לדלג לתוכן

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1868

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
‹ 1864 ארצות הבריתארצות הברית 1872 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1868
3 בנובמבר 1868

היו 294 קולות בחבר האלקטורים
נדרשו 148 קולות אלקטורלים כדי לנצח
 
מועמד יוליסס ס. גרנט הורשיו סימור
מפלגה המפלגה הרפובליקנית המפלגה הדמוקרטית
מדינת מוצא אילינוי מדינת ניו יורק (1778-1901)מדינת ניו יורק (1778-1901) ניו יורק
סגן סקיילר קולפקס פרנסיס בלייר
אלקטורים 214 80
מספר הקולות 3,013,421 2,706,829
אחוזים 52.7% 47.3%

חלוקת האלקטורים לפי מדינה. באדום המדינות שגרנט זכה, בכחול המדינות שסימור זכה, ובירוק המדינות שלא הצביעו.
הזוכה: יוליסס ס. גרנט

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1868 היו הבחירות הנשיאותיות ה-21 בתולדות ארצות הברית, ונערכו ב-3 בנובמבר 1868. אלו היו הבחירות הנשיאותיות הראשונות שהתרחשו לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, במהלך התקופה שמכונה תקופת השיקום. שלוש מדינות שהיו בקונפדרציה (טקסס, מיסיסיפי ווירג'יניה) לא הוחזרו אל האיחוד ולכן לא יכלו להצביע בבחירות.

הנשיא היוצא, אנדרו ג'ונסון (שמונה לתפקיד הנשיא ב-1865 לאחר רצח לינקולן), לא הצליח לקבל את המועמדות הדמוקרטית. ב-1868, ג'ונסון היה מבודד מבחינה פוליטית וכמעט הודח בידי הקונגרס. למרות שהצליח להינצל מהדחה, הוא נחשב לנשיא גרוע. במקומו הדמוקרטים בחרו בהורשיו סימור שיתמודד מול המועמד הרפובליקני, גיבור מלחמת האזרחים, הגנרל יוליסס ס. גרנט. גרנט היה אחד מהאנשים הפופולריים ביותר בצפון בגלל חלקו במלחמת האזרחים.

למרות שסימור הצליח מאוד בספירת הקולות, הוא נכשל בחבר האלקטורים. בנוסף לאהדה שזכה לה בצפון, גרנט גם השיג קולות מעבדים משוחררים שהצביעו בדרום ארצות הברית, והנישול של רבים מהלבנים של הדרום מזכות ההצבעה הוביל לניצחונות רפובליקנים. אלו היו הבחירות הראשונות בהן השחורים יכלו להצביע בכל מדינה צפונית ודרומית שעברה את תקופת השיקום. כל המדינות פרט לפלורידה הכריעו את מתן האלקטורים באמצעות הצבעה.

השיקום וזכויות האזרח לעבדים המשוחררים היו נושאים לוויכוח בצפון ובדרום. גרנט תמך בתוכניות השיקום של הרפובליקנים הרדיקלים בקונגרס, שתמכו בתיקון הארבעה עשר, שהעניק אזרחות וזכויות אזרח מלאות לעבדים המשוחררים, כולל זכות הצבעה למבוגרים. המצע הדמוקרטי גינה את ה"עליונות השחורה", ודרש להחזיר את זכויות המדינות, כולל זכותן של מדינות הדרום להכריע בעצמן האם לתת זכויות הצבעה לעבדים המשוחררים.

