הארי טרומן

הארי טרומן
Harry S. Truman

הארי טרומן, 1947
לידה	8 במאי 1884 לאמאר (אנ'), מיזורי
פטירה	26 בדצמבר 1972 (בגיל 88) קנזס סיטי, מיזורי
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם הארי טרומן
השכלה	אוניברסיטת מיזורי – קנזס סיטי בית הספר התיכון ע"ש ויליאם כריסמן
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בת זוג	בס טרומן
נשיא ארצות הברית ה־33 12 באפריל 1945 – 20 בינואר 1953 (7 שנים) סגן נשיא ארצות הברית אין (1945–1949)[א] אלבן ברקלי (1949–1953) → פרנקלין דלאנו רוזוולט דווייט אייזנהאואר ←
סגן נשיא ארצות הברית ה־34 20 בינואר 1945 – 12 באפריל 1945 (83 ימים) תחת נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט → הנרי וולאס אלבן ברקלי ←
סנאטור מטעם מדינת מיזורי 3 בינואר 1935 – 17 בינואר 1945 (10 שנים) → רוסקו פטרסון פרנק פ. בריגס ←
פרסים והוקרה
מדליית הזהב של הקונגרס מדליית המילואים של הכוחות המזוינים של ארצות הברית מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה
חתימה

הארי ס. טרומן (באנגלית: Harry S. Truman;^[ב] 8 במאי 1884 – 26 בדצמבר 1972) היה נשיאה ה-33 של ארצות הברית (1945–1953). כשותפו האחרון למרוץ של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1944, ירש טרומן את נשיאותו ב-12 באפריל 1945, כאשר נפטר רוזוולט לאחר חודשים של בריאות מדרדרת.

כנשיא ארצות הברית הביא לכניעתה המוחלטת של יפן הקיסרית ולסיום מלחמת העולם השנייה כשעשה לראשונה שימוש בנשק גרעיני, הנהיג קו תקיף במלחמה הקרה מול התפשטות הקומוניזם ושיקם את מערב אירופה, נקט צעדים לקידום זכויות השחורים כשביטל את ההפרדה הגזעית בצבא האמריקאי, והכיר במדינת ישראל דקות ספורות לאחר הקמתה, המנהיג הזר הראשון שעשה כן.

נשיאותו הייתה נקודת מפנה ביחסי החוץ של ארצות הברית, כאשר החלה לדגול באינטרנציונליזם ובהתערבות בעולם תוך דחיית הבדלנות, לצד שיתוף פעולה עם בנות בריתה האירופאיות והמערביות. לאחר מלחמת העולם השנייה עזר טרומן בהקמת האומות המאוחדות ופרס את דוקטרינת טרומן ב-1947 שקראה לבלום את הקומוניזם, וכן העביר את תוכנית מרשל – בת 13 מיליארד דולר – אשר בנתה מחדש את כלכלת מערב אירופה, בהן גם מדינות הציר לשעבר. הוא הוביל את המלחמה הקרה נגד ברית המועצות, שמבעלת ברית הפכה לאויב עם תחילת המלחמה הקרה, כאשר אישר את הרכבת האווירית לברלין וקידם את יצירת נאט"ו ב-1949. כאשר הצפון הקומוניסטי פלש לדרום קוריאה ב-1950, שלח טרומן חיילים והשיג את אישור האו"ם למלחמת קוריאה, אך לאחר הצלחה התחלתית נמשך הסכסוך עד לסוף נשיאותו עקב התערבות הסינים. בעת נשיאותו נחתם חוק הביטחון הלאומי (1947), שייצר את מחלקת ההגנה, ה-CIA והמועצה לביטחון לאומי, וב-1952 הקים את ה-NSA. מבחינה פנימית נחשב לדמוקרט מתון והמשיך את מדיניות הניו דיל של רוזוולט, אך הקונגרס הלעומתי דחה את רוב תוכניותיו – והוא השתמש בזכות הווטו 180 פעמים, יותר מכל נשיא מאז.

טרומן נחשב על ידי היסטוריונים לאחד מגדולי נשיאיה של ארצות הברית, אם כי החלטתו להטיל את פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, חרף היותה גורם מרכזי בכניעתה המוחלטת של יפן, נותרה שנויה במחלוקת עד היום הזה.

הארי ס' טרומן נולד ב-8 במאי 1884, בעיירה למר במיזורי שבארצות הברית למשפחה נוצרית-בפטיסטית-פרסביטריאנית. הוא גדל באינדפנדנס, עיירה במטרופולין של קנזס סיטי שבמערב מיזורי. הוא בנם הבכור של ג'ון אנדרסון טרומן (1851–1914) ומרתה אל יאנג טרומן (1852–1947). הוא קרוי על שם דודו מצד אמו, האריסון "הארי" יאנג (1846–1916).^[1] מכיוון ששני סביו קיוו כי שמו האמצעי יהיה קרוי על שמם, החליטו הוריו כפשרה לקרוא לו הארי ס', כאשר שני הסבים (שיפ וסולומון) האמינו כי הוא נקרא על שמם, כשלמעשה אין לו שם אמצעי – ול"ס." אין משמעות – זהו מנהג שהיה נפוץ בקרב סקוטים-אירים (מהגרים פרוטסטנטים מסקוטלנד שהשתקעו באלסטר).^[2] לאחר היוולדו נולדו למשפחתו אחיו הצעיר, ג'ון ויוויאן (1886–1965), וכן אחות, מרי ג'יין (1889–1978).^[3]

אביו היה חקלאי. המשפחה שינתה שלוש פעמים את מקום מגוריה, וכאשר היה טרומן בן 6 השתקעה באינדפנדנס, כדי שהוא יוכל ללמוד בבית ספר פרסבטריאני בימי ראשון. טרומן לא למד בבית ספר עד שהיה בן שמונה. באותו הזמן שירת כגוי של שבת עבור שכניו היהודים.

כילד, התעניין טרומן במוזיקה, בקריאה ובהיסטוריה, בעידודה של אמו, שאיתה החזיק בקשר קרוב גם בתקופת נשיאותו. הוא היה מתעורר מוקדם כל בוקר ומנגן בפסנתר, בו לקח שיעורים פעמיים מדי שבוע עד גיל 15. אביו היה פעיל מוכר במפלגה הדמוקרטית במיזורי, ועזר לבנו, שהחל להתעניין בפוליטיקה, להשתלב בשורות המפלגה. טרומן עבד בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1900 בקנזס סיטי.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים באינדיפנדנס ב-1901, החל לעבוד כשומר זמן במסגרת בניית מסילות רכבת, ולאחר מכן במספר משרות פקידותיות, חזר לחווה של סבו וסבתו בגרנדוויו, עיירה במערב מיזורי, שם גר ועבד כחוואי עד 1917, כשהתגייס לצבא. בעת תקופה זו, הכיר את בס וואלאס והציע לה נישואים ב-1911, אך נענה בשלילה. מאוחר יותר אמר כי לפני שהציע לה שוב, שאף להרוויח כסף רב יותר מזה שמרוויח חוואי. לכן, לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפך לפעיל במספר מיזמים עסקיים ובנדל"ן. העסקים לא הצליחו בטווח הארוך.

טרומן הוא הנשיא האחרון שלא זכה בהשכלה אקדמית. בעת שחבריו לתיכון נרשמו ללימודים באוניברסיטה ב-1901, נרשם טרומן לבית ספר לכלכלה בקנזס סיטי, אך נשר ממנו לאחר סמסטר אחד בלבד. לאחר שירותו הצבאי לקח קורסים כדי ללמוד תואר במשפטים, אך ויתר לאחר שאיבד את עבודתו הממשלתית. ב-1947, בהיותו נשיא, הגיש בקשה להסמכה לעריכת דין אולם ויתר על כך. ב-1996, לאחר מותו, העניק לו בית המשפט של מיזורי רישיון עריכת דין לשם כבוד.

טרומן לא יכול היה להרשות לעצמו לימודים גבוהים, וחשב ללמוד באקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. הוא לא התקבל אליה בגלל קוצר ראייה. טרומן התנדב למשמר הלאומי משנת 1905 ועד 1911, שם פיקד בהצטיינות על סוללת תותחים בקנזס סיטי. למרות קוצר הראייה שלו, הצליח לזכור את הספרות במבדק העיניים וכך התקבל.

כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה, שב טרומן והתגייס למשמר הלאומי, על אף שהיה פטור משירות צבאי. הוא גייס חיילים חדשים ליחידתו, ונבחר להיות הסגן הראשון של יחידתו. טרומן ניהל קנטינה במחנה גיוס, יחד עם אדי ג'ייקובסון, שהצליחה להרוויח כספים. בנוסף לכך פגש במנהיגים של המפלגה הדמוקרטית באזור ויצר איתם קשרים. טרומן נשלח לצרפת ביולי 1918 לפקד כקצין בדרגת קפטן על סוללת תותחים של חטיבת חי"ר 35. טרומן ארגן מחדש את הסוללה והשליט בה סדר. במהלך מתקפה גרמנית פתאומית בהרי הווז', החלו החיילים לברוח, וטרומן קלל אותם כדי שיישארו בשדה הקרב.

במהלך שירותו סיפק טרומן תמיכה ארטילרית לחטיבת הטנקים של הגנרל ג'ורג' פטון. תחת פיקודו של טרומן בצרפת, יחידת הסוללה לא איבדה אף לא חייל אחד, וכששבה לארצות הברית לאחר המלחמה ערכו חייליה מחווה לטרומן.

עם תום המלחמה שוחרר טרומן משירות מלא ב-1919 אך המשיך לשרת במילואים. בשנות העשרים והשלושים פיקד על גדוד חיל רגלים בדיוויזיה ה-102. לאחר היבחרו לסנאט, הפך למפקד ליחידה של חיילים פחות פעילים. טרומן מחה על כך וחזר לתפקידו. הוא נשאר במילואים עד לשנות הארבעים והגיע לדרגת קולונל. טרומן התנדב לשירות צבאי במלחמת העולם השנייה אולם לא התקבל, בעיקר מפני שפרנקלין דלאנו רוזוולט רצה שהסנאטורים יישארו בקונגרס. עד לפרישתו של טרומן ב-1953, היה חבר מילואים פעיל.

לאחר סיום שירותו בצבא, חזר טרומן לאינדיפנדנס, שם התחתן עם בס וואלאס ב-28 ביוני 1919. לזוג הייתה ילדה אחת, מרי מרגרט טרומן.

מעט לפני החתונה, חזר טרומן למיזורי ופתח חנות סדקית ביחד עם אדי ג'ייקובסון, ידידו הטוב מתקופת שירותו הצבאי, אותו הכיר מקנזס סיטי. על אף הצלחה התחלתית קצרה, החנות פשטה רגל במהלך המיתון של התקופה אשר באה לאחר המלחמה. טרומן הספיק לשלם את חובותיו הנותרים רק ב-1934, בעזרת תומך פוליטי. ג'ייקובסון וטרומן נותרו חברים קרובים, ועצתו של ג'ייקובסון מאוחר יותר, שהיה ממוצא יהודי, באשר לציונות, השפיעה על החלטת הממשל האמריקאי בנוגע להכרתו בישראל.^[4]

לאחר מכן החל טרומן לפנות אל הפוליטיקה. בעזרת המנגנון הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית, נבחר ב-1922 לשופט המחוזי במחוז ג'קסון כמועמד מטעם המפלגה הדמוקרטית. טרומן לא נבחר מחדש ב-1924, עקב גל של ניצחונות רפובליקניים שהושפעו מבחירתו מחדש של הנשיא קלווין קולידג'. במשך שנתיים מכר תעודות חברות במועדוני מכוניות, ולאחר מכן השתכנע שעדיף לו להישאר בשירות הציבורי. הוא תכנן לרוץ לתפקיד שופט ב-1926.

בשנת 1926 נבחר לשופט אדמיניסטרטיבי בתמיכת המנגנון הדמוקרטי, ונבחר מחדש בשנות השלושים. טרומן סייע בהרכבת תוכנית שהנהיגה עבודות ציבוריות רבות בקנזס סיטי ובמחוז ג'קסון. ב-1926 הפך לנשיא איגוד הכבישים הלאומי. במהלך כהונתו נבנו שנים עשר פסלים שמכבדים נשים חלוצות. הוא מונה ב-1933 לאחראי תוכנית התעסוקה הממשלתית במיזורי לבקשת שר הדואר, כתגמול על כך שב-1932 הצליח המנגנון המפלגתי להשיג את תמיכת קנזס סיטי ברוזוולט. המינוי הבטיח את תמיכתו של טרומן בניו דיל.

