הסנאט הרומי

לפי המסורת, הסנאט נוסד על ידי רומולוס, המייסד המיתולוגי של רומא ומלכה הראשון, כמועצה מייעצת של 100 ראשי משפחות פטריקיות, שנקראו פאטרס ("אבות"). מקור השם במילה הלטינית senex, שפירושה "אדם זקן", וממנה המילה Senatus – מועצת זקנים. מאוחר יותר, עם ייסוד הרפובליקה הרומית, לוקיוס יוניוס ברוטוס הגדיל את מספר הסנאטורים לשלוש מאות (לפי האגדה), שנקראו גם קונסקריפטי (אנשים מגויסים), שכן ברוטוס גייס אותם. לפיכך, חברי הסנאט כונו פאטרס קונסקריפטי. חלק מהמצורפים לסנאט היו פלבאים ובכך התאפשרה גם להם גישה למוסדות השלטון.

בתקופת הרפובליקה הסנאט היה הגוף החזק במדינה. גוף זה הקצה פרובינקיות למגיסטראטים, ניהל את ענייני החוץ של המדינה, שלט על הכספים הציבוריים ונהנה מיוקרה רבה שאפשרה לו לפקח על אסיפות העם. מצב זה נמשך עד הטריבונאט של טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס בשנת 133 לפנה"ס. גרקכוס היה הראשון שערער על סמכותו המסורתית של הסנאט על ידי התעלמות ממנו ופנייה ישירה לאסיפות העם. מעשיו של גרקכוס הביאו לבסוף להתהוות שתי סיעות בפוליטיקה הרומית, הפופולריים שהעדיפו לפעול דרך אסיפות העם ויריביהם האופטימאטים שהעדיפו את סמכותו המסורתית של הסנאט.

היריבות בין שתי הסיעות הביאה אסון על רומא וגרמה לפריצתן של מלחמות אזרחים עקובות מדם. לוקיוס קורנליוס סולה ניסה לשקם את כוחו של הסנאט בזמן כהונתו כדיקטטור על ידי קיצוץ בסמכויות המגיסטראטים והגדלת מספר חברי הסנאט. לכאורה השינויים הגדילו את כוחו של הסנאט אולם בפועל התיקונים של סולה שרדו רק זמן קצר אחרי מותו היות והחברים החדשים שנכנסו בזמן שלטונו, חסרו את המסורת והיכולת הפוליטית לשלוט ביעילות כפי שקודמיהם שלטו בעבר. יתרה מזאת, החוויה המעצבת של חייהם הייתה מלחמת האזרחים, חוויה שהם השתדלו לעשות הכל שלא תחזור על עצמה ולכן היו פגיעים לסחטנותם של מצביאים כריזמטיים.

יוליוס קיסר שינה את אופי החברות בסנאט בתקופה שבה היה דיקטטור. הוא הגדיל את מספר החברים והושיב שם אזרחים רומאים רבים ממוצא לטיני ואיטלקי (בניגוד לרומאי), יחד עם תומכים נאמנים שהוכיחו את יכולתם במלחמות האזרחים. הוא זילזל בסנאט והפך אותו לחותמת גומי להחלטות שלו ושל יועציו. חברי הסנאט המשיכו ליטול חלק בפוליטיקה הרומאית, אך לעולם לא הגיע הסנאט כגוף למעמדו בעבר, אף על פי שחבריו עדיין היו האליטה של החברה הרומית. הסנאטורים נקראו vir clarissimus כלומר "נודעים לתהילה". מעמד הסנאטורים המשיך להדרדר באימפריה המאוחרת היות שלא מונו עוד לפיקודים צבאיים והמרכז השלטוני עצמו עבר מן העיר רומא. אף על פי כן, הסנאט שרד עד סופה של האימפריה המערבית ואף מעבר לכך, למרות שהוא כבר הפך לזהה בחשיבותו למועצה העירונית של העיר רומא.

בו בזמן נוסד סנאט נפרד על ידי קונסטנטינוס בקונסטנטינופול, ששרד בשמו, אם לא בחשיבותו למשך מאות שנים.

הסמכות החוקית התגלמה בעם הרומאי, דרך אספת הקנטוריות (קומיטיה קנטוריאטה), אספת השבטים (קומיטיה פופולי טריבוטה), ואספת הפלבס (קונסיליום פלביס). עד שנת 287 לפנה"ס הסנאט היה רשאי לאשר או לפסול חוקים של האסיפות. לאחר מכן הסנאט לא שימש כגוף מחוקק, ודעת הסנאט הייתה רק הצעה כיצד לנהוג, ולא חוק בפני עצמו. החקיקה למעשה הייתה באספות הרומאיות האחרות, שפעלו על פי ההמלצות של הסנאט וגם בחרו את המגיסטראטים של המדינה.

