצים. הוא ניזון מדגים, מרכיכות, מסרטנים, מעופות ומיונקים, ובהם בני אדם.

תנין היאור הוא טורף-על בתחום מחייתו, ונחשב לתנינאי אגרסיבי במיוחד, שתוקף כמעט כל יצור חי, לרבות האדם. תנין היאור מעדיף לתקוף את טרפו מהמארב. הוא שוחה במים, רוב גופו שקוע ורק עיניו ונחיריו בולטים, ומחכה לטרף. באמצעות איברי חישה מיוחדים הוא מרגיש לחץ ותנודות במים שנגרמות מתזוזת הטרף, שוחה בשקט אל עבר טרפו – ואז מזנק בפתאומיות וסוגר עליו את לסתותיו, גורר אותו אל המים ומטביע אותו למוות. נשיכתו של תנין היאור היא מן החזקות בעולם הטבע כיום (שנייה אולי רק לתנין הים). שיניו חרוטיות ובנויות לאחיזת הטרף והן ננעצות עמוק בבשר. אחרי שהטביע את טרפו למוות, מבתר אותו התנין באמצעות "גלגול המוות" ובולע נתחים שלמים כולל קרניים, פרסות, עצמות ועור; מערכת העיכול החזקה והיעילה שלו מסוגלת לטפל גם בעצמים קשים אלה.

בגלל שכיחותם היחסית במקווי המים של אפריקה, תניני היאור הם בעלי חיים מאוד חברתיים. הם חולקים אתרי שיזוף וכן מזון שהם צדים. מקומם של הפרטים בהיררכיה נקבע על פי גודלם, לפיכך הזכרים הגדולים ביותר זוכים לתנאים הטובים ביותר. נקבות תנין היאור חופרות גומות ליד מקווי מים ושם הן מטילות את הביצים. בכל הטלה מטילה הנקבה כמה עשרות ביצים, ואלו בוקעות כעבור 80–90 ימים. הנקבות שומרות על הקן, וכאשר התנינים הקטנים בוקעים הן דואגות להם ומשגיחות עליהם מפני טורפים אחרים. למרות זאת, רק מעטים מהאבקועים שורדים עד לבגרות.

לתנין היאור מערכת יחסים מורכבת עם האדם. זהו כנראה מין התנין הידוע ביותר בתרבויות האנושיות שמוצאן באגן הים התיכון, לרבות ביהדות. תנין היאור נודע כאוכל אדם והוא שנוא וגם נערץ, במיוחד במצרים העתיקה, שבה נחנטו תנינים ששימשו כאלים. באפריקה תוקפים תניני היאור מדי שנה מאות בני אדם, וחלק גדול מהתקיפות מסתיים במוות. בעקבות הביקוש לעור התנין ניצודו תניני יאור רבים, דבר שהביא לאיום על המין. חוקים להגנת הסביבה, תוכניות שימור, תיירות אקולוגית והקמת חוות תנינאים שבהן מגודלים תנינים לשם סחר בעור, הביאו להתאוששות תנין היאור ומיני תנינאים אחרים בעולם. בארץ ישראל היו תנינים בטבע עד תחילת המאה ה-20, וכיום הם קיימים בישראל רק בשבי.

המעמד האזרחי-משפטי של יהודי רומניה העסיק רבים ברומניה ומחוץ לה במשך דורות, והיה נתון לשינויים. איחוד הנסיכויות הרומניות הוביל להסדרה של מעמד יהודי רומניה בחקיקה אחידה, שבמהלך הזמן חלו בה שינויים מפליגים, שהשפיעו עמוקות על חיי יהודי רומניה.

בניגוד למגמה שהתפתחה בכל רחבי אירופה, סירבו הממשלים השונים ברומניה להעניק זכויות אזרח מלאות ליהודי המדינה. מעמדם האזרחי-משפטי של היהודים בתקופה מסוימת תואר על ידי המדינאי והפובליציסט היהודי איטלקי לואיג'י לוצאטי במילים: "אחרוני העבדים באירופה". כשאולצה ממשלת רומניה על ידי מעצמות אירופה, להסדיר את מעמד היהודים, ניסו הרומנים בדרכים שונות לצמצם זכויות אלה וכשנוצרו קונסטלציות מדיניות מתאימות, פעלו לביטול אזרחות יהודי רומניה, שלב מקדים לשואת יהודי רומניה.