לאחר ששירת כשופט מחוזי, רצה לרוץ טרומן לתפקיד המושל או לקונגרס. ב-1934 השיג את תמיכת המנגנון לאחר שמועמדים אחרים סירבו לכך. טרומן הצליח להיבחר בזכות רשת הקשרים שבנה לעצמו ברחבי המדינה. הוא ניצח בהפרש של עשרים אחוזים, עוד דמוקרט שתמך בתוכניות הניו דיל בתגובה לשפל הגדול.

טרומן העניק מינויים פוליטיים למנגנון הפוליטי במיזורי, וטען שבכך חסך הרבה מאוד למדינה. בכהונתו הראשונה נאם כנגד תאוות הבצע של הספקולנטים מוול סטריט. הנשיא רוזוולט התעלם ממנו.

במהלך הבחירות לסנאט ב-1940, ניסו מועמדים דמוקרטים לאתגר את מועמדותו תוך ניצול חולשתו לאחר נפילת פטרונו הפוליטי. לבסוף הצליח טרומן לנצל את הפיצול במחנה היריב ולהיבחר להיות המועמד הדמוקרטי. בנובמבר נבחר שוב לסנאט ברוב זעום של 51%.

באותה עת ביקר בבסיסים צבאיים רבים, והבחין בבזבזנות וספסרות במקום, מה שגרם לו לנצל את היותו יושב ראש תת-ועדה בוועדה לענייני צבא בסנאט, לצורך ניהול תחקיר האם בוצע שימוש לרעה בציוד ובמזון בעת שהאומה נערכת למלחמה. לאחר מכן הקים טרומן ועדה לפיקוח רשמי על משק המלחמה והייצור המלחמתי בארצות הברית, בתמיכתו של הנשיא רוזוולט. בתחילה לא זכתה הוועדה לתשומת לב בסנאט ובציבור, אך טרומן נסע בכל רחבי ארצות הברית, באופן אישי, ואסף מידע לגבי חוסר יעילות ובזבזנות שנוהגות חברות הנהנות מחוזים ממשלתיים. פעילותו בוועדה הביאה לתשומת לב לאומית כלפיו, והוא אף הופיע בשער של הטיים מגזין. מאוחר יותר דווח כי הוועדה בראשותו הובילה לחיסכון של כ-15 מיליארד דולר.^[5][6] דו"חותיה של הוועדה זכו להדים רבים בציבור האמריקאי, ושמו של טרומן עלה כמועמד לתפקיד סגן הנשיא בבחירות 1944.

טרומן התנגד לגרמניה הנאצית ולרוסיה הקומוניסטית. שבוע לאחר הפלישה הגרמנית אל ברית המועצות ב-1941, טען שעל ארצות הברית לסייע לצד המפסיד, ולסייע לשני הצדדים להרוג אחד את השני, אף על פי שהוא לא רצה שהיטלר ינצח.

עם הרצון להחליף את סגן הנשיא המכהן הנרי וולאס, שאף על פי שהיה אהוד בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית, נתפס כבעל עמדות מעט קיצוניות – חיפשו בכירי המפלגה הדמוקרטית מועמד שיסייע לרוזוולט להבטיח את קולות מדינות הדרום, ובעיקר- מועמד שיוכל לכהן כנשיא עם מותו הקרב של רוזוולט. וטרומן, שהגיע ממיזורי, התאים לתפקיד. רוזוולט מסר למנהיגי המפלגה כי הוא יקבל את מועמדותו של טרומן וגם את מועמדותו של שופט בית המשפט העליון האמריקאי ויליאם אורוויל דאגלאס. בחירותו של טרומן, שכונתה "פשרת מיזורי השנייה", התקבלה בברכה על ידי המפלגה. ב-1944 נבחר טרומן לסגן נשיא ארצות הברית, לצד הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. רוזוולט וטרומן זכו ל-432 קולות אלקטורליים, בהביסם את המועמד הרפובליקני תומאס דיואי, מושל ניו יורק, יחד עם סגנו ג'ון בריקר מאוהיו, שזכו ל-99 קולות חברי האלקטורים בלבד. טרומן הושבע לסגן הנשיא ב-20 בינואר 1945.

כהונתו כסגן נשיא הייתה שגרתית יחסית, ולא זכתה לתשומת לב רבה. במהלך כהונתו בתפקיד לא התייעץ רבות עם רוזוולט, שהיה עסוק בניהול המלחמה, וניהל בעיקר את הישיבות בסנאט, מתוקף תפקידו החוקתי כנשיא הסנאט. הוא אף הכניס הצבעה שוברת שוויון בסנאט על מנת לאשר את מינויו של סגן הנשיא הקודם, הנרי וולאס, למזכיר המסחר. הוא נפגש לבדו עם הנשיא רוזוולט רק פעמיים מאז כניסתו לתפקיד. הוא אף לא ידע בנוגע לפרויקט מנהטן ליצירת פצצת האטום.

טרומן כיהן בתפקיד 82 ימים בלבד, עד מותו של רוזוולט ב-12 באפריל 1945. באותו אחר הצהריים ניהל את ישיבת הסנאט כרגיל. הוא פיזר את הישיבה ולאחר מכן קיבל הודעה לגשת בדחיפות אל הבית הלבן. הוא הניח שהנשיא רצה להיפגש איתו, אולם אלינור רוזוולט הודיעה לו על מותו של הנשיא. טרומן שאל האם יש משהו שיוכל לעשות למענה, ורוזוולט ענתה לו "האם יש משהו שנוכל לעשות למענך? אתה זה שבצרות עכשיו!".

נשיאותו של טרומן החלה ב-12 באפריל 1945, עם מותו של רוזוולט, והסתיימה ב-20 בינואר 1953. הוא נבחר לכהונה מלאה ב-1948. לאחר הבחירות ב-1952, הוחלף בתפקידו בידי דווייט אייזנהאואר הרפובליקני.

במהלך כהונתו הובסו גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה, החלה תוכנית מרשל לשיקום מערב אירופה, התרחשה מלחמת קוריאה והחלה המלחמה הקרה כנגד ברית המועצות. בנושאי פנים המשיך במדיניות הניו דיל של רוזוולט, אולם הקואליציה השמרנית בקונגרס חסמה את רובן. הוא הנהיג יחס שוויוני לשחורים בצבא ותמך בזכויות האזרח.

ביחסי חוץ, שינה את מדיניות ארצות הברית מבדלנות לאינטרנציונליזם. באמצע 1945 סייע בהקמת ארגון האומות המאוחדות לפי חזונו של רוזוולט. ב-1947, כשהיחסים עם ברית המועצות הפכו לעוינים, הנהיג את דוקטרינת טרומן לבלימת הקומוניזם. ב-1948 העביר שלושה עשר מיליארד דולרים לבניית מערב אירופה. החשש מהקומוניזם הוביל לעליית המקארתיזם. טרומן פיקח על הרכבת האווירית לברלין ב-1948 ועל הקמת נאט"ו ב-1949. כשקוריאה הצפונית הקומוניסטית פלשה לדרום קוריאה ב-1950, שלח לשם חיילים והשיג את אישור האו"ם למלחמת קוריאה. לאחר הצלחה התחלתית, נסוגו הכוחות האמריקנים עקב מעורבות סינית בסוף השנה. המלחמה נמשכה עד לסוף כהונתו.

במהלך כהונתו החלה הכלכלה לצמוח לאחר שנים ארוכות של שפל כלכלי. הוא זכה לתמיכה מצד הדרום, איגודי העובדים, החקלאים, המיעוטים והדמוקרטים בצפון. מדיניות הפנים שלו, שכונתה "העסקה ההוגנת", לא עברה בקונגרס השמרני שנשלט בידי הדרום. למרות גל שביתות ב-1946, פעל בקשיחות נגד איגודי העובדים שתמכו בו. הוא הטיל וטו על החלטות הקונגרס 180 פעמים, כש-12 מהן בוטלו. טרומן חיסל את האפליה הגזעית בצבא ובממשלה. הוא נחשב לאחד מהנשיאים האהודים ביותר בתולדות המדינה. זאת אף על פי שהיסטוריונים מסוימים תקפו את מדיניות החוץ שלו כעוינת מדי כלפי הקומוניזם, ואת מדיניות הפנים שלו כידידותית כלפי העסקים.

טרומן הושבע לנשיאות ב-7 בערב ב-12 באפריל 1945, שעתיים לאחר שגילה על מותו של רוזוולט, בידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, הארלן סטון.

עלייתו לשלטון לאחר רוזוולט הפופולרי עוררה חששות כבדים, כיוון שהוא נהנה מיוקרה מועטה, אך טרומן התעלה מעל לציפיות הנמוכות ממנו. מיד לאחר כניסתו לתפקיד, אמר טרומן לכתבים: ”בנים, אם אי פעם תתפללו, התפללו עבורי כעת. אינני יודע חבר'ה אם פעם נפלה עליכם ערימת שחת, אך כשנודע לי מה קרה אתמול, הרגשתי כאילו הירח, הכוכבים וכל הפלנטות נפלו עלי”.^[7]

עם כניסתו לתפקיד, ביקש טרומן מחברי ממשלו של רוזוולט להישאר בתפקידם תוך קבלת תמיכתם, ואמר להם כי הוא פתוח לעצתם. עם זאת, בסוף 1946 נותרו רק שניים מהם. רובם הוחלפו בחברים קרובים שלו, שנחשבו לא מתאימים לתפקידם, בעיקר פרד וינסון וג'ון וסלי סניידר, שמונו לתפקיד מזכיר האוצר של ארצות הברית. משרת סגן הנשיא תחת טרומן נותרה פנויה במשך שלוש השנים ו-253 הימים של כהונתו הראשונה של טרומן, כיוון שלפני אשרור התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית ב-1967, לא היה הליך למינוי סגן נשיא במהלך הכהונה. אלבן ברקלי, סנאטור מקנטקי, היה סגנו של טרומן בכהונתו השנייה.

טרומן מינה ארבעה שופטים אל בית המשפט העליון של ארצות הברית במהלך כהונתו, בהם גם אחד כנשיא בית המשפט, פרד וינסון. בנוסף לכך מינה עשרים ושבעה שופטים לבתי המשפט לערעורים ו-101 שופטים מחוזיים.

ערך מורחב – הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי

טרומן היה סגן הנשיא למשך שלושה חודשים בלבד בהם בקושי דיבר עם רוזוולט. הוא היה פוליטיקאי משני ממיזורי, שלמרות התבלטותו בחשיפת הבזבוז במהלך המלחמה, כישרון הנאום שלו נפל מזה של רוזוולט.

גרמניה נכנעה תוך פחות מחודש מהשבעתו של טרומן, אולם יפן נותרה במלחמה באוקיינוס השקט. על אף שטרומן תודרך עוד ביום השבעתו כי לבעלות הברית ישנו נשק חדש, הרסני וקטלני, רק ב-25 באפריל יידע אותו מזכיר המלחמה הנרי סטימסון בפרטי פרויקט מנהטן. טרומן הרוויח מסיום המלחמה ונאם במהלך יום הניצחון באירופה ב-8 במאי 1945, ביום הולדתו.

עם ניצחונן הצפוי של בנות הברית במלחמה וכניעתה של גרמניה הנאצית, נסע טרומן לאירופה על מנת לקחת חלק בוועידת פוטסדאם, כדי לדון בסדר העולמי לאחר המלחמה. כמה החלטות מרכזיות התקבלו בוועידה: גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש (בין שלוש המעצמות וצרפת), גבולה של גרמניה יעבור ממערב לקו אודר-נייסה, שלטון סובייטי הוכר כממשלת פולין, ווייטנאם תחולק בקו הרוחב ה-16. בזמן היותו בוועידה למד לראשונה על הצלחתו של ניסוי טריניטי, הניסוי האטומי הראשון ב-16 ביולי. למחרת הניסוי נפגש טרומן בוועידה עם וינסטון צ'רצ'יל ועם יוסיף סטלין, ובישר להם כי יש בידי ארצות הברית נשק בעל עוצמה חסרת תקדים. הייתה זו הפעם הראשונה בה שמעו הסובייטים על פצצת האטום, אולם סטלין כבר ידע על כך לפני טרומן, בזכות מרגלי אטום.

