אלי ויזל

אלי ויזל
Elie Wiesel

צילום מאפריל 2012
לידה	30 בספטמבר 1928 סיגט, מחוז מרמורש, ממלכת רומניה
פטירה	2 ביולי 2016 (בגיל 87) ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	Eliezer Wiesel
מדינה	ארצות הברית, ממלכת הונגריה, ממלכת רומניה, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות קנסיקו
אירועים משמעותיים	שבי
מקום לימודים	הפקולטה לאמנויות של פריז
שפות היצירה	אנגלית, צרפתית, הונגרית, רומנית, יידיש, עברית, גרמנית
יצירות בולטות	הלילה
תקופת הפעילות	מ-1956
בן או בת זוג	מריון ויזל
צאצאים	אלישע ויזל
פרסים והוקרה	פרס נובל לשלום (1986) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פיקרדי ז'ול וורן (24 באוגוסט 1995) פרס בורדין (1972) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בורדו-מונטן (1993) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פריז-סורבון (9 באפריל 2001) ספר השנה של פרנס אינטר (1980) אזרח כבוד של ירושלים (2015) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מיאמי (6 במאי 1988) דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה האטלנטית של פלורידה (1997) honorary degree from Spelman College (1995) פרס המהגרים הגדול (2007) מדליית החירות הנשיאותית (1992) פרס הספרות הגדול של עיריית פריז (1983) פרס מדיסיס (1968) המדליה הלאומית למדעי הרוח (2009) צלב גדול של לגיון הכבוד (2001) פרס נורמן מיילר (2011) פרס אור האמת (2005) פרס החופש (1987) עיטור ארבע החירויות – חירות הפולחן אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית מדליית הזהב של הקונגרס קצין גבוה במסדר הכוכב של רומניה עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הקתולית של לוון דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ז'נבה דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת חיפה דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן מדליית החירות

אליעזר "אלי" ויזֶל (באנגלית: Eliezer "Elie" Wiesel;‏ ט"ז בתשרי ה'תרפ"ט, 30 בספטמבר 1928 – כ"ו בסיוון ה'תשע"ו, 2 ביולי 2016) היה סופר יהודי צרפתי-אמריקאי, עיתונאי, פילוסוף ואינטלקטואל ניצול השואה מטרנסילבניה. חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות אדם (1986). עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.

ויזל נולד בשנת 1928 בסיגט שבחבל מרמורש שבצפון-טרנסילבניה, רומניה, לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת.^[1] בבית דיברו בעיקר יידיש, אך גם גרמנית, הונגרית ורומנית. אמו שרה הייתה בתו של דודייה פייג, חסיד ויז'ניץ וחוואי, שהיה אדם ידוע ומוערך בקהילה, שאף נאסר בגלל עזרתו ליהודים פולנים שנמלטו מפולין והיו חסרי כל. אביו שלמה הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים ועודד את ויזל ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית, בעוד אמו דחפה אותו ללמוד תורה וחסידות. ויזל היה מקורב לחסידות קרעטשניף בעיר סיגט. אחד מידידיו מילדותו ולאורך ימי נערותו היה הרב מנשה קליין.

בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. ויזל נרשם ללימודי גימנסיה בעיר דברצן ואחר כך באוראדיה. בסופו של דבר סולק מבית הספר עקב חוקי הגזע. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו בו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה, למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים, וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945. בנוסף לוויזל שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הבכורות.^[1]

עם שחרורו נשלח לבית יתומים בצרפת (כנראה לארמון "Château d'Ambloy" בכפר Ambloy בחבל Loir-et-Cher בצרפת), שהיה בבעלות משפחת מרצבך, ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי, זיהתה אותו אחת מאחיותיו, וכך חודש הקשר איתה. מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. שם הכיר את מורו - מר שושני, גאון מסתורי ששמר בסוד על זהותו. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק", על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך את הספר והוציא אותו בצרפתית בשם "הלילה".

בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון "ידיעות אחרונות" וכן כתב ספרים בצרפתית שתורגמו לאנגלית.^[2] הוא החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים.