מועמדים רפובליקנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • יוליסס ס. גרנט, גנרל צבא ארצות הברית מאילינוי

ב-1868 הרגישו הרפובליקנים חזקים דיו כדי לנטוש את מפלגת האיחוד הלאומי. הרפובליקנים היו צריכים גיבור שיהיה המועמד שלהם בבחירות. הדמוקרטים עדיין שלטו במדינות צפוניות גדולות ששלחו מספר רב של אלקטורים. הגנרל יוליסס גרנט הכריז שהוא רפובליקני ונבחר פה אחד בסיבוב הראשון להיות המועמד בוועידה הרפובליקנית בשיקגו, שנערכה בין 20 ל-21 במאי. יושב ראש בית הנבחרים, סקיילר קולפקס, רפובליקני רדיקלי מאינדיאנה, נבחר בסיבוב השישי להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא, כשהוא מנצח את הסנאטור בנג'מין וייד מאוהיו.

המצע הרפובליקני תמך בזכויות הצבעה לשחורים בדרום כחלק ממתן אזרחות מלאה לעבדים המשוחררים. הוא הסכים לתת למדינות הצפוניות להחליט בעצמן אם לתת לשחורים זכות הצבעה, סירב להשתמש בכסף שלא מגובה בזהב כדי לשלם על איגרות חוב, עודד הגירה ואישר מתן זכויות מלאות לאזרחים שלא באו ממדינות אויב, ותמך בשיקום הרדיקלי בניגוד למדיניות המקלה של הנשיא אנדרו ג'ונסון.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון
יוליסס ס. גרנט 650
מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי סיבוב רביעי סיבוב חמישי לפני החילופים סיבוב חמישי אחרי החילופים
סקיילר קולפקס 115 145 165 186 226 541
בנג'מין וייד 147 170 178 206 207 38
רובן פנטון 126 144 139 144 139 69
הנרי וילסון 119 114 101 87 56 0
אנדרו קורטיס 51 45 40 0 0 0
האניבל המלין 28 30 25 25 20 0
ג'יימס ספיד 22 0 0 0 0 0
ג'יימס הרלן 16 0 0 0 0 0
ג'ון קרסוול 14 0 0 0 0 0
סמואל פומרוי 6 0 0 0 0 0
ויליאם קאלי 4 0 0 0 0 0

מועמדים של המפלגה הדמוקרטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזת בחירות דמוקרטית

הוועידה הדמוקרטית הלאומית התכנסה בניו יורק סיטי בין 4 ביולי ל-9 ביולי. המוביל בסיבובים הראשונים היה ג'ורג' פנדלטון, שהוביל ב-15 הסיבובים הראשונים, כשאחריו, בסדר משתנה, היו הנשיא אנדרו ג'ונסון, וינפילד הנקוק, סנפורד צ'ארץ', אסא פקר, ג'ול פרקר, ג'יימס אינגליש, ג'יימס דוליטל, ותומאס הנדריקס. ג'ונסון הלא פופולרי, שבקושי שרד הדחה, היה בשיאו בסיבוב הראשון עם 65 קולות, פחות משליש מכמות הקולות ההכרחית לניצחון, ואיבד את יכולתו להיבחר כנשיא.

בינתיים, יו"ר האספה, הורשיו סימור, שהיה בעברו מושל ניו יורק, קיבל 9 קולות בסיבוב הרביעי מקרוליינה הצפונית. הדבר גרם לעידוד גדול מצד הצירים, אך סימור סירב לכך, בטענה שכיו"ר האספה אסור לו להיות מעורב בכך.

אחרי עוד כמה סיבובים, שמותיהם של ג'ון הופמן, פרנסיס בלייר וסטיבן פילד גם הוזכרו, אולם איש מהם לא קיבל תמיכה מהותית.

במשך 21 סיבובים, המועמדים היו שונים בהתאם לפלגים מהם באו: המזרח מול המערב, השמרנים מול הרדיקלים. שני המועמדים המובילים היו נחושים שהאחר לא יזכה. בגלל שהמועמד הזוכה היה צריך לזכות בקולות של שני שלישים מהנציגים, היה ברור שצריך מועמד שמקובל על כולם. סימור קיווה שנשיא בית המשפט העליון, סלמון צ'ייס, יזכה, אבל בסיבוב ה-22, יו"ר המשלחת מאוהיו הודיע שהמשלחת שלו רוצה שסימור יהיה המועמד. סימור המשיך לסרב לכך, למרות התמיכה מצד הצירים.