	חלק מן הנאום שנשא הארי טרומן לעם האמריקאי לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי הנאום שודר ב-9 באוגוסט 1945. להלן תקציר הנאום: ”העולם יציין לעצמו שפצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה, בסיס צבאי... ניצחנו במרוץ התגליות נגד הגרמנים... השתמשנו בה כדי לקצר את יסוריי המלחמה, כדי להציל את חייהם של עשרות אלפי אמריקאים צעירים. אנו נמשיך להשתמש בה עד שנהרוס לחלוטין את יכולתה של יפן לנהל מלחמה.”
לעזרה בהפעלת הקבצים

עם כניסתו לתפקיד, מיקד את תשומת לבו למלחמה בחזית היפנית, אשר לפי הציפיות הייתה צפויה להימשך שנה ויותר. באוגוסט, כאשר מיאנה יפן להיכנע לאחר אולטימטום סופי בפוטסדאם, התכוננה ארצות הברית לפלישה ליפן. למרות זאת אישר טרומן את הטלת שתי פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי. פצצת האטום שכונתה "ילד קטן" הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ופצצה גרעינית נוספת שכונתה "איש שמן" הוטלה על העיר נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט. הטלת שתי פצצות האטום על יפן הייתה השימוש המבצעי הראשון, וכן היחיד, שנעשה בנשק גרעיני עד היום. שישה ימים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, הודיעה ההנהגה היפנית על הסכמתה לקבלת תנאי הצהרת פוטסדאם מן הוועידה ועל כניעה לבעלות הברית ללא תנאי.

בפוטסדם, הסכימו טרומן ומנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין כיצד יתבצע הכיבוש הצבאי של האימפריה היפנית. סוכם כי ברית המועצות תהיה אחראית לקוריאה הצפונית, לסחלין ולאיים הקוריליים, ואילו לארצות הברית תהיה האחריות העיקרית ליפן, לקוריאה הדרומית, ולאיים שנותרו בידי יפן בתחום אוקיאניה.

עם כניעתה של יפן, מינה טרומן את הגנרל דאגלס מקארתור למפקד העליון של כוחות הברית, לצורך פיקוח על הכיבוש היפני. ב-28 באוגוסט טסו 150 אמריקאים לאצוגי שבמחוז קנאגאווה, והיו לכוחות בעלות הברית הראשונים על אדמת יפן. כוחות רבים החלו לזרום ליפן, ועד סוף שנת 1945 היו מוצבים בה יותר מ־350,000 חיילים אמריקאים. בשנת 1949 החלה ארצות הברית לשנות את סמכויות שלטון הכיבוש והגדילה את כוחם של המנהיגים המקומיים, ועם העברת תשומת לבו של טרומן למלחמת קוריאה, החל הכיבוש להתקרב לסיומו. חוזה סן פרנסיסקו, שנחתם ב-8 בספטמבר 1951, ציין את סופו של כיבוש בעלות הברית, וב-28 באפריל 1952, עם כניסתו לתוקף, הייתה יפן שוב למדינה עצמאית. עם זאת, אלפי אנשי צבא אמריקאים נותרו ביפן בעשורים הבאים, ושתי המדינות נותרו בנות ברית קרובות.

החלטתו של טרומן להטיל פצצות אטום על הירושימה ונגסקי נותרה שנויה במחלוקת גם שנים רבות לאחר מועד האירוע. המצדדים בהחלטתו טענו כי הטלת פצצות האטום הייתה מהלך הכרחי שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה נגד יפן, לנוכח הגנתה העקשנית על אייה המרוחקים, וכי החלטה זו הצילה חיים של מאות אלפי אנשים אשר היו נהרגים או נפגעים לו הייתה מתבצעת פלישה קרקעית לשטחה של יפן. טרומן הגן בתקיפות על החלטתו בספר זיכרונותיו (1955-56), וטען כי הפצצה הוטלה על מנת למנוע את מותם של מיליון חיילים אמריקאים במלחמה הנואשת שהיו היפנים מנהלים על מנת למנוע את כיבוש מולדתם.

כתומך במדיניות אינטרנציונליסטית, תמך טרומן בהקמת האומות המאוחדות. הוא חתם על מגילת האומות המאוחדות ב-1945 בסן פרנסיסקו. טרומן לא חזר על טעויותיו של וודרו וילסון כשזה ניסה להשיג אישור להסכם ורסאי ב-1919. טרומן שיתף פעולה עם מנהיגים רפובליקנים לצורך אישור ההסכם בסנאט. מטה האומות המאוחדות הוקם בניו יורק סיטי ב-1952 בעזרת תרומות מקרן רוקפלר.

ארצות הברית הצטרפה לארגון באופן רשמי באוקטובר 1945. כאדם המאמין בהשקפתו של הנשיא וודרו וילסון באשר להתערבותה של ארצות הברית בעולם, קידם את האומות המאוחדות ושלח את אלינור רוזוולט במשלחת לעצרת הכללית הראשונה של הארגון.

כחלק נוסף ממדיניותו במלחמה הקרה והעצמת שותפות נאט"ו, הנשיא טרומן, בהודעה מיוחדת לקונגרס ב-19 בדצמבר 1945, ליצור מחלקה מאוחדת להגנה לאומית. לאחר הצעתו לקונגרס שכללה עיכובים רבים, חתם טרומן על חוק הביטחון הלאומי של שנת 1947, מה שהוביל לאיחוד מחלקת הצי ומחלקת המלחמה לתוך "המוסד הצבאי הלאומי" (National Military Establishment). מאוחר יותר שמו של המוסד שונה למחלקת ההגנה של ארצות הברית. בנוסף לזאת הוביל החוק גם ליצירת חיל האוויר של ארצות הברית. החוק גם הוביל להקמת ה-CIA והמועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. שניהם נועדו להגן על ארצות הברית מפני איומים זרים. ב-1952 הקים טרומן את הסוכנות לביטחון לאומי.

ערך מורחב – המלחמה הקרה

עם עלייתו לשלטון תפש טרומן את ברית המועצות כמדינת משטרה, אולם סירב לפעול כנגד ברית המועצות בהתחלה כיוון שרצה לשתף איתה פעולה לאחר המלחמה. חשדו העמיק לאחר השתלטות הסובייטים על מזרח אירופה ב-1945, והכרזת תוכנית החומש של 1946 שקראה להרחבת הצבא הסובייטי. המתיחות עלתה עם משבר איראן, אותה כבשו הסובייטים במהלך המלחמה, אולם לחץ מארצות הברית ומהאו"ם הוביל לנסיגה סובייטית. טרומן תמך בנאום מסך הברזל של צ'רצ'יל מ-1946, שדרש מארצות הברית להוביל התנגדות לסובייטים, אולם לא תמך בו בפומבי. וולאס, אלינור רוזוולט ואמריקנים אחרים קיוו לשיתוף פעולה עם ברית המועצות. וולאס, שהיה מזכיר המסחר, התפטר בספטמבר 1946 בגלל הקשחת המדיניות כנגד ברית המועצות. טרומן תמך בתורת הבלימה, בניגוד לדטאנט שהוצע בידי השמאל, וניסיונות להכריע את ברית המועצות.

ארצות הברית התעלמה מיוון, בעלת הממשלה האנטי-קומוניסטית, כיוון שהייתה שטח חסות בריטית. היא הלוותה ליוון 25 מיליון דולרים ב-1946. השמאל הקיצוני החרים את מערכת הבחירות במרץ 1946. הבחירות היו שקטות וממשלה שמרנית עלתה בעקבותיהן. ארצות הברית לחצה על הממשלה להקטין את השחיתות, ומלחמת אזרחים פרצה ב-1946, כשהקומוניסטים השיגו נשק מיוגוסלביה. לונדון התחננה בפני ארצות הברית לסייע לה במימון ההגנה על יוון. מנהיגי הממשל חששו מהשתלטות קומוניסטית על המזרח התיכון. במלחמת האזרחים ביוון נתמכו הקומוניסטים, שהתארגנו לצורך לחימה בגרמנים במהלך המלחמה, בידי הסובייטים, בולגריה ויוגוסלביה. ניצחון ביוון היה מסכן את טורקיה.

טרומן הנהיג קו תקיף כנגד הקומוניזם, אשר שיאו היה בנאומו בפני הקונגרס ב-12 במרץ 1947, בו הכריז על דוקטרינת טרומן, שתכליתה לעצור את הקומוניזם, לעזור למדינות בעולם לשמור על חירותן, ולקיים נגדו מדיניות ״אף שעל״, כלומר לא לוותר לקומוניסטים בשאיפתם להרחיב את תחום השפעתם. כמו כן, התאוריה דיברה על הצורך של ארצות הברית לתמוך בין אם כספית ובין אם בכוחות צבא במדינות שמאוימות על ידי הקומוניזם. במסגרת מדיניות נגד הקומוניזם, סייע טרומן ליוון ולטורקיה במהלך מלחמות אזרחים בהן אחד מן הצדדים היה קומוניסטי. יוון קיבלה 300 מיליון דולרים וטורקיה מאה מיליון. היו אלו מענקים ולא הלוואות.

הפילוג של מנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו מסטלין, והסיוע האמריקני אפשר לממשלה היוונית לשרוד. טורקיה הצליחה למנוע מלחמת אזרחים.

ערך מורחב – תוכנית מרשל

טרומן נטש את תוכנית מורגנטאו של ממשל רוזוולט שביקשה לפרק את התעשייה הכבדה של גרמניה, ותמך בתוכנית מרשל. התוכנית דרשה את בנייתה מחדש של הכלכלה במערב אירופה, לבלום את הקומוניזם ולהגביר את הסחר בין ארצות הברית ואירופה. ארצות הברית, צרפת ובריטניה איחדו את אזורי השליטה שלהם בגרמניה, מה שהוביל להקמתה של גרמניה המערבית. תוך שלוש שנים מימנה תוכנית מרשל את מערב אירופה ב-12 מיליארד דולרים, הסירה את מכסי המגן ומחסומי הסחר וחיזקה את הכלכלה. סטלין סירב לאפשר למדינות הלוויין הסובייטיות להשתתף בתוכנית.

הקונגרס, תחת שליטת הרפובליקנים השמרנים, הסכים לתוכנית מכמה סיבות. האגף השמרני של המפלגה, מהמערב התיכון הכפרי, התנגד לתוכנית בטענה שהיא בזבזנית ומחזקת את הסוציאליזם באירופה, ובנוסף שהסחורות האמריקניות יגיעו לברית המועצות לבסוף. האגף האינטרנציונליסטי של המפלגה תמך בתוכנית לצורך בלימת הקומוניזם והצלת החברה המערבית. לבסוף התוכנית התקבלה במרץ 1948 וברוב גדול.

דעת הציבור הסיקה שהקומוניזם משגשג בעוני. יוקרתו של טרומן עלתה בעקבות ניצחונו בבחירות, ורבים ראו בתוכנית מרשל פתרון לא יקר לבעיה רצינית, שתסייע לכלכלה האמריקנית. תוכנית מרשל נגמרה ב-1951 ואחריה באו תוכניות סיוע אחרות, כולל חוק הביטחון המשותף.

ב-1947 ראה טרומן בברית המועצות מעצמה טוטליטרית עם שאיפות התפשטות, ואת ברית המועצות כאתגר לדרך החיים הדמוקרטית של ארצות הברית. ממשלו ראה בברית המועצות יריב מרכזי, והחל לדון ביכולת לחסל את השפעתו במזרח אירופה ללא מלחמה. המדיניות נכשלה. בעוד שטרומן דגל בבלימה כלכלית ופוליטית בעיקר, האירועים העולמיים גרמו לפרשנות מקצינה והולכת של הבלימה בכיוון הצבאי מבחינת מדיניותו. הסלמת המלחמה הקרה הובילה לאישור NSC-68 - דו"ח סודי של המועצה לביטחון לאומי על מדיניות חוץ. הדו"ח קרא לשילוש תקציב הביטחון ולהרחבת פעילותו הצבאית של נאט"ו כנגד התפשטות הקומוניזם. טרומן אימץ את המסמך לאחר תחילת המלחמה בקוריאה. התוכנית נועדה לחזק את אירופה, להחליש את ברית המועצות ולבנות את ארצות הברית צבאית וכלכלית.

האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית היה מפולג בשל המדיניות כלפי ברית המועצות והקומוניזם. איגודי העובדים היו אנטי קומוניסטיים וטיהרו את עצמם מהשפעות ק��מוניסטיות. גם מנהיגי המפלגה השמרניים החלישו את האגף השמאלי. האגף השמאלי התאחד מאחורי הנרי וולאס שרץ לנשיאות באופן עצמאי ב-1948. לצערו, מסע הבחירות שלו נשלט בידי קומוניסטים. טרומן עצמו פיטר שלוש מאות עובדים ממשלתיים שנחשבו לתומכים בקומוניזם, פאשיזם או טוטליטריזם.

במרץ 1948, במהלך מתיחות בין ברית המועצות למערב אירופה, חתמו חמש מדינות מערב אירופאיות על ברית בריסל, ברית הגנתית. כדי לבלום את הסובייטים, רצה טרומן להצטרף לברית מורחבת. ב-1949, חתמו ארצות הברית, קנדה ומדינות אירופאיות על ההסכם הצפון-אטלנטי, שהקים את נאט"ו, ברית צבאית טרנס-אטלנטית שחייבה את ארצות הברית, לראשונה מאז הברית עם צרפת ב-1778. ההסכם להקמת נאט"ו זכה לאהדה בציבור ועבר בקלות בסנאט ב-1949. טרומן מינה את הגנרל דווייט אייזנהאואר למפקד. מטרת נאט"ו הייתה לבלום את ההתפשטות הסובייטית באירופה ולהבהיר למנהיגי הקומוניזם שהדמוקרטיות העולמיות מוכנות לבנות מבנים ביטחוניים חדשים כדי לתמוך בדמוקרטיה. ההסכם גם הבטיח לצרפת שארצות הברית תסייע לה, והקלה על הסכמתה להקמת מדינה גרמנית עצמאית. ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, נורווגיה, דנמרק, פורטוגל, איסלנד וקנדה חתמו על ההסכם. הברית הובילה לברית נגדית אצל הסובייטים, ברית ורשה.

ערך מורחב – המצור על ברלין

מתוך חשש שצרפת, ��ריטניה וארצות הברית יקימו את גרמניה מחדש בניגוד לאינטרסים הסובייטים, הפסיקו הרוסים לשתף פעולה עם המערב בכיבוש גרמניה. ב-24 ביוני 1948, חסמה ברית המועצות גישה אל שלושת האזורים המערביים של ברלין, שהוקפה בטריטוריה הסובייטית. בעלות הברית לא הגיעו להסכם להבטחת האספקה. הגנרלים הציעו לשלוח גדודי שריון אל מערב ברלין. טרומן חשש ממלחמה אפשרית. הוא אישר את תוכניתו של ארנסט בווין להעביר אספקה מהאוויר. ב-25 ביוני, החלה הרכבת האווירית לברלין, שהביאה פחם, מזון ואספקה אל האזור בצורה המונית. אף מדינה לא ניסתה זאת לפני כן. הרכבת האווירית עבדה והגישה לאזור נפתחה שוב ב-11 במאי 1949. הרכבת האווירית המשיכה עוד כמה חודשים לאחר מכן. הרכבת האווירית לברלין נחשבה להצלחה בולטת במדיניות החוץ של טרומן, וחיזקה את מעמדו לקראת הבחירות של 1948.

לאחר נפילת האימפריה היפנית, החלה בסין מלחמת אזרחים. המלחמה הציבה את וושינגטון בדילמה, כשגם הלאומנים בראשות צ'יאנג קאי שק והקומוניסטים בראשות מאו דזה-דונג זכו לתמיכה מצדדים שונים. השגריר האמריקני התפטר בנובמבר 1945, בטענה שמחלקת המדינה העדיפה את המשטר הלאומני המושחת. טרומן סמך על ג'ורג' מרשל, שהוביל בשנות העשרים יחידה אמריקנית בסין. טרומן שלח את מרשל לסין בתחילת 1946 כמתווך על מנת ליצור ממשלת קואליציה. המשימה נכשלה, ושני הצדדים פנו אל שדה הקרב. מרשל חזר אל וושינגטון בדצמבר 1946, והאשים את הקיצוניים משני הצדדים. הוא טען שהקומוניסטים לא היו מוכנים להתפשר ושהלאומנים היו ריאקציונרים. בקיץ 1947, ניסה טרומן שוב משא ומתן, שלא התקדם.

בפברואר 1948, אמר מזכיר המדינה מרשל בוועדה סודית בקונגרס שהלאומנים לעולם לא יוכלו לנצח את הקומוניסטים, וללא הסכם תיאלץ ארצות הברית להילחם. חיזוק חייליו של צ'יאנג יוביל להידלדלות המשאבים האמריקניים שאירופה הייתה זקוקה להם כדי לבלום את הסובייטים. הוא העיד שכל ניסיון לסייע לממשלה הסינית מול הקומוניסטים יוביל למעורבות אמריקנית ישירה. דבר זה, טען מרשל, יוביל לחיזוק הרוסים. ב-1949, השתלטו מאו דזה-דונג והקומוניסטים על סין היבשתית, כשהם מבריחים את הלאומנים אל טאיוואן ומקימים את הרפובליקה העממית של סין. האמריקנים כינו אותה "סין האדומה" עד לשנות השבעים. כעת היה לאמריקנים אויב חדש באסיה, וטרומן ספג ביקורת שמרנית על אובדן סין. טרומן רצה לשמור על מערכת יחסים עם הממשל החדש, אולם מאו סירב לכך. ארצות הברית סירבה להכיר בסין האדומה, וצ'יאנג ומפלגת הקומינטנג שמרו על מושבה של סין במועצת הביטחון של האו"ם עד ל-1971.

ב-7 ביוני 1950, לאחר פרוץ המלחמה בקוריאה, שלח טרומן צי אל טאיוואן כדי למנוע עימות בינה לבין סין. ארצות הברית נותרה מעורפלת בנוגע לרצונה להגן על טאיוואן מפני מתקפה סינית.

במרץ 1946 הגיש הממשל דו"ח על בקרה לאנרגיה אטומית, שהציע שכל האומות ימנעו מבניית כלי נשק אטומיים, ושארצות הברית לוותר על הנשק שלה בתמורה להתחייבות מצד מדינות אחרות לא להשיג את הנשק האטומי. מתוך חשש שהקונגרס יסרב לכך, פנה טרומן אל ברנרד ברוך, שייצג את עמדת ארצות הברית באו"ם. התוכנית לא אומצה בגלל התנגדות הקונגרס וברית המועצות. ברית המועצות השיגה נשק אטומי באוגוסט 1949.

עם תום המלחמה, החלו הפליטים מאירופה לנהור לארצות הברית, ובעיית הפליטים העסקה את האו"ם רבות. בין 1941 ל-1950, כ-1,035,000 איש היגרו לארצות הברית, ביניהם 226,000 מגרמניה, 139,000 מבריטניה, 171,000 מקנדה, 60,000 ממקסיקו ו-57,000 מאיטליה. ב-1948 עבר חוק שאישר לעקורים ממלחמת העולם השנייה להגר לארצות הברית. כ-200,000 אירופאים ו-17,000 יתומים היגרו אל המדינה. חוק נוסף אפשר הגירה של עוד 200,000 ב-1950. כ-600,000 פליטים היגרו אל המדינה, מספר המהגרים הגדול ביותר פרט ל-650,000 העולים לישראל.

טרומן תמך בפליטים היהודיים בישראל, וממשלו שינה את הגדרת הפליטים בוועידת ז'נבה ב-1951, וסייע לפליטים שברחו מברית המועצות. המוטיבציה הייתה כפולה: הומניטריות מצד אחד, ונשק כנגד הקומוניזם מצד שני.

ההגירה הגיעה לשפל במהלך השפל הגדול, אך עלתה עם סיום המלחמה. ב-1945 אושר לנשותיהם של אזרחים אמריקנים ששירתו בצבא והיו בעלות נתינות זרה להגר לארצות הברית. ב-1946 עבר חוק שאפשר להודים ולתושבי הפיליפינים להגר לארצות הברית. ב-1952 עבר חוק הגירה למרות הוטו של טרומן, אשר שמר על המכסות מ-1924 אך הוסיף גם הזדמנויות הגירה מאירופה וממקומות אחרים. כשני שלישים מהמהגרים לא נכללו במכסות של 1924. ב-1966 החוקים שונו לחלוטין.

טרומן הביע עניין במזרח התיכון, ואהד את המאבק היהודי בארץ ישראל. כסנאטור, הבטיח טרומן למנהיגים יהודים את תמיכתו בציונות, ובעצרת בשיקגו ב-1943 קרא להקמת בית לאומי עבור ניצולי השואה והיהודים שנותרו בחיים.

לקראת ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר הכריע טרומן שארצות הברית תצביע בעד החלטת החלוקה. טרומן הפעיל השפעה ולחץ מאחורי הקלעים על מנת להביא לקבלת ההחלטה, אך נמנע מלפעול בנושא בפומבי.^[8]

טרומן החזיק בידידות ארוכת שנים עם אדי ג'ייקובסון, ששכנע את הנשיא להפגש עם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן. טרומן הכריז כי ארצות הברית מכירה במדינת ישראל שעות ספורות לאחר הכרזת העצמאות חרף התנגדות בקרב חוגים מסוימים בממשל, בממסד הביטחוני האמריקאי ובפרט ממחלקת המדינה בראשותו של גנרל ג'ורג' מרשל, שסבר כי הכרה במדינה יהודית ריבונית תפגע ביחסיה של ארצות הברית עם מדינות ערב ותעורר את חמת זעמם של הערבים. מזכיר ההגנה ג'יימס פורסטל הדגיש בפני טרומן את חשיבותו של נפט מערב הסעודית במלחמה עולמית עתידית, ולו השיב טרומן כי הוא יחליט על מדיניותו על סמך מה שנכון וצודק, ולא על סמך נפט.^[9]

עדות דייוויד נילס העוזר הפוליטי של הנשיא טרומן מלמדת על הפולמוס בממשל בשאלת הקמת המדינה היהודית: "בנושא הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל עמדתו של טרומן ברורה ויציבה.הציבור אינו יודע, שטרומן מנהל מלחמה מתמדת עם המומחים לענייני המזרח התיכון במחלקת המדינה ובפנטגון, כדי שלא יחבלו בהחלטותיו למען הציונות ולמען העקורים היהודים באירופה. אך לא תמיד ולא בכל מקרה הנשיא יכול לעצור, או למנוע מעשה שעושים אלה באמתלה זו או אחרת, שמטרתה לחתור ולחבל בהחלטותיו של הנשיא ובמדיניותו".^[10]

שילוב של נימוקים הוביל לכך, שטרומן יכיר בהקמת המדינה, בניגוד להתנגדות בכירי הממשל שלו, לרבות מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל. החל מצדק היסטורי לעם היהודי, אינטרסים אמריקאים בהקמת מדינה דמוקרטית פרו- מערבית עד לנימוקים פוליטיים. כדברי קלארק קליפורד יועצו הבכיר של הנשיא:"חשיבותו של הקול היהודי, במידה שניתן לראות בו גוש אחד, קיימת אך ורק בניו - יורק. אולם מאז שנת 1876 לא זכה להיבחר לנשיא אף מועמד שאיבד את קולותיהם של בוחרי ניו – יורק. מכאן, שארבעים ושבעה הקולות של ניו-יורק לא יסולאו בפז בשום בחירות".^[11]

בקיץ 1945, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שלח טרומן את שליחו האישי, ארל הריסון, לסייר במחנות העקורים בשטחי הכיבוש של ארצות הברית ובריטניה בגרמניה. בעקבות הדו"ח הקשה על מצב היהודים ניצולי השואה במחנות, שציין כי רובם המוחלט של העקורים מבקשים לעלות לארץ ישראל, הנחה טרומן את הגנרל אייזנהאואר להיטיב את מצבם, ולאפשר לפליטים היהודים ממזרח אירופה להיכנס לשטח הכיבוש האמריקני ולהעניק להם מקלט במחנות הפליטים שם. טרומן ביקש מראש ממשלת בריטניה, קלמנט אטלי, להעניק רישיונות עלייה לארץ ישראל למאה אלף פליטים יהודים. אטלי סירב ומאז הפך נושא העקורים לבעיה מרכזית בסדר היום הבינלאומי.^[12]

ארץ ישראל הייתה משנית לעומת מטרתו של טרומן, להגן על יוון, טורקיה ואיראן מפני קומוניזם ברוח דוקטרינת טרומן. טרומן עצמו היה מותש מהלחצים בנוגע למדיניותו במזרח התיכון.