בשנת 1966 פרסם את ספרו "יהודי הדממה", על יהדות ברית המועצות, הספר סקר את מצב הקהילה היהודית בברית המועצות בעקבות ביקור שערך במדינה.^[3] אחר כך היה לפעיל מרכזי למען הקהילה.^[4] על בסיס הספר עלה מחזה בתיאטרון "הבימה" ב-1970.^[5] ויזל כתב מחזה נוסף, "זלמן או טירופו של אלוהים" שעלה בישראל ובארצות הברית,^[6] בהשראת רב שפגש במוסקבה.^[7]

בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בשנים 1978–1986.^[8] בין היתר, השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.

ויזל נישא בשנת 1969, ברובע היהודי בירושלים, לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד - אלישע. הוא התגורר עד מותו בארצות הברית והרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון.

את רוב רווחיו מהספרים שכתב חילק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בין היתר הקימה קרן ויזל את "בית ציפורה" – מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו, שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה. ויזל כיהן עד יום מותו כיו"ר המועצה הציבורית של עמותת אלע"ד.^[9]

ב-2 ביולי 2016, כ"ו בסיון התשע"ו, נפטר אלי ויזל בגיל 87 בניו יורק.^[10]

בספרו הנודע "הלילה", שיצא בהרבה מהדורות ושלל שפות פיתח ויזל את השקפתו על השואה ומשמעותה. הגותו נהייתה לאבן יסוד בשיח משמעות השואה.

השואה היא מאורע בעל משמעות אוניברסלית, נושאת לקח לכל אדם המתבונן בעבר ומנסה לרדת לחקרו:

עדיין איננו יודעים מה נראה שם, כל שכן מדוע התרחשו שם מאורעות מסוימים בדרך שהתרחשו. עדיין אין אנו יודעים מדוע וכיצד הפך עם, עם שלם, בן לילה לרוצחים ומדוע נעשו כולם שותפים בקנוניה של רצח, ואילו עם אחד, כמעט עם שלם, כמעט בן לילה, היה להם לקרבן. המטמורפוזה הזו הכפולה היא אתגר לאדם ולגורלו, לאדם וליחסו לאלוהים, לאדם ולאלוהים כאחד.^[11]

המאורע מצוי מעבר להבנת האדם החושב. לעיבודם המחשבתי של גלי ההדף של מאורע אפוקליפטי כשואת העם היהודי נדרש זמן, הן מבחינת הקרבנות והן מבחינת המקרבנים; זוהי מלאכה לדורות. מלאכת הפענוח מוטלת על מי שמבקש להבין את זהות החברה בה הוא חי ואת מהותה של התרבות שהנו חלק ממנה.^[12] אולם השואה מציבה בפני האנושות אתגר שהוא מעבר למחקר ההיסטוריוגרפי, אולי מעבר ליכולת ההבנה של בן אנוש.

כן, הקרבנות מוסיפים להיות לדידנו בעיה חמורה ומעוררת דאגה. אין טעם להעלים זאת. מה, אם כן, היה בו ביהודי שכה מהר, כה בנקל, נהיה לקרבן? קראתי את כל ההסברים. אין בהם די, כולם כאחד. איך להעלות על הדעת את התהלוכות הדמומות שצעדו אל עברי פי-פחת? את המוני האדם שהניחו להוליכם שולל? ואת הנידונים, שבקרונות החתומים ולפעמים על רציפי בירקנאו ממש, המשיכו שלא לראות כלום? אינני מבין.^[13]

איני מבין, מסכם ויזל את דבריו כאן. אי ההבנה העקרונית היא תרומה ייחודית של ויזל לשיח השואה. מרכיב יסוד בהגותו היה חוויית היתמות, הן האנושית מאביו, והן המטאפיזית, התאולוגיה של היתמות ושל הריק המטאפיזי. ויזל מעיד שהוא נותר בודד בעולם ללא משענת רוחנית.^[14] הנער בעל התמימות האמונית מהקהילה החסידית בז'יגט חווה במחנה אושוויץ את מות האלוהים. ויזל הנו - בכתביו של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת - נביא הריק המטאפיסי היהודי, עולם של חורבן מוחלט, ללא שמעות וללא נחמה. ביטוי זה של יתמות ושל 'מות אלוהים' בתוכה מופיע במלוא עוצמתו בתיאור הלילה הראשון במחנה, לילה שממשיך ומלווה אותו מאז, לילה שנהיה לילה של כל הימים שלאחר מכן, לילה שבו מתה נשמתו בתוכו ועמה נמחתה זהותו של טרום המחנה, הלילה שנהיה למייצג של כל מציאות מחנה כפי שתוארה בחיבור בשם זה:

לעולם לא אשכח את הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול על שבעה מנעולים.