סימור, שהיה מותש מהחום, עזב את הוועידה לרגע כדי להתקרר. ברגע שעזב את האולם, יו"ר המשלחת מאוהיו צעק שהמשלחת לא תקבל את דחייתו של סימור. היושב ראש של המשלחת של יוטה אמר שסימור הוא האיש שהם צריכים. כשסימור בחוץ, הוועידה בחרה בו פה אחד.

כשהם מותשים, הצירים בחרו פה אחד בפרנסיס פרסטון בלייר כמועמד לתפקיד סגן הנשיא בסיבוב הראשון אחרי שג'ון מקלרלנד, אוגוסטוס דודג' ותומאס יואינג פרשו מהמרוץ. מועמדותו של בלייר הייתה כדי לאזן את המפלגה בין המזרח והמערב, בין הצפון לדרום.

בלייר עבד קשה בשביל לזכות במועמדות וקיבל בשמחה את ההודעה על ניצחונו, רק כדי למצוא את עצמו במרכזה של מחלוקת. בלייר כתב מכתב לקולונל ג'ייס ברודהד, כמה ימים לפני הוועידה, ובו כתב שיש להפסיק את השיקום. בחירתו כנראה הייתה כתוצאה ממכתב זה.

המועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי סיבוב רביעי סיבוב חמישי סיבוב שישי סיבוב שביעי סיבוב שמיני סיבוב תשיעי סיבוב עשירי סיבוב 11 סיבוב 12 סיבוב 13 סיבוב 14 סיבוב 15 סיבוב 16 סיבוב 17 סיבוב 18 סיבוב 19 סיבוב 20 סיבוב 21 סיבוב 22 לפני החילופים סיבוב 22 אחרי החילופים
הורשיו סימור 0 0 0 9 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 22 317
ג'ורג' פנדלטון 105 104 119.5 118.5 122 122.5 137.5 156.5 144 147.5 144.5 145.5 134.5 130 129.5 107.5 70.5 56.5 0 0 0 0 0
תומאס הנדריקס 2.5 2 9.5 11.5 19.5 30 39.5 75 80.5 82.5 88 89 81 84.5 82.5 70.5 80 87 107.5 121 132 145.5 0
וינפילד הנקוק 33.5 40.5 45.5 43.5 46 47 42.5 28 34.5 34 32.5 30 48.5 56 79.5 113.5 137.5 144.5 135.5 142.5 135.5 103.5 0
אנדרו ג'ונסון 65 52 34.5 32 24 21 12.5 6 5.5 6 5.5 4.5 4.5 0 5.5 5.5 6 10 0 0 5 4 0
סנפורד צ'ארץ' 34 33 33 33 33 33 33 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0
אסא פרקר 26 26 26 26 27 27 26 26.5 27.5 27.5 26 26 26 26 0 0 0 0 22 0 0 0 0
ג'יימס אינגליש 16 12.5 7.5 7.5 7 6 6 6 6 0 0 0 0 0 0 0 0 0 6 16 19 7 0
ג'ול פרקר 13 15.5 13 13 13 7 7 7 7 7 7 7 7 7 7 7 7 3.5 0 0 0 0 0
ג'יימס דוליטל 13 12.5 12 12 15 12 12 12 12 12 12.5 12.5 13 13 12 12 12 12 12 12 12 4 0
רברדי ג'ונסון 8.5 8 11 8 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0
פרנסיס פרסטון בלייר 0.5 10.5 4.5 2 9.5 5 0.5 0.5 0.5 0.5 0.5 0.5 0.5 0 0 0 0 0 13.5 13 0 0 0
תומאס יואינג 0 0.5 1 1 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0
ג'ון אדמס 0 0 0 1 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0
סלמון צ'ייס 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0.5 0.5 0 0 0 0.5 0.5 0.5 0 4 0 0
ג'ורג' מקללן 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 1 0 0 0 0 0 0 0 0 0.5 0 0
פרנקלין ��ירס 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 1 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0
ג'ון הופמן 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 3 3 0 0 0.5 0 0
סטיבן פילד 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 15 9 8 0 0
תומאס סימור 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 4 2 0 0 0
מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
פרנסיס פרסטון בלייר 317