טרומן העניק מלווה לישראל בסך של 135 מיליון דולר על ידי הבנק ליבוא ויצוא של ארצות הברית, סיוע שמבחינתה של ישראל היה בעל חשיבות כמעט קיומית ושימש תקדים להענקת סיוע אמריקאי לישראל בעשורים הבאים.^[13]

לצד זאת, כאשר הטיל האו"ם אמברגו על ייצוא נשק לארץ ישראל במאי 1948, הקפיד טרומן על קיום אמברגו הנשק ועל יצוא נשק דרך ארצות הברית ומקסיקו.^[14]

טרומן נסע מחוץ לארצות הברית חמש פעמים במהלך נשיאותו. הנסיעה הטרנס-אטלנטית היחידה שלו הייתה כדי להשתתף בוועידת פוטסדאם ב-1945, עם ראשי הממשלה הבריטיים צ'רצ'יל ואטלי ועם סטלין. בנוסף ביקר בברמודה, קנדה, מקסיקו וברזיל. את ארצות הברית היבשתית עזב רק בעוד שני מקרים: לפוארטו ריקו, איי הבתולה, ומפרץ גואנטנמו בין -20 בפברואר ל-5 במרץ 1948, ולאיי וייק בין 11 ל-18 באוקטובר 1950.

מספר	תאריכים	מדינה	מיקום	פרטים
1	01 !16 ביולי– 2 באוגוסט 1945	גרמניה	פוטסדאם	נכח בועידת פוטסדאם עם ראשי הממשלה הבריטיים וינסטון צ'רצ'יל וקלמנט אטלי, ומנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין.
	02 !2 באוגוסט 1945	בריטניה	פלימות'	פגישה בלתי רשמית עם ג'ורג' השישי.
2	03 !23-30 באוגוסט 1946	ברמודה	המילטון	ביקור בלתי רשמי.
3	04 !3-6 במרץ 1947	מקסיקו	מקסיקו סיטי	ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה החדש מיגל אלמאן ולדס.
4	05 !10-12 ביוני 1947	קנדה	אוטווה	ביקור רשמי. נפגש עם המושל הכללי הרולד אלכסנדר וראש הממשלה מקנזי קינג ונאם בפני הפרלמנט.
5	06 !1-7 בספטמבר 1947	ברזיל	ריו דה ז'ניירו	ביקור ממלכתי. נאם מול הקונגרס הברזילאי.

במהלך כהונתו כסנאטור, היה טרומן תומך בניו דיל. הוא תמך ברוב רפורמות הרווחה, כחוק הביטוח הלאומי, חוק הדיור ומנהל העבודות הציבוריות, אולם התנגד לחקיקה ליברלית מדי. טרומן טען שפרט לדיור, יש להעביר את נושאי הרווחה לרשויות המקומיות. טרומן הסכים עם הסנאטור רוברט טאפט שהדיור לעניים היה אחריות ממשלתית. בנושאי מיסוי, תמך בתקציב מאוזן, ובהעלאת מיסים לצורך מימון הניו דיל והמלחמה. הוא התנגד לניסיון הליברלים להעלות את מס ההכנסה. טרומן התמקד בעיקר באחריות התאגידים במלחמה. הוא ביצע רגולציה ותקף לעיתים קרובות את וול סטריט.

בשנים 1945–1946, החלו הליברלים לבקר את מדיניות הפנים שלו וטענו שהוא חסר מנהיגות. הם תמכו בו כשהטיל וטו על חוק טאפט-הארטלי שפגע באיגודי העובדים, אף על פי שהוטו בוטל, ועל תמיכתו בזכויות האזרח. במסע הבחירות של 1948 תקף תאגידים ואת וול סטריט. בכהונתו השנייה היה יחסית ליברל. פרט לדיור הציבורי, רוב הצעותיו הובסו בידי השמרנים בקונגרס. הוא הטיל וטו על חוקים להורדת מס ההכנסה ב-1947. הקונגרס ביטל וטו על חוק להורדת מס הכנסה ב-1948. המפלגות שיתפו פעולה בתחומים מסוימים, כולל העברת חוק הירושה הנשיאותית של 1947, שקבע שיושב ראש בית הנבחרים הוא הבא בתור לרשת את הנשיא לאחר סגן הנשיא, ולא מזכיר המדינה.

אחת מהתוכניות המוצלחות של ממשל טרומן הייתה חוק החיילים מ-1944. החוק עבר ב-1944 בידי הקואליציה השמרנית, שרצתה להגביל את ההטבות אך ורק ליוצאי צבא מובחרים, בניגוד לממשל רוזוולט שרצה תוכנית רווחה אוניברסלית. החוק סייע ליוצאי צבא שרצו להקים חוות או עסק קטן, והעניק להם דמי אבטלה לשנה. החוק לא הגביל את המין או הגזע של המשתתפים בתוכנית, אולם רובם היו גברים לבנים. החוק סייע בלימודים ליוצאי צבא שהתקשו במימון. הדבר הוביל למתן לימודים ל-2.2 מיליון יוצאי צבא, מה שמיקסם את ההזדמנות התעסוקתית שלהם.

חוק החיילים עסק גם בדיור. מעט דירות נבנו בשפל הגדול ובמלחמה, מלבד מגורי חירום לצד התעשיות המלחמתיות. רוב יוצאי הצבא גרו בדירות צפופות. הגדילה של הפרוורים חייבה מכוניות, כבישים ודיור זול. האוכלוסייה גדלה, והחסכונות המשפחתיים מימנו את רכישת המכוניות. הדבר הוביל לעלייה במספר הדירות שנבנו. בתקופת המלחמה נבנו 316,000 דירות חדשות בממוצע, ובין 1946 ל-1955 נבנו 1,450,000 דירות בכל שנה. החוק הבטיח דמי שכירות נמוכים ליוצאי הצבא. שישה עשר מיליון יוצאי צבא הצליחו לרכוש בית. ב-1947, 540,000 יוצאי צבא קנו בית במחיר של 7,300 דולרים. תעשיית הבנייה בנתה מטבחים בגודל סטנדרטי, מה שהוביל לייצור המוני של כלי מטבח. המפתחים רכשו אדמות ריקות מחוץ לעיר, בנו בתים והרשויות המקומיות בנו בתי ספר.

רוב מדיניותו של טרומן בנושאי פנים בכהונתו הראשונה הייתה קשורה לכלכלה. כיצד היה על וושינגטון לטפל במעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום? כיצד להקטין את המיסים מתקופת המלחמה ולשלם את החוב הלאומי? כיצד לדכא את האינפלציה שנגרמה בידי החסכונות והמחסור בדיור ובטובין? האם לבטל את הפיקוח מתקופת המלחמה על המחירים? וכיצד לטפל בשביתות של איגודי העובדים? הקונגרס נשלט בידי הקואליציה השמרנית, וכשהרפובליקנים השתלטו על הקונגרס ב-1946, היה להם את הרוב כדי לבטל וטו נשיאותי. היה חשש בקרב האזרחים שלאחר סיום המלחמה, הכלכלה תחזור אל השפל הגדול. תומכי הניו דיל רצו מחויבות ל"תעסוקה מלאה", אולם לא קיבלו אותה. חוק התעסוקה מ-1946 הצהיר שעל הממשלה לשמור על כלכלה בריאה, עם יכולת לתאם בין תוכניותיה, לקדם את היוזמה החופשית והרווחה הכללית, ולקדם תעסוקה באופן מקסימלי.

למרות החששות, הכלכלה התעצמה ורק ב-1958 החל מיתון קל. הממשל התמודד עם התעוררות סכסוכי העבודה ששככו במהלך המלחמה, מחסור בדיור ובמוצרים ואינפלציה, שהגיעה ל-6% בחודש. היצרנים לא רצו לשמור על המחירים הנמוכים מתקופת המלחמה. החקלאים סירבו למכור חיטה עד שהממשלה תעלה את מחירם, למרות הצורך בחיטה למשלוח לאירופה. כשבוטל הפיקוח על המחירים, החיטה, התירס והבשר הציפו את השוק.

תגובתו של טרומן לאינפלציה נתפסה לחלשה. העלייה במחירים הונעה בגלל סיום הקיצוב וביטול הפיקוח על המחירים. עם סיום המלחמה באוגוסט 1945 התרחש גל שביתות. בנובמבר, שבתו 180,000 עובדי תעשיית המכוניות, אליהם הצטרפו 800,000 עובדי תעשיית הברזל, 200,000 עובדי תעשיית החשמל ו-150,000 עובדי אריזה.

במאי 1946, כשאיימו עליו בשביתת רכבות, ניסה טרומן להשתלט על המצב. שני איגודים שבתו בכל מקרה ורכבות מסע ונוסעים הפסיקו לנסוע. במשך יומיים גבר הכעס הציבורי, וטרומן עצמו רצה לשלוח מכתב לקונגרס בו טען שהשובתים חיים בעושר ושהם מושפעים מהרוסים. הוא אף דרש "לתלות כמה בוגדים כדי להפוך את מדינתנו לבטוחה לדמוקרטיה". עובדי הצוות שלו כתבו מחדש את הנאום. טרומן נאם בפני הקונגרס ודרש לגייס את השובתים לצבא. באותו הזמן, קיבל מכתב שהשביתה הגיעה לסיומה לפי התנאים שלו. הוא סיים את הנאום בכל מקרה ובית הנבחרים העביר חוק לגיוס השובתים. טאפט חיסל את החוק בסנאט. איגודי העובדים זכו להצלחות, אולם עקב המעבר החד מתקופה של מלחמה לעת של שלום, כולל חזרת שנים עשר מיליון חיילים לכלכלה, חוותה הכלכלה קשיים ומיתון. הקונגרס סירב לחוקק חקיקה ליברלית, וניסיון האיגודים המקצועיים להתרחב דרומה נכשל.

בתגובה ללחץ הציבורי כתוצאה מהשביתות, עבר חוק ניהול יחסי העבודה של 1947, שנודע כחוק טאפט-הארטלי, אשר ביטל חוקים לטובת איגודי העובדים והגבילם. איגודי העובדים לחמו מול החוק, שעליו הטיל טרומן וטו, אולם החוק עבר בכל זאת. טרומן טען שמדובר בחוק עבדות, אולם השתמש בסמכויות החירום שלו כמה פעמים כדי לעצור שביתות. איגודי העובדים לא הצליחו לבטל את החוק, שנשאר בתוקף עד היום.

חוק הייצור לצורכי ביטחון, 1950 הועבר על ידי הקונגרס בספטמבר 1950 ונעשה בו שימוש לראשונה במהלך מלחמת קוריאה לשם הסבה נרחבת של המשק האזרחי לצורכי מלחמה בתחומי הייצור והבירוקרטיה. בחסות החוק הקים טרומן את המשרד למעבר לצורכי ביטחון (אנ'), הקים פיקוח על השכר והמחירים, הסדיר את הייצור בתעשייה הכבדה כגון פלדה וכרייה, הסדיר עדיפויות בהקצאת חומרים תעשייתיים שהיה בהם מחסור והורה על פיזור מפעלי ייצור בזמן המלחמה ברחבי ארצות הברית.^[15]

בבחירות אמצע הכהונה ב-1946, סבלו הדמוקרטים של טרומן מהפסדים בשני בתי הקונגרס. הרפובליקנים, שלא שלטו על אף בית מאז 1932, השתלטו על בית הנבחרים ועל הסנאט. מפלגתו של טרומן נפגעה בשל הקשיים הכלכליים של לאחר המלחמה. הבחירות פגעו ביכולתו של טרומן להעביר מדיניות פנים. אולם ב-1946 החל טרומן להיות בטוח בעצמו כנשיא והפסיק לנסות להיות ממלכתי. הוא ביקר את הקונגרס הנבחר כ"קונגרס שלא עושה כלום".