אף על פי כן, לסנאט היה תפקיד משמעותי בפוליטיקה הרומאית. כהתגלמות של רומא, הסנאט היה הגוף הרשמי ששלח וקיבל שגרירים כנציג העיר, מינה פקידים רשמיים לניהול הקרקעות הציבוריות – כולל מושלים מחוזיים שניהלו מלחמות וחילקו תקציבים ציבוריים. מקור כוחו של הסנאט לא נבע מסמכויותיהם (potestas) של חבריו אלא מיוקרתם (auctoritas) של חבריו.

כמו האספה הקנטוריות והשבטית, אך שלא כמועצת הפלבס, הסנאט פעל תחת הגבלות דתיות מסוימות. הוא יכול להתכנס רק במקדש – בדרך כלל בקוריה הוסטיליה (אם כי טקסי תחילת השנה היו במקדש יופיטר אופטימוס מקסימוס, ואסיפות בענייני מלחמה – במקדש בלונה). לפני כל ישיבה נערכה תפילה והוקרב קרבן. הסנאט יכול היה לשבת רק מהזריחה עד השקיעה, ונאסר עליו להיפגש בשעת מושב של אחת האסיפות האחרות.

להלכה, חולק הממשל ברומא הרפובליקאית בין הסנאט, אספת הפלבס והמגיסטראטים, כאשר רק העם (ה-populus) הוא הריבון האמיתי, ושני האחרים הם גופים שכוחם נובע מהעברת הסמכות אליהם על–ידי העם. ברומא לא התקיימה הפרדת רשויות כמשמעה היום, ואספת העם עסקה בנושאי חקיקה, הצבעה, בחירות ומינויים בו-זמנית. גם המגיסטראטים נהנו מסמכויות ביצוע ושיפוט בו-זמנית, ואילו הסנאט הוגבל לתפקיד הגות וייעוץ, ללא סמכות לחוקק חוקים.

בתקופת המלוכה היו בסנאט 100 חברים שמונו על ידי המלך. עם הקמת הרפובליקה הגוף גדל ל-300 חברים בערך, אשר מונו על ידי הקונסולים. בשנים 316–312 לפנה"ס סמכות המינוי עברה לקנסורים. בדיקטטורה של לוקיוס קורנליוס סולה מספר החברים הוגדל ל-600. בימי הדיקטטורה של יוליוס קיסר גדל מספר החברים לסביבות האלף. אוגוסטוס החזיר את המספר ל-600, אולם בתקופת הקיסרות הוא הוגדל שוב עד שבתחילת המאה השלישית לספירה הוא מנה כ-800–900 חברים.

חברותו של סנאטור הייתה לכל החיים ויכלה לפקוע רק בהוראת הקנסורים, שהרכיבו את רשימת הסנאט (lectio senatus) כל חמש שנים, אם חשבו שהוא ביצע מעשה "כנגד המוסר הציבורי" אך בדרך כלל, רק סנאטורים זוטרים סולקו על ידי הקנסורים, מלבד מקרים יוצאי דופן של קנסורים נוקשים ומחמירים כמו מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס. לסנאטור מסולק הייתה אפשרות לחזור להיות חבר הסנאט אם הוא כיהן לאחר מכן כמגיסטראט. בזמן הטריבונאט של פובליוס קלודיוס פולכר חוקק חוק שמחייב את הקנסורים להעמיד למשפט את חבר הסנאט החשוד, ובכך הוגבלה סמכותם לסלק אישים מן הסנאט.

לרוב, כל המגיסטראטים – קוואיסטורים, אידילים, פראיטורים, טריבוני הפלבאים וקונסולים – התקבלו לסנאט אוטומטית לאחר סיום כהונתם, אך לא כל הסנאטורים היו חייבים לכהן קודם לכן כמגיסטראטים. מגיסטראטים לשעבר, שסיימו את תפקידם לאחר הלקטיו, הורשו לשבת בסנאט כחברים חסרי זכות הצבעה עד עריכת הלקטיו הבא. בהדרגה הוגבלה זכותם של הקנסורים בהרכבת רשימת הסנאט. חוק מהמאה השנייה לפנה"ס קבע שהם חייבים למנות את טריבוני הפלבס לסנאט, ולאחר הרפורמות של סולה נקבע שכל הקוואיסטורים לשעבר (שמעתה כללו 20 כל שנה) ימונו אוטומטית לסנאטורים, וצעד זה רוקן במידה רבה את סמכויות הקנסורים להרכיב את הלקטיו.