בחירות כלליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הבחירות בשנת 1868 היה מלא מרץ בשני הצדדים. הרפובליקנים חששו בסוף אוקטובר שהם ינוצחו.

גרנט לא השתתף במסע הבחירות ולא הבטיח כלום. שורה במכתב ההסכמה למועמדות שלו נהייתה הסלוגן הרשמי של הרפובליקנים: "הבה ונכונן שלום בינינו". אחרי 4 שנים של מלחמת אזרחים, 3 שנים של ויכוח על השיקום, וניסיון ההדחה של הנשיא הקודם, העם השתוקק לשלום שגרנט התחייב להשיג.

סימור לא ענה לאישומים שהרפובליקנים הפיצו נגדו, אבל נאם כמה פעמים. העיתונות הגדילה את כישלונותיו. כמושל, הוא שלח חיילים אל קרב גטיסברג, אולם העיתונות תייגה אותו כאדם שלא היה נאמן לאיחוד. הרפובליקנים אמרו שהטירוף נמצא בכל משפחת סימור, והציגו לראייה את התאבדותו של אביו.

בלייר נסע לסיבוב נאומים שבהם נאם נאומים גזעניים כנגד גרנט והרפובליקנים. הוא הזהיר מהשלטון של "גזע שחורים חצי-ברברי שתומכים בפוליגמיה" ושרוצים "לשעבד נשים לבנות אל תשוקתם". הרפובליקנים ייעצו לעם לא לבחור במישהו שפרנק בלייר הוא המחליף שלו.

בלייר היה דברן גדול, ונאומיו תקפו את הרפובליקנים הרדיקלים. סמואל טילדן, שהיה בוועידה הלאומית, ביקש מבלייר להגביל את מסע הבחירות שלו למיזורי ולאילינוי, מחשש שיפגע במפלגה.

סימור, שלא השתתף באופן פעיל במסע הבחירות עד אותו הרגע, החליט לנסות להרחיק את מסע הבחירות מבלייר. סימור הדגיש שהשינוי בדרום יבוא רק באמצעים חוקיים ומסודרים. לדעתו של סימור, במקום פעולה צבאית, היה צריך להעביר את המדינות הדרומיות לשלטון אזרחי, ובניגוד לרפובליקנים, לא לתקוף את הנשיא או את בית המשפט העליון.

הרפובליקנים גם התחילו לדבר על הנטיות ה"מסוכנות" של בלייר. בלייר השקיע את זמנו בשנים 1860 - 1861 בניסיון לשמור על מיזורי באיחוד. הוא גם היה גנרל במלחמה, אך בסופה, הוא היה הרוס כלכלית בגלל שהשקיע את מירב כספו באיחוד. המכתב של בלייר היה מטרה להתקפות, והרפובליקנים אמרו שאם בלייר יהיה נשיא, הארץ תבער. הם אמרו שאם סימור יבחר לנשיאות, אז רוב הסיכויים שבלייר יחליף אותו. מכיוון שאביו של סימור התאבד, הרפובליקנים ייעצו לעם לא לבחור במישהו שפרנק בלייר הוא המחליף שלו. הנאומים של בלייר לא תקפו את הרפובליקנים.

סימור קיבל 2,708,744 קולות מול 3,013,650 קולות שקיבל גרנט.

הבחירות הצמודות הבהילו את האליטה הפוליטית. כשג'יימס בליין הרפובליקני הסתכל על התוצאות, הוא הרגיש לא בנוח לגבי ההפרשים הזעומים בין המפלגות. הוא נכשל להסביר את גודל הקול הדמוקרטי. בליין חשב שהרוב הזעום לגרנט בספירת הקולות הכללית מפתיע. האירים והמהגרים בניו יורק התפקדו למפלגה הדמוקרטית בהמוניהם. ההפרש הזעום בו סימור הפסיד בכמה מדינות צפוניות ומתן זכות הצבעה לשחורים העלה את החשד שרוב הלבנים העדיפו את סימור על גרנט.

דמוקרטים עבדו קשה בדרום, אך המשטרים הרדיקלים ששלטו שם ניצחו בכל המדינות פרט לג'ורג'יה וללואיזיאנה.

הדמוקרטים זכו בקנטקי, דלאוור ומרלינד, כשדלאוור תומכת בדמוקרטים באופן מובהק. אף דמוקרט לא השיג אחוזי הצבעה גבוהים כל כך בקנטקי ובמרילנד. בדלאוור, רק לינדון ג'ונסון וברק אובמה הצליחו לנצח בצורה מובהקת יותר (נכון לבחירות 2020).

שתיים ממדינות הגבול, מיזורי ומערב וירג'יניה, שהיו תחת שליטה רפובליקנית, תמכו בגרנט. סימור גם הצליח לזכות בניו יורק מדינת מגוריו, אך לא במיזורי (מדינת מגוריו של בלייר) בגלל המשטר הרדיקלי. אם מיזורי, מערב וירג'יניה וכל מדינות הקונפדרציה לשעבר (כולל וירג'יניה, טקסס ומיסיסיפי) היו חופשיות מהשפעה רדיקלית והיו מצביעות לדמוקרטים, סימור היה מנצח את גרנט בחבר האלקטורים 157–160. במערב וירג'יניה, תושבי הקונפדרציה לשעבר לא יכלו לבחור או להיבחר. מוערך שבין 15,000 ל-25,000 לבנים ממערב וירג'יניה לא יכלו להצביע. סימור הפסיד במערב וירג'יניה בהפרש של 8,709 קולות.

העובדה שגרנט הפסיד לסימור בניו יורק בהפרש של 10,000 קולות גרמה לבושה ולכעס אצל הרפובליקנים. הניצחון של סימור בניו יורק היה נושא לחקירה פדרלית. הרפובליקנית הצליחו לאשר בקונגרס הקמת ועדה שתחקור את הקולות בניו יורק, ולמרות שבוועדה היו 5 רפובליקנים ו-2 דמוקרטים, הוחלט שסימור עדיין זכה ב-33 האלקטורים של ניו יורק.

אם סימור היה מנצח גם בפנסילבניה, אוהיו, אינדיאנה ואיווה, הרפובליקנים היו פועלים כדי למנוע ממדינות דרומיות לתמוך בדמוקרטים. הדרך היחידה שהדמוקרטים היו זוכים בה בבחירות של 1868, הייתה לזכות ברוב מדינות הצפון ובג'ורג'יה ולואיזיאנה. הקולות של ג'ורג'יה היו במחלוקת, והרפובליקנים היו פוסלים את הקולות שלה אם הם היו מכריעים את הבחירות. המפלגה הרפובליקנית לקחה את הקרדיט על הצלת האיחוד והייתה נחושה להמשיך לשלוט בו. כמה היסטוריונים רואים בחיוב את העובדה שסימור לא ניצח בבחירות כיוון שאז הרפובליקנים היו פועלים לצמצום סמכויותיו.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
יוליסס ס. גרנט רפובליקנית אילינוי 214 סקיילר קולפקס אינדיאנה 214
הורשיו סימור דמוקרטית ניו יורק 80 פרנסיס פרסטון בלייר מיזורי 80

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]