איגודי העובדים סבלו מהפסדים במערכת הבחירות ובעקבות זאת ניקו את שורותיהם מקומוניסטים.

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948

הבחירות של שנת 1948 התפרסמו בגלל ניצחונו המפתיע של טרומן. באביב 1948, רק 36% ראו את נשיאותו כחיובית, ונראה היה שלא ייבחר מחדש. נאמני הניו דיל במפלגה ניסו לשכנע את הגנרל דווייט אייזנהאואר, שעמדותיו הפוליטיות לא היו ידועות אז, לרוץ מטעם המפלגה. אייזנהאואר סירב וטרומן הצליח להיבחר להיות המועמד.

בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1948, ניסה טרומן לאחד את הצירים הצפוניים עם מצע מעורפל בנושא זכויות האזרח. הליברלים העבירו מצע ליברלי עוד יותר, בעיקר בשל תמיכתו של ראש עיריית מיניאפוליס, יוברט האמפרי. טרומן הסכים לקבל את המצע. כל צירי אלבמה, ורוב צירי מיסיסיפי, נטשו את הוועידה במחאה. טרומן נאם את נאום קבלת המועמדות שלו ותקף את הקונגרס השמונים. הוא כינס את הקונגרס מחדש.

בנאומו, אתגר טרומן את הרוב הרפובליקני לקיים את המצע החדש של המפלגה, ולהעביר חוקים בנושאי זכויות האזרח, להרחבת הביטוח הלאומי, ולהנהיג ביטוח בריאות לאומי. טרומן קבע את תחילת המושב המיוחד בן השבועיים של הקונגרס ב"יום הלפת", יום בו אנשי מיזורי שותלים לפת, ב-26 ביולי 1948.

הרפובליקנים לעגו לטרומן בטענה שהממשל שלו שר את שירת הברבור שלו. למרות זאת, הסנאטורים החליטו שיש להעביר חוקים להמרצת ציבור הבוחרים. אולם רוברט טאפט, מנהיג האגף השמרני שזעם על ניצול הסמכויות של טרומן, חסם כל חקיקה אפשרית.

כעבור אחד עשר ימים, שלח הקונגרס לטרומן שני חוקים. חוק אחד נועד לבלום את האינפלציה וחוק שני נועד לעודד התחלות בנייה. טרומן חתם על שני החוקים אולם קרא להם בלתי מספיקים.

שבועיים לאחר מועמדותו, פרסם טרומן צו נשיאותי שביטל את ההפרדה הגזעית במוסדות הממשלה, ואת צו נשיאותי 9981 שאסר על אפליה בצבא. טרומן הסתכן בתמיכה בזכויות האזרח, ורבים טענו שאובדן הדמוקרטים מהדרום יחסל את המפלגה בדרום. מושל קרוליינה הדרומית סטרום ת'ורמונד, תומך בהפרדה הגזעית, הכריז על מועמדותו לנשיאות. משמאל, הוביל הנרי וולאס מועמדות משלו. לאחר מותו של רוזוולט נדמה היה שהמפלגה הדמוקרטית מתפרקת. הניצחון בנובמבר נראה רחוק. לסגנו, הסכים טרומן למנות את אלבן ברקלי, אף על פי שרצה את ויליאם אורוויל דאגלס שסירב לכך.

יועציו של טרומן ביקשו ממנו לנאום בפני העם בצורה אישית. טרומן נאם נאומים מאולתרים וחודרים. הוא נסע 35,290 קילומטרים ונאם נאומים לוחמניים שמשכו קהל רב. מיליון איש באו לראות אותו בניו יורק.

התמיכה בטרומן במהלך נסיעותיו הובילה לשינוי המצב במערכת הבחירות, דבר שהעיתונות לא שמה לב אליו. היא המשיכה לטעון שהרפובליקנים מובילים. רבים חשבו שבשלב מאוחר כל כך של מערכת הבחירות, לא ישנו האנשים את דעתם. רבים הפסיקו לערוך סקרים באוקטובר.

בסופו של דבר, הצליח טרומן לשמור על בסיס כוחו במערב התיכון, זכה ברוב מדינות הדרום למרות תמיכתו בזכויות האזרח, והצליח לנצח ברוב זעום בכמה מדינות חשובות, בעיקר אוהיו, קליפורניה ואילינוי. הוא השיג יותר מ-50% מהקולות ו-303 אלקטורים. דיואי השיג 189 אלקטורים בלבד. ת'ורמונד השיג 39, ואילו וולאס לא השיג אלקטורים. הדמוקרטים השיגו רוב גם בבית הנבחרים ובסנאט. התמונה המפורסמת ממערכת הבחירות התרחשה בשעות הבוקר המוקדמות לאחר הבחירות, כשטרומן צולם מרים את עיתון השיקגו טריביון שהכריז "Dewey Defeats Truman" (אנ') ("דיואי מביס את טרומן").

טרומן היה הנשיא האמריקאי הלפני אחרון שכיהן ללא סגן נשיא לצידו, מיום כניסתו לתפקיד עם מותו של רוזוולט ועד יום השבעתו ב-20 בינואר 1949 (אז הושבע סגן הנשיא הנבחר, אלבן ברקלי). גם לינדון ג'ונסון כיהן ללא סגן נשיא עד ינואר 1965, לאחר שהתמנה לנשיאות עקב רצח קנדי. הסיבה הייתה חוקת ארצות הברית, שלא קבעה שום דרך למינוי סגן-נשיא, אם התפנתה משרה זו לפני תום הקדנציה. לאחר מכן תוקנה החוקה (התיקון ה-25) ונקבע כי במקרה של פינוי משרת סגן-הנשיא, ימנה הנשיא, באישור שני בתי הקונגרס, את סגן-הנשיא.

השבעתו לנשיאות ב-20 בינואר 1949 הייתה ההשבעה הראשונה ששודרה בטלוויזיה. כהונתו השנייה הייתה מפרכת, שכן יריביו שלטו בקונגרס ומאמציו בקוריאה נכשלו. הסובייטים השיגו פצצת אטום ב-29 באוגוסט 1948, וב-7 בינואר 1953 הכריז טרומן על השגת פצצת מימן.

במשך מרבית תקופת כהונה זו, מדצמבר 1949 ועד מרץ 1952, שהה הנשיא טרומן יחד עם משפחתו בבלייר האוס עקב שיפוצים נרחבים ומקיפים שנערכו בבית הלבן. אגפו המזרחי והמערבי של הבית הלבן נותרו פעילים במהלך השיפוץ, והנשיא טרומן נע מדי יום בינם לבין הבלייר האוס. בחלק מהזמן התגורר גם ב"בית הלבן" בעיר קי וסט שבמדינת פלורידה, שם נהג לנפוש.

ערך מורחב – מלחמת קוריאה

לאחר מלחמת העולם השנייה, קיבלו ארצות הברית וברית המועצות את כניעת יפן בקוריאה, שהייתה מסופחת כ-35 שנה לאימפריה היפנית. ברית המועצות, קיבלה את המנדט בקוריאה מצפון לקו רוחב 38 פעלה להקמת הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (קוריאה הצפונית) ב-1948, בעוד שארצות הברית פעלה להקמת הרפובליקה של קוריאה (קוריאה הדרומית) באותה השנה. בתקווה לבלום את הקומוניזם, סיפק טרומן תמיכה כספית לממשלה הדרום-קוריאנית הנבחרת בראשות סינגמן רי. טרומן קיווה לא להיות מחויב באופן צבאי לאזור והסיג את חיילי המדינה מחצי האי ב-1949.

ב-25 ביוני 1950, פלש צבא העם הקוריאני של קים איל-סונג אל קוריאה הדרומית, מה שהוביל לפתיחת מלחמת קוריאה. עם תחילת המלחמה, הצליחו הקוריאנים הצפונים בקרבות מול הדרום. טרומן לא האמין שקוריאה הייתה אזור חיוני במלחמה הקרה, אולם סבר שנפילת מדינה שהייתה בברית עם המערב תעודד את הקומוניסטים ותפגע במעמדו. טרומן פנה לאו"ם שיגנה את הפלישה. ברית המועצות החרימה את מועצת הביטחון עקב סירובה להכיר ברפובליקה העממית של סין, ולכן השיג טרומן החלטה שהסמיכה מדינות אחרות להגן על דרום קוריאה. טרומן לא דרש מהקונגרס להכריז מלחמה, בטענה שהחלטת האו"ם הסמיכה אותו להגן על קוריאה הצפונית.

הצפון קוריאנים הובילו בהתחלה, וכבשו את סיאול ב-28 ביוני. מתוך חשש לנפילת חצי האי, שלח טרומן חיילים אמריקניים אל חצי האי כחלק מצבא האו"מ ובהובלתו של הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, כדי להגן על קוריאה הדרומית. באוגוסט 1950, החיילים וההפצצות מהאוויר הצליחו לחסום את כוחות הצפון. בעקבות ביקורת על חוסר מוכנות, פיטר טרומן את מזכיר ההגנה לואיס א. ג'ונסון והחליף אותו בגנרל ג'ורג' מרשל. טרומן חפץ לכבוש את חצי האי כולו. כוחות האו"ם ביצעו מתקפת נגד, והצליחו לצעוד צפונה, אל גבולה של סין, במטרה לאחד את קוריאה מחדש.

סין הפתיעה את כוחות האו"ם בפלישה בנובמבר. כוחות האו"ם נסוגו אל מעבר לקו רוחב 38, והתאוששו. מתוך חשש שהמלחמה תצית סכסוך מול ברית המועצות, סירב טרומן לבקשתו של מקארתור ל��פציץ את סין בעקבות התערבותה. בשנת 1951 נעצרו הכוחות פחות או יותר בקו הרוחב 38. ב-5 באפריל התפרסם מכתב של מקארתור שביקר את מנהיגותו של טרומן וקרא להרחבת המלחמה בקוריאה. טרומן התנגד לעמדותיו של מקארתור והאמין שהוא חורג מסמכותו. טרומן, בצעד אמיץ, פיטר את מקארתור שהיה בעל מוניטין ופופולריות גבוהים בקרב הציבור, עקב סירובו לקבל את מרות הנשיא והדרג העליון. הדבר הוביל להתפרצות מחאה נגד טרומן ותמיכה במקארתור. רבים טענו שטרומן סירב לקבל את כישלונו במלחמה והאשים גנרלים. מקארתור נאם בפני הקונגרס ונחשב לגיבור. ��דבר הוביל לשיעורי אהדה של 22% לטרומן בפברואר 1952, מה שהיה, עד ג'ורג' בוש ב-2008, שיעורי האהדה הנמוכים ביותר לנשיא מכהן.

בקיץ 1951 הסתיימה המלחמה דה-פאקטו, אולם הקרבות נמשכו עוד חודשים רבים. שיחות השלום נמשכו כמעט שנתיים, עקב ויכוחים על החלפת שבויים ודרישת קוריאה הדרומית לאיחוד מיידי של שתי הקוריאות. מבין 116,000 שבויי מלחמה שבידי הדרום, רק 83,000 היו מוכנים לחזור. מעל 30,000 אמריקנים נהרגו במלחמה. רק בקיץ 1953, תחת נשיאותו של דווייט אייזנהאואר ולאחר ששני חלקי קוריאה היו הרוסים וחיילים רבים שנהרגו במלחמה, הושגה הפסקת האש הסופית בין קוריאה הצפונית לכוחות האו"ם (ללא חתימת סינגמן רי, נשיא הדרום) וכוחותי האו"ם שבו לביתם. הפסקת האש הובילה לחלוקה של קוריאה בקו הגבול.

טרומן ביקש להקטין את האפליה כלפי השחורים, אולם בגלל כוח הצירים הדרומיים, לא הצליח להעביר חוקים בקונגרס והחליט לפעול בצווים נשיאותיים. דו"ח מ-1947 הציג מצע בן עשר נקודות על נושאי זכויות האזרח. בפברואר 1948, הגיש טרומן דו"ח בנושא זכויות האזרח לקונגרס ודרש יצירת משרדים לשמירה על זכויות ההצבעה וההוגנות בתעסוקה. הדמוקרטים הדרומיים ביקרו את טרומן לקראת הוועידה הלאומית, אולם טרומן סירב להתפשר איתם. הוא טען שאבותיו היו מהקונפדרציה, אולם שהוא כעס כשגילה שחיילים שחורים נזרקו ממשאיות צבא במיסיסיפי והוכו לאחר ששירתו את המדינה במלחמה. האלימות שיוצאי הצבא השחורים דיווחו עליה לאחר חזרתם מהמלחמה הכעיסה אותו, ולכן פרסם ביולי 1948 את צו נשיאותי 9981, שדרש שוויון הזדמנויות בצבא. לאחר כמה שנות תכנון, החלו היחידות הצבאיות להפוך למעורבות בתחילת שנות החמישים. ב-1948 עבר חוק שאפשר לנשים לשרת בצבא בעתות שלום.

עוד צו מ-1948 אסר להפלות מבקשים להתקבל לשירות האזרחי לפי גזע. צו שלישי מ-1951 הקים וועדה שהבטיחה שמעסיקים שעובדים עם הממשלה לא יבצעו אפליה גזעית.

גם אם מדיניות זכויות האזרח של טרומן הייתה לוקה בחסר, הוא היה הנשיא הראשון שעסק בנושא, והראשון שגינה את האפליה באמריקה.

כשהתכונן לקראת הבחירות של 1948, הבהיר טרומן שהוא דמוקרט תומך ניו דיל, ותמך בביטוח בריאות לאומי, ביטול חוק טאפט-הארטלי, סיוע ממשלתי לחינוך, הרחבת תוכנית הדיור הציבורי, העלאת שכר המינימום, עוד פרויקטים לחשמל ציבורי כרשות עמק טנסי, ומס פרוגרסיבי. ההצעות ככלל נקראו "העסקה ההוגנת". ההבדל בין העסקה ההוגנת לבין הניו דיל היה הדגש על זכויות האזרח. הקונגרס, גם זה עם הרוב הדמוקרטי לאחר 1948, לא קיבל את ההצעות. הדרום סירב לזכויות האזרח ותמך בהפרדה גזעית. רק חוק אחד שהוצע, חוק הדיור של 1949, עבר. מצד שני, תוכניות הניו דיל לא בוטלו וחלקן הורחבו.

הפשע המאורגן בערים הגדולות, שרובן היו מעוזים דמוקרטיים, זכה להתנגדות הרפובליקנים והתקשורת. שיעורי הפשע עלו לאחר 1945, כשמספר הצעירים ברחובות והכסף עלה. כנופיות מקצועיות ארגנו פשע מאורגן. מחלקת המשפטים ניסתה לבצע חקירות גדולות, וחקרה את החזרי המס של תעשיות ההימורים. אולם חוסר תיאום בין הממשלה לרשויות המקומיות הוביל לכישלון התוכנית. טרומן ניסה להעביר את האחריות לרשויות המקומיות, והסנאט, בראשות הסנאטור הטירון אסטס קאפובר, ניסה לחקור את הפשע המאורגן במסחר בין המדינות. קאפובר זכה לכותרות ובמרץ 1952 ניצח את טרומן בבחירות המקדימות בניו המפשייר. לאחר מכן פרש טרומן מהמירוץ. קאפובר היה המועמד לתפקיד סגן הנשיא ב-1956.

הקשרים של טרומן עם המנגנון הדמוקרטי בקנזס סיטי הביכו אותו רבות. הפשע המאורגן לא היה קשור לטרומן, אולם נחשב לתחום שחשף את השחיתות בממשלו. כמה פקידים בכירים בממשל טרומן לקחו שוחד, וכך גם פקידי מס הכנסה. אייזנהאואר השתמש בשחיתות כאחת משלוש הביקורות שלו נגד ממשל טרומן בבחירות של 1952, יחד עם קוריאה וקומוניזם.

ערך מורחב – ניסיון ההתנקשות בהארי טרומן

במהלך כהונתו של טרומן עבר הבית הלבן שיפוצים רבים, ובשל כך הנשיא התגורר במשך תקופות רבות בבלייר האוס שבוושינגטון. בנובמבר 1950 ניסו שני לאומנים פורטוריקנים להתנקש בחייו, בעת ששהה בבלייר האוס. לאחר מרדף משטרתי, בו נהרג אחד החשודים במעשה, השני נפצע אנושות ושוטר אחד נהרג, המשיך טרומן בשגרתו וטען כי "נשיא צריך לצפות לדברים כאלה". כדי להסדיר את מעמדה של פוארטו ריקו, איפשר טרומן עריכת משאל עם ב-1952 בשאלת עצמאותה. 82% מן המשתתפים בו תמכו בהמשך המעמד שנתן הקונגרס לפוארטו ריקו ב-1950.

המתנקש שנותר בחיים, אוסקר קויאסו, הועמד למשפט בפני בית משפט פדרלי וב-1952 נדון למוות. אשתו רוזה (שנאסרה לאחר ההתנקשות ל-8 חודשים בחשד שהייתה שותפה לקשר לרצוח את הנשיא) השתתפה באיסוף 100,000 חתימות על עצומה נגד הוצאתו להורג, וטרומן המתיק את עונשו למאסר עולם. בשנת 1979 העניק לו הנשיא ג'ימי קרטר חנינה, וקויאסו שוחרר ושב לפוארטו ריקו. הוא נפטר ב-1994, בגיל 80.

בבחירות אמצע הכהונה השניות של טרומן ב-1950, שוב השיגו הרפובליקנים מושבים בשני הבתים בקונגרס. אולם בניגוד לבחירות של 1946, שמרו הדמוקרטים על רוב. הרפובליקנים התנגדו למדיניות הפנים של טרומן ולמדיניותו במלחמת קוריאה. טרומן הודאג מהצלחת המועמדים המקארתיסטיים.

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952

לקראת הבחירות המקדימות בניו המפשייר ב-1952, לא תמך טרומן באף מועמד ולא הודיע האם ירוץ לכהונה נוספת. חרף התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית, שאושרר סופית ב-1951, טרומן עדיין יכול היה לרוץ לעוד כהונה כיוון שתיקון זה לא חל עליו. לאחר סירובם של בכירים במפלגה הדמוקרטית להתמודד, דחף טרומן את תומכיו להכניס את שמו אל הפריימריז בניו המפשייר. אך טרומן, שאהדתו הציבורית בשלהי כהונתו הייתה נמוכה מאוד, הובס בידי קאפובר. כעבור שמונה עשר ימים הודיע שלא ינסה להיבחר שוב. הוא שכנע את עדלי סטיבנסון לרוץ, שנבחר בסופו של דבר למועמד המפלגה לנשיאות.

הגנרל דווייט אייזנהאואר נבחר להיות המועמד הרפובליקני, עם הסנאטור ריצ'רד ניקסון תחתיו. אייזנהאואר תקף את טרומן וטען שינקה את וושינגטון ויפתור את המשבר בקוריאה. הוא ניצח את סטיבנסון בקלות בבחירות 1952 והשיב לרפובליקנים נשיאות אחרי עשרים שנות שלטון דמוקרטי. הרפובליקנים גם השיגו רוב בבית הנבחרים ובסנאט.

מערכת היחסים בין טרומן ואייזנהאואר נפגעה במהלך מערכת הבחירות. טרומן כעס על כך שאייזנהאואר הופיע בעצרת עם מקארתי בוויסקונסין ולא הגן על קציני צבא אותם האשים מקארתי בקומוניזם. אייזנהאואר זעם כשטרומן נאם נאום תמיכה בסטיבנסון והאשים את אייזנהאואר בהתעלמות מכוחות אכזריים, מאנטישמיות, אנטי-קתוליות ואנטי זרים במפלגה הרפובליקנית. אייזנהאואר זעם ואיים לא לנסוע מהבית הלבן אל הקפיטול עם טרומן לפני ההשבעה.

בצאתו מן הנשיאות, חזר טרומן לאינדפנדנס שבמיזורי, והתגורר יחד עם אשתו בס בבית בו חלק במשך שנים רבות יחד עם חמותו. עם סיום תפקידו כנשיא, גרס טרומן כי אין זה ראוי עבורו לעבוד בחברה ולהשתכר בה, בתואנה כי ניצול של הזדמנות כלכלית כזו יפגע ביושרת התפקיד החשוב ביותר במדינה. הוא גם ויתר על הצעות רבות להעניק חסויות מסחריות. הואיל ועסקיו טרם שירותו הציבורי היו לא מוצלחים, נותר טרומן ללא חסכונות ממשיים לאחר שעזב את הבית הלבן, ומשכורתו היחידה הייתה הפנסיה הצבאית הישנה שלו, בסך 112.56 דולר בחודש. על אף שחברי קונגרס ובתי משפט פדרליים זכו לחבילת פנסיה בעת שסיימו את תפקידם באותה עת, ואף על פי שטרומן בעצמו דאג להבטיח שמשרתים לשעבר ברשות המבצעת יקבלו חבילה דומה, לא הייתה ב-1953 חבילה כזו לנשיאים לשעבר, והוא גם לא קיבל פנסיה על שירותו בסנאט.

טרומן לקח הלוואה אישית מבנק במיזורי עם סיום נשיאותו, וקבע תקדים שישומש רבות בקרב נשיאים עתידיים: ספר זכרונות הסוקר באופן מקיף את תקופת נשיאותו. ספר זכרונותיו, שפורסם בשני כרכים ב-1955 ו-1956, זכה להצלחה מסחרית וכן קיבל ביקורות חיוביות, אם כי הביא לטרומן רווחים זעומים, עקב מיסוי ותשלום לעוזריו. ב-1958 העביר הקונגרס האמריקאי חוק הנקרא "Former Presidents Act", הקובע כי נשיאים לשעבר ישתכרו בפנסיה בסך 25,000 דולר לשנה, וסביר מאוד כי למצבו הכלכלי הרעוע של טרומן בו היה שרוי לאחר נשיאותו היה קשר לחקיקת החוק.^[16] הנשיא לשעבר היחיד שחי באותה עת מלבד טרומן, הרברט הובר, הסכים לקבל את הפנסיה, אך לא נזדקק לה מבחינה כלכלית בניגוד לטרומן.

קודמו של טרומן בתפקיד, פרנקלין דלאנו רוזוולט, יזם בעצמו את בניית הספרייה הנשיאותית על שמו, אך לא הונחה חקיקה המאפשרת לנשיאים עתידיים לעשות זאת. טרומן אסף תרומות על מנת לבנות את הספרייה הנשיאותית על שמו, והעניק אותן לממשלה הפדרלית על מנת שתנהל ותשמור על המקום – וזו יוזמה שהתקבלה לאחר מכן על ידי יורשיו עם חקיקת חוק ב-1957. טרומן עצמו היה מלומד, בעיקר בנושאים היסטוריים.

עם עזיבתו את התפקיד המשיך לתמוך במועמדים דמוקרטים לנשיאות ולקונגרס, ואף השתתף בקמפיינים עבור מועמדים דמוקרטים רבים לסנאט. בגיל שמונים ב-1964, נסע לוושינגטון ונאם בפני הסנאט. לאחר נפילה בביתו בסתיו של 1964, מצבו הגופני התדרדר. ביולי 1965, חתם הנשיא לינדון ג'ונסון על חוק המדיקר בספרייה הנשיאותית על שמו של טרומן, במעמדו ובמעמד אשתו בס, והעניק את שני הכרטיסים הראשונים של התוכנית לזוג טרומן, כדי להוקיר את מאבקו של הנשיא לשעבר למען תוכנית בריאות ממשלתית בעת כהונתו.

ב-5 בדצמבר 1972, נשלח טרומן לבית החולים בקנזס סיטי בשל גודש ריאתי הנגרם מדלקת ריאות. הוא סבל מכשל מערכתי ומת ב-7:50 בבוקר לפי שעון מיזורי, ב-26 בדצמבר, כשהוא בן 88. אשתו, בס, ביקשה לערוך עבורו טקס אשכבה צנוע ופרטי בספרייה הנשיאותית על שמו, במקום הלוויה ממלכתית בוושינגטון. כשבוע לאחר ההלוויה, נכחו נכבדים ממדינות זרות וגורמי ממשל רשמיים בטקס זיכרון שנערך לכבודו בקתדרלה הלאומית של וושינגטון. רעייתו בס נפטרה ב-1982. שניהם קבורים בספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שם הארי טרומן באינדפנדנס, מיזורי.