[לעולם לא אשכח את העשן הזה.^[15]

לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים.

לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי.

לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה ממני לנצח את התשוקה לחיות.

לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותיי שהיו למדבר שממה.

לעולם לא אשכח כל זאת, לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי אלוהים עצמו. לעולם.^[16]

מילים אלו, הקשות ביותר שיכול אדם לבטא, מעמידות אותנו לנוכח החורבן שהותירה השואה בנפשותיהם של אלו ששרדו אותה. הגוף שרד את ההשמדה אולם הנפש איננה. הניצול הנו חי מת. עם תמונת הילדים הנשרפים נשרפה נפשם של העדים, אבד רצון החיים וכוח השיפוט המוסרי. שיח מות האלוהים נקשר לויזל בעקבות פסקה אחת ב"הלילה", אולי המצוטטת ביותר, בה הוא מתאר את תגובתו למראה תלייתו של ��ער במחנה.

שלשות הנידונים למוות עלו יחדיו על כיסאותיהם. עניבות החנק הושמו על צוואריהם בבת אחת.

'יחי החופש!' זעקו שני המבוגרים.

הנער שתק

'היכן אלוהים, היכן הוא?' שמעתי קול מאחורי גבי.

מפקד המחנה נתן אות ושלושת הכיסאות סולקו.

דממת מוות ברחבי המחנה. באופק שקעה השמש.

'הסירו הכובעים!' שאג מפקד המחנה. קולו היה צרוד ואנחנו, אנחנו בכינו.

'חבשו הכובעים!'

אחר החלה התהלוכה. שני המבוגרים חדלו לחיות. לשונם נשתרבבה, תופחת ומכחילה. אך החבל השלישי לא נדם עדיין. מחמת משקלו הזעיר המשיך הנער לפרפר...

למעלה מחצי שעה נאבק גופו בין החיים לבין המוות, גוסס לעינינו, ואנו נאלצנו להביט בפניו. כאשר עברתי לידו היה עדיין חי, לשונו עודה מאודמת, עיניו לא כבויות.

מאחורי גבי שמעתי שנית את קולו של האיש:

'היכן, אפוא, אלוהים?'

וחשתי בתוכי קול עולה ומשיב:

'היכן הוא? הנהו – הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה...'

הפעם היה למרק טעם גופת מת.^[17]

בכתיבתו המאוחרת יותר, בספרו "כל הנחלים הולכים אל הים" (עברית, 2000) מסתייג ויזל מפרשנות זו של הטקסט ב"הלילה" וטוען שמעולם לא אמר שאלוהים מת אלא ששאלת השגחתו לנוכח השואה נותרה עבורו בלתי פתורה.^[18]

רעיון מות האלוהים בשואה וקיום היהודים בעולם נטול השגחה מהדהד בכתיבתם של הוגים רבים. בולטת ביניהם הגותו של ההוגה ואיש האקדמיה ריצ'ארד רובינשטיין שהרחיב את הדבור על קיום יהודי בעולם נטול אלוהות. המשורר, מקונן השואה, יצחק קצנלסון, כתב על "השמיים הרייקים" כבר בימי השואה ממש.^[19]

באוניברסיטת בוסטון הוקם הארכיון של אלי ויזל, והוא מרכז את כל המסמכים, בכל הלשונות, הקשורים בחייו ובפעילותו. הארכיון נמצא במרכז אלי ויזל ללימודי היהדות. ד"ר יואל רפל מישראל היה מקים ומנהל הארכיון.

ערך מורחב – ועדת ויזל

על פי ההיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הרומנית, לרומניה לא היה חלק בשואת יהודי אירופה, והאוכלוסייה חונכה בהתאם לכך. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כמה ממנהיגי רומניה ובהם נשיאה, התבטאו בהתאם וגרמו לתגובות קשות במדינות המערב ובפרט בישראל. התגובות השפיעו על ההנהגה הרומנית, שחיפשה דרך להתמודד עם המצב. באוקטובר 2003 הקים נשיא רומניה, יון איליאסקו, ועדה של היסטוריונים בראשותו של ויזל, שנתבקשה לחקור את שואת יהודי רומניה.^[20] הוועדה, שבה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהם ז'אן אנצ'ל (שטען שלרומניה היה התפקיד הגדול בשואה אחרי גרמניה),^[21] כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה.