באוקטובר 1857 נקראו אסיפות מיוחדות בנסיכות מולדובה ובנסיכות ולאכיה ואסיפות אלה, על ידי בחירת אותו שליט בשתי הנסיכויות, אלכסנדרו יואן קוזה, יצרו אוניה פרסונלית, שזכתה לשם הנסיכויות הרומניות המאוחדות, שם ששונה בהמשך לרומניה. איחוד הנסיכויות איחד גם שתי קהילות יהודיות, יהדות נסיכות מולדובה ויהדות ולאכיה, שיצרו יחד את יהדות רומניה. הנסיכויות נקטו בחוקים ונוהגים דומים כלפי הקהילות היהודיות אך לא זהים, והאיחוד יצר את ההכרח לייצור חקיקה אחידה להסדרת המעמד האזרחי-משפטי של המיעוט היהודי במדינה המאוחדת. החקיקה החלה במרומז בחוזה פריז (1856), אך עם הזמן חלו בחקיקה זו שינויים מפליגים, שהשפיעו עמוקות על חיי יהודי רומניה.

המעמד האזרחי-משפטי של יהודי רומניה העסיק רבים ברומניה ומחוץ לה במשך דורות, והיה נתון לשינויים. איחוד הנסיכויות הרומניות הוביל להסדרה של מעמד יהודי רומניה בחקיקה אחידה, שבמהלך הזמן חלו בה שינויים מפליגים, שהשפיעו עמוקות על חיי יהודי רומניה.

בניגוד למגמה שהתפתחה בכל רחבי אירופה, סירבו הממשלים השונים ברומניה להעניק זכויות אזרח מלאות ליהודי המדינה. מעמדם האזרחי-משפטי של היהודים בתקופה מסוימת תואר על ידי המדינאי והפובליציסט היהודי איטלקי לואיג'י לוצאטי במילים: "אחרוני העבדים באירופה". כשאולצה ממשלת רומניה על ידי מעצמות אירופה, להסדיר את מעמד היהודים, ניסו הרומנים בדרכים שונות לצמצם זכויות אלה וכשנוצרו קונסטלציות מדיניות מתאימות, פעלו לביטול אזרחות יהודי רומניה, שלב מקדים לשואת יהודי רומניה.

באוקטובר 1857 נקראו אסיפות מיוחדות בנסיכות מולדובה ובנסיכות ולאכיה ואסיפות אלה, על ידי בחירת אותו שליט בשתי הנסיכויות, אלכסנדרו יואן קוזה, יצרו אוניה פרסונלית, שזכתה לשם הנסיכויות הרומניות המאוחדות, שם ששונה בהמשך לרומניה. איחוד הנסיכויות איחד גם שתי קהילות יהודיות, יהדות נסיכות מולדובה ויהדות ולאכיה, שיצרו יחד את יהדות רומניה. הנסיכויות נקטו בחוקים ונוהגים דומים כלפי הקהילות היהודיות אך לא זהים, והאיחוד יצר את ההכרח לייצור חקיקה אחידה להסדרת המעמד האזרחי-משפטי של המיעוט היהודי במדינה המאוחדת. החקיקה החלה במרומז בחוזה פריז (1856), אך עם הזמן חלו בחקיקה זו שינויים מפליגים, שהשפיעו עמוקות על חיי יהודי רומניה.

תזונת ימי הביניים הוא מונח המתאר את נוהגי האכילה, את המאכלים, את מוצרי המזון הבסיסיים ואת אופני הכנת המזון באירופה ובמזרח התיכון בתקופת ימי הביניים – מנפילתה של האימפריה הרומית (במאה ה-5) ועד תחילת תקופת הרנסאנס (במאה ה-16).

על אף הגוונים הרבים ועל אף הפנים הרבות של מטבחי האזורים השונים באירופה של ימי הביניים, ניתן לאפיין את הדגנים בכלל ואת הלחם בפרט, כמאכל העיקרי של תושבי אירופה בתקופה זו. ירקות גודלו בסמוך לבתי הצמיתים על מנת לגוון את הארוחה, שהייתה מורכבת כמעט תמיד מדייסת דגנים ומירקות. הבשר נחשב מאכל מותרות במרבית ימי הביניים, כמו גם הממתיקים (כדבש או כסוכר) והתבלינים, שהיו בדרך כלל נחלתם של העשירים בלבד.

החל מן המאה ה-9 ועד למאה ה-11 השתלטו הערבים על נתיבי המסחר בים התיכון ועל מרבית נמליו. הסחר בים התיכון פסק כמעט לחלוטין בשל שוד ימי, ומיעוט הסחר הביא לשימוש בשיטות רבות של שימור מזון. רק עשירים מופלגים יכלו לייבא תבלינים לגיוון המזון, ולכן בדרך כלל רק מטבחי בתי האצולה הגבוהה, מטבחי ראשי הכנסייה ומטבחי בתי המלוכה באירופה היו נתונים להשפעות חוץ-אירופיות.