טרומן נחשב לאדם עממי, חרוץ ומחובר לעם. הוא נחשב לפוליטיקאי חריף במיוחד, שהיה נאמן למפלגתו ללא שום ספק.

הארי טרומן היה אדם נוח מזג ונעים הליכות ובעל אישיות עממית. הוא לא נהג להפגין הומור, ובזיכרון האמריקאי הוא נודע כ"Give'em hell Harry" ("כסח אותם, הארי"), עקב אישיותו הישירה, כנותו והעובדה שלעיתים השתמש בשפה בוטה, כשהנסיבות הצדיקו זאת, גם בעת מגעים דיפלומטיים, ובעיקר כאשר התעמת מול אישי ממשל סובייטיים בכירים. ערכי העבודה הקשה והאחריות הציבורית היו נר לרגליו, בעיקר כלקח מעשר שנות חייו כחקלאי באינדפנדנס, מיזורי, בחווה של אביו, וכמפקד גדוד ארטילריה במלחמת העולם הראשונה, חוויות שאחד הביוגרפים שלו, רוברט פרל (Ferrell) טען כי עיצבו את אישיותו.

עם סיום כהונתו ב-1952, המחלוקת הפנים מפלגתית, המלחמה הקרה והמצב הכלכלי הובילו לטענה שלא קידם את המדינה. בתחילת כהונתו של טרומן, רבים ניבאו לו תחזיות לא מוצלחות ביחס לכהונתו, בטענה כי הגיע לתפקיד כמעט במקרה וללא הכנה – באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות ארצות הברית ובעולם בכלל. עם זאת, הוא התעלה על הציפיות הנמוכות שהושמו לו והוכיח עצמו מנהיג נחוש שניהל את ענייני המדינה ביעילות. מידת אהדתו לא הייתה גבוהה כשפרש מנשיאותו ב-1953, והוא החליט שלא להתמודד על קדנציה שלישית, על אף שחוקת ארצות הברית אפשרה זאת באותו הזמן. הוא זכה לתמיכת 22% מהציבור, פחות אף מ-24% של ריצ'רד ניקסון באוגוסט 1974, החודש בו התפטר, אולם כמו מידת האהדה לניקסון בינואר 1974, שפל של כל הזמנים.

ברם, עם השנים גדלה האהדה הציבורית כלפיו, כשהוא זכה לראות זאת עוד בחייו; כבר בסקר ב-1962, שנערך בידי 75 היסטוריונים בעלי שם, דורג טרומן בסמוך לנשיאים "הטובים ביותר". לאחר מותו גובש שיקום חלקי של מורשתו בקרב המומחים והציבור. במבט לאחור מקובל בקרב היסטוריונים וחוקרי מדע המדינה לציינו כאחד מגדולי הנשיאים שקמו לארצות הברית. בסקרים עצמאיים שנערכו, בקרב אנשי מקצוע ליברלים ושמרנים כאחד, דורג תמיד טרומן בין תשעת הנשיאים הטובים שהיו לארצות הברית בכל הזמנים. טרומן הלך לעולמו כשארצות הברית הייתה שקועה במלחמת וייטנאם ובפרשת ווטרגייט, ומותו הביא גל של תשומת לב לקריירה הציבורית שלו.^[17] הוא כבש את דעת הציבור בראשית ואמצע שנות השבעים כמעט כמו במהלך נשיאותו ב-1948, כאשר בעת זו הסתמן כגיבור עממי פוליטי, וכנשיא שנחשב למי שהדגים יושרה ואחריות שנעדרו מנשיאותו של ריצ'רד ניקסון. הערכתו של הציבור מחדש על טרומן התעצמה גם בשל ספר זכרונות שנכתב בשנת 1961 על ידי העיתונאית מרל מילר, איתה הוא סיכם על יציאתו לאור רק לאחר מותו.^[18]

טרומן היה האחרון מבין נשיאי ארצות הברית שלא החזיקו בתואר אקדמאי, והוא זכור גם בזכות השלט שנח על שולחנו בחדר הסגלגל, בו נכתב: "The Buck Stops Here" – "גלגול האחריות נעצר כאן". הביטוי מתייחס לעובדה כי על הנשיא לקבל החלטות והכרעות חשובות, וכך גם עליו מוטלת בסופו של דבר האחריות בשל החלטות אלה.

לטרומן היו מבקרים גם לאחר מותו. רבים טענו שהוא התעלם מהסכנה במרגלים קומוניסטים והוא נחשב לנשיא שנוי במחלוקת. נפילת ברית המועצות הובילה להתעוררות תמיכה בטרומן, בכך שהצליח למנוע מלחמה גרעינית עם תחילת המלחמה הקרה.

ב-1953, קיבל טרומן פרס על שירות לציבור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. כמו כן, מכון טרומן באוניברסיטה העברית קרוי על שמו. בישראל נקרא על שמו המושב כפר טרומן, וכן רחובות בשכונת רמות שבירושלים, רמת גן, נתניה, קריית אונו ובקרית-חיים שבחיפה.

במהלך ביקור באירופה בשנת 1956 לצד רעייתו, נפגש טרומן באנגליה עם וינסטון צ'רצ'יל והוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד במשפט אזרחי מאוניברסיטת אוקספורד. לאחר מותו הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס ב-1984, והוא זכה לאותות כבוד רבים ולמבנים הקרויים על שמו במדינתו, מיזורי. מוסדות, מבנים ומתקנים קרויים של שמו גם ברחבי ארצות הברית. המשרד הראשי של מחלקת המדינה של ארצות הברית בוושינגטון קרוי על שמו. בית הספר לעניינים ציבוריים של אוניברסיטת מיזורי קרוי גם כן על שמו. נושאת המטוסים הארי ס. טרומן (USS Harry S. Truman CVN-75) קרויה על שמו. המרפסת בקומה השנייה של הבית הלבן מעל למרפסת הדרומית נבנתה בעת נשיאותו, ועל כן קרויה על שמו – "מרפסת טרומן" (Truman Balcony). ביתו שבקנזס סיטי הוא אתר היסטורי המופעל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.

• הארי ס. טרומן, זכרונותיו של הארי טרומן – שנת הכרעות, כרך א', הוצאת עיינות, 1957
• הארי ס. טרומן, זכרונותיו של הארי טרומן – שנות מסה ותוחלת, כרך ב', הוצאת עיינות, 1957
• הארי ס. טרומן - זכרונות - בתרגום א.ש. שטיין, ש. גלאי, ד. סיון, אל. קרמר. תל אביב - 1955.

• הקבינט של ארצות הברית בממשל הארי טרומן

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: הארי טרומן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הארי טרומן

• הארי טרומן, ברשת החברתית Goodreads
• הארי טרומן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• הארי טרומן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• הארי טרומן, באתר Discogs (באנגלית)

רשמי

• הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם הארי ס. טרומן
• הארי ס. טרומן באתר ההיסטורי הלאומי
• ביוגרפיה, באתר הבית הלבן (באנגלית)
• הארי טרומן, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• הארי טרומן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• הארי טרומן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי הארי טרומן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• הרי ס. טרומן (1884-1972), דף שער בספרייה הלאומית

אחר

• רותם דנון‏, נשיא אחד ביום: הארי טרומן, באתר וואלה, 19 באוקטובר 2004
• nrg מעריב, הארי ס. טרומן, באתר nrg
• טקס נטיעת יער על שם טרומן. יומני כרמל ספטמבר 1951 (התחלה 1:26)
• נדב הלפרין, קוטר הפצצה: יובל לפטירת הנשיא טרומן. "אש זרה", הסכת באתר תאגיד השידור הישראלי

נשיאי ארצות הברית

ג'ורג' וושינגטון • ג'ון אדמס • תומאס ג'פרסון • ג'יימס מדיסון • ג'יימס מונרו • ג'ון קווינסי אדמס • אנדרו ג'קסון • מרטין ואן ביורן • ויליאם הנרי הריסון • ג'ון טיילר • ג'יימס פולק • זאכרי טיילור • מילרד פילמור • פרנקלין פירס • ג'יימס ביוקנן • אברהם לינקולן • אנדרו ג'ונסון • יוליסס ס. גרנט • רתרפורד הייז • ג'יימס גרפילד • צ'סטר ארתור • גרובר קליבלנד • בנג'מין הריסון • גרובר קליבלנד • ויליאם מקינלי • תאודור רוזוולט • ויליאם הווארד טאפט • וודרו וילסון • וורן הרדינג • קלווין קולידג' • הרברט הובר • פרנקלין דלאנו רוזוולט • הארי טרומן • דווייט אייזנהאואר • ג'ון פיצג'רלד קנדי • לינדון ג'ונסון • ריצ'רד ניקסון • ג'רלד פורד • ג'ימי קרטר • רונלד רייגן • ג'ורג' הרברט ווקר בוש • ביל קלינטון • ג'ורג' ווקר בוש • ברק אובמה • דונלד טראמפ • ג'ו ביידן

סגני-נשיא ארצות הברית

ג'ון אדמס • תומאס ג'פרסון • ארון בר • ג'ורג' קלינטון • אלברידג' גרי • דניאל טומפקינס • ג'ון קלהון • מרטין ואן ביורן • ריצ'רד ג'ונסון • ג'ון טיילר • ג'ורג' דאלאס • מילרד פילמור • ויליאם רופוס קינג • ג'ון ברקינרידג' • האניבל המלין • אנדרו ג'ונסון • סקיילר קולפקס • הנרי וילסון • ויליאם א. וילר • צ'סטר ארתור • תומאס הנדריקס • לוי פ. מורטון • עדלי סטיבנסון • גארט הוברט • תאודור רוזוולט • צ'ארלס וורן פיירבנקס • ג'יימס שרמן • תומאס מרשל • קלווין קולידג' • צ'ארלס דוז • צ'ארלס קרטיס • ג'ון גארנר • הנרי וולאס • הארי טרומן • אלבן ברקלי • ריצ'רד ניקסון • לינדון ג'ונסון • יוברט האמפרי • ספירו אגניו • ג'רלד פורד • נלסון רוקפלר • וולטר מונדייל • ג'ורג' הרברט ווקר בוש • דן קווייל • אל גור • דיק צ'ייני • ג'ו ביידן • מייק פנס • קמלה האריס

מועמדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ולסגנות

ג'קסון/קלהון (1828) • ג'קסון/ואן ביורן (1832) • ואן ביורן/ג'ונסון (1836) • ואן ביורן/ללא (1840) • פולק/דאלאס (1844) • קאס/באטלר (1848) • פירס/קינג (1852) • ביוקנן/ברקינרידג' (1856) • ברקינרידג'/ליין (1860) • מקללן/פנדלטון (1864) • סימור/בלייר (1868) • טילדן/הנדריקס (1876) • הנקוק/אינגליש (1880) • קליבלנד/הנדריקס (1884) • קליבלנד/ת'ורמן (1888) • קליבלנד/סטיבנסון (1892) • ברייאן/סוול (1896) • ברייאן/סטיבנסון (1900) • פארקר/דייוויס (1904) • ברייאן/קרן (1908) • וילסון/מרשל (1912) • וילסון/מרשל (1916) • קוקס/רוזוולט (1920) • דייוויס/בריאן (1924) • סמית'/רובינסון (1928) • רוזוולט/גארנר (1932) • רוזוולט/גארנר (1936) • רוזוולט/וולאס (1940) • רוזוולט/טרומן (1944) • טרומן/ברקלי (1948) • סטיבנסון/ספרקמן (1952) • סטיבנסון/קאפובר (1956) • קנדי/ג'ונסון (1960) • ג'ונסון/האמפרי (1964) • האמפרי/מאסקי (1968) • מקגוורן/שרייבר (1972) • קרטר/מונדייל (1976) • קרטר/מונדייל (1980) • מונדייל/פררו (1984) • דוקאקיס/בנטסן (1988) • קלינטון/גור (1992) • קלינטון/גור (1996) • גור/ליברמן (2000) • קרי/אדוארדס (2004) • אובמה/ביידן (2008) • אובמה/ביידן (2012) • קלינטון/קיין (2016) • ביידן/האריס (2020) • האריס/וולז (2024)