בעקבות דו"ח הוועדה הוכנו ברומניה תוכניות לימודים חדשות, הוקם מוזיאון השואה, ובשנת 2005 הוקם "המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה – אלי ויזל". למכון הוקצבו 30 תקני עובדים שמתוכם 15 אמורים להיות חוקרים מדעיים. ב-2022 גם הסכימה רומניה לשלם לכ-15 אלף ניצולי שואה קצבה חודשית נוספת זאת, בנוסף לקצבאות שהם מקבלים ממדינות אחרות^[22]

"סכנות האדישות" הוא השם לנאום שנשא אלי ויזל בבית הלבן לקראת תחילת המאה ה-21, בו דיבר על ההשלכות החמורות המתלוות אל האדישות ואל העמידה מן הצד. בנאום זה הוא הציג את קורות חייו, את סיפוריהם של הנפגעים ואת האקט של העמידה מן הצד עצמה. הנאום זכה להשפעה רבה, ונחשב לאחד הנאומים החשובים ביותר על תולדות המאה ה-20 בהיסטוריה.

בחייו נחשב ויזל כותב ומרצה רהוט ומבוקש, ואחד הקולות הצלולים והמובהקים של קרבנות השואה ועמים מדוכאים. לבד מנושא הנצחת זכר השואה, פעל ויזל בנושאי ישראל וציונות, מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה, האינדיאנים בניקרגואה, הבוסנים, קורבנות הטיהור האתני ביוגוסלביה לשעבר, מאבק הכורדים ואף בעיית הפליטים הפלסטינים.^[23]

ועדת פרס נובל כתבה על ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי".^[24] הוא זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית (1992), מדליית הזהב של הקונגרס (1985), וכן זכה בעיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2013. בשנת 1973 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן,^[25] ובשנת 1986 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.^[26]

לצד השבחים, הושמעה ביקורת כנגדו על "מסחור" השואה; נטען שוויזל גרף רווחים אישיים מהשואה בעוד שהמעיט בערכם של אירועים היסטוריים קשים אחרים.^[27]

בין ויזל לשמעון ויזנטל התגלעה מחלוקת קשה. תום שגב, שכתב ביוגרפיה של ויזנטל, מצא חליפת מכתבים ביניהם שהתפתחה ליריבות אישית. ויזנטל ביקש לקדם תפיסה הומנית רחבה כחלק מלקחי השואה ולציין גם את השמדת האנשים הלא יהודים במהלכה, וויזל התנגד לכך בחריפות.^[28]

בשנת 2002, במהלך ביקור קצר של ויזל ברומניה, נחנך בעיר סיגט בית על שמו. משנת 2001 היה ויזל חבר כבוד באקדמיה הרומנית.^[29]

בשנת 2007 הוענק לו פרס דייטון לספרות שלום.

בשנת 2014 הוזכר כמועמד לנשיאות בישראל, אולם הוא סירב להצעת ראש הממשלה נתניהו, להעמדתו לבחירה לתפקיד.^[30]

בעיר ראשון לציון, בשכונת קריית חתני פרס נובל, יש רחוב על שמו. כשנה לאחר פטירתו, נקראה בניו יורק 'דרך אלי ויזל', הממוקמת בפינת רחוב 86 וסנטרל פארק וסט במנהטן. ראש העיר ביל דה בלאזיו כינה אותו אז: "הקול הבולט ביותר לשלום בעולמנו". בשנת 2017 נוסף שמו לגינה ציבורית ברובע ה-3 בפריז שנקראת היום Square du Temple - Elie-Wiesel(צר')

בנובמבר 2022 נחנכה ברחוב שד' הרצל בירושלים "רחבת אלי ויזל", על שמו.

בשנת 2024 יצא לאור הספר "ההתחלה של כל הדברים" שכתב יניב איצקוביץ, שבו אחת הדמויות הראשיות היא סופר מסיגט שברומניה שזוכה בפרס נובל לשלום, המבוססת על דמותו של אלי ויזל.