בכירותם של הסנאטורים סווגה על ידי המשרה הבכירה ביותר שכיהנו בה, החל מקונסול. אלה שלא היו ^{[דרושה הבהרה]} כונו "senatores pedarii" ("סנאטורים רגליים", מקור שמם נבע מן העובדה שלא לכולם היו מקומות ישיבה בשעת התכנסות הסנאט) ולא הורשו לדבר. במקרה שסנאטור נפטר במהלך כהונתו, הוא לא הוחלף עד עריכת רשימת הסנאט מחדש על ידי הקנסורים. הרכבת רשימת הסנאטורים נעשתה על פי סדר בכירותם של המגיסטראטים.

הקונסולים וטריבוני הפלבס היו רשאים לכנס את הסנאט ולנהל את הישיבה, ה"פרינקפס סנאטוס" היה זקן הסנאטורים ובעל היוקרה הרבה ביותר מביניהם. אם שני הקונסולים לא היו נמצאים (משום שהיו בדרך כלל בשדה הקרב), המגיסטראט הבכיר ביותר בעיר, בדרך כלל הפראיטור אורבנוס, היה מכנס את הסנאט מתוקף סמכותו כממלא מקום הקונסול.

על הסנאטורים הוטלו מספר הגבלות: נאסר עליהם לעזוב את איטליה (אלא אם היו בשליחות המדינה) ובעתות חירום אף את העיר רומא. הם היו חייבים להחזיק בית ברומא ולהתגורר בו לפחות חלק מן השנה, ונאסר עליהם להשתתף במסחר בקנה מידה גדול (אף על פי שכנראה הגבלה זאת מעולם לא נשמרה בפועל).

לכל הסנאטורים הייתה הזכות לענוד טבעת סנאטורית (שבתחילה הייתה עשויה מברזל, ומאוחר יותר מזהב), ו"טוניקה קלאבה", גלימה לבנה עם פס ארגמן ברוחב 13 סנטימטר ("לאטוס קלאבוס") על הכתף הימנית. סנאטור שהחזיק באחת ממשרות הממשל בעיר לבש טוגה לבנה עם שפה ארגמנית רחבה. כל הסנאטורים נעלו נעלי עור סגורות.

לא הייתה הגבלה על הדיון, והנוהג הקרוי היום "פיליבסטר" היה תרגיל ידוע. ההצבעה נערכה בעל פה או בהצבעה בידיים בנושאים פחותי חשיבות, אך הצעות רשמיות וחשובות הוחלטו על ידי חלוקה של הבית (הצבעה ברגליים) – התומכים בדעה אחת הלכו לצד אחד של הבית, המתנגדים להם – לצד שני, ומספר האנשים בכל קבוצה נספר. בדרך יכלו לנאום רק הסנאטורים הבכירים. מגיסטראט מכהן שהיה גם חבר סנאט איבד את זכות ההצבעה שלו במהלך כהונתו והיא שבה לו רק עם סיומה, טריבוני הפלבס השתתפו בישיבות והיו יכולים להטיל וטו בכל עת. בסנאט היה נהוג המושג של קוורום ונקבע שהחלטות חשובות לא יתקבלו אלא אם כן שליש מחברי הסנאט יהיו נוכחים.

הסנאט היה רשאי להתכנס רק לפי הוראה של מגיסטראט בעל אימפריום או של טריבון הפלבס, בדרך כלל הישיבות נערכו בקוריה או במקרים מסוימים באחד המקדשים אולם לא הייתה הגבלה למקום כינוס מסוים והסנאט יכול לקיים את ישיבותיו בכל מקום בתחום הפומריום (שטח העיר המקודש). הסנאט התכנס מהבוקר עד שקיעת החמה (דיונים בלילה היו אסורים) עם הפסקה קטנה מהדיונים בצהריים. השהייה בסנאט לא הייתה נוחה ומלבד השעות הארוכות של הדיונים הסנאטורים נאלצו לשבת על ספסלי עץ לא נוחים ומזג האוויר בבניין עצמו נטה להיות לא נעים.

כל החלטות הסנאט (senatus consultum) נכתבו ונשמרו בארכיון (אף על פי שהפרוצדורה המדויקת של השמירה לא ידועה). במהלך הקונסולאט הראשון של יוליוס קיסר בשנת 59 לפנה"ס החלו לפרסם את החלטות הסנאט בציבור הרחב אבל אוגוסטוס ביטל את התקנה הזאת.

•  
  מבט מכיוון דרום מערב
•  
  מבט מכיוון מזרח
•  
  מבט מכיוון צפון מזרח

• הסנאט הרומי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הסנאט הרומי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)