תזונת ימי הביניים הוא מונח המתאר את נוהגי האכילה, את המאכלים, את מוצרי המזון הבסיסיים ואת אופני הכנת המזון באירופה ובמזרח התיכון בתקופת ימי הביניים – מנפילתה של האימפריה הרומית (במאה ה-5) ועד תחילת תקופת הרנסאנס (במאה ה-16).

על אף הגוונים הרבים ועל אף הפנים הרבות של מטבחי האזורים השונים באירופה של ימי הביניים, ניתן לאפיין את הדגנים בכלל ואת הלחם בפרט, כמאכל העיקרי של תושבי אירופה בתקופה זו. ירקות גודלו בסמוך לבתי הצמיתים על מנת לגוון את הארוחה, שהייתה מורכבת כמעט תמיד מדייסת דגנים ומירקות. הבשר נחשב מאכל מותרות במרבית ימי הביניים, כמו גם הממתיקים (כדבש או כסוכר) והתבלינים, שהיו בדרך כלל נחלתם של העשירים בלבד.

החל מן המאה ה-9 ועד למאה ה-11 השתלטו הערבים על נתיבי המסחר בים התיכון ועל מרבית נמליו. הסחר בים התיכון פסק כמעט לחלוטין בשל שוד ימי, ומיעוט הסחר הביא לשימוש בשיטות רבות של שימור מזון. רק עשירים מופלגים יכלו לייבא תבלינים לגיוון המזון, ולכן בדרך כלל רק מטבחי בתי האצולה הגבוהה, מטבחי ראשי הכנסייה ומטבחי בתי המלוכה באירופה היו נתונים להשפעות חוץ-אירופיות.

השערת שני המקורות מסבירה על פי ביקורת המקרא של הברית החדשה את מקורותיהן של הבשורות הסינופטיות, כלומר, את מקורותיהן של הבשורות על-פי מתי, על-פי מרקוס ועל-פי לוקאס. התאוריה מסבירה הן את השינויים הקיימים בין הבשורות, והן את הדמיון הקיים ביניהן, באופן הבא: הבשורה על-פי מתי והבשורה על-פי לוקאס התבססו שתיהן על שני מקורות עיקריים קדומים להם, הבשורה על-פי מרקוס ומקור נוסף, משוער, המכונה "מסמך ה-Q" או "מקור Q". התאוריה התפרסמה במאה ה-19 והמשיכה להתפתח במאה ה-20, והיא התאוריה השלטת והמקובלת ביותר בתחום. קיימת ביקורת מחקרית על התאוריה הזו והכנסייה הקתולית אף היא מבקרת את התאוריה, ומצדדת בגישה המסורתית שלפיה סדר הבשורות בברית החדשה (דהיינו, הבשורה על-פי מתי, הבשורה על-פי מרקוס והבשורה על-פי לוקאס), הוא הסדר הכרונולוגי של כתיבתן.

השערת שני המקורות מסבירה על פי ביקורת המקרא של הברית החדשה את מקורותיהן של הבשורות הסינופטיות, כלומר, את מקורותיהן של הבשורות על-פי מתי, על-פי מרקוס ועל-פי לוקאס. התאוריה מסבירה הן את השינויים הקיימים בין הבשורות, והן את הדמיון הקיים ביניהן, באופן הבא: הבשורה על-פי מתי והבשורה על-פי לוקאס התבססו שתיהן על שני מקורות עיקריים קדומים להם, הבשורה על-פי מרקוס ומקור נוסף, משוער, המכונה "מסמך ה-Q" או "מקור Q". התאוריה התפרסמה במאה ה-19 והמשיכה להתפתח במאה ה-20, והיא התאוריה השלטת והמקובלת ביותר בתחום. קיימת ביקורת מחקרית על התאוריה הזו והכנסייה הקתולית אף היא מבקרת את התאוריה, ומצדדת בגישה המסורתית שלפיה סדר הבשורות בברית החדשה (דהיינו, הבשורה על-פי מתי, הבשורה על-פי מרקוס והבשורה על-פי לוקאס), הוא הסדר הכרונולוגי של כתיבתן.

מועדון הכדורגל ברצלונה הוא מועדון כדורגל מצליח מהעיר ברצלונה שבספרד. המועדון נוסד ב-29 בנובמבר 1899 על ידי קבוצת כדורגלנים שווייצרים, בריטים וקטלאנים, בראשות ז'ואן גאמפר. המועדון הפך למוסד קטלאני תרבותי בולט, ולפיכך המוטו שלו הוא "יותר ממועדון". קבוצת הבוגרים של המועדון עורכת את משחקי הבית שלה באצטדיון קאמפ נואו, האצטדיון הגדול באירופה, המונה 99,354 מקומות ישיבה והוא אחד הגדולים בעולם.

מלבד קבוצת הכדורגל הידועה כולל המועדון גם קבוצת מילואים בשם ברצלונה אתלטיק, ועוד ארבע קבוצות מקצועניות בענפי ספורט אחרים: קבוצת כדורסל, כדוריד, כדורגל אולמות והוקי גלגיליות. המועדון חולק את פסגת הכדורגל הספרדי עם ריאל מדריד, והיריבות הספורטיבית ארוכת השנים בין השתיים הפכה לשם דבר בכדורגל הספרדי, שהתחדדה עקב הבדלים גדולים בעמדות הפוליטיות של תומכי שני המועדונים, במהלך שלטונו הדיקטטורי של פרנקו בספרד. המשחקים בין ברצלונה לריאל ידועים בכינוי "אל קלאסיקו". פרט ליריבות עם ריאל מדריד יש לברצלונה יריבות עירונית עם מועדון הכדורגל אספניול.

המועדון הוא בין המובילים באירופה. במהלך השנים זכה המועדון מספר פעמים בגביעים יבשתיים על גלגוליהם השונים. הוא זכה 5 פעמים בתואר האירופי החשוב ביותר, ליגת האלופות. במועדון שיחקו במהלך השנים שחקנים ידועים רבים.

מועדון הכדורגל ברצלונה הוא מועדון כדורגל מצליח מהעיר ברצלונה שבספרד. המועדון נוסד ב-29 בנובמבר 1899 על ידי קבוצת כדורגלנים שווייצרים, בריטים וקטלאנים, בראשות ז'ואן גאמפר. המועדון הפך למוסד קטלאני תרבותי בולט, ולפיכך המוטו שלו הוא "יותר ממועדון". קבוצת הבוגרים של המועדון עורכת את משחקי הבית שלה באצטדיון קאמפ נואו, האצטדיון הגדול באירופה, המונה 99,354 מקומות ישיבה והוא אחד הגדולים בעולם.

מלבד קבוצת הכדורגל הידועה כולל המועדון גם קבוצת מילואים בשם ברצלונה אתלטיק, ועוד ארבע קבוצות מקצועניות בענפי ספורט אחרים: קבוצת כדורסל, כדוריד, כדורגל אולמות והוקי גלגיליות. המועדון חולק את פסגת הכדורגל הספרדי עם ריאל מדריד, והיריבות הספורטיבית ארוכת השנים בין השתיים הפכה לשם דבר בכדורגל הספרדי, שהתחדדה עקב הבדלים גדולים בעמדות הפוליטיות של תומכי שני המועדונים, במהלך שלטונו הדיקטטורי של פרנקו בספרד. המשחקים בין ברצלונה לריאל ידועים בכינוי "אל קלאסיקו". פרט ליריבות עם ריאל מדריד יש לברצלונה יריבות עירונית עם מועדון הכדורגל אספניול.

המועדון הוא בין המובילים באירופה. במהלך השנים זכה המועדון מספר פעמים בגביעים יבשתיים על גלגוליהם השונים. הוא זכה 5 פעמים בתואר האירופי החשוב ביותר, ליגת האלופות. במועדון שיחקו במהלך השנים שחקנים ידועים רבים.

טבח יער רומבולה הוא טבח שאירע בתקופת השואה ביער רומבולה, סמוך לריגה שבלטביה, ובו נרצחו כ-25 ��לף יהודים.

הטבח ההמוני אירע בתאריכים 30 בנובמבר ו-8 בדצמבר בשנת 1941. הקורבנות – כ-24 אלף תושבי גטו ריגה וכאלף יהודים גרמנים שהועברו ברכבת לשדה הקטל. הרצח בוצע על ידי האיינזצגרופן בעזרת משתפי פעולה מקומיים של קומנדו ארייס ויחידות משטרה לטביות. בראש המבצע עמד קצין האס אס פרידריך יקלן.

יש הרואים בטבח יער רומבולה ובטבח באבי יאר באוקראינה את מקרי הזוועה הגדולים ביותר בשואה עד תחילת פעולתם של מחנות ההשמדה.