סון יאט-סן

הרפובליקה הסינית זהו שם סיני; שם המשפחה הוא סון.

סון יאט-סן
孫逸仙

לידה	12 בנובמבר 1866 שושלת צ'ינג (1862–1889) צוויחנג (אנ'), אימפריית צ'ינג הגדולה
פטירה	12 במרץ 1925 (בגיל 58) הרפובליקה הסינית (1912–1928) בייג'ינג, הרפובליקה הסינית
מדינה	הרפובליקה הסינית, שושלת צ'ינג
מקום קבורה	הרפובליקה העממית של סין מאזוליאום סון יאט-סן (אנ'), נאנג'ינג
השכלה	בית הספר לולני (1882) המכללה הרפואית בוג'י (1887) בית הספר פונהו (1883) מכללת הונג קונג לרפואה לסינים (1892) קווינס קולג' Li Ka Shing Faculty of Medicine
מפלגה	קוומינטנג, Tongmenghui
בת זוג	לו מוזן (1885–1915) קאורו אוטסוקי (1903–1906) סונג צ'ינג-לינג (1915–1925)
פרסים והוקרה
Order of Merit for National Foundation
חתימה

סוּן יַאט-סֶן (בסינית: 孫逸仙,‏ 孫中山 או 孫文; 12 בנובמבר 1866 – 12 במרץ 1925) היה מהפכן, מנהיג ופוליטיקאי סיני אשר השפיע השפעה מכרעת על סילוקה של שושלת צ'ינג הקיסרית מהשלטון ועל הקמתה של הרפובליקה הסינית. כמייסד הקוומינטנג, סון היה נשיאה הזמני הראשון של הרפובליקה ושימש כמנהיגה בפועל מ-1923 ועד 1925. תורתו הפוליטית המהפכנית זכתה לכינוי "שלושת העקרונות של העם" והיא מהווה את היסודות הרעיוניים של הרפובליקה הסינית (טאיוואן).

סון – שאהוד באופן יוצא דופן על ידי כלל הסינים, ונקרא בטאיוואן "אבי האומה" – חווה בחייו מאבקים קשים ואף הוגלה לא פעם מארצו, כדי להגשים את חזונותיו המהפכניים ולהקים בעזרתם את הרפובליקה.

סון היה רופא בהכשרתו. בסין ובעולם היה מוכר כד"ר סון יאט-סן. הסינים קראו לו גם "סון ווֶן" – "סון הידען".

סון יאט סן^[1] נולד למשפחת איכרים סינית עניה בכפר צווֵי-חֶנְג (נכתב גם כצ'ויהאנג), כיום במחוז גואנגדונג הדרומי. לאחר מספר שנות לימוד בבית הספר המקומי, בגיל 13, עבר סון לגור עם אחיו הגדול, אה-מיי, שהיגר זה מכבר להונולולו שבהוואי, והתפרנס מעבודות כפיים שונות וממסחר. את לימודיו השלים סון בתיכון בהוואי. בהתחלה חשב לבחור בקריירה של כמורה ולהיות מיסיונר נוצרי. אך בסופו של דבר בחר ברפואה ונסע ללמוד בבית הספר לרפואה נאנהואה המסונף לבית החולים הפרסביטריאני האמריקאי בו-ז'י בעיר גואנגג'ואו ואחר כך בין השנים 1887–1892 במכללה הבריטית לרפואה שהקים ד"ר ג'יימס קנטלי בהונג קונג. שם קיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת 1892. הוא סיים במקום השני בין עשרים בוגרים. בעת לימודיו עסק גם בפעילות פוליטית מהפכנית. הדיפלומה הייתה מוכרת רק בסין, לא בהונג קונג ובמקאו, אך עם זאת, בשנת 1892 הוזמן סון יאט-סן כדי לארגן בהתנדבות את המחלקה ל"רפואה מערבית" בבית החולים קיאנג וו במקאו. הוא היה לרופא הסיני הראשון שעסק ב"רפואה מערבית" במושבה פורטוגזית זו. בהמשך פתח שם קליניקה לרפואה "מעורבת" – מסורתית סינית ומערבית ברחוב Rua das Estalagens וזכה להערכה רבה על מקצועיותו ברפואה כללית ובכירורגיה. אולם לבסוף עזב אחרי זמן קצר סון יאט-סן את העיסוק ברפואה והתמסר לפעילות הפוליטית שהייתה אהובה עליו ביותר.

בשנותיו בהוואי חונך סון בידי מיסיונרים אמריקאים, דבר שהביאו לפיתוח עניין מעמיק בשיטות הכלכלה האמריקאיות. סון הפך לראש ארגון שהקדיש את פעילותו לעקרונות השוק החופשי שם נתוודע לרעיונותיהם של אלכסנדר המילטון ואברהם לינקולן. לדבריו של סון, הנוסחה של לינקולן: "ממשל של העם, על ידי העם ולמען העם" הייתה ההשראה לשלושת העקרונות של העם. בשלב מאוחר יותר של חייו הוא איגד את רעיונותיו לשני ספרים משפיעים ביותר: הראשון, בעייתה העליונה של סין (1917) איבחן מספר מהבעיות של הקולוניאליזם. בספרו הזהיר סון: "...הבריטים מתייחסים לאומתנו כמו שאיכר המגדל תולעי משי מתייחס לתולעיו; כל עוד הן מייצרות משי, הן יקבלו יחס הולם; כאשר מפסיקות הן, יאכיל בהן את הדגים." ספרו השני התפתחותה הבינלאומית של סין (1921) הציג הצעות מפורטות לפיתוח התשתית המדינית בסין, ותקף את האידאולוגיה של "ההמתנה הפסיבית בצד הדרך" שננקטה במדינה, כמו גם את האידאולוגיה המרקסיסטית.

הערצתו של סון לרעיונותיו המהפכניים הובילה אותו לחוסר שביעות רצון מתפקוד הממשל הקיסרי בסין תחת שלטונה של שושלת צ'ינג והוא החל את הקריירה הפוליטית שלו בניסיונות לארגן קבוצות מהפכניות של גולים סיניים בהונג קונג. בנובמבר 1894 הוא ייסד את החוג להתחדשות סין כדי לחשוף בפומבי את מטרתו לדאוג לרווחת המדינה הסינית ולהכנת השטח לפעולות מהפכניות עתידיות.

באוקטובר 1895 הוביל ניסיון הפיכה כושל במחוז קנטון שבעקבותיו ברח מסין (תחילה להונג קונג ומשם ליפן) ושהה בגלות במשך כ-16 שנים בהן נדד באירופה, בארצות הברית, בקנדה ובאימפריה היפנית^[2]. במהלך שנים אלו גייס סון כספים להקמת מפלגה מהפכנית. ביפן, שם הוא נודע כנאקאיאמה (חוטב העצים מההרים התיכונים) הוא הצטרף לקבוצות סיניות מרדניות, הפך למנהיגן ואיחד אותן תחתיו לארגון הטונְג-מֵן-חְווֵי. בעקבות פעילותו זו הוא גורש מיפן לארצות הברית.

ב-10 באוקטובר 1911 החלה בסין התקוממות ווצ'אנג, התקוממות בה לא הייתה לסון מעורבות ישירה, ואשר החלה תהליך שהביא לקיצו של השלטון בן אלפי השנים של שושלות הקיסרים הסיניות. כאשר שמע סון מהתקשורת האמריקאית על המרידה המוצלחת בשושלת צ'ינג השלטת, הוא חזר מיד לסין.

ב-29 בדצמבר, בעיר נאנקינג (נאנג'ינג), התכנסה אספה של נציגי המחוזות שהכריזו על התנתקותם ממרות השלטון הקיסרי, ובחרו בסון כנשיא הזמני של הרפובליקה הסינית שאך הוקמה. התאריך הרשמי שנקבע לייסוד הרפובליקה – 1 בינואר.

ההיסטוריה הרשמית של הקוומינטנג, מוקירה את סון כנשיאה הראשון של הרפובליקה, אך היסטוריונים רבים מפקפקים בחשיבות ההיסטורית של תפקידו האמיתי של סון בייסודה, מאחר שהוא לא היה מעורב בהתקוממות בווצ'אנג והיה למעשה מחוץ למדינה כאשר היא התרחשה. לדברי ההיסטוריונים הללו, סון הוכרז כנשיא הזמני של הרפובליקה רק משום שמייסדיה כיבדו אותו ומשום שהוא היה מועמד "אפור" ומקובל על כלל מקבלי ההחלטות ולא מפאת תפקידו בהקמת הרפובליקה.

לאחר השבעתו לנשיאות שלח סון יאט סן מסר לכל המחוזות וקרא להם לשלוח נציגים מטעמם שיקימו את הוועדה הלאומית של הרפובליקה הסינית. לאחר הרכבת הוועדה נקבע החוק הזמני במדינה וכן נקבעו הקווים המנחים לניהול המדינה החדשה.

אולם, הממשלה הזמנית שהקים סון הייתה חסרת כל כוח. המחוזות הדרומיים בסין אמנם הכריזו על עצמאותם והתנתקותם משלטונה של שושלת צ'ינג, אך המחוזות הצפוניים לא הצטרפו אליהם ונשארו נאמנים לקיסר. יתר על כן, לרפובליקה הזמנית לא היה צבא משלה, ושליטתה על הגורמים המורדים ב"צבא החדש" (ראה: התקוממות ווצ'אנג) הייתה מוגבלת, כמו כן, כוחות צבא רבים לא ביטלו עדיין את נאמנותם לקיסר.

עקב מצבה הצבאי הרעוע, חיפשה הרפובליקה את תמיכתו של יואן שְה-קאי, מצביא הצבא של צפון סין (צבא בֵיי-יאנג). לאחר שהובטחה לו נשיאות הרפובליקה בתמורה לתמיכתו, הצטרף יואן לכוחות המהפכנים וכפה את ויתורו על הכתר של הקיסר הצעיר פויי.

אולם תפיסתו הדיקטטורית של יואן צימחה לה מתנגדים רבים. בשנת 1913 הוביל סון ניסיון מרידה כושל כנגד יואן, שלאחריה הוא מצא מחסה ביפן, שם ארגן מחדש את הקוומינטנג.

בגלותו זו ביפן, נשא סון את אשתו השנייה סוּנג צ'ינג-לינג מבלי שהתגרש מאשתו הראשונה ואם שלושת ילדיו לו מוג'ן.

סון חזר לסין בשנת 1917 ובשנת 1921 הוא נבחר לנשיאות המשטר הלאומני בפרובינציית גוואנגג'ו שהכריזה על עצמאותה. ב-1923 נשא סון נאום ובו העביר לנתיניו את "שלושת העקרונות של העם" כיסודות לכינון המדינה ואת החוקה המבוססת על 5 זרועות שלטוניות שמהוות את הקווים המנחים למיסוד המערכת הפוליטית והבירוקרטית.

בהבינו שלהכנעת בייג'ינג הבירה דרוש לרפובליקה כוח צבאי, הקים סון אקדמיה צבאית כאשר בראשה עומד צ'יאנג קאי שק ובתמיכתם של מנהיגי המהפכה כמדריכים פוליטיים.

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 זכה סון לתמיכת הקומינטרן לאחר שהכריז שהקוומינטנג היא מפלגה לניניסטית-סוציאליסטית-דמוקרטית. שיתוף הפעולה עם המפלגה הקומוניסטית עזר לסון להחיש את סיום מלאכת כיבוש המדינה מידי תומכי הקיסר.

באותו הזמן היה סון משוכנע כי התקווה היחידה לאיחודה של סין הייתה כיבוש צבאי מוחלט של המדינה מבסיסם של הלאומנים בדרומה, ולאחר מכן כינון משטר דיקטטורי למחצה שיתפתח למשטר דמוקרטי.

ב-10 בנובמבר 1924 נאם סון בצפון המדינה וקרא לכנס ועידה שתכלול את כלל נציגי העם הסיני ותגנוז את חוזיה המשפילים של סין עם מעצמות המערב. יומיים לאחר מכן המשיך סון לבייג'ינג לדון בעתידה של ארצו על אף ההידרדרות במצבו הבריאותי וחרף הימשכותה של המלחמה במדינה.

סון יאט סן מת בשנת 1925 מסרטן הכבד בבייג'ינג והוא בן 58. הוא נטמן בהר הסגול.

משנתו הפוליטית של סון, הידועה כ"שלושת העקרונות של העם" אשר פורסמה לראשונה באוגוסט 1905, הושתתה ברובה על המערכת הכלכלית האמריקאית, עליה התחנך סון בנערותו.

בספרו "שיטות ואסטרטגיות לייסוד המדינה", אשר הושלם ב-1919, הציע סון את שלושת העקרונות כבסיס לכינון שלום עילאי, חירות ושוויון במדינה.

לאחר מותו של סון החל סכסוך ירושה בין יורשו הצעיר של סון – צ'יאנג קאי שק, לבין אחיו הוותיק לנשק – וַאנְג גִ'ינְג-וֵיי, סכסוך שהביא לפיצולו של הקוומינטנג. במרכז הסכסוך עמד עניין פירוש תורתו הדו-משמעית של סון, כאשר הקומוניסטים רואים בו קומוניסט מושבע ואילו הלאומנים רואים בו לאומן ולא קומוניסט. הסכסוך, שהביא בסופו של דבר להתפצלותם של הקומוניסטים מהקוומינטנג ב-1927, הכין למעשה את הקרקע לפרוץ מלחמת האזרחים הסינית כאשר גם לאחר הפיצול טענה כל קבוצה כי היא ממשיכת דרכו האמיתית של סון. נוסף על כך, במהלך מלחמת העולם השנייה, גם מתנגדי הכיבוש היפני בהנהגת צ'יאנג קאי שק וגם משטר הבובות שכיננו היפנים בהנהגתו של ואנג ג'ינג-ויי טענו להיותם יורשיו החוקיים של סון כמנהיגי האומה הסינית.

הכבוד הרשמי שהוענק לסון לאחר מותו (בעיקר בקרב חברי הקוומינטנג) גבל בסגידה שהתמקדה בעיקר באזור קברו בנאנג'ינג. סונג צ'ינג-לינג, אלמנתו של סון, שלאחר מותו הביעה תמיכה רשמית במפלגה הקומוניסטית, שימשה בתפקידים של כבוד בצמרת השלטון החל מכינונה של הרפובליקה העממית של סין ב-1949 ועד למותה ב-1981.

ייחודו של סון בקרב מנהיגיה של סין במאה ה-20 הוא בכך שהוא מוערך ונערץ הן ברפובליקה הסינית (טאיוואן) והן ברפובליקה העממית של סין (סין הקומוניסטית). בטאיוואן הוא נתפס כאבי האומה ודיוקנו מופיע על קירות כיתות הלימוד בבתי הספר ועל מטבעות ובולים רשמיים של המדינה. הוקרה זו בולטת במיוחד ביחס ליחסם של הטאיוואנים לדמותו של צ'יאנג קאי שק, אשר החל משנות ה-90 של המאה ה-20 החל להיעלם בהדרגה מהמטבעות ומהכרזות הרשמיות של המדינה.

בסין עצמה, נתפס סון כלאומן וכפרו-סוציאליסט ולרוב מוזכר כ"מבשר המהפכה". תמונותיו החליפו בשנים האחרונות את תמונותיהם של קרל מרקס ולנין בימי החג בכיכר טיין-אן-מן, ודמותו משמשת כיום את המפלגה הקומוניסטית בסין כדימוי לשילוב מוצלח בין לאומנות סינית עמוקה וקומוניזם.

סון יאט סן הוא גם אחד מהקדושים החשובים ביותר בדת הווייטנאמית קאו דאי.

האוניברסיטה שהקים ב-1924 בעיר גואנגג'ואו והאוניברסיטה לרפואה בעיר זו נקראות על שמו. בית החולים בו למד ועבד סון יאט סן כסטודנט בגואנגג'ואו נקרא Memorial Hospital Sun Yat-sen.

בהונג קונג הוקם בשנת 2006 מוזיאון דוקטור סון יאט-סן לזכרו.

ב-24 באפריל 1920 הביע סון יאט-סן, את תמיכתו הבלתי מתפשרת בציונות ואף כינה אותה: "אחת מהתנועות הדגולות של העת הנוכחית". את המילים האלו הוא כתב במכתב ששלח לניסים אליאס בנימין עזרא, שהיה סופר ומוציא לאור בעל השפעה ומייסד "האגודה הציונית של שנגחאי".

• מוריס כהן (הרפתקן) – יהודי חם שבמסעותיו הגיע למשרת עוזרו האישי של סון יאט-סן ואיש אמונו

• אגון לארסן, לוחמי חירות, הוצאת מסדה בע"מ, 1964, עמודים 80–91

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: סון יאט-סן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סון יאט-סן

• הרהורים על מהפכה, באתר הרדיו הבינלאומי של סין בעברית
• סון יאט-סן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• סון יאט-סן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• זק רותברט, מכתב התמיכה בציונות של "אבי האומה" הסינית, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2021
• כתבי סון יאט-סן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• סון יט-סן (1866-1925), דף שער בספרייה הלאומית

• סון יאט-סן, ברשת החברתית פייסבוק