שואת יהודי רומניה

שואת יהודי רומניה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. מאות אלפי יהודים נרצחו או מתו בקרה, רעב, מחלה ועבודת כפייה בשטחים שנשלטו על ידי רומניה. האוכלוסייה היהודית, שחיה ברומניה ובשטחים שתחת שלטונה ערב מלחמת העולם השנייה התפצלה בין שלוש חטיבות גאוגרפיות עיקריות בתקופת השואה: צפון טרנסילבניה, שב-1940 לאחר תכתיב וינה סופחה להונגריה ויהודיה הוגלו למחנות המוות ונשמדו בשואת יהודי צפון טרנסילבניה; בסרביה, צפון בוקובינה וטרנסניסטריה, שסופחו לברית המועצות ב-1940 ונכבשו על ידי רומניה במבצע ברברוסה ב-1941, ויהודיהם נטבחו במקום מושבם או גורשו לטרנסיסטריה, שם הורעבו ונרצחו; והרגאט ודרום טרנסילבניה, שאוכלוסייתן היהודית נרדפה ונפגעה קשות, אך השמדת מרביתם, שתוכננה לשנת 1942, נדחתה לאחר תבוסת מדינות הציר בקרב סטלינגרד ובסופו של דבר לא יצאה לפועל.

בתקופת מלחמת העולם השנייה שלטה רומניה על טריטוריה הנמצאת כעת בתחומי רפובליקת מולדובה ובתחומי אוקראינה, ועל כן התייחסות ליהדות מולדובה תהיה כאל חלק מיהדות רומניה. בסך הכול נרצחו באזורים שבשליטת רומניה דאז, תחת השליט הדיקטטור יון אנטונסקו, 380,000 עד 400,000 יהודים, כולל יהודי טרנסניסטריה.

בשנת 1930 היו ברומניה (בגבולות "רומניה הגדולה" שכללה את בוקובינה, בסרביה כל טרנסילבניה והקדרילטר) 756,930 יהודים.

45,000 עד 60,000 יהודים נרצחו בבוקובינה ובבסרביה על ידי יחידות צבא גרמניות ורומניות. 105,000 עד 120,000 יהודים רומנים נוספים מתו כתוצאה מהגלייתם לטרנסניסטריה, שם נחשפו לתנאי מזג אוויר קשים ללא דיור וביגוד מתאים, הורעבו וחיו בתנאים סניטריים שאיפשרו התפתחותן של מגפות. השלטונות הרומניים רצחו גם 115,000 עד 180,000 יהודים אוקראינים, בפרט באזור אודסה. עוד כ-15,000 יהודים נרצחו בפרעות יאשי. פרט למספרים גדולים אלה היו עוד רציחות בתחום הרגאט בפרעות דורוחוי, בטבח בגאלאץ, בפרעות בוקרשט ובמקומות נוספים, אך במספרים קטנים מאלפים.

ועדת ההיסטוריונים, שהוקמה על ידי ממשלת רומניה, החליטה שאינה יכולה לנקוב במספר היהודים, שהומתו בשואת יהודי רומניה תחת שלטון רומני, אך ציינה שמספרם נע בין 280,000 ל-380,000. בדו"ח הסופי של הוועדה הנשיאותית לניתוח הדיקטטורה הקומוניסטית ברומניה נקטו במספר המשוער של שלוש מאות אלף יהודים שמותם רובץ על כתפי השלטון הרומני באותה תקופה, יהודי בסרביה, בוקובינה, שטחי כיבוש רומניים באוקראינה וגם יהודים מהרגאט, שהוגלו לטרנסניסטריה^[1].

בשנת 1942 נשארו ברומניה (לא כולל צפון טרנסילבניה, שעברה לידי ההונגרים, והקדרילטר, שעבר לידי הבולגרים) 275,068 יהודים.

לאחר העברת צפון טרנסילבניה לשלטון הונגרי ב-30 באוגוסט 1940, נשארו תחת שלטון רומני כ-600,000 יהודים שכמחציתם חיו בבסרביה ובצפון בוקובינה. דוחות גרמנים ומסמכים רומנים מובילים למסקנה שמתוך 300,000 יהודי בסרביה וצפון בוקובינה, כ-100,000 הוגלו לסיביר על ידי שלטונות ברית המועצות או גויסו לצבא האדום או שנסוגו יחד עם השלטונות הסובייטים לפני כניסת כוחות הכיבוש הרומנים-גרמנים.

תוך כדי יישום התוכנית הרומנית של טיהור אתני של מחוזות אלה עשרות אלפי יהודים הוצאו להורג על ידי ז'נדרמים רומנים ויחידות צבא רומניות וגרמניות במהלך החודשים הראשונים של המלחמה. היהודים ששרדו את ההוצאות להורג הוגלו לטרנסניסטריה, הגליה שכללה, על פי דוחות של המפקח הכללי של הז'נדרמריה, 126,000 יהודים רומנים ו-51,000 מתוכם היו עדיין בחיים באחד בספטמבר 1943. לעומת נתונים אלה, על פי דוחות של השגרירות הגרמנית בבוקרשט, 160,000 עד 185,000 יהודים הוגלו לטרנסניסטריה.

בין המוגלים לטרנסניסטריה היו גם 12,000 יהודי דורוחוי והסביבה, שהיו חלק מהרגאט, ומתוכם שרדו את ההגליה רק 5,000. לטרנסניסטריה הוגלו גם יהודי דרום בוקובינה ועוד כ-2,000 מיהודי הרגאט ודרום טרנסילבניה.

בהסכמת השלטונות הרומנים העבירו השלטונות של גרמניה הנאצית למחנות השמדה כ-4,500 יהודים רומנים ששהו באוסטריה, בצרפת, בגרמניה ובבלגיה ובעוד ארצות אירופאיות, שנכבשו על ידי הגרמנים.

על פי הסטטיסטיקאי מרקו רוזן נרצחו ומתו במהלך ההגליות לכל הפחות 155,000 יהודים רומנים ו-115,000 יהודים אוקראינים שהיו תחת שלטון רומני.

מחקרו המקיף של אביגדור שחן אודות שואת יהודי טרנסניסטריה, שראה אור ב-1988, תחת הכותר "בכפור הלוהט: גיטאות טרנסניסטריה" הביא לראשונה להכרה מימסדית שמספר הנרצחים בטרנסניסטריה הגיע ל-400 אלף יהודים.

ערך מורחב – שואת יהודי צפון טרנסילבניה

השלטון ההונגרי הפשיסטי, שקיבל את השלטון על צפון טרנסילבניה בספטמבר 1940 בעקבות תכתיב וינה, השליט בהדרגה משטר של איסורים ומגבלות כנגד היהודים, בתחומי הכלכלה, החברה והתרבות, בהתאם לחקיקה ההונגרית. מיומו הראשון של השלטון ההונגרי נאסרה פעילותה של עיתונות יהודית בפרט ופעילות ציונית בכלל. היהודים פוטרו מהמשרות המשפטיות והציבוריות ומספר התלמידים היהודים הורד מתחת ל-4%. הארגונים היהודים נקטו באמצעים משלהם כדי להתמודד עם המצב החדש והקימו שני בתי ספר תיכוניים, אחד בקלוז' והשני באורדאה. הקהילות האורתודוקסיות והקהילות הנאולוגיות שיתפו פעולה במרכזי סיוע^[2].

בשנת 1942 גייסו שלטונות הונגריה 50,000 איש, 15,000 מהם מצפון טרנסילבניה, מבין הגברים היהודים הכשרים לעבודה (גילאי 18–52), ומרביתם נשלחו לעבודות כפייה בחזית המזרחית, באוקראינה. מבין המגויסים נשאר בחיים אחד משבעה והיתר מתו מרעב, קור, מכות, ירי ושריפה^[3].

בשנת 1944 נשלחו למחנה אושוויץ כ־150,000 מיהודי צפון טרנסילבניה. כ־70 עד 75 אחוזים ולפעמים גם 80 אחוזים מהנשלחים הועברו מהקרונות ישירות למתקני ההריגה. הנותרים נשלחו למחנות ריכוז ועבודת כפייה.

על סמך מספרים אלה ההערכה היא שבתקופה זו הושמדו יותר מ־146,000 יהודים, שהגיעו לאושוויץ מצפון טרנסילבניה.

ערך מורחב – טבח סרמאשו

יתרת חבל טרנסילבניה, שלא עברה לידי הונגריה במסגרת תכתיב וינה, נשארה בידי רומניה וזכתה לכינוי הלא רשמי "דרום טרנסילבניה". מעמד יהודי דרום טרנסילבניה, 40,937 לפי מפקד מ-1941, היה כמעמד יתר יהודי רומניה, אולם בגלל היותם דוברי הונגרית ומזדהים תרבותית עם ההונגרים, שלטונות רומניה לא ראו אותם בעין טובה. מסיבות אלה ומסיבות נוספות החליטו שלטונות רומניה בקיץ 1942 שיהודי דרום טרנסילבניה יהיו הראשונים מבין יהודי רומניה, שיגורשו למחנות ההשמדה.

תוכנית גירוש יהודי דרום טרנסילבניה התפרסמה ויהודי רומניה יצאו למאבק נגדה על ידי הפעלת קשריהם והזעקת ידידיהם. היהודי המומר, הברון פרנץ נוימן מארד תרם למשרד החימוש הרומני ארבע מאות מיליוני לאי, כדי לקנות רצון טוב^[4]. הגזירה נדחתה ולבסוף, אחרי המפלה בקרב סטלינגרד, בוטלה.

ביום 23 באוגוסט 1944 הודח השליט הרודן יון אנטונסקו, ורומניה, שהייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית, החליפה צד ועברה למחנה בעלות הברית שלחמו נגד גרמניה. בתגובה, פלשו כוחות צבא גרמניים והונגריים לחלק הרומני של טרנסילבניה וכבשו חלק ממנו ובין היתר, ביום 5 בספטמבר, את אזור סרמאשו.

לאחר הכיבוש נעצרו כל 127 יהודי סרמאשו והסביבה והועברו לגטו מאולתר שם הוחזקו כלואים, בעוד רכושם ובתיהם נשדדו. ב-16 בספטמבר העביר קפטן לאסלו לאנץ' (Lancz Laszlo) הוראה טלפונית למחלקת הז'נדרמים המקומית, לעבור לחיסול היהודים. גויסו 20 יהודים מבין הכלואים ונלקחו לגבעת סוסקוט, שם הצטוו לחפור שני בורות גדולים. בלילה הועברו בכפייה ותוך שימוש רב בכוח כל היהודים לגבעה, ועל הגבעה נרצחו באכזריות, הוטלו לתוך הבורות ונקברו, חלקם בעודם עדיין בחיים. רק יהודי אחד ניצל. בנוסף לפשעיהם בסרמאשו, אותם אנשי צבא הונגרים היו מעורבים גם ברציחתם של 13 יהודים, מרביתם נשים שנאנסו לפני רציחתן, ביישוב לודוש (Luduş) בימים שבין 5 ל-13 בספטמבר.

ערך מורחב – האנטישמיות ברומניה

האנטישמיות הרומנית נבעה מסיבות מגוונות, סיבות דתיות, סיבות לאומיות, סיבות כלכליות, סיבות פוליטיות, סיבות גזעניות ואפילו מתוך רצון להתנהג בהתאם לאופנה שהכתיבה גרמניה הנאצית.

מדיניות הרומניזציה, שהתחילה לפני מלחמת העולם השנייה, התעצמה עם עלייתו לשלטון של יון אנטונסקו והקמת המדינה הלאומית-לגיונרית. שלטון זה שם לו למטרה לסלק מרומניה את היהודים, מבלי לברור באמצעים, תוך כדי שדידת רכושם. אנטונסקו והלגיונרים שאפו לאותה מטרה, אך היו חילוקי דעות בין השותפים האלה, לגבי השיטה ובעיקר לגבי הנהנים מרכוש היהודים. שלטון זה מצא שפה משותפת עם בני הברית הנאצים, אך גם איתם היו חילוקי דעות לגבי הדרך המתאימה לסילוק/חיסול היהודים ושוב, לגבי חלוקת השלל, רכוש היהודים.

אנטונסקו היה מודע לתפקיד החיוני שמילאו היהודים בכלכלה הרומנית, לכן חיפש מעבר הדרגתי של דחיקת רגליהם ומילוי מקומם על ידי רומנים נוצרים. אנטונסקו דגל בחקיקה ומעשים שלטוניים וראה ברכוש היהודי אוצר של המדינה שהיהודים השתלטו עליו ועכשיו צריך להשיבו לחזקת המדינה הרומנית. הלגיונרים פעלו בצורה פחות מאורגנת ויותר יצרית. היו מקרים רבים בהם פגעו הלגיונרים ביהודים, פגיעות גופניות (כולל רצח ועינויים) לשם סיפוק יצרים סדיסטיים. הלגיונרים ניסו והצליחו במידה בלתי מבוטלת, לנתב את רכוש היהודים אל קופת תנועתם ואל כיסי או בתי חבריהם.

אנטונסקו והחקיקה הרומנית הבדילו בין יהודי הרגאט ובין יהודי המחוזות שצורפו לרומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, האחרונים היו במצב הגרוע ביותר. ביום 8 ביולי 1941 אנטונסקו נאם לפני מועצת השרים של רומניה ואמר: "...אני בעד הגירה כפויה של היסוד היהודי מבוקובינה ומבסרביה, צריכים להשליך אותם מעבר לגבול. אני גם בעד הגירה כפויה של היסוד האוקראיני, אין להם מה לחפש כאן ברגע זה. לא אכפת לי אם בהיסטוריה יראו בנו ברברים. האימפריה הרומית ביצעה סדרה של מעשים ברבריים לפי קני המידה הנוכחיים ובכל זאת הייתה המבנה הפוליטי הדגול ביותר. אין בהיסטוריה שלנו רגע מתאים יותר. אם יהיה צורך, תירו במקלעים".

הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע כסימן מזהה ואות קלון ליהודים בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית ובחלק מהטריטוריות של בעלות הברית שלה בתקופת השואה. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית.

ההוראות הראשונות בנושא נשיאת הטלאי הצהוב ברומניה ניתנו על ידי רשויות מקומיות. ב-4 ביולי 1941, על קירות בתי העיר בקאו הוצגו הוראות ראש המשטרה המקומית. ההוראות התפשטו לערים נוספות: גאלאץ, בוטושאן, חוש, פלטיצ'ן, יאשי ועוד. בתגובה לשאלות של מפקדים צבאיים, הורה מיכאי אנטונסקו, סגנו של יון אנטונסקו, לשר הפנים לדאוג לנשיאת הטלאי על ידי יהודים בכל רחבי רומניה. שר הפנים הוציא חוזר המטיל את ההוראה החל מ-7 באוגוסט^[5], חודש ימים לפני שגרמניה הנאצית החליטה החלטה דומה^[6].

בימי השלטון אנטונסקו נקט מנהיג יהודי רומניה, וילהלם פילדרמן, בדרך של הצפת השלטונות בבקשות שנוסחו מתוך חוש דיפלומטי והכרה עמוקה של המנטליות והשקפת הנמענים. לדוגמה מובא כאן תרגום של בקשה, מיום 6 בספטמבר 1941, שהגיש פילדרמן, יחד עם הרב הראשי אלכסנדר שפרן, לראש הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, הפטריארך ניקודים,(שנודע בהשקפות אנטישמיות מובהקות), בעניין ענידת הטלאי הצהוב:

”להוד רוממו��ו הקדוש, מצורף בזה העתק של הפניה מס' 1046 מיום 5 בספטמבר 1941, שהוגשה לשרי הפנים, האוצר והכלכלה הלאומית, בעניין חיוב כל היהודים, גברים, נשים וילדים, בעיר הבירה וברחבי הארץ לשאת סימן מזהה. לנשיאת הסימן המזהה יהיו השפעות חמורות על הסדר הציבורי, הכלכלה והפיננסים של המדינה. היות שהסימן המזהה הוא "כוכב דוד" (הכינוי הלועזי למגן דוד), שהוא קדוש באותה מידה לנצרות וליהדות, ובמיוחד שהאלוהות של ישו מבוססת על היותו מגזע דוד, ללא ספק פקודה זו מבזה את הדת בהציגה ללעג ולביזוי הנוצרים את אחד הסמלים הקדושים ביותר ומערערות תוך כדי כך את האמונה בדברים הקדושים. מה כבר ניתן להבין מנקודת מבט דתית, כאשר יוצאים מהכנסייה, לאחר שמיעת שירת התהילים של דוד ואהבת רעך ורואים איך מטמאים את הסמל של אחד מאבות מייסד הדת הנוצרית ואיך סמל זה משמש להסתה לשנאה נגד רעך. אנו מקווים, הוד רוממותך הקדוש שתועיל לקחת תחת חסות קדושתך את כיבוד הדת והאדם. אנו מבקשים... ”

מאמציהם של פילדרמן ושפרן הופעלו גם כלפי מלכת האם אלנה, ושגרירי שוודיה, שווייץ וטורקיה וגם נציג הצלב האדום. פרט לכך פילדרמן הפעיל את מלוא כישרונו בשיחותיו עם יון אנטונסקו (בעבר חברו לספסל הלימודים) ועם שרים נוספים. פילדרמן שלח לאנטונסקו תזכיר בו הסביר שהטלאי הצהוב לא הונהג בגרמניה ולא באיטליה, אלא רק בארצות כבושות וניגן בכך על רצונו של אנטונסקו להוכיח את עצמאות רומניה, גם כלפי גרמניה. התזכיר הגיע לאנטונסקו באיחור בגלל מחלתו של אנטונסקו. לאחר שאנטונסקו קרא את התזכיר יצאה הזמנה לפילדרמן לבוא אליו ביום ראשון (יום המנוחה ברומניה) למפגש, יחד עם יהודי נוסף, הוריה קלז'אן, בביתו הכפרי של אנטונסקו. פילדרמן ענה שמכוניתו הוחרמה ולא יוכל להשיג תחבורה ביום ראשון ועל כך נענה שמכוניתו של אנטונסקו תבוא לאסוף אותו. היהודי הנוסף, קלז'אן, לא השתייך למנהיגות היהודית, אך אנטונסקו הכיר אותו משום שהיה האדריכל שבנה לו בית לפני המלחמה. בראיון, שנמשך קרוב לשעה, העלה פילדרמן בעיות שונות, שחלקן נענו וחלקן לא, אך חובת ענידת הטלאי הצהוב ברומניה גופא בוטלה. בסיום המפגש ציין אנטונסקו את היחס השונה ליהודי ה"רגאט" (ה"ממלכה" -רומניה בגבולות שלפני מלחמת העולם הראשונה) לעומת יהודי המחוזות שסופחו מאוחר יותר, שהמשיכו לשאת את הטלאי הצהוב.

ערך מורחב – גטו קישינב

רצח יהודי בסרביה וצפון בוקובינה החל עוד לפני כניסת רומניה למלחמת העולם השנייה. בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב ניתנה יד חופשית לברית המועצות בבסרביה וצפון בוקובינה; במועד שהתאים לסובייטים - לאחר נפילת צרפת, המעצמה הערבה לגבולות רומניה, הגישה ברית המועצות לרומניה אולטימטום בו תבעה יציאת הממשל והצבא הרומני ממחוזות אלה לאלתר. הרומנים, שכוחם נפל בהרבה מכוחה של ברית המועצות, נאלצו לסגת תחת האולטימטום וברית המועצות השתלטה על חבלים אלה. במהלך היציאה החפוזה של הרומנים, הממשל הרומני ציווה על הצבא הרומני להגיש סיוע לרומנים הנמלטים מערבה, אל שטח רומניה, אך לא ליהודים. היהודים בחבלים האלה, הבינו שהם מועברים לשלטון הסובייטי והיו ביניהם כאלה שניסו להתחיל תקופה זו ברגל ימין על ידי הקבלת נציגי השלטון הסובייטי בלחם, מלח ודגלים אדומים - התנהגות זו נתפסה על ידי הרומנים כבגידה והעיתונות הרומנית האשימה את היהודים באובדן החבלים האלה עבור רומניה. חלק מקציני וחיילי רומניה הנסוגים מחבלים אלה החלו לעשות שפטים ביהודים, כנקמה על אובדן החבלים ובלט ביניהם לרעה המיור ולריו קארפ. גם פרעות דורוחוי היו על רקע זה^[8].

לפני כניסת הצבא הרומני לבסרביה ולבוקובינה במלחמת העולם השנייה כבר נקבעה מטרת "טיהור" המחוזות האלה מיהודים. הוראות רבות בנוגע ליהודים ניתנו בעל פה ובנוסף לכך, לפני נפילת המשטר של אנטונסקו הושמדו מסמכים רבים, לכן אין כיום תיעוד על המועד המדויקת ועל הפורום בו התקבלו ההחלטות לביצוע, אך התייחסויות מאוחרות יותר מאשרות שהיה כנראה סיכום בין אנטונסקו ובין היטלר בנוגע ליהודי המחוזות ה"חדשים".

אנטונסקו נתן את ההוראה הבאה: "את כל הרומנים והאוקראינים הפרו-קומוניסטים צריך לשלוח לגדה השנייה של הדניסטר (לכוון נהר הבוג), בעוד ש"כל בני המיעוטים מסוג זה" (כינוי ליהודים) יחוסלו".

רצח היהודים נעשה בשני שלבים: השלב הראשון היה בפרק הזמן שבין יציאת הצבא הסובייטי ועד כניסת הצבא הרומני; בשלב זה - מקומיים, בעיקר באזור" הכפרי, לקחו יוזמה (מסיתים רומנים נשלחו לפני שהגיע הצבא הרומני על ידי אנשי "המשרד השני" של המטכ"ל הרומני), התארגנו בכנופיות שתפסו יהודים, בזזו את רכושם, אנסו את הצעירות והרגו את כולם לבסוף. תועדו מקרים רבים, למשל - כנופייתו של איוון קודלו מבנילה, כנופייתו של המורה ולדימיר רוסו מסדיגורא ועוד. בשלב זה נרצחו עשרות אלפי יהודים.

השלב השני בוצע לאחר השתלטות הצבא הרומני על השטחים האלה. הייתה הוראה שלא בכתב, שהועברה בעל פה בין יחידות הצבא הרומני, להרוג ביהודים ולבזוז רכוש יהודי ללא חשבון ב-24 השעות הראשונות של הכיבוש (לפי השמועה שעברה בין היהודים, בשלושת הימים הראשונים). גם הצבאות הגרמניים שהשתתפו בכיבוש היו תחת פיקודו של אנטונסקו, לכן גם מעשיהם, כמו הפוגרום בבלץ, נופלים תחת אחריות ממשלת רומניה.

ההוראות המיוחדות, שהועברו בעל פה, יצרו בעיות, כי לא כולם היו מוכנים לבצען כלשונן. כדי להתגבר על כך נשלח ביום 29 ביוני מברק דחוף לכל הפרפקטים בבסרביה ובבוקובינה, שבו הצטוו "לירות, להעביד בפרך ולהרעיב את התושבים היהודים בכל שטחן של בסרביה ובוקובינה". בצ'טאטאה אלבה (המצודה הלבנה) קצין מקומי שלא הכיר את ההוראות-שבעל פה דרש הוראות בכתב - קולונל מרצ'ל פטלה נסע לשם במיוחד כדי להעביר את ההוראה, ולמחרת נרצחו שם 3,500 יהודים.

גזירת הגירוש לטרנסניסטריה בוצעה בהחלטיות, ומי שניסו לחזור למקומות מהם גורשו נענשו בחומרה הגדולה ביותר. לדוגמה, בכתב העת הרשמי "בוקובינה", מיום 9 באפריל 1943, פורסמה ידיעה קצרה, בה צוין שבני הזוג היהודים, גלדנר מאיר (Geldner Meyer) וגלדנר רג'ינה (Geldner Regina), שגורשו קודם לטרנסניסטריה, שבו בחשאי לצ'רנאוצי, התגלו והועמדו בפני בית הדין. בית הדין בראשות אלוף-משנה דוידאנו (Davideanu) ובהשתתפות סגן-אלוף ד"ר מונטאנו (Munteanu) ורב-סרן גריגורוביצה (Grigoroviţă) והתובע פוקובסקי פרנצ'יסק (Pocubschi Francisc) שפט אותם ודן אותם לעונש מוות^[9].

ערך מורחב – מרכז היהודים (רומניה)

עליית אנטונסקו והלגיונרים לשלטון ברומניה נעשתה בעת שהיהדות המקומית הייתה מאורגנת תחת "הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות ברומניה", מוסד שהונהג על ידי דוקטור וילהלם פילדרמן. בראש ההנהגה הדתית עמד הרב הראשי הצעיר אלכסנדר שפרן. לצד פילדרמן ושפרן כיהנו גם יוסף פינקס Josef M. Pincas, נשיא איחוד הקהילות הרומניות הספרדיות והרב הספרדי הראשי של יהודי רומניה, הרב שבתאי דז'אן Sabetay Y. Djaen. ביום 16 בדצמבר 1941 פורקה הפדרציה בכוח הצו המלכותי מס' 3415. פירוק הפדרציה נעשה לפי הצעתו של גוסטב ריכטר, היועץ הגרמני-נאצי לענייני יהודים שנשלח מגרמניה, כדי לסייע בידי אנטונסקו בטיפול ביהודי רומניה.

לאחר פירוק כל מוסדות היהודים הוקם במקומם מרכז היהודים ובראשו הוצב כנשיא ח. סטריטמן (H. Streitman) וכמזכיר כללי דוקטור ננדור גינגולד, יהודי שהמיר את דתו והיה נשוי לנוצרייה, ובדצמבר 1942 החליף גינגולד את סטריטמן בתפקיד הנשיא. ראש מרכז היהודים קיבל את הוראותיו מראדו לקה, מיופה הכוח מטעם שלטונות אנטונסקו בנושא יהודי רומניה.

למרות פירוק הפדרציה, המשיכה ההנהגה הקודמת בראשות פילדרמן לפעול במחתרת במהלך כל תקופת המלחמה. גם אנטונסקו עצמו פנה לפילדרמן, לאחר הדחתו, כדי לנסות להשיג באמצעות השפעתו על היהודים, הישגים ש"היהודים מטעם" לא הצליחו להשיג. כשפילדרמן לא נענה לדרישותיו (גיוס מס נוסף מהיהודים, מס בסכום של 4,000,000,000 לאו) לא היסס אנטונסקו והיגלה את פילדרמן לטרנסניסטריה, למרות היכרותם הקודמת (למדו יחד בבית הספר התיכון) ורק השתדלותה של מלכת האם אלנה הביאה להשבתו של פילדרמן כעבור 3 חודשים.

כאמור פילדרמן עמד בראש הנהגה לא רשמית שזכתה לכינוי "מועצת היהודים" והשתתפו בה גם הרב שפרן, עו"ד מישו בנבנישטי, כנציג התנועה הציונית, פ. פרוימסקו, נציג היהודים הספרדיים ועו"ד ארנולד שוופלברג. בדרך כלל התכנסה המועצה בביתו של הרב שפרן. פילדרמן עודד חלק מהיהודים הקשורים איתו לקבל תפקידים במרכז היהודים, כדי שיוכל לקבל אינפורמציה מבפנים וגם כדי שיוכל להשפיע על מהלכים. לאברהם לייבה זיסו, הוצעה הנהגת מרכז היהודים והוא דחה אותה בבוז באומרו שמדובר ב"בור שופכין" של הנאצים. הוא ביקר בחריפות את העמדה של פילדרמן וראה בכך שחלק מאנשיו קיבלו תפקידים במרכז, שיתוף פעולה מסוים עם האויב.

ערך מורחב – בני ערובה יהודים ברומניה של אנטונסקו

בתקופת מלחמת העולם השנייה כלאו שלטונות רומניה בני ערובה מבין ראשי הקהילה היהודית, כערובה להתנהגות צייתנית של האוכלוסייה היהודית, באיום מפורש של הוצאתם להורג על כל גילוי אי צייתנות.

לאחר פלישת הוורמכט והצבא הרומני לברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, פנה ב-30 ביוני משרד הפנים הרומני אל צבא רומניה ודרש לבצע מעצרים של יהודים עשירים או בעלי השפעה בתוך הקהילה היהודית ולכלוא אותם במחנות ריכוז בעריהם. במסגרת מעצרים אלה נכלאו בערי רומניה יהודים רבים, נשיאי קהילות, רבנים, וביניהם הרב הראשי של העדה הספרדית ברומניה, ד"ר שבתאי ג'אין, ומשמשים בקודש אחרים, אינטלקטואלים ואנשי תרבות, בעלי מקצוע וסוחרים. העצורים, שהיו בני 18 עד 60 נדרשו לכיבוד ותמיכה בחוקים ובצווים שהוציא השלטון ואיימו עליהם בהוצאה להורג על כל מעשה חבלה, ריגול, טרוריזם או פגיעה כלשהי באנשי הצבא הרומנים והגרמנים או על הימלטות ממחנות העבודה שהוקמו.

ערך מורחב – ניקוי השטח

בין ממשלת גרמניה הנאצית ובין ממשלת רומניה התנהל משא ומתן לגבי הכללת יהדות רומניה בפתרון הסופי הגרמני. הדיונים היו סודיים. מהצד הגרמני השתתפו 3–4 אנשים, כולל גוסטב ריכטר (המומחה הגרמני לבעיית היהודים שייעץ לרומנים) וקילינגר (הציר הגרמני ברומניה) ומהצד הרומני ידעו על כך רק יון אנטונסקו, מיכאי אנטונסקו וראדו לקה (הממונה הרומני על בעיית היהודים).

הגרמנים היו מעוניינים להעביר את יהודי רומניה למחנה ההשמדה בבלז'ץ, שם שופצו המתקנים ושוכללו כך שיכלו להמית 1000–1200 איש (מחצית של משלוח יומי מתוכנן) תוך 20–30 דקות. המחנה היה סמוך למסילת ברזל, אך יעילות התהליך הייתה תלויה בכך שהיהודים לא יידעו עד הרגע האחרון מה צפוי להם ויחשבו שהם נשלחים למחנות עבודה. מסיבה זו התנגדו הגרמנים לגירוש האלים של היהודים לטרנסניסטריה, כשמטרתם להרגיע לקראת הפעלת הפתרון הסופי לפי הנוסח שלהם.

גם הרומנים הפרו-נאצים היו מעוניינים לשמור על הסודיות, כדי שהיהודים המבוהלים לא יפנו לפוליטיקאים מהאופוזיציה, שעדיין נהנו מהשפעה מסוימת, וגם כדי למנוע לחצים אפשריים מכיוונן של מדינות זרות ואנשי דת נוצרים. הרומנים גם חיפשו דרכים להפיק רווחים, לכן ראדו לקה הכין תוכנית גירוש שונה במקצת, על פי התוכנית של לקה תותר הגירה לארץ ישראל של 3,000 יהודים בתמורה לתשלום שני מיליוני לאי. לקה הציג את תוכניתו לפני מיכאי אנטונסקו ב-11 בספטמבר 1942.

למרות האינטרס הקריטי לסודיות בשני הצדדים, הסוד דלף והשמועה פשטה על פני כל שטח טרנסילבניה. מקור השמועה היה במאמר שפרסם ריכטר, היועץ הגרמני, בו קרא ליהודים להתכונן לגירוש, שיתחיל בקרוב. ההסכמה, שהושגה בין הרומנים ובין הגרמנים, באה לידי ביטוי במכתב של היינריך מילר בו הודיע למרטין לותר, תת-מזכיר במשרד החוץ הגרמני, שגירוש יהודי רומניה ברכבות עומד להתחיל ב-10 בספטמבר 1942. הנהלת הרכבות ברומניה הצטוותה להכין קרונות למטרה זו וגובשה תוכנית הסעים, אך התעוררו בעיות - כנראה בגלל חבלות מכוונות. התוכנית הוכנה על ידי ראדו לקה, שהעביר למשרד התחבורה הוראות מתאימות ב-24 בספטמבר^[10], ב-10 באוקטובר 1942 חתם יון אנטונסקו על צו להגלייתם של 40,000 יהודים מרומניה; סגנו, מיכאי אנטונסקו (שלא היה קרוב משפחתו), היה נחוש להתחיל בעיר טימישוארה, מחבל באנאט, ואולם ב-11 באוקטובר יון אנטונסקו החליט לדחות את הגירוש למועד שלא נקבע.

הפתרון הסופי לכל יהודי רומניה, על פי יוזמת הנאצים, לא יצא לפועל הודות להתערבותה של אם המלך הרומני המלכה אלנה וכן גורמים נוספים, שהוזעקו לפעול בנושא על ידי וילהלם פילדרמן, המנהיג הלא רשמי של יהדות רומניה ועל ידי הברון המומר והעשיר מאוד, פרנץ נוימן, ששמר על קשרים טובים עם הצמרת הרומנית. הללו לחצו על השלטון הרומני שלא להיענות לדרישות הנאצים ובכך הצילו את חיי שארית הפליטה ברומניה; עם זאת, יש גם הערכות שאי ביצוע התוכנית נבעה מהמפלה בקרב סטלינגרד ומנאום של ריבנטרופ בו הביע נכונות להיענות לתביעות ההונגריות (בניגוד לעמדת הרומנים) בנושא הסדר-הגבולות עם רומניה^[11].

ריכטר המאוכזב כתב ב-11 באוקטובר 1942 מאמר בעיתון Bukarester Tageblatt תחת הכותרת "משרתי היהודים" ובו האשים את נוימן ואת פילדרמן בהכשלת תוכניתו. את המאמר שלח ריכטר לאדולף אייכמן ב-15 בנובמבר 1942, כהסבר לכישלונו בשילוח יהודי רומניה. ב-26 בנובמבר פנו השגריר הגרמני ברומניה, פון קילינגר וגוסטב ריכטר למיכאי אנטונסקו, כדי לקבל הסברים, מדוע אין שילוח של יהודי רומניה. מיכאי אנטונסקו השיב שהשליט, יון אנטונסקו, החליט רק לקחת בחשבון את פתרון גירוש יהודי רומניה לפי התוכנית המסוימת, אך בינתיים דחה את המימוש. לאחר קרב סטלינגרד השיב השלטון הרומני בצורה רשמית לגרמניה, שהפתרון ליהדות רומניה טמון רק בהגירה^[12].

בין רומניה ובין גרמניה הנאצית ובנות הברית שלה האחרות היו יחסים מורכבים. רומניה תרמה למאמץ המלחמתי הרבה מאוד חיילים, אוצרות דגן, נפט ועוד ובתמורה הייתה אמורה לקבל השבה לגבולותיה של בסרביה ובוקובינה, חימוש צבאה בנשק מודרני ותקוות לשינוי עתידי בתכתיב וינה, כך שצפון טרנסילבניה תשוב לריבונותה. הדברים לא התנהלו לשביעות רצונה של רומניה, צבאה לא קיבל את החימוש המובטח ופיזורו ברחבי רוסיה הגדיל מאוד את החששות מפני התקפה הונגרית או בולגרית, כשהחיילים הרומנים הרחק ממולדתם. גרמניה הנאצית שמחה על היריבות בין רומניה ובין הונגריה וסחטה משתיהן ככל יכולתה. בפגישה בויניצה, בספטמבר 1942, בין מיכאי אנטונסקו, שהיה שליט רומניה בפועל (יון אנטונסקו היה חולה בתקופה זו) ובין היטלר, תבע הראשון שהכוחות הרומניים ירוכזו במקום אחד, נוח יותר מחזית סטלינגרד, תחת פיקוד רומני. מיכאי אנטונסקו דרש תמורת קורבנות רומניה "ערבויות פוליטיות" (ביטוי קוד להשבת צפון טרנסילבניה), השלמת חימוש היחידות הרומניות וערבויות לכך שהונגריה ובולגריה לא ינצלו את הימצאות הצבא הרומני מחוץ לארצו, כדי לתקוף את רומניה. כל דרישות רומניה נדחו והיטלר הסתפק באמירה שהוא ערב אישית לגבולות רומניה. פרט לכך ריבנטרופ תבע את מילוי התחייבות רומניה למסור לידי גרמניה את יהודיה.

הרומנים הגיעו למסקנה שלא קיבלו דבר תמורת מה שנתנו ולא נשאר להם מה לתת, פרט ליהודים, לכן החליטו לא למהר במסירתם לגרמנים. ב-13 באוקטובר 1942 ניתנה הוראה להפסיק את גירושי היהודים מרומניה לטרנסניסטריה. יהודים שכבר נאספו, כדי ל��לוח אותם לטרנסניסטריה, לא נשלחו ובהמשך שוחררו^[13].

ערך מורחב – העלייה מרומניה

הגירת היהודים מרומניה הייתה, לפחות תאורטית, אפשרית ונעשתה בעידוד השלטונות, בתקופה שקדמה לקיץ 1941 ובתקופה שלאחר סתיו 1942 ועד אוגוסט 1944. פליטים יהודים שהגיעו ממדינות אירופיות אחרות הורשו לעבור הלאה דרך הנמלים הרומניים, בדרך כלל לכיוון ארץ ישראל. גם יהודי הרגאט, שהיו אזרחים רומנים לפני שנת 1918, הורשו להגר, להבדיל מיתר יהודי רומניה שנשלחו למחנות בטרנסניסטריה. החקיקה האנטישמית, הרומניזציה, הפוגרומים ביאשי, בדורוחוי ובבוקרשט, הגלייתם ורציחתם של יהודי בסרביה, בוקובינה, דרום טרנסילבניה והבאנאט, הכול הועבר כמסר שאינו משתמע לשתי פנים - היהודים אינם רצויים ברומניה ואין להם עתיד במדינה זו.

הספינה סטרומה יצאה מרומניה עם עולים במועד הרה אסון - ב-6 בדצמבר 1941 הכריזה בריטניה מלחמה נגד רומניה; נוסעי סטרומה יצאו ברכבת מבוקרשט אל קונסטנצה בבוקרו של 7 בדצמבר, המועד בו התקיפו היפנים את פרל הארבור; ב-12 בדצמבר הכריזה רומניה מלחמה על ארצות הברית, היפנים כבשו את האי גואם והצבא הגרמני, ששעט לתוך ברית המועצות, נעצר לראשונה מול מוסקבה. מצב הספינה היה גרוע, המנוע התקלקל ומספר הנוסעים עלה על המותר. בריטניה סירבה לאפשר לנוסעי האניה להגיע לארץ-ישראל וטורקיה לא איפשרה לנוסעי "סטרומה" (פרט לבודדים בעלי ויזה בריטית) לרדת לחוף. לאחר משא ומתן הסכימו הבריטים להתיר לילדים ונערים בספינה בגילאים 11–16 את הכניסה לארץ ישראל (ההנחה הייתה שילדים רכים יותר בשנים יתקשו להיפרד מהוריהם). אך חילוקי דעות על דרך מעברם לארץ עיכבו את ביצוע ההחלטה. בסופו של דבר החליטו הטורקים לגרור את הספינה אל המרחב הימי. כאשר שהתה "סטרומה" במימי הים השחור צוללת סובייטית שיגרה לעברה טורפדו והטביעה את האניה. מכל נוסעיה שרד רק ניצול אחד.

בשנת 1942 יצאו מנמלי רומניה, באישור שלטונות רומניה, עוד שמונה כלי שיט קטנים, שנשאו על סיפונם מספר קטן יותר של עולים. לפני סתיו 1942 היו השלטונות הרומניים מוכנים לאפשר הגירת 3,000 יהודים בלבד תמורת תשלום של שני מיליוני לאי. אחרי מועד זה הציעו שלטונות רומניה לאפשר הגירת 75,000 עד 80,000 יהודים תמורת כמה עשרות מיליארדי לאי. השלטונות הרומניים הטילו על היהודים מס נסיעה של 40,000 לאי לנפש, בנוסף לתשלום ההפלגה שגובהו היה כ-600 דולרים אמריקאיים.

בתקופה שבין מרץ 1941 ובין סתיו 1942 נאסרה ההגירה, משום ששליט רומניה, המרשל יון אנטונסקו, על פי סיכום עם גרמניה הנאצית, התכונן לשלוח את כל יהודי "הרגאט" להשמדה במחנה בלז'ץ בפולין, וכבר החלו בתיאומי לוחות זמנים של רכבות לשם כך. רק לאחר ששינה את טעמו בלחץ אנשי רוח והכנסייה הותרה שוב ההגירה. למרות כל האמור לעיל, בתקופה שבה הותרה העלייה, יצאו מרומניה רק 17 כלי שיט עם 4,500 יהודים. הרומנים לא סייעו, אלא רק נתנו את הסכמתם, תמורת שלמונים. על קציני הים הרומנים נאסר לעבוד עבור היהודים, כלי השיט שהיו ברשות היהודים הוחרמו במסגרת ה"רומניזציה", והוטל איסור על ארגונים יהודים להיות בעלים של כלי שיט. במצב זה, בתקופת מלחמה, הארגונים היהודים יכלו רק לשכור, במחירים מופקעים, כמה כלי שיט זרים במצב ירוד למדי. הספינה Darien II, שהפליגה בפברואר 1941 עם 522 נוסעים, הצליחה להגיע ליעדה. האוניה Milka יצאה מקונסטנצה ב-30 במרץ עם 243 מהגרים, Belacit יצאה ב-4 באפריל עם 120 ילדים יתומים משורדי טרנסניסטריה ו-30 משגיחים, קזבק שיצאה ביום 6 ביולי 1944 עם יותר מ-700 נוסעים. בלילה שבין 3 ובין 4 באוגוסט 1944 יצאו מקונסטנצה הספינות: בולבול, מורינה ומפקורה. הספינה מפקורה, שהובילה יותר משלוש מאות נוסעים, הוטבעה על ידי כלי שיט גרמניים, נוסעים שלא טבעו נקטלו ביריות מקלעים ורק 5 נוסעים ו-6 מלחים ניצלו ונמשו על ידי הספינה בולבול.

התנועה הציונית ברומניה, בהנהגת אברהם לייב זיסו, פעלה גם במהלך מלחמת העולם השנייה - בעקבות החלטה סודית של ממשלת בריטניה, עליה נודע לאנשי המוסד לעלייה ב', כי הכניסה לארץ ישראל תאושר לכל יהודי שיגיע לטורקיה. הסכמה נדרשה גם מהצד הרומני, שבו שלטה באותה העת ממשלתו הפשיסטית של המרשל יון אנטונסקו. בחודש מאי 1944, במסגרת גילוי עצמאות לאומית ולקראת סוף המלחמה, אישרה הממשלה הרומנית לסוכנות היהודית להקים משרד הגירה והצהירה כי מדיניות זו לא נועדה לסייע ליהדות רומניה בלבד, אלא גם ליהודים ממרכז אירופה ומדרומה. הקמת המשרד אושרה סופית בידי אנטונסקו עצמו ב-9 ביוני ובמכתב הסיכום של הפגישה ננקב בשמה של הספינה קזבק, יחד עם שלוש ספינות נוספות, ככאלו שיורשו להפליג תחת דגל זר מרומניה, ואשר ישאו על סיפונן "יתומים מטרנסניסטריה, פליטים יהודיים ממדינות אחרות שאינם יכולים להישאר עוד ברומניה, ופליטים אחרים".

גוסטב ריכטר, היועץ הגרמני לבעיית היהודים, שפעל ליד ממשלת רומניה, התנגד בתוקף לעלייה ותבע איסור של הגירת יהודים ואיסור פעילות ציונית - מטרתו הייתה שכל היהודים הרומנים יכללו בפתרון הסופי. חלק מהשלטונות ברומניה התנגדו לעלייה בטענה שהעוזבים הם הצעירים והעשירים והנשארים ברומניה הם הזקנים והעניים, שיזדקקו לתמיכת המדינה. בחודש אוגוסט 1944, זמן קצר לפני הפיכת 23 באוגוסט 1944, הציע ראדו לקה, הממונה מטעם הממשלה על מרכז היהודים (רומניה), לבטל את המוסד שעסק בארגון העלייה^[14].

ערך מורחב – ההשבה לרומניה של שארית המגורשים לטרנסניסטריה

בעקבות תבוסות חוזרות ונשנות של צבאות גרמניה הנאצית ורומניה נענו בסופו של דבר שלטונות רומניה להפצרות נציגי יהדות רומניה ואישרו את שיבתם לרומניה של שרידי המגורשים לטרנסניסטריה.

הצעד הראשון בכיוון זה נעשה בהחלטת "ועדת הסדר" מיום 30 בספטמבר 1943, שאישרה לאותם יהודים, שגורשו לטרנסניסטריה בגלל הפרת תקנות וסיימו לרצות את עונשם, לשוב לרומניה. למרות האישור, הם לא היו הראשונים ששבו, הראשונים היו יוצאי דורוחוי, שגורשו ב"טעות". דורוחוי הייתה חלק מהרגאט ויהודי הרגאט לא גורשו קבוצתית, אך שינוי המפה של רומניה לפני הגירושים הביא לצירוף דורוחוי לבוקובינה ויהודי בוקובינה נידונו לגירוש. הכרה ב"טעות" אפשרה את שובם של שרידי יהודי דורוחוי לרומניה^[15].

שיבת היתומים מטרנסניסטריה היא פרק ייחודי בתולדות יהדות רומניה. לקראת תום המלחמה התברר כי ישנם מאות ילדים יהודים יתומים שנותרו בגיטאות טרנסניסטריה. הרב מסקולן, אליעזר זוסיא פורטוגל, שניצל בעצמו מהשואה בצ'רנוביץ, לקח על עצמו לאסוף את היתומים ולהביאם לבוקרשט, שם פתח עבורם בית יתומים שבו החלו לחזור לשיגרת חיים נורמלית. הודות לפועלו זכה לכינוי "אבי היתומים".

במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחו לרומניה עשרה צנחנים מהיישוב הארץ ישראלי, כולם דוברי רומנית. הצנחנים היו: אבא ברדיצ'ב, דב הררי, יצחק בן-אפרים, אריה פיכמן (Arie Fichtman), אריה גוקובסקי, ברוך קמין, אוריאל קנר (Mielu Kanner), ריקו לופסקו (Ricu Lupescu), יצחק שחם מקרסקו (Itzhac Macarescu) ושייקה דן. אבא ברדיצ'ב הוצנח ליוגוסלביה ולא הצליח לעבור את הגבול לרומניה, לכן שונתה משימתו והוא נשלח לעזור בסלובקיה. מאוחר יותר, כאשר ניסה לעבור את הגבול להונגריה, נעצר ונשלח למאוטהאוזן שם נשפט, נידון למוות והוצא להורג. אריה פיכמן ואריה גוקובסקי הוצנחו במקום הלא נכון ונלכדו כמעט מיד. הם נחקרו, נכלאו והשתחררו בסוף המלחמה. גם ריקו לופסקו ויצחק מקרסקו נלכדו עם נחיתתם ונשלחו למחנות מעצר, אך השתחררו בסוף המלחמה. יצחק בן אפרים, שייקה דן ולאחריהם דב הררי, ברוך קמין ולבסוף אוריאל קנר, לא נתפסו, יצרו קשר עם הקהילה היהודית וארגנו את יהודי בוקרשט להתגוננות עצמית. אחרי המלחמה עסקו הצנחנים בארגון הבריחה.

גם בין הצנחנים שנשלחו לארצות אחרות היו מבין יוצאי רומניה, כמו יונה רוזן, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין שנשלח להונגריה.

ערך מורחב – חסידי אומות עולם מרומניה ומולדובה

עד קיץ 2004 נרשמו ביד ושם 20,205 חסידי אומות העולם כשרק 60 מתוכם מרומניה. היו עוד רבים שפעלו למען הצלת יהודים, אך אין תיעוד על פעולותיהם ולעיתים אפילו לא יודעים את שמם. ביום 14 במרץ 1944, 370 יהודים ממחנה "טריכטי" Trichati עבדו בהכפלת מסילת הברזל אל אודסה. מפקד המחנה, איש אס אס, החליט שלפני נסיגת הצבא הגרמני צריכים לירות ביהודים, אך ברגע האחרון הגיע סיור רומני בפיקודו של סמל והם מנעו זאת.

ערך מורחב – בית הדין העממי (רומניה)

בהתאם להחלטה מספר 5 של ועידת יאלטה ולסעיף 14 בתנאי הפסקת האש^[16], רומניה פעלה להעמדתם לדין של מי שפשעו פשעים נגד השלום ופשעי מלחמה. באפריל 1945 פורסם הצו-חוק 312 שסיפק את הבסיס החוקי להקמת בתי הדין העממיים ונקיטת האמצעים המשפטיים נגד החשודים ובהמשך הנאשמים בפשעי מלחמה. "בית הדין העממי" (ברומנית: Tribunalul poporului) היה כינוים של שני בתי דין מיוחדים שהוקמו ברומניה לאחר מלחמת העולם השנייה כדי לשפוט את פושעי המלחמה הרומנים על מעשיהם בתקופת המלחמה. שני בתי הדין פעלו האחד בבוקרשט והשני בקלוז'. בתי הדין פעלו זמן קצר, בין 26 במאי 1945 ל-28 ביוני 1946.

בבית הכנסת הגדול של בוקרשט מוצג מוזיאון השואה של רומניה. בשנת 2009 הוקמה בבוקרשט אנדרטת השואה.

ברומניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, השלטון הקומוניסטי העלים את השואה וזכרה תוך טשטוש ייחוד הקורבן היהודי. קורבנות השואה הוצגו לפי השתייכותם למדינות השונות תוך הסתרת יהדותם. במעשים הואשמו הנאצים ומשתפי הפעולה וטושטש תפקידו של השלטון והעם הרומני. שנים רבות של העלמה עשו את שלהן ולאחר נפילת הקומוניזם המשיכו לטעון את אותם הטיעונים ושערורייה גדולה פרצה כשנשיא רומניה הכחיש את חלקה של רומניה בשואה ואת קיום השואה בתחומי רומניה. לאחר לחצים בינלאומיים מארצות המערב ומישראל, הקים הנשיא איליאסקו ועדת היסטוריונים שתדון בסוגיה. הוועדה, שכללה את ההיסטוריון הישראלי ז'אן אנצ'ל, מחבר המחקר על שואת יהודי רומניה, הוציאה דו"ח מפורט שגרר מסקנות מרחיקות לכת, לגבי החינוך וההנצחה ברומניה.

פאול גומה, סופר רומני היושב בצרפת, ייסד סוג מיוחד של הכחשה/הצדקה של השואה בשטחים שנשלטו על ידי רומניה. לפי גומה, יהודי בסרביה ובוקובינה פגעו בכוחות צבא רומניה בעת נסיגתו ממחוזות אלה לאחר האולטימטום הסובייטי, לפני מלחמת העולם השנייה, בימים שבין 28 ביוני ובין 3 ביולי 1940. פגיעות אלה, לדברי גומה, הצדיקו את העונש שהוטל על היהודים על ידי יון אנטונסקו. גומה וחסידיו הרבים, מאשימים את היהודים בהבאת הקומוניזם לרומניה והופכים בכך את הצדדים, הם המאשימים והיהודים הנאשמים. בעיקרון תורת גומה טוענת שהייתה שואה, אך היא לא הייתה כל כך גדולה, בחלקה הייתה עונש מוצדק על "פשעי" היהודים ובחלקה נבעה ממעשים חריגים ולא מוצדקים של בני העם הרומני שכעסו על היהודים.

בשנת 1947 אמיל דוריאן הוציא דו"ח מפורט על מצב הקהילה בשנת 1946.

גם ברומניה של 2014 יש תופעות של שכתוב היסטוריה לכיוון זה, כך למשל, העיתון הרומני הנפוץ România Liberă יצא במאמרים ההופכים פושעי מלחמה, שרצחו באכזריות יהודים, כמו ויורל קארפ, לגיבורים שהרגו למען מולדתם טרוריסטים אדומים^[17].

• פרעות דורוחוי
• מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט
• פרעות יאשי
• גטו קישינב
• טבח סרמאשו
• מגילת החורבן של יהודי רומניה
• האנטישמיות ברומניה
• התנצרות יהודים ברומניה בתקופת השואה
• סימון יהודי רומניה, בתיהם ועסקיהם
• היום הלאומי לציון השואה ברומניה

• תולדות השואה - רומניה מאת ז'אן אנצ'ל, הוצאת יד ושם.
• פנקס הקהילות - רומניה הוצאת יד ושם, כרך א', עמודים קמא עד רג.
• "de zile de teroare 370" בעברית "370 ימים של טרור" מאת העיתונאי Radu Bălaş והמשורר Kocsis Francisko.
• Dennis Deletant, "Hitler’s Forgotten Ally - Ion Antonescu and His Regime, Romania 1940–44" (באנגלית)
• רות גלסברג-גולד, אתמולים אבודים, הוצאת יד ושם, 2000
• אמיל דוריאן,Raport general asupra situatiei comunitatii pe anul 1946 (דין וחשבון כללי על מצב הקהילה היהודית לשנת 1946)

• הדו"ח הסופי של הוועדה לחקר השואה ברומניה, 2004 באנגלית או ברומנית.
• אמיר בראון, ‏סיפורם של יהודי רומניה בשואה כמעט ולא סופר - איך זה קרה?, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 29 ביולי 2016
• הספר השחור כרך א' (באנגלית)
• הספר השחור כרך ב' (באנגלית)
• הספר השחור כרך ג' (באנגלית)
• מרקו רוזן, "שואה תחת שלטונו של אנטונסקו" - נתונים היסטוריים וסטטיסטיים (ברומנית)
• אתר ויויד
• עדות אופינית של ניצול בעברית.
• ריאיון עם חוקר שואת יהודי רומניה, ז'אן אנצ'ל, באתר יד ושם
• מקורות חקר בנושא שואת יהודי רומניה, באתר יד ושם
• השואה - אזהרה מההיסטוריה ברומנית, כולל תמונות ממרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט.
• יהודי באנאט ודרום טרנסילבניה בתקופת השואה ברומנית
• הפולחן היהודי תחת שלטון אנטונסקו
• הקהילה היהודית הרומנית - השארותם בחיים של יהודי רומניה
• יהודי באנאט ודרום טרנסילבניה בשנות מלחמת העולם השנייה ברומנית
• גדעון רפאל בן-מיכאל, יהדות רומניה בשואה – טרנסניסטריה, המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ – חיפה
• השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה באתר של יד ושם
• יצחק ארצי, מגילויי הארכיון הנאצי על עליית יהודים מרומניה בשנות ה-40, מעריב, 4 באוקטובר 1963
• ד"ר מאיר אבנר, החרמת רכושם של היהודים ברומניה, דבר, 7 באפריל 1941
• חגי חיטרון, ספר: מה היה חלקם של אזרחי רומניה בשואה על אדמתם?, באתר הארץ, 2 במאי 2011
• לורנס ויינבאום, ‏מקום שם הזיכרון הוא קללה והשכחה - ברכה, נתיב 98-99, יוני 2004
• ליאה בנימין, "המצב המשפטי של היהודים וההשפעות היום-יומיות של החקיקה האנטי-יהודית 1940 - 1944 (ברומנית)
• השואה ברומניה
• Holocaustul evreilor din Romania - Evreii in societatea romaneasca (ברומנית)
• HOLOCAUSTUL ÎN ROMÂNIA (ברומנית)
• HOLOCAUSTUL ÎN ROMÂNIA (ברומנית) בקישור יש עדויות מוקלטות ומוסרטות של ניצולי השואה ברומניה.

היסטוריה של רומניה

נסיכות מולדובה • ולאכיה • הנסיכויות הרומניות המאוחדות • אלכסנדרו יואן קוזה • קרול הראשון, מלך רומניה • מלחמת הבלקן השנייה • רומניה במלחמת העולם הראשונה • הפלישה הרומנית לבסרביה וסיפוחה לרומניה (1918) • רומניה בין מלחמות העולם • תכתיב וינה • רומניה במלחמת העולם השנייה • שואת יהודי רומניה • פדיון יהודי רומניה • פדיון בני המיעוט הגרמני ברומניה • גאורגה גאורגיו-דז' • ניקולאה צ'אושסקו • המהפכה הרומנית (1989) רומניה