משרד החוץ הפדרלי

משרד החוץ הפדרלי
Auswärtiges Amt
	סמליל משרד החוץ
	בניין משרד החוץ החדש בברלין (במרכז) עם הרייכסבנק לשעבר (משמאל)
מידע כללי
מדינה	גרמניה
תחום שיפוט	גרמניה
סוכנות בת	שגרירות גרמניה בפראג
תאריך הקמה	1870
חוק	Gesetz über den Auswärtigen Dienst
ממשלה	ממשלת גרמניה
שר	אנאלנה ברבוק
תאריך כניסה	8 בדצמבר 2021
מטה מרכזי	משכן הרייכסטאג לשעבר
עובדים	11,652
תקציב	3.725 מיליארד אירו
	אתר האינטרנט הרשמי של משרד החוץ הפדרלי
קואורדינטות	52°30′53″N 13°23′58″E / 52.514722°N 13.399444°E

משרד החוץ הפדרלי (בגרמנית: Das Auswärtige Amt, בקיצור AA) הוא משרד החוץ של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה והסוכנות פדרלית האחראית הן על מדיניות החוץ של גרמניה והן על יחסיה עם האיחוד האירופי. זהו משרד ברמת קבינט.

המונח "אאוסוורטיגס אמט" היה שמו של משרד החוץ שהוקם בשנת 1870 על ידי הקונפדרציה הצפון-גרמנית, שהפך אז למשרד החוץ של הקיסרות הגרמנית בשנת 1871. מונח זה עדיין משמש כשמו הרשמי משרד החוץ הגרמני כיום (2019). בין השנים 1871–1919 את משרד החוץ ניהל מזכיר החוץ, ומאז 1919 המשרד מנוהל בידי שר החוץ של גרמניה. החל מחודש דצמבר 2021 המשרד מנוהל בידי שרת החוץ אנאלנה ברבוק. מבנה המשרד שוכן בשכונת מיטה, הנמצאת במרכז ההיסטורי של ברלין.

היסטוריה

השנים המוקדמות

הקמה

האאוסוורטיגס אמט הוקם בשנת 1870 במטרה לנהל את מדיניות החוץ של הקונפדרציה הצפון-גרמנית, ומשנת 1871 את מדיניות החוץ של הקיסרות הגרמנית. משרד החוץ הונהג במקור על ידי מזכיר החוץ (ולכן בהתחלה לא נקרא משרד), ואילו קנצלר גרמניה, שבדרך כלל כיהן גם הוא כשר החוץ של ממלכת פרוסיה, נשאר אחראי על ענייני החוץ.

ימי ביסמרק

ערך מורחב – אוטו פון ביסמרק

שמו של אוטו פון ביסמרק הפך למילה נרדפת למדיניות חוץ מתוחכמת, והוא נודע בכל העולם עד לימינו כאחד מגדולי המדינאים בהיסטוריה.

בשנים הראשונות של מדינת הלאום הגרמנית בימי שלטונו של אוטו פון ביסמרק, היו למשרד החוץ שתי מחלקות: הראשונה לעניינים פוליטיים והשנייה לעניינים כלכליים, משפטיים וקונסולריים. לאחר פיטוריו של ביסמרק ב-1890 הוקמה מחלקה נוספת למדיניות קולוניאליסטית, שהופרדה משאר המחלקות ונקראה "רייכסקולוניאלמאט" ב-1907. כדי לשמור על שליטתו באאוסוורטיגס אמט, ביסמרק מינה את בנו, הרברט פון ביסמרק לתפקיד מזכיר המדינה. ביסמרק מינה את בנו חסר-ההשכלה לאור הצורך שלו באדם נאמן לחלוטין שינהל את האאוסוורטיגס אמט כשלא היה בסביבה. ביסמרק לא היה מקבל דעות המנוגדות לשלו, ורק הדיפלומטים שהיו נאמנים לו עלו לדרגה דיפלומטית גבוהה^[2].

מדיניות החוץ שביסמרק ניהל הייתה שקולה ופרגמטית, והתבססה על עקרון הריאל-פוליטיק, שלפיו את יחסי החוץ יש לנהל משיקולי תועלת, ולא על-פי אידאולוגיה או רגש. ביסמרק, הדמות הדומיננטית בייסוד האימפריה הגרמנית, עסק מזה שנים בביסוס מדיניות חוץ זהירה ופרגמטית. הקיסר החדש העדיף התרחבות טריטוריאלית מהירה וראוותנית על מנת "לשמור על מקומה של גרמניה מתחת לשמש". הישגיו של ביסמרק בתחום מדיניות החוץ נמחקו בתקופת שלטונו של וילהלם השני, קיסר גרמניה.

כמוסד בלעדי

כבר מראשיתו, האאוסוורטיגס אמט היה מאוד בלעדי מבחינה חברתית. כדי להצטרף אליו היה צורך בתואר אקדמי, עדיף תואר משפטי, ונדרש להוכיח כי יש למעוניין להצטרף הכנסה פרטית ניכרת. בשנת 1880 היה על המועמד להוכיח כי יש לו הכנסה פרטית של לפחות 6,000 מארק גרמני בשנה כדי להצטרף; עד 1900, הדרישה הייתה 10,000 מארק בשנה ובשנת 1912 המועמד צריך לפחות 15,000 מארק בשנה כדי להצטרף^[3]. דרישה זו מסבירה מדוע כל כך הרבה דיפלומטים גרמנים התחתנו עם נשים עשירות יותר, כיוון שללא עושר נשותיהן לא היו מצליחים להצטרף לאאוסוורטיגס אמט^[4].

דרישת ההכנסה שהתנו את ההצטרפות לאאוסוורטיגס אמט שונו רק בשנת 1918. אצילים היו מיוצגים יתר על המידה באאוסוורטיגס אמט. בתקופה הקיסרית, 69% מתוך 548 הגברים ששירתו באאוסוורטיגס אמט היו אצילים, וכל שגריר אחד בתקופת הרייך השני היה אציל. במאה ה-19, האמינו כי רק לאצילים יש המעמד החברתי והחסד הראוי לייצג לנכון את הרייך מחוצה לו כשגרירים^[5].

נוסף על כך, במשך כל תקופתו של האאוסוורטיגס אמט בשנים 1871–1945 היו הנוצרים הקתולים פחות מיוצגים באאוסוורטיגס אמט והיוו 15%-20% מאנשי האאוסוורטיגס אמט^[6]. האאוסוורטיגס אמט היה ברובו מוסד פרוטסטנטי עם מועמדים פרוטסטנטים לתפקידים שונים כמו שגרירים שהועדפו על פני המועמדים הקתולים. היהודים היו גם כן פחות מיוצגים באאוסוורטיגס אמט. בתקופה הקיסרית בין השנים 1871–1918, באאוסוורטיגס אמט היו רק שלושה יהודים, ועוד ארבעה יהודים שהמירו את דתם ללותרניזם כדי לקדם את הקריירה שלהם.

ימי וילהלם השני

ערך מורחב – וילהלם השני, קיסר גרמניה

אישיותו התיאטרלית והבלתי יציבה של וילהלם השני, קיסר גרמניה היקשתה על ניהול מדיניות חוץ ראויה, והביאה ליצירת סדרה של משברים בינלאומיים ותקריות, שנסבו על התנהגותו או אמירותיו הפזיזות^[7]. הוולגריזציה וההקצנה של הגותם המורכבת של הוגים כניטשה, טרייצ'קה והגל, והשפעתם של הוגים פאן-גרמנים כיוסטון סטיוארט צ'מברלין הביאו בגרמניה כולה לזן של לאומנות מיליטריסטית, שהשפעתה הייתה רבה במיוחד על הקיסר. הקיסר ניווט את המדיניות הגרמנית בחוסר יציבות, והשפעתו הפריעה לניהול מדיניות עקבית.

הוא היה המחליט האחרון בסוגיות של מדיניות חוץ, ולא הייתה עליו כל ביקורת פרלמנטרית, פרט לנושא המצומצם של התקציב. הוא שלט בעיתונות ודיכא את הביקורת על מדיניותו. עוד ב-1891 איבחן דיפלומט פורטוגזי שנפגש עמו כי "ייתכן שיום אחד תשמע אירופה את רעם הצבאות המתנגשים, רק בשל כך שבנשמתו של הדילטנט הגדול הזה בוערת התשוקה 'לדעת מלחמה', ליהנות מהמלחמה, הגוברת על התבונה, העצה, או החמלה על נתיניו"^[8].

הרייך השלישי

ערך מורחב – הרייך השלישי

ב-1933, הרוב המכריע של הדיפלומטים המשרתים באאוסוורטיגס אמט הגיע ממשפחות מהמעמד הגבוה, עם ייצוג נכבד של אנשי האצולה. ייצוג היתר של האצולה העניק לאאוסוורטיגס אמט מעמד אליטיסטי, והפך אותו לאחד המוסדות היוקרתיים ביותר בגרמניה. הודות להרכב המעמד הגבוה באאוסוורטיגס אמט, יכלו הדיפלומטים להרשות לעצמם בגדים יקרים מאוד, ואנשי המוסד נחשבו בדרך כלל ללובשי הביגוד הטוב ביותר בממשלת גרמניה כולה, ותרמו לתדמיתו הזוהרת והסגנונית של האאוסוורטיגס אמט. לא הייתה אף לא דיפלומטית אחת, ומלבד הנשים שהועסקו כמזכירות, פקידות ומנקות, לא היו לאאוסוורטיגס אמט שום דיפלומטית. אנשי האאוסוורטיגס אמט הקימו קבוצה אליטיסטית בה לכל דיפלומט היה תואר אקדמי (לפני שנות ה-50 של המאה ה-20 רוב הגרמנים לא למדו באוניברסיטה).

בחודש מרץ 1935 חידש אדולף היטלר את גיוס החובה. מעט גרמנים הלכו לאוניברסיטה באותם הימים, שכן חוק ההגנה הלאומי של מרץ 1935 (שהביא לגיוס חובה) פטר את הסטודנטים מהגיוס. מטרתו של היטלר להפוך את גרמניה למעצמה הגדולה ביותר של העולם הייתה למעשה יעד של מדיניות חוץ שהדיפלומטים אימצו אותו. בחודש מרץ 1933 הברון פרידריך וילהלם פון פריטוויטש וגאפרון, שגריר גרמניה בארצות הברית התפטר מתפקידו בטענה כי אין הוא יכול לשרת במצפון טוב את הממשלה הנאצית. בכך הוא היה החבר היחיד באאוסוורטיגס אמט שהