גרובר קליבלנד

גרובר קליבלנד
Stephen Grover Cleveland

צילום משנת 1892
לידה	18 במרץ 1837 ארצות הברית קולדוול, ניו ג'רזי
פטירה	24 ביוני 1908 (בגיל 71) ארצות הברית פרינסטון, ניו ג'רזי
שם לידה	Stephen Grover Cleveland
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות פרינסטון
השכלה	אוניברסיטת פרינסטון
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בת זוג	פרנסס קליבלנד
נשיא ארצות הברית ה־22 וה-24 4 במרץ 1893 – 4 במרץ 1897 (4 שנים) סגן נשיא ארצות הברית עדלי סטיבנסון → בנג'מין הריסון ויליאם מקינלי ←
4 במרץ 1885 – 4 במרץ 1889 (4 שנים) סגן נשיא ארצות הברית תומאס הנדריקס → צ'סטר ארתור בנג'מין הריסון ←
מושל ניו יורק ה־28 1 בינואר 1883 – 6 בינואר 1885 (שנתיים) → אלונזו קורנל דייוויד היל ←
ראש עיריית באפלו ה־35 2 בינואר 1882 – 20 בנובמבר 1882 (323 ימים) → אלכסנדר בראש מרקוס דרייק ←
חתימה

סטיבן גרובר קליבלנד (באנגלית: Stephen Grover Cleveland;‏ 18 במרץ 1837 – 24 ביוני 1908) היה נשיאהּ ה-22 וה-24 של ארצות הברית, הנשיא הראשון בתולדות ארצות הברית שכיהן בשתי כהונות לא רצופות (1885–1889 ו-1893–1897), והנשיא הדמוקרטי היחיד שנבחר בחצי המאה שלאחר מלחמת האזרחים. נבחר למועמד מפלגתו שלוש פעמים רצופות – ב-1884, 1888 ו-1892, ובכל שלוש הפעמים השיג יותר קולות מיריביו.

קליבלנד היה מנהיג אגף "דמוקרטי הבורבון" - שהיו דמוקרטים שתמכו בעסקים, התנגדו למכסים גבוהים, להטבעת מטבעות כסף, אינפלציה, אימפריאליזם ומתן סובסידיות לעסקים, חקלאים או יוצאי הצבא מתוך תפיסה ליברטריאנית.^[1] במהלך פעילותו הציבורית התפרסם ברבים כאדם ישר וכלוחם בשחיתות. הוא נחשב לפוליטיקאי השמרן הבולט של זמנו, שתמך ברפורמה פוליטית ובמדיניות פיסקלית שמרנית.^[2] קליבלנד זכה לשבחים על כנותו, כבודו ומחויבותו לליברליזם קלאסי. הוא לחם בשחיתות הפוליטית, במינויים הפוליטיים ובמנהיגי המפלגות המקומיים. זכה גם לתמיכת רפובליקנים מסוימים שכונו "Mugwumps", ותמכו בו ב-1884.

בתקופת כהונתו השנייה גרמה בהלת 1893 לשפל כלכלי, שקליבלנד לא הצליח לעצור. המפלגה הדמוקרטית התפלגה כשהרפובליקנים זכו בבחירות ב-1894, והאגף החקלאי ותומך מטבעות הכסף במפלגה הדמוקרטית הצליח להדיח את קליבלנד ב-1896. התוצאה הייתה יצירת קואליציה רפובליקנית שהחלה עידן חדש בתולדות הפוליטיקה האמריקנית.

קליבלנד היה נחוש בעמדותיו וספג ביקורת מצד רבים. במהלך שביתת הרכבות הגדולה של שנת 1894 שלח את הצבא לפעול נגד השובתים ונתקל בהתנגדותם של איגודי העובדים ושל מפלגתו. הוא תמך בתקן הזהב והתנגד להצמדת הדולר לכסף, מה שהרחיק ממנו את החקלאים במפלגתו. המבקרים טענו שקליבלנד היה אדם לא יצירתי ושלא הצליח לטפל בשביתות ובמשברים הכלכליים בכהונתו השנייה. למרות זאת, המוניטין שלו כאדם ישר שרד. הוא נחשב לאחד הנשיאים הישרים והקשוחים ביותר. כיום נחשב קליבלנד לנשיא טוב, שהיה מנהיג מוצלח, ומדורג בעשירייה השנייה של הנשיאים האמריקנים.

סטיבן גרובר קליבלנד נולד ב-18 במרץ 1837 בקולדוול, ניו ג'רזי לאן (ניל) ולריצ'רד קליבלנד. אביו היה כומר פרסביטריאני מקונטיקט.^[3] אימו נולדה בבולטימור לאב מוכר ספרים.^[4] מצד אביו, היה קליבלנד ממוצא אנגלי, כשאבות המשפחה היגרו אל מסצ'וסטס מקליבלנד, אנגליה ב-1635.^[5]

אבי סבתו של אביו, ריצ'רד פולי הבן, לחם בקרב גבעת בנקר והיה בן להורים שהיגרו מגרנזי. מצד אימו, היה קליבלנד ממוצא פרוטסטנטי-אנגלי-אירי וממוצא קווייקרי גרמני מפילדלפיה.^[6] קליבלנד היה קרוב משפחתית לגנרל מוזס קליבלנד (אנ'), שעל שמו נקראת העיר קליבלנד שבאוהיו.^[7]

קליבלנד היה החמישי מתוך תשעה ילדים ונקרא סטיבן גרובר על שם הכומר הראשון של הכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה בקלדוול, בה היה אביו כומר. בבגרותו נודע בשם גרובר. ב-1841 עברה המשפחה אל פאייטוויל, ניו יורק, שם גדל. שכניו תיארו אותו כילד "מלא בהנאה ובעל נטייה למתיחות".^[8]

ב-1850 עבר אביו של קליבלנד לכפר קלינטון שבניו יורק, על מנת לעבוד כמזכיר מחוזי עבור האגודה המיסיונרית.^[9] אף על פי שעבד קשה, ההכנסה לא הספיקה למשפחה. התנאים הפיננסיים אילצו את גרובר לנשור מבית הספר ולהיות שוליה של סוחר בפייטוויל. קליבלנד חזר ללמוד לאחר שנתיים. ב-1853, כשבריאותו החלה להידרדר, החליט אביו של קליבלנד לעבוד בכפר הולנד פטנט שבניו יורק. מעט לאחר מכן מת אביו מכיב עיכולי ונטען כי קליבלנד שמע על מותו מילד שמכר עיתונים.^[10]

קליבלנד למד חינוך יסודי בפאייטוויל ובקלינטון. לאחר מות אביו ב-1853 עזב שוב את בית הספר כדי לתמוך במשפחתו. מאוחר יותר באותה השנה החל אחיו ויליאם לעבוד כמורה בבית הספר לעיוורים בניו יורק וסידר לקליבלנד לעבוד שם כעוזר מורה. קליבלנד חזר לביתו ב-1854 ואדם מהכנסייה הציע לשלם עבור לימודיו במכללה אם יבטיח להפוך לכומר. קליבלנד סירב והחליט לעבור מערבה ב-1855.^[11]

הוא עצר בבאפלו, שם קיבל מדודו לואיס אלן (אנ') עבודה פקידותית.^[12] אלן היה אדם חשוב בבאפלו והציג את אחיינו בפני האישים החשובים שם, כולל שותפים בפירמת עריכת דין גדולה: רוג'רס, באוון ורוג'רס. גם מילרד פילמור, נשיא ארצות הברית ה-13, עבד בפירמה.^[13] קליבלנד החל גם הוא לעבוד עבור הפירמה, החל בלימודי משפטים והוסמך לעריכת דין ב-1859.^[14]

קליבלנד עבד בפירמה שלוש שנים וב-1862 פרש לצורך הקמת חברה עצמאית. בינואר 1863 מונה לסגן התובע המחוזי של מחוז אירי (אנ') בניו יורק. בעת מלחמת האזרחים האמריקנית העביר הקונגרס חוק שדרש מכל הגברים הכשירים לשרת בצבא אם יידרשו לכך, או לשכור מחליף. קליבלנד שילם מאה וחמישים דולרים לג'ורג' בנינסקי, מהגר פולני בן 32, כדי שישרת במקומו. בנינסקי שרד את המלחמה.^[15][16]

כעורך דין נודע קליבלנד כאדם חרוץ במיוחד. ב-1866 הגן בהצלחה על אירים שפשטו על ספינות בריטיות בקנדה, במסגרת התנדבות (פרו בונו). ב-1868 זכה לתשומת לב ציבורית לאחר שהצליח לנצח בתביעת דיבה מול עורך עיתון כלכלי בבאפלו. במהלך תקופה זו חי קליבלנד בפשטות, התגורר בצימר ואת רוב הכנסתו תרם לאימו ולאחיותיו הקטנות.^[17] הוא התרחק ממעגלי החברה הגבוהה של באפלו שדודו הציג בפניו.^[18]

כשנכנס לפוליטיקה הצטרף קליבלנד אל המפלגה הדמוקרטית.^[19] הוא לא חיבב את ג'ון פרימונט ואברהם לינקולן הרפובליקניים ושותפיו העסקיים היו דמוקרטים אדוקים.^[20] ב-1865 ניסה להיבחר לתפקיד התובע המחוזי, אולם הפסיד במאבק צמוד למועמד הרפובליקני ליימן בס (אנ').^[21]

ב-1870, בעזרת חברו אוסקר פולסום, הצליח קליבלנד להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לתפקיד השריף המחוזי של מחוז אירי. הוא ניצח בבחירות ברוב של 303 קולות ונכנס לתפקיד ב-1 בינואר 1871, בגיל שלושים ושלוש. הקריירה מנעה ממנו לעסוק בעריכת דין, אולם הוא הרוויח 40,000 דולרים (1,017,333 דולרים היום) בשנתיים שכיהן.^[22]

כהונתו של קליבלנד כשריף לא הייתה בולטת ונחשבה לבזבוז פוליטי. קליבלנד היה מודע לשחיתות במשרד השריף במהלך כהונתו והחליט לא לטפל בכך. מקרה בולט קרה ב-6 בספטמבר 1872, כשפטריק מוריסי, שהואשם ברציחת אימו, הוצא להורג.^[23] כשריף, יכול היה קליבלנד לתלות את מוריסי בעצמו או לשלם לסגן עשרה דולרים על מנת שיעשה זאת במקומו. למרות הסתייגותו מהתלייה, ביצע קליבלנד את העונש בעצמו. הוא תלה עוד רוצח, ג'ון גפני, ב-14 בפברואר 1873.^[24]

לאחר סיום כהונתו כשריף חזר קליבלנד לעסוק בעריכת דין ופתח פירמה עם חבריו, וילסון ביסל וליימן בס.^[25] בס נבחר לקונגרס ב-1872 ולא השקיע זמן בפירמה, אולם קליבלנד וביסל הפכו במהרה לעורכי הדין הבולטים ביותר בבאפלו. עד לאותה התקופה, הקריירה הפוליטית של קליבלנד לא הייתה בולטת במיוחד. הביוגרף אלן נווינס (אנ') כתב שב-4 במרץ 1881 לא היה קליבלנד בעל השפעה משמעותית ואיש לא חשב שכעבור ארבע שנים בדיוק הוא יהפוך לנשיא.^[26]

באותה התקופה החל מערכת יחסים עם אלמנה, מריה הלפין. הלפין טענה מאוחר יותר שקליבלנד אנס אותה.^[27] לא ברור אם הלפין אכן נאנסה על ידי קליבלנד כפי שדווח תחילה או אם מערכת היחסים ביניהם הייתה בהסכמה. במרץ 1876 טען קליבלנד שהלפין היא אלכוהוליסטית והוציא את בנה מחזקתה.^[28] הילד נלקח לבית היתומים הפרוטסטנטי וקליבלנד מימן את שהותו של הילד שם. קליבלנד שלח את הלפין לבית חולים פסיכיאטרי. הלפין שהתה בו במשך חמישה ימים בלבד משום שהיא נחשבה כלא שפויה. מאוחר יותר סיפק לה קליבלנד תמיכה כספית על מנת שתפתח עסק משלה מחוץ לבאפלו. למרות שחסרות ראיות בלתי ניתנות להפרכה לכך שקליבלנד היה אבי הילד, הוא הפך לנושא מסע הבחירות של המפלגה הרפובליקנית בבחירות ��נשיאות ב-1884, שם נטען שקליבלנד הוא "לא מוסרי" ושנהג לכאורה באכזריות בכך שלא גידל את הילד בעצמו.^[29]

בשנות ה-70 של המאה ה-19 הפך הממשל המקומי של באפלו למושחת, כשהמנגנונים הפוליטיים של המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית פעלו ביחד כדי לחלק ביניהן את המינויים הפוליטיים. ב-1881, בחרו הרפובליקנים פוליטיקאים רבים שנחשבו למושחתים. הדמוקרטים ראו בכך הזדמנות למשוך רפובליקנים ולבחור במועמד כן. הם פנו לקליבלנד, שהסכים לרוץ למשרת ראש עיריית באפלו לאחר ניקיון אורוות במפלגה.^[30] קליבלנד נבחר לראשות העיר בנובמבר אותה שנה וזכה ב-15,120 קולות.^[31] הוא נכנס לתפקידו ב-2 בינואר 1882.^[32]

את רוב כהונתו השקיע קליבלנד במלחמה בשחיתות המפלגתית.^[33] הוא הטיל וטו על חוק לניקיון רחובות שמועצת העירייה העבירה. החוק פתח את ניקיון הרחובות למכרז, ומי שנבחר היה אדם שהיו לו קשרים פוליטיים, אף על פי שלא נתן הצעת מחיר נמוכה. השחיתות הזאת הייתה נסבלת בבאפלו, אולם קליבלנד סירב להשלים איתה. הוא אמר על המעשה כי: "אני רואה בזה את שיאה של תוכנית חשופה, חצופה וחסרת בושה להסגיר את האינטרסים של העם ולגרוע יותר מלבזבז את כספי הציבור." לפיכך החליטה המועצה להעניק את החוזה לאדם שהציע את הצעת המחיר הנמוכה.^[34] קליבלנד ביקש מבית המחוקקים של ניו יורק להקים ועדה לפיתוח תוכנית לשיפור מערכת הביוב בבאפלו בעלות נמוכה בהרבה מזו שהוצעה בעבר; תוכנית הוועדה אומצה בהצלחה. על כך ועל פעולות אחרות שהגנו על כספי ציבור קליבלנד החל לצבור מוניטין מעבר למחוז אירי כמנהיג המוכן לטהר את השחיתות הממשלתית.^[35]

בכירי המפלגה הדמוקרטית בניו יורק החלו לשקול את קליבלנד כמועמדת ריאלי לתפקיד מושל המדינה. הפילוג במפלגה הרפובליקנית ב-1882 גרם ליתרון של הדמוקרטים והמאבק על התפקיד החריף. לאחר שרוזוול פלאוור והנרי וורנר סלוקם (אנ') לא הצליחו להיבחר (עקב חוסר הסכמה בעניין בוועידת המפלגה) נבחר קליבלנד כמועמד פשרה. הרפובליקנים המשיכו להיות מפולגים וקליבלנד ניצח בפער גדול בבחירות (535,318 קולות לעומת צ'ארלס ג'יימס פולגר, שקיבל 342,464 קולות). הדמוקרטים גם הצליחו להעלות את כוחם בבית המחוקקים של מדינת ניו יורק.^[36]

קליבלנד המשיך להתנגד לבזבוז בלתי נחוץ כמושל. הוא הטיל וטו שמונה פעמים בחודשיים הראשונים שלו בתפקיד. הוא הטיל וטו על חוק שנועד להקטין את דמי הנסיעה ברכבת התחתית של ניו יורק לחמישה סנטים.^[37] החוק זכה לתמיכה כיוון שהבעלים של הרכבת, ג'יי גולד (אנ'), לא היה אהוד ורבים רצו לפגוע באינטרסים שלו. אולם קליבלנד ראה את החוק כלא הוגן - גולד קנה את הרכבת כשהיא הייתה על סף פשיטת רגל והפך אותה לרווחית שוב. קליבלנד גם האמין שהחוק היה בלתי חוקתי. למרות האהדה כלפי החוק, העיתונים שיבחו את קליבלנד על הטלת הווטו. תאודור רוזוולט, שהיה אז חבר באספה הכללית של ניו יורק, תמך בחוק בחוסר רצון למרות התנגדות קליבלנד, כדי לפגוע בבעלי הרכבת. לאחר הטלת הווטו החליטו רוזוולט ומחוקקים אחרים להתנגד לחוק.^[38]

מאבקיו של קליבלנד בשחיתות זיכו אותו באהדת הציבור, אולם בטינת הטמאני הול בניו יורק סיטי. הטמאני התנגד לקליבלנד כמושל, ולאחר שקליבלנד הכשיל מועמד שלהם מלהיבחר לסנאט, הם החריפו את התנגדותם. קליבלנד גם התנגד למינוי מועמדי הטמאני לתפקידים ולחוקים שהעבירו. למרות חוסר התמיכה מצד הטמאני, רוזוולט ורפובליקנים תומכי רפורמה אחרים תמכו בקליבלנד ועזרו לו להעביר חוקי רפורמה. קליבלנד עבד באופן הדוק עם רוזוולט, ששימש כמנהיג המיעוט באספה הכללית מ-1883; החקיקה העירונית שהתבצעה בעקבות שיתוף הפעולה זכה קליבלנד לאהדה מצד הציבור.^[39]

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1884

ביוני 1884 כינסה המפלגה הרפובליקנית את הוועידה הלאומית שלה בשיקגו ובחרה ביושב ראש בית הנבחרים, ג'יימס בליין ממיין, כמועמדם לנשיאות בסיבוב הרביעי. רפובליקנים רבים ראו בו אדם תאב כוח ולא מוסרי ורפובליקנים רבים, שכונו "Mugwumps (אנ')" הרגישו נבגדים. מנהיגי המפלגה הדמוקרטית ראו בכך הזדמנות לחזור לבית הלבן לראשונה מאז 1856, במידה ויימצא המועמד המתאים.^[40]

בקרב הדמוקרטים, נחשב סמואל טילדן למועמד המוביל, לאור היותו המועמד בבחירות ב-1876, אולם הוא סירב עקב מצבו הבריאותי הרעוע. לאחר מכן ניסו תומכיו של טילדן לשכנע אישים אחרים במפלגה. קליבלנד זכה, לצד מועמדים כגון תומאס בייארד מדלאוור, אלן ת'ורמן מאוהיו, סמואל מילר מאיווה ובנג'מין באטלר (אנ') ממסצ'וסטס לתמיכה רחבה. לכל אחד מהם הייתה בעיה: בייארד תמך בפרישה מהאיחוד ב-1861 ולכן לא היה מקובל בקרב תושבי צפון ארצות הברית. באטלר היה שנוא בדרום בשל פעולותיו במלחמת האזרחים האמריקנית. ת'ורמן היה אהוד, אך קשיש וחלש ודעותיו בנוגע להצמדת הדולר לכסף לא היו ודאיות.^[41]

גם לקליבלנד היו מתנגדים - הטמאני המשיכו להתנגד אליו, אולם התנגדות זו רק הגבירה את התמיכה בו. קליבלנד הוביל בסיבוב הראשון עם 392 קולות מתוך 820. בסיבוב השני תמך הטמאני בבאטלר, אולם יתר הצירים החליטו לתמוך בקליבלנד, שניצח. תומאס הנדריקס מאינדיאנה נבחר להיות סגנו.^[42]

השחיתות הייתה הנושא המרכזי במערכת הבחירות של 1884; במהלך פעילותו הציבורית היה בליין מעורב בכמה עסקאות מפוקפקות.^[43] לעומתו, קליבלנד נחשב לאדם ישר. סיסמת הקמפיין שלו הייתה: "משרה ציבורית היא אמון ציבורי".^[44] הרפובליקנים שתמכו ברפורמה ("Mugwumps") עברו לתמוך בקליבלנד, כיוון שסברו שהוא יוכל לקדם רפורמה בשירות הציבורי ויאבק על יעילות הממשל האמריקאי.^[45] הדמוקרטים איבדו תמיכה מצד כמה פועלים לטובת מפלגתו של באטלר, בשל עמדותיו של קליבלנד. הוא עצמו לא השתתף במסע הבחירות, כנהוג אז, בעוד שבליין עשה כן.^[46]

מסע הבחירות התמקד באישיותם של שני המועמדים וכל צד תקף את יריבו. תומכי קליבלנד הזכירו שוב את השערוריות שבליין היה מעורב בהן בנושאי חקיקה, טענו שהיה עושה דברם של ארגוני הרכבת ושהרוויח ממכירת איגרות חוב שהיו לו בארגונים. אף על פי שהשמועות לא עוררו הדים שמונה שנים קודם לכן, הפעם התגלו ראיות כתובות של בליין, מה שהפחית את אמינות הכחשותיו הקודמות. במכתבים המפלילים יותר, כתב בליין "שרוף את המכתב", והדמוקרטים הפכו זאת לסיסמה: "בליין, בליין, ג'יימס ג'י. בליין, השקרן ממדינת מיין, שרוף את המכתב!".^[47]

נטען רבות שמאז נשיאותו של ג'ורג' וושינגטון לא היה מועמד הגון כל כך כמו קליבלנד. אולם הרפובליקנים כן מצאו שלדים בארונו. בעזרת דרשות של כומר מבאפלו, הם חשפו שמועות שלקליבלנד היה ילד מחוץ לנישואים בעת שעבד כעורך דין בבאפלו וצעקו: "אמא, איפה אבא?". קליבלנד הנחה את תומכיו לספר את האמת.^[48] קליבלנד הודה ששילם מזונות החל מ-1874 לאימו של הילד, מריה האלפין. האלפין עצמה קיימה יחסים עם כמה גברים, כולל אוסקר פולסום, ידידו של קליבלנד, שעל שמו נקרא הילד. קליבלנד היה הרווק היחיד מבין האישים שיכלו להיות האב, ולכן לקח אחריות עליו. תומכי המפלגה הדמוקרטית טענו שבליין ואשתו בכך לא היו נשואים בעת לידת בנם ב-1851. השמועה התבררה כשקרית ולא השפיעה על מערכת הבחירות.^[49]

הבחירות היו צמודות במיוחד בניו יורק, ניו ג'רזי, אינדיאנה וקונטיקט.^[50] הטמאני הול החליט לתמוך בקליבלנד, כיוון שסברו שכך יוכלו לקבל יותר מינויים פוליטיים מאשר בממשל רפובליקני. בליין קיווה שיזכה לתמיכה מצד הקהילה האירית-אמריקאית יותר מרוב הרפובליקנים. קהילה זו בדרך כלל תמכה בדמוקרטים, אולם אימו של בליין הייתה אירית קתולית והוא תמך במאבק האירים במהלך כהונתו כמזכיר המדינה.^[51] האירים נראו כתומכים בבליין, עד שדובר רפובליקני טען שהדמוקרטים הם מפלגת "רום, רומאיות ומרד".^[52] הדמוקרטים הפיצו את העלבון האנטי-קתולי בערב הבחירות וטענו שבליין עצמו מנוכר לאירים העניים שכן הוא היה מקורב לטייקונים בניו יורק.^[53]

בתום ספירת הקולות זכה קליבלנד בכל המדינות המתנדנדות בהפרש צמוד ובניו יורק בהפרש של 1,200 קולות. הוא זכה בהפרש של רבע אחוז בספירת הקולות, אולם השיג 219 אלקטורים לעומת 182 לבליין.^[54] לאחר הניצחון השיבו הדמוקרטים לצעקות הרפובליקנים: "הלך לבית הלבן, חה חה חה!"^[55]

קליבלנד היה צריך להרכיב את הקבינט הדמוקרטי הראשון מאז שנות החמישים, ואף אחד מחברי הקבינט הראשון שלו לא שירתו בקבינט השני שלו. הסנאטור תומאס בייארד, יריבו הגדול במירוץ למועמדות, הסכים לשרת כמזכיר המדינה. דניאל מנינג, יועץ של קליבלנד מניו יורק ובן בריתו של טילדן, הפך למזכיר האוצר. עוד אדם מניו יורק, הבנקאי ויליאם ויטני, מונה למזכיר הצי. לתפקיד מזכיר המלחמה, מונה ויליאם אנדיקוט, שופט ממסצ'וסטס שהיה קשור ל"Mugwumps". קליבלנד בחר גם בשני דרומיים לקבינט שלו: לוציוס למאר ממיסיסיפי כמזכיר הפנים, ואוגוסטוס היל גרלנד מארקנסו לתפקיד התובע הכללי. מזכיר הדואר ויליאם וילאס מוויסקונסין היה המערבי היחיד בקבינט. דניאל לאמונט היה מזכירו האישי של קליבלנד והיה האדם החשוב ביותר בממשל.

לאחר כניסתו לתפקיד נאלץ קליבלנד למנות את המינויים שהיה עליו לבצע. המשרות בדרך כלל נתפסו בידי מקורבים פוליטיים, אולם הוא הכריז שלא יפטר רפובליקנים שעושים את עבודתם נאמנה, ושלא ימנה מועמדים על בסיס מפלגתי בלבד.^[56] הוא הקטין את מספר העובדים הפדרליים, שהתרבה בזכות המינויים הפוליטיים. אנשי המפלגה הדמוקרטית רצו לשוב לשלטון אחרי 25 שנים במדבר הפוליטי ודרשו מינויים פוליטיים. לפיכך, קליבלנד נאלץ להחליף בעלי תפקידים רפובליקניים בדמוקרטים, אולם בו בזמן קידם את הרפורמה למינוי על פי כישורים.^[57][58]

קליבלנד ניסה לבצע רפורמה בחלקים אחרים של הממשלה. ב-1887 חתם על הצעת חוק שהורתה על הקמת ועדת המסחר הבין-מדינתית, שמטרתה הייתה לפקח על הסחר הפנימי.^[59] בנוסף פעל, יחד עם מזכיר הצי ויליאם ויטני, ליצירת צי חדשני וביטל חוזים עם חברות שייצרו ספינות נחותות.^[60] קליבלנד הכעיס את המשקיעים במסילות הרכבת כשציווה על חקירה כנגד איגודי הרכבת והאדמות שהחזיקו במערב באישור ממשלתי. בתום החקירה קבע מזכיר הפנים לוציוס למאר כי האיגודים לא פיתחו את האדמות כראוי, ושהן יחזרו לבעלות ציבורית. כ-330,000 קילומטרים רבועים חזרו לבעלות ציבורית.^[61]

קליבלנד גם נלחם להחזיר לתפקיד הנשיא את הסמכות לפטר אנשים ברשות המבצעת ללא אישור הסנאט, זכות שנלקחה עקב חוק שאושר בעת נשיאותו של אנדרו ג'ונסון, בשנת 1867. קליבלנד הצליח להביא לביטול החוק ב-1887.^[62]

הקונגרס, בהובלת המפלגה הרפובליקנית, יזם חקיקה שקליבלנד התנגד לה והוא נאלץ להפעיל את זכות הווטו שלו.^[63] הוא הטיל וטו על מאות חוקים שנועדו להעניק תשלומים ללוחמי מלחמת האזרחים, כיוון שהאמין שאין לקונגרס זכות לבטל החלטות של משרד הפנסיה. הקונגרס העביר חוק למתן קצבאות, גם לפציעות לא משירות צבאי, וקליבלנד ביטל זאת. הוא הטיל וטו יותר מכל נשיא אחר עד אז. בנוסף, הטיל וטו על חוק שנועד להקציב 10,000 דולרים לצורך רכישת זרעים לחקלאים בטקסס, שבצורת הרסה את יבוליהם. הוא התנגד לכך בטענה שהממשלה צריכה להגביל את עצמה.

אחת מהשאלות הבוערות של אותה התקופה הייתה האם לגבות את הדולר בזהב ובכסף, (בסיס דו מתכתי) או בזהב בלבד. הרפובליקנים המערביים והדמוקרטים הדרומיים דרשו הטבעה חופשית של מטבעות כסף, ונציגים של שתי המפלגות מצפון-מזרח המדינה תמכו בתקן הזהב. הכסף היה שווה פחות מסכום ההמרה שלו בזהב, וכך משלמי המיסים שילמו את חובותיהם בכסף, ואילו מלווים בינלאומיים דרשו תשלום בזהב, כך שמלאי הזהב הלך והידלדל.

קליבלנד ומזכיר האוצר מנינג תמכו בתקן הזהב, וניסו להפחית את כמות הכסף שהיה על הממשלה ליצור ממנה מטבעות. הקונגרס לא ביטל את החוק לפני תום כהונתו של קליבלנד. הדרום והמערב תמכו בכסף זול כדי לעזור לאוכלוסיות החלשות בתוכם. ב-1886, הוגש חוק שדרש מהממשלה להטביע כסף בחופשיות וליצור אינפלציה. החוק לא עבר, אולם גם חוק שיבטל את דרישת הטבעת מטבעות הכסף לא עבר. המצב המשיך להיות כמו שהיה.

נושא חשוב נוסף היה מכסי המגן. הנושא לא היה חשוב במסע הבחירות, אולם קליבלנד, כדמוקרטים רבים אחרים, סבר שיש להוריד את המכס. הרפובליקנים תמכו במכסים גבוהים, בטענה שהם מגנים על התעשייה האמריקנית. מאז מלחמת האזרחים, המכס היה גבוה, והוא הביא כל כך הרבה הכנסה עד שנוצר עודף תקציבי. ב-1887 הפך נושא המכס לחשוב מבחינת קליבלנד, ובהודעתו לקונגרס ב-1887, טען שזה לא צודק מצד הממשלה לקחת יותר כסף ממה שהיא זקוקה לו מהאזרחים.

למרות תמיכתו של קליבלנד, לא עבר חוק בנוגע למכסים בכהונתו הראשונה. קליבלנד כמעט הצליח להעביר ב-1886 חוק שיפחית את המכס, שנפל על חודו של קול. הפרוטקציוניסטים הגבירו את כוחם בקונגרס באותה השנה, אולם קליבלנד המשיך לדרוש רפורמה. העודף גדל וקליבלנד קרא למכס "לצורך הכנסה". הרפובליקנים, וגם דמוקרטים צפוניים ופרוטקציוניסטים, טענו שהמכסים מגנים על התעשיות האמריקניות, והמשיכו להתנגד להפחתת המכס. הוצע חוק להפחתת המכסים מ-47% ל-40%, שקליבלנד נלחם כדי שיעבור בבית הנבחרים. הסנאט הרפובליקני סירב לתמוך בחוק, וכך הנושא המשיך להיות בוער גם במהלך הבחירות של 1888.

קליבלנד היה מחויב לבדלנות והתנגד להתרחבות ולאימפריאליזם. הוא סירב לקדם הסכם בנוגע לתעלת ניקרגואה מימי הממשל הקודם. מזכיר המדינה, תומאס בייארד, ניהל משא ומתן עם ג'וזף צ'מברלין על זכויות דיג בקנדה, למרות ההתנגדות מצד הרפובליקנים באזור. קליבלנד גם סירב לקדם את ההסכם מוועידת ברלין שהבטיח את זכויות ארצות הברית בקונגו. במהלך כהונתו התחולל משבר בסמואה בין ארצות הברית, גרמניה ובריטניה, כשארצות הברית פעלה למען מתן אוטונומיה לסמואה.

מדיניותו הצבאית של קליבלנד הדגישה חדשנות והגנה עצמית. מאז שנות השבעים לא שופץ הצי והוגשה תוכנית לשיפורו. רוב כלי הנשק מהתוכנית נשארו עד למלחמת העולם השנייה. ממשל קליבלנד הוביל חידוש הצי, אולם לא הצליח להדביק את הספינות האירופאיות. הספינות סייעו במהלך מלחמת ארצות הברית–ספרד, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה. הן עוצבו כדי להשתוות לספינות דרום אמריקניות.

קליבלנד, כמו צפוניים רבים (וכמעט כל הדרומיים הלבנים) ראה בתקופת השיקום ניסיון שכשל, ולא ניסה להקצות כוחות פדרליים למען אכיפת זכויות ההצבעה של האוכלוסייה השחורה. קליבלנד לא מינה שחורים למשרות פדרליות, אולם השאיר את פרדריק דאגלס בתפקידו כשמאי ממשלתי ומינה אדם שחור אחר לאחר שדאגלס עזב את תפקידו.

בתקופת כהונתו נערכו מספר פרעות כנגד מהגרים סיניים. קליבלנד הסתייג מהפרעות אולם טען שהמהגרים הסיניים לא מוכנים להיטמע בחברה הלבנה. בתקופתו הוארך חוק הדרת הסינים (שהיה במקור לעשר שנים) ומזכיר המדינה בייארד ניהל משא ומתן עם הסינים בנוגע להשעיית ההגירה, ולאחר מכן קליבלנד העביר חוק שמנע חזרת מהגרים סינים שעזבו את ארצות הברית.

קליבלנד ראה באינדיאנים כחוסים, וטען שיש לשפר את מצבם. הוא תמך בהטמעה תרבותית, ובהעברת שטחים אינדיאניים ליחידים לפי חוק דוז. מנהיגי האינדיאנים תמכו בכך, אולם רוב האינדיאנים התנגדו למדיניות. קליבלנד היה סבור שהחוק יזרז את ההטמעה התרבותית, אולם החוק החליש את הקהילות והרשה לאינדיאנים יחידים למכור את האדמות בתמורה לכסף.

לפני כניסתו של קליבלנד לתפקיד אישר הנשיא צ'סטר ארתור למתיישבים לבנים להתיישב בשטחים של אינדיאנים בדקוטה. קליבלנד טען שהיה מדובר בהפרת הסכם, וביטל את האישור בעזרת הצבא.

קליבלנד היה רווק כשנכנס לתפקיד ואחותו, רוז קליבלנד, הייתה הגברת הראשונה בשנתיים הראשונות שלו בתפקיד. אולם בניגוד לנשיא הרווק הקודם, ג'יימס ביוקנן, קליבלנד לא נשאר רווק. ב-1885 פגש את פרנסס פולסום, בת של חברו מתקופתו כעורך דין במהלך ביקורה בוושינגטון. היא הייתה תלמידה במכללה, ומהר מאוד התארסה לקליבלנד. ב-2 ביוני 1886, קליבלנד נישא לה בבית הלבן. הוא היה הנשיא השני שהתחתן בתפקידו (ג'ון טיילר היה הראשון), והראשון שעשה זאת בבית הלבן. פרנסס הייתה הגברת הראשונה הצעירה ביותר, בת 21 בלבד. היו לו חמישה ילדים ממנה.

במהלך כהונתו הראשונה מינה קליבלנד שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. הראשון, לוציוס למאר, היה סנאטור ממיסיסיפי ששירת בקבינט כמזכיר הפנים. כשויליאם וודס מת, מינה קליבלנד את למאר במקומו בסוף 1887. למאר היה אהוד כסנאטור, אולם תמיכתו בקונפדרציה לפני עשרים שנה גרמה לרפובליקנים להתנגד אליו, והוא אושר בפער זעום של 32 לעומת 28.

נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, מוריסון וייט, מת כעבור כמה חודשים, וקליבלנד בחר במלוויל פולר להחליפו ב-30 באפריל 1888. פולר סירב להיות נציב השירות הציבורי לפני כן, אולם הסכים להיות נשיא בית המשפט העליון. הוא היה אלמוני וכמה חודשים הושקעו בחקירתו, אולם לאחר מכן מינויו אושר בסנאט. הוא כיהן בתפקיד עד ל-1910.

קליבלנד מינה 41 שופטים ממשלתיים בדרגים נמוכים, שניים לבתי המשפט השלום, תשעה לבית המשפט לערעורים ושלושים לבתי המשפט המחוזיים. כיוון שקליבלנד שירת בתפקיד לפני ואחרי ביטול בית משפט השלום לטובת בית המשפט לערעורים, הוא הנשיא היחיד מבין שניים (בנג'מין הריסון, הנשיא שבמהלכו נערך השינוי, הוא השני) שמינה שופטים לשני התפקידים. לכן כל מינוייו לבית משפט השלום היו בכהונתו הראשונה, וכל מינויו לבית המשפט לערעורים היו בכהונתו השנייה.

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1888

הרפובליקנים בחרו בבנג'מין הריסון מאינדיאנה כמועמדם לנשיאות ובלוי פ. מורטון מניו יורק כסגנו. קליבלנד נבחר להיות המועמד הדמוקרטי בקלות בוועידה בסנט לואיס. סגן הנשיא תומאס הנדריקס מת ב-1885 והדמוקרטים בחרו באלן ת'ורמן מאוהיו כסגנו החדש של קליבלנד.

הרפובליקנים הובילו במסע הבחירות, כשמסע הבחירות של קליבלנד נוהל ברשלנות, ואילו הריסון הצליח להביא לשורותיו מגייסי תרומות ומנהלים טובים יותר.

הרפובליקנים הדגישו בעיקר את נושא המכסים, ופנו לבוחרים הפרוטקציוניסטיים באזורים התעשייתיים החשובים בצפון. הדמוקרטים בניו יורק היו מפולגים בשל סכסוכים על תפקיד המושל, וקליבלנד איבד שליטה במדינה המתנדנדת. נוסף על כך, בריטניה הייתה באותה תקופה תומכת גדולה של סחר חופשי, ולכן כל מי שתמך בגישה זו (ובפרט התנגד למכסי-המגן) "סומן" כפרו-בריטי ולכן כלא-ידידותי לקהילה האירית האמריקאית הגדולה והמשפיעה. אף שקליבלנד מתנגד המכס הצליח בהתחלה להתחמק מתווית הפרו-בריטי על ידי כך שיזם סכסוך עם קנדה על נושא של שטחי דיג, תווית זו, על כל הנלווה לכך, הוצמדה לו אחרי ששגריר בריטניה בארצות הברית התבטא בפומבי כי קליבלנד הוא המועמד העדיף מבחינת בריטניה.

כמו בבחירות ב-1884, התמקדו הבחירות במדינות המתנדנדות: ניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה. אולם בניגוד לשנה ההיא, בה ניצח קליבלנד בכולן, הפעם הוא ניצח רק בשתיים והפסיד במדינתו ניו יורק בהפרש של 14,373 קולות. הרפובליקנים ניצחו באינדיאנה הודות להפעלת רשת של קניית קולות. הניצחון הרפובליקני במדינה זו, בהפרש של 2,348 קולות בלבד, הספיק כדי להוביל לניצחונו של הריסון, אף על פי שהפסיד לקליבלנד מבחינת כמות הקולות. קליבלנד המשיך בתפקידו עד לסוף כהונתו והחל לצפות לחזור לחייו הפרטיים.

כשפרנסס קליבלנד עזבה את הבית הלבן, היא אמרה לחבר בסגל לשמור על כל הרהיטים ושיהיו בדיוק כמו שהם ביום שהם יחזרו - ב-1892. בינתיים עברה המשפחה לניו יורק סיטי וקליבלנד עבד בפירמה לעריכת דין. העבודה לא הכניסה לו כסף רב, כנראה משום שהעדיף לבלות בבית הנופש של המשפחה ולדוג. כשגרו בניו יורק, נולדה בתו, רות, ב-1891.

ממשל הריסון פעל ביחד עם הקונגרס כדי להעביר את "מיסוי מקינלי", צעד פרוטקציוניסטי במיוחד, ואת חוק רכישת הכסף של שרמן, שהעלה את כמות השטרות שגובו בכסף. קליבלנד ראה בכך סכנה למדינה ולכלכלתה. בהתחלה נמנע קליבלנד מלבקר את יורשו, אולם ב-1891 החל לנאום. המכתב החזיר את קליבלנד לאור הזרקורים לקראת הבחירות ב-1892.

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1892

המוניטין של קליבלנד כמנהיג והצהרותיו הכלכליות הפכו אותו למועמד מוביל מטעם הדמוקרטים. יריבו המוביל היה דייוויד היל, סנאטור מניו יורק. היל איחד את מתנגדי קליבלנד במפלגה הדמוקרטית - תומכי הכסף החופשי, פרוטקציוניסטים, ואנשי הטמאני הול - אולם לא הצליח ליצור קואליציה רחבה מספיק כדי לחסום את קליבלנד. למרות הניסיון, הצליח קליבלנד להיבחר בסיבוב הראשון בוועידה הדמוקרטית לאומית של 1892 שנערכה בשיקגו. כסגנו, בחרו הדמוקרטים בעדלי סטיבנסון מאילינוי, תומך כסף חופשי. אף על פי שתומכי קליבלנד העדיפו סגן אחר, הם קיבלו את מועמד הוועידה. כתומך בשטרות ובכסף החופשי לצורך העלאת כמות הכסף והקלה על האוכלוסייה במחוזות הכפריים, איזן סטיבנסון את קליבלנד, תומך הכסף היציב ותקן הזהב.

הרפובליקנים בחרו מחדש בנשיא הריסון, וכך הפכו את הבחירות לקרב חוזר מ-1888. בניגוד למערכות הבחירות השנויות במחלוקת והסוערות של 1876, 1884 ו-1888, הבחירות היו נקיות, שקטות וישרות. אשתו של הריסון, קרוליין, גססה משחפת. הריסון לא ניהל מסע בחירות. לאחר מותה ב-25 באוקטובר, קליבלנד ושאר המועמדים הפסיקו עם מסע הבחירות, ויום הבחירות היה עצוב ושקט.

מכסי המגן היו היתרון של הרפובליקנים ב-1888. אולם החקיקה בארבע השנים הקודמות ייקרה את היבוא, גרמה לציבור לרצות ברפורמה במכס ולפקפק בעסקים הגדולים. מערביים רבים, שתמכו ברפובליקנים, עברו לתמוך בג'יימס וייבר, מועמדה של המפלגה הפופוליסטית. וייבר תמך בהטבעה חופשית של מטבעות כסף, בקצבאות נדיבות ליוצאי צבא, ובהנהגת יום עבודה בן שמונה שעות. הדמוקרטים מהטמאני הול תמכו בקליבלנד וכך עזרו לו לנצח בניו יורק. פופוליסטים רבים אף תמכו בקליבלנד בגלל סכסוכי עבודה עם הממשל. קליבלנד ניצח בקלות במערכת הבחירות, וכך השיג רוב בקרב הציבור בפעם השלישית. קליבלנד השיג 46% מהקולות ו-62.4% מהאלקטורים, והפך לנשיא הראשון שנבחר לשתי כהונות לא רצופות. הריסון זכה ל-43% מהקולות ול-32.7% מהאלקטורים, ואילו וייבר זכה ל-8.5% מהקולות ולתמיכה של כמה אלקטורים ממדינות המערב. הדמוקרטים גם שמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים וזכו לרוב בסנאט, כך שבפעם הראשונה מאז מלחמת האזרחים, המפלגה שלטה בקונגרס ובנשיאות.

בקבינט השני שלו, נמנע קליבלנד ממינוי חברי הקבינט הראשון שלו. וילסון ביסל ודניאל לאמונט, שני תומכי קליבלנד מושבעים, מונו למזכיר הדואר ולמזכיר המלחמה, בהתאמה. וולטר גרשם, רפובליקני לשעבר מהממשל של הנשיא ארתור, הפך למזכיר המדינה. ריצ'רד אולני ממסצ'וסטס מונה לתובע הכללי, וירש את גרשם כמזכיר המדינה לאחר מותו. יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, ג'ון קרליסל מקנטקי, מונה להיות מזכיר האוצר.

מעט לאחר תחילת כהונתו השנייה של קליבלנד פגעה בהלת 1893 בשוק המניות, והוא נאלץ להתמודד עם מיתון חמור. הבהלה הוחמרה בגלל המחסור בזהב שנגרם מהטבעה גוברת והולכת של מטבעות כסף, וקליבלנד נאלץ לכנס את הקונגרס במושב מיוחד כדי לטפל בבעיה. קליבלנד האמין שהתקן הדו מתכתי הוביל לאגירת זהב, וטען שאימוץ תקן הזהב יקל על המשבר בעזרת מטבע יציב. העימות בנושא היה קשה כתמיד, והשפעת המשבר הובילה יותר ויותר אנשים להתחיל להתנגד להטבעת מטבעות כסף. אולם תומכי הכסף החופשי סירבו להיכנע, והחוק עבר בבית הנבחרים רק לאחר חמישה עשר שבועות. הסנאט גם התווכח על החוק. קליבלנד נאלץ ללחוץ על הקונגרס, ושכנע מספיק דמוקרטים, יחד עם רפובליקנים מהמזרח, לבטל את חוק רכישת הכסף ברוב של 48 לעומת 37. כמות הזהב הידלדלה בקצב מתון יותר, ואיגרות חוב הצליחו להחזיר את הזהב למדינה. צעד זה היה תחילת הסוף של הכסף כבסיס למטבע האמריקני.

הבהלה הכלכלית גרמה לירידה דרמטית בהכנסה הממשלתית. ב-1894, כשהממשלה הייתה בסכנה של חדלות פירעון, שכנע קליבלנד קבוצה בהובלת הבנקאי ג'יי. פי. מורגן לרכוש שישים מיליון דולרים באיגרות חוב. העסקה הובילה להזרקת זהב לכלכלה, ואפשרה את המשך תקן הזהב, אולם קליבלנד ספג ביקורת קשה בשל הסתמכותו על בנקאים מוול סטריט לצורך תפקוד הממשלה.

לאחר שהצליח לבטל את מדיניות הכסף של ממשל הריסון, ביקש קליבלנד לבטל את מיסוי מקינלי, שהיה אחד מהמכסים הגבוהים ביותר בתולדות ארצות הברית. הוא הגיש חוק שהצליח לעבור בבית הנבחרים, והציע הורדת מכסי המגן על חומרי גלם. כפיצוי, הוטל מס הכנסה של שני אחוזים על הכנסות של מעל 4,000 דולרים (סכום שווה ערך ל-107,000 דולרים היום).

בסנאט, זכה החוק להתנגדות חזקה יותר מצד דמוקרטים שחפצו בהגנה על מדינותיהם. הצעת החוק בעניין עברה יחד עם כ-600 הסתייגויות של סנאטורים אשר כמעט ולא השאירו דבר מכוונותיה המקוריות. טראסט הסוכר היה מהתומכים הבולטים של ההסתייגויות, שפעלו לטובתו. קליבלנד זעם על כך, וטען שהסנאט ויתר לעסקים ולמונופולים. למרות זאת, הוא האמין שהחוק היה טוב יותר ממיסוי מקינלי ואפשר לחוק לעבור גם ללא חתימתו. מס ההכנסה שנכלל במכס המגן נפסל בבית המשפט העליון ב-1895.

קליבלנד התנגד לחוקים שנועדו להגן על זכויות ההצבעה במדינה, ולמינוי מפקחים פדרליים לבחירות לקונגרס. קליבלנד ביטל חוק מ-1871 בעניין. בית המשפט ניסה להמשיך להגן על זכויות ההצבעה, אולם ללא תמיכה פדרלית, כל ניסיון לשמור על זכויות ההצבעה של השחורים נכשל.

בהלת 1893 פגעה בתנאי ההעסקה בכל המדינה, וביטול רכישת הכסף מצד האוצר הפדרלי הכעיסה את הפועלים במערב. קבוצת פועלים החלה צעדת מחאה אל וושינגטון כדי למחות כנגד מדיניותו של קליבלנד. הקבוצה תמכה בעבודות ציבוריות לסלילת כבישים, והחלשת ערך המטבע כדי לעזור לחקלאים לשלם את חובותיהם. כשהגיעו לוושינגטון, נשארו רק מאה מהם, והם נעצרו למחרת היום בעקבות הליכה על המדשאה של גבעת הקפיטול. הקבוצה לא הצליחה להשפיע, אולם סימנה שהמערב מתחיל להתנגד למדיניות הכלכלית המזרחית.

ערך מורחב – שביתת פולמן

שביתת פולמן השפיעה יותר על הממשל. השביתה החלה כנגד איגוד הרכבות של ג'ון פולמן, עקב שכר נמוך וימי עבודה באורך שתים-עשרה שעות, ושביתות נוספות, בהנהגת מנהיג איגוד עובדי הרכבת יוג'ין דבס, פרצו לאחר מכן. ביוני 1894, שבתו 125,000 עובדי רכבת ושיתקו את התחבורה. המסילות העבירו גם את הדואר, וחלקן העבירו דואר פדרלי, כך שקליבלנד טען שבסמכותו להתערב בסכסוך. הוא הוציא בתחילה צו מניעה, ולאחר שהשובתים סירבו לציית לו, שלח לאילינוי 12,000 מאנשי שירות המרשלים של ארצות הברית, אנשי מיליציה מאילינוי וחיילים. קליבלנד טען שגם אם יידרש להשתמש בכל הצבא והצי של ארצות הברית כדי לשלוח מכתב אחד בשיקגו, הוא יעשה זאת. רוב המושלים תמכו בקליבלנד, מלבד מושל אילינוי עצמו. העיתונות המפלגתית תמכה בקליבלנד, אולם יחסיו עם העבודה המאורגנת נפגעו קשות. תוצאת השביתה, יחד עם החולשה של הממשל מול מונופול הסוכר, גרם לכך שקליבלנד נתפס כבובה של העסקים הגדולים.

לפני הבחירות לקונגרס של 1894, הזהיר את קליבלנד יועצו שאלא אם המדינה תחזור לשגשוג, הדמוקרטים ימשיכו להיתפש כמחוקקים כושלים. האזהרה הייתה נכונה, ובבחירות זכו הרפובליקנים בניצחון גדול, והשתלטו על בית הנבחרים על חשבון הפופוליסטים. אויביו של קליבלנד השתלטו על המפלגה הדמוקרטית ברוב המדינות, כולל שליטה מוחלטת באילינוי ובמישיגן, וגם באוהיו, אינדיאנה ואיווה. ויסקונסין ומסצ'וסטס היו שתיים מהמדינות היחידות שנותרו בשליטת קליבלנד. ההתנגדות הייתה קרובה לכדי שני שלישים מהמפלגה, סכום שהיה נחוץ כדי לבחור במועמד לנשיאות ב-1896. למרות זאת, היה חסר להם מנהיג לאומי מוצלח. מושל אילינוי ג'ון פיטר אלטגלד נולד בגרמניה ולכן לא יכול היה לכהן כנשיא.

כשקליבלנד נכנס לתפקיד, הוא נאלץ להתעסק בנושא סיפוחה של הוואי. בתקופת כהונתו הראשונה, הוא תמך בסחר חופשי עם הוואי והסכים להקמת תחנות בפרל הארבור. בארבע השנים לאחר מכן, התרחש מרד כנגד המלכה והיא הוחלפה בממשלה רפובליקנית שביקשה להצטרף לארצות הברית. ממשל הריסון הסכים לכך והגיש את הסכם הסיפוח לסנאט. קליבלנד ביטל את ההסכם חמישה ימים לאחר שנכנס לתפקיד.

בעקבות חקירה, הגיע ממשל קליבלנד למסקנה שהציבור בהוואי מתנגד לסיפוח. המלכה סירבה להעניק חנינה בתמורה להחזרתה לתפקיד, וטענה שתגרש או תוציא להורג את הממשלה הנוכחית, שסירבה להתפטר. בדצמבר 1893, העניין עדיין לא היה פתור, וקליבלנד העביר את העניין לקונגרס. הוא דחה את רעיון הסיפוח ודרש להמשיך במדיניות הבדלנית. הסנאט, שהיה תחת שליטה דמוקרטית והתנגד לקליבלנד, יצר דו"ח משלו שטען שהציבור בהוואי תומך בסיפוח ושההפיכה כנגד המלכה היא עניין פנימי. קליבלנד הפסיק לנסות להחזיר את המלכה, והכיר ביחסים הדיפלומטיים עם רפובליקת הוואי. ארצות הברית סיפחה את הוואי ב-1898.

קליבלנד החליט לפרש באופן נרחב יותר את דוקטרינת מונרו, ולא רק שהתנגד לקולוניות אירופאיות חדשות, אלא הכריז על כך שזהו אינטרס לאומי של ארצות הברית להתערב בסכסוכים באזור. כשבריטניה נכנסה לסכסוך עם ונצואלה על גבולה של גיאנה הבריטית, מחו על כך קליבלנד ומזכיר המדינה אולני. ראש הממשלה הבריטי רוברט גסקוין ססיל והשגריר הבריטי בארצות הברית דחו את ההכרעה במשבר לפני שקיבלו את הדרישה האמריקנית לבוררות. ב-1898, התכנסה ועידה בפריז, שהעניקה ב-1899 את רוב הטריטוריה לגיאנה. בכך שעמד לצד אומה לטינית מול הקולוניות, שיפר קליבלנד את יחסי ארצות הברית עם שכניה הדרומיים, אולם הצורה המכובדת בה ניהל את המשא ומתן אפשרה שמירה על יחסים טובים עם בריטניה.

מלחמת העצמאות הקובנית פרצה לקראת סוף כהונתו של קליבלנד. קליבלנד דרש מארצות הברית להתרחק מהעימות, והתנגד לאלו שדרשו הכרזת מלחמה מול ספרד. לאחר עזיבתו את התפקיד, נלחמו שתי המדינות במלחמת ארצות הברית–ספרד.

ממשל קליבלנד השני היה גם הוא מחויב לשיפור צבאי, וציווה על הקמת ספינות התקפיות. מזכיר הצי אימץ אסטרטגיה אגרסיבית, ודרש בניית חמש ספינות קרב ושש-עשרה סירות טורפדו. השלמת הספינות הכפילה את כוחו של הצי. ספינות הקרב ושבע סירות לא הושלמו עד 1901, לאחר המלחמה מול ספרד.

במהלך ניסיונו לדחות את הטבעת מטבעות הכסף פנה קליבלנד לרופא בבית הלבן בעקבות גוש שנוצר בפניו. בעקבות בדיקה, הוכרע שלקליבלנד היה גידול.

קליבלנד עבר ניתוח באופן סודי, כדי למנוע בהלה שתחמיר את המשבר הכלכלי. הוא עבר את הניתוח ב-1 ביולי, במהלך פגרת הקונגרס, במסווה של שיט תענוגות. הניתוח נעשה כדי למנוע כל סימן שיחשוף את המחלה לציבור. הניתוח פגע בפיו של קליבלנד, ובניתוח אחר הושתלו בו שתלי חניכיים.

קליבלנד נהנה מחיים ארוכים לאחר הסרת הגידול, וישנו ויכוח האם הגידול היה ממאיר. הגוש עצמו שמור במוזיאון בפילדלפיה.

בין 1877 ל-1888, סירב הקונגרס לצרף מדינות ממערב המדינה לאיחוד. אחת מהסיבות הייתה המחסור במסילה טרנסקונטיננטלית צפונית שפגע במשילות באורגון. בנוסף, לא רצו המחוקקים לפגוע באיזון הדמוקרטים והרפובליקנים בקונגרס בידי הוספת עוד מדינות. לבסוף, ב-22 בפברואר 1889, לקראת סוף כהונתו הראשונה של קליבלנד, הגיש הקונגרס הצעה לדקוטה הצפונית, דרום דקוטה, מונטנה, ווושינגטון להגיש חוקות וליצור ממשלות מקומיות לצורך בקשה להצטרפות לאיחוד. הן עשו זאת וצורפו אל האיחוד בנובמבר 1889, תחת הנשיא הריסון.

באמצע כהונתו השנייה, ב-16 ביולי 1894, אישר הקונגרס ליוטה להגיש חוקה וליצור ממשלה מקומית לצורך בקשה להצטרפות לאיחוד. ב-4 בינואר 1896, הכריז קליבלנד על יוטה כעל מדינה נוספת באיחוד.

בעיותיו של קליבלנד עם הסנאט פגעו ביכולתו למנות שופטים לבית המשפט העליון בכהונתו השנייה. ב-1893, לאחר מותו של סמואל בלטצ'פורד, בחר קליבלנד בויליאם הורנבלאוור להחליפו. הורנבלאוור, שהיה ראש פירמה לעריכת דין בניו יורק, היה מועמד ראוי אולם פעל כנגד המנגנון המפלגתי בניו יורק. קליבלנד לא התייעץ עם הסנאטורים לפני בחירתו, והצית התנגדות. הסנאט דחה את מועמדותו ב-15 בינואר 1894.

לאחר מכן בחר קליבלנד בווילר פקהאם, עוד עורך דין מניו יורק שהתנגד למנגנון המפלגתי. המנגנון המפלגתי חסם אותו, וב-16 בפברואר 1894 גם הוא נדחה. תומכי הרפורמה דרשו להמשיך לבחור במועמדים נגד המנגנון, אולם קליבלנד נכנע והעדיף לבחור בסנאטור אדווארד ווייט מלואיזיאנה, שנבחר פה אחד. ב-1896, ניסה שוב למנות את הורנבלאוור לתפקיד, אולם הוא סירב. במקומו, בחר קליבלנד ברופוס ווילר פקהאם, אחיו של ווילר פקהאם והסנאט אישר זאת.

בשנת 1896 נוצר במפלגה הדמוקרטית רוב לסיעת החקלאים תומכי הכסף המתכתי החופשי והאינפלציה הגבוהה (אשר שחקה את חובותיהם). הם גינו את קליבלנד ואת תקן הזהב, וקליבלנד הפסיד את המינוי למועמדות לנשיאות לטובת עורך הדין הצעיר והנואם המבריק ויליאם ג'נינגס ברייאן, שתמך בכסף חופשי. קליבלנד תמך במפלגה הדמוקרטית הלאומית, פורשי המפלגה הדמוקרטית שהבטיחו להגן על תקן הזהב, על הממשלה המוגבלת ולפעול להורדת מכסים, אולם סירב להיות מועמדם. הפופוליסטים תמכו בברייאן גם כן, כיוון שהסכים עם רוב מצעם. ויליאם מקינלי, המועמד הרפובליקני, קיווה למשוך אליו גם חקלאים וגם אנשי עסקים באמצעות הימנעות מנקיטת עמדה ברורה בנושא המטבע. מקינלי ניצח בצורה החלטית, כשזכה ב-51% מהקולות ו-60.6% מהאלקטורים. ג'ון פאלמר, המועמד הדמוקרט הלאומי, השיג כמאה אלף קולות, פחות מאחוז אחד. למרות הפסדו של פאלמר, שמח קליבלנד מתוצאות הבחירות, העדיף את מקינלי על פני ברייאן וראה בכך ניצחון של תקן הזהב.

החקלאים בחרו בברייאן שוב כמועמדם ב-1900. ב-1904, הצליחו השמרנים, בתמיכת קליבלנד, לשלוט שוב במפלגה הדמוקרטית ובחרו באלטון פארקר.

לאחר עזיבת הבית הלבן ב-4 במרץ 1897, עבר קליבלנד לגור בביתו בפרינסטון, ניו ג'רזי. הוא היה חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת פרינסטון, והתנגד לדעותיו של נשיא האוניברסיטה, וודרו וילסון. קליבלנד התייעץ לעיתים קרובות עם הנשיא תאודור רוזוולט (1901-1909) אולם סירב להתמנות ליושב ראש וועדה לטיפול בשביתת כורי הפחם של 1902. קליבלנד עדיין דיבר בענייני השעה. ב-1905, כתב טור על זכות הצבעה לנשים, וטען שנשים הגיוניות לא רוצות להצביע כיוון ש"סמכות עליונה" קבעה את תפקידי המינים בעולם.

ב-1906, רצתה קבוצת דמוקרטים מניו ג'רזי לבחור בו כמועמד לסנאט של ארצות הברית. הדמוקרטים הרגישו שהנשיא לשעבר ימשוך כמה רפובליקנים מאוכזבים שיתמכו בו.

בריאותו של קליבלנד הידרדרה במשך כמה שנים, ובסתיו 1907 חלה. ב-1908, סבל מהתקף לב ומת ב-24 ביוני בגיל שבעים ואחת. מילותיו האחרונות היו "ניסיתי כל כך לפעול בצדק". הוא קבור בבית הקברות פרינסטון בכנסייה הפרסביטריאנית.

בכהונתו הראשונה בתפקיד בחר קליבלנד בבית קיץ שיהיה קרוב לבירה ויאפשר לו לברוח מהחום של האזור. הוא קנה בחשאי חווה באזור כפרי, וב-1886 עיצב אותה כמגורי הקיץ שלו. הוא מכר אותה ב-1888 לאחר שהפסיד בבחירות. מעט לאחר מכן, האזור החל להתפתח וכיום הוא נודע כפארק קליבלנד. הזוג קליבלנד מונצח באזור.

בקולג' של באפלו, אולם גרובר קליבלנד כולל את משרד נשיא הקולג', סגן הנשיא ועובדי מנהל אחרים. קליבלנד היה חבר בחבר הנאמנים של בית הספר היסודי של באפלו. בקאלדוול, ניו ג'רזי, נקראה על שמו חטיבת ביניים, וגם תיכון בבאפלו, והעיר קליבלנד, מיסיסיפי. הר קליבלנד, הר געש באלסקה, נקרא על שמו.

הבול הראשון עם קליבלנד עליו הופיע ב-1923, באותה סדרה שכללה גם את בנג'מין הריסון. הוא הופיע גם בסדרות שהוקדשו לנשיאים לשעבר, ב-1938 וב-1986.

דיוקנו של קליבלנד היה על שטר של אלף דולר מ-1928 ו-1934. הוא הופיע גם על המהדורות הראשונות של איגרות חוב של הפדרל ריזרב בשווי עשרים דולר ב-1914. כיוון שהיה הנשיא ה-22 וה-24, הוא הופיע על שני מטבעות שונים בשווי דולר שיצאו ב-2012 להנצחת הנשיאים.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: גרובר קליבלנד
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גרובר קליבלנד

• גרובר קליבלנד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• גרובר קליבלנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי גרובר קליבלנד בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• גרובר קליבלנד, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• גרובר קליבלנד, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• גרובר קליבלנד, באתר MusicBrainz (באנגלית)

נשיאי ארצות הברית

ג'ורג' וושינגטון • ג'ון אדמס • תומאס ג'פרסון • ג'יימס מדיסון • ג'יימס מונרו • ג'ון קווינסי אדמס • אנדרו ג'קסון • מרטין ואן ביורן • ויליאם הנרי הריסון • ג'ון טיילר • ג'יימס פולק • זאכרי טיילור • מילרד פילמור • פרנקלין פירס • ג'יימס ביוקנן • אברהם לינקולן • אנדרו ג'ונסון • יוליסס ס. גרנט • רתרפורד הייז • ג'יימס גרפילד • צ'סטר ארתור • גרובר קליבלנד • בנג'מין הריסון • גרובר קליבלנד • ויליאם מקינלי • תאודור רוזוולט • ויליאם הווארד טאפט • וודרו וילסון • וורן הרדינג • קלווין קולידג' • הרברט הובר • פרנקלין דלאנו רוזוולט • הארי טרומן • דווייט אייזנהאואר • ג'ון פיצג'רלד קנדי • לינדון ג'ונסון • ריצ'רד ניקסון • ג'רלד פורד • ג'ימי קרטר • רונלד רייגן • ג'ורג' הרברט ווקר בוש • ביל קלינטון • ג'ורג' ווקר בוש • ברק אובמה • דונלד טראמפ • ג'ו ביידן

מושלי ניו יורק

ג'ורג' קלינטון • ג'ון ג'יי • ג'ורג' קלינטון • מורגן לואיס • דניאל טומפקינס • ג'ון טיילר •דוויט קלינטון • ג'וזף ייטס • דוויט קלינטון • נתניאל פיטשר • מרטין ואן ביורן • אנוס ת'רופ • ויליאם מרסי • ויליאם סיוארד • ויליאם באוק • סילאס רייט • ג'ון יאנג • המילטון פיש • וושינגטון האנט • הורשיו סימור • מיירון קלארק • ג'ון א. קינג • אדווין מורגן • הורשיו סימור • ראובן פנטון • ג'ון הופמן • ג'ון אדמס דיקס • סמואל טילדן • לוציוס רובינסון • אלונזו קורנל • גרובר קליבלנד • דייוויד היל • רוזוול פלאוור • לוי פ. מורטון • פרנק בלאק • תאודור רוזוולט • בנג'מין אודל • פרנק היגינס • צ'ארלס אוונס יוז • הוראס וייט • ג'ון דיקס • ויליאם סולצר • מרטין גלין • צ'ארלס וייטמן • אל סמית' • נייתן מילר • אל סמית' • פרנקלין דלאנו רוזוולט • הרברט ליהמן • צ'ארלס פולטי • תומאס דיואי • אברל הארימן • נלסון רוקפלר • מלקולם וילסון • יו קארי • מריו קואומו • ג'ורג' פטאקי • אליוט ספיצר • דייוויד פטרסון • אנדרו קואומו • קת'י הוקול

מועמדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ולסגנות

ג'קסון/קלהון (1828) • ג'קסון/ואן ביורן (1832) • ואן ביורן/ג'ונסון (1836) • ואן ביורן/ללא (1840) • פולק/דאלאס (1844) • קאס/באטלר (1848) • פירס/קינג (1852) • ביוקנן/ברקינרידג' (1856) • ברקינרידג'/ליין (1860) • מקללן/פנדלטון (1864) • סימור/בלייר (1868) • טילדן/הנדריקס (1876) • הנקוק/אינגליש (1880) • קליבלנד/הנדריקס (1884) • קליבלנד/ת'ורמן (1888) • קליבלנד/סטיבנסון (1892) • ברייאן/סוול (1896) • ברייאן/סטיבנסון (1900) • פארקר/דייוויס (1904) • ברייאן/קרן (1908) • וילסון/מרשל (1912) • וילסון/מרשל (1916) • קוקס/רוזוולט (1920) • דייוויס/ברייאן (1924) • סמית'/רובינסון (1928) • רוזוולט/גארנר (1932) • רוזוולט/גארנר (1936) • רוזוולט/וולאס (1940) • רוזוולט/טרומן (1944) • טרומן/ברקלי (1948) • סטיבנסון/ספרקמן (1952) • סטיבנסון/קיפאובר (1956) • קנדי/ג'ונסון (1960) • ג'ונסון/האמפרי (1964) • האמפרי/מאסקי (1968) • מקגוורן/שרייבר (1972) • קרטר/מונדייל (1976) • קרטר/מונדייל (1980) • מונדייל/פררו (1984) • דוקאקיס/בנטסן (1988) • קלינטון/גור (1992) • קלינטון/גור (1996) • גור/ליברמן (2000) • קרי/אדוארדס (2004) • אובמה/ביידן (2008) • אובמה/ביידן (2012) • קלינטון/קיין (2016) • ביידן/האריס (2020) • האריס/וולז (2024)