• משמעותה היהודית-דתית של השואה באספקלרית הספרות, מאת יונה בן-ששון, נדפס באמונה בשואה, תש'ם 1981.
• התועה בדרכי הגאולה, מאת דוד גלעדי, נדפס במעריב, אוגוסט 1980.
• האין והיש של אלי ויזל, מאת אלי פפרקורן, נדפס בידיעות אחרונות, אוגוסט 1979.
• משה - קלסתר של מנהיג, מאת אלי ויזל, נדפס בידיעות אחרונות, מאי 1975.
• על התפילה, מאת אלי ויזל, נדפס בהתפילה היהודית, תשל'ח 1978.
• בראשית הייתה השואה: הגות יהודית מתמודדת עם משמעות הקיום היהודי לאחר השואה, מאת משה שנר, ירושלים: מאגנס, 2013.עמ' 201–216.
• Elie Wiesel: God, the Holocaust and the Children of Israel. Berenbaum Michael, New York: Behrman House, 1994; The vision of the void: theological reflections on the works of Elie Wiesel. Middletown, Conn.: Wesleyan University Press, 1979.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אלי ויזל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלי ויזל

• אלי ויזל, באתר האנציקלופדיה הקטלאנית הגדולה (אנ') (באנגלית)
• אלי ויזל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• אלי ויזל, ברשת החברתית Goodreads
• אלי ויזל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• אלי ויזל, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• אלי ויזל, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• אלי ויזל, דף שער בספרייה הלאומית
• אלי ויזל, בארכיון הבימה
• אלי ויזל, באתר פרס נובל (באנגלית)
• רשימת מאמרים על אלי ויזל באתר רמב"י
• אלי ויזל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• שחר אילן, צועק בלחש, באתר הארץ, 7 ביוני 2006 - ריאיון עם אלי ויזל
• יואב שורק, יהודי קיומי, מקור ראשון, מוסף "שבת", 27 באוקטובר 2011, ריאיון עם אלי ויזל על אמונה, תפילה ויחסי יהודים וגויים, סוכות תשע"ב, סתיו 2011
• הדו"ח הסופי של ועדת ויזל (ברומנית ובאנגלית)
• ריאיון עם אלי ויזל לקראת בואו לחגיגות ה-60 של ישראל, ביקור שבוטל לבסוף, באתר "הידען"
• דוד לאזר, פרקים קטנים | חוני המעגל שלנו, מעריב, 15 בנובמבר 1968
• "כדי להגן על העולם ממלחמה יש להזכיר את שאירע ליהודים", מעריב, 15 באוקטובר 1986
• רן דגוני, וושינגטון, ‏אלי ויזל: מאוכזב מיהודים שמתארים את אובמה כאנטי-ישראלי, באתר גלובס, 7 במאי 2010
• שלמה שמיר, וניו יורק, אלי ויזל על הפגנת החרדים: לא זכור לי מראה שפל כזה, באתר הארץ, 3 בינואר 2012
• עופר אדרת, אלי ויזל ל"הארץ": "יש להעמיד את אחמדינג'אד לדין, כמו שעשו לאייכמן", באתר הארץ, 3 בנובמבר 2012
• יואל רפל, אלי ויזל: "זו כבר לא בושה להיות אנטישמי", באתר ynet, 26 בינואר 2014
• אלי ויזל, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
• עופר אדרת, סודו של אלי ויזל נחשף, באתר הארץ, 28 באפריל 2016

בעקבות מותו

• רן דגוני, ‏אובמה סופד לאלי ויזל: שופר של המוסר, מצפונו של העולם, באתר גלובס, 3 ביולי 2016
• שלמה נקדימון, טראומת האלטלנה וסקופים מרעישים - על אלי ויזל העיתונאי, באתר הארץ, 6 ביולי 2016
• דניאל בלטמן, המורשת הבעייתית של אלי ויזל, באתר הארץ, 16 ביולי 2016
• ד"ר יואל רפל, בוסטון, אלי ויזל ז"ל: היהודי שנשאר עם השאלות הגדולות, באתר ynet, 2 ביולי 2016
• עופרה עופר אורן, האם קיים אלי ויזל את הבטחתו בנאום שנשא בטקס קבלת פרס נובל?, באתר Xnet‏, 24 בינואר 2018
• אלי. אלון, מנציחים את אלי ויזל בירושלים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 4 בדצמבר 2022
• אמיר תדמור, פצוע־אמונה, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2023

זוכי פרס נובל לשלום
1901–1925	דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925)
1926–1950	בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950)
1951–1975	ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF‏ (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975)
1976–2000	ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, ועידות פגוואש בנושא מדע ועניינים בין-לאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000)
2001 ואילך	האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד​ (2019) • תוכנית המזון העולמית​ (2020) • מוראטוב, רסה​ (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי (2023) •ניהון הידאנקיו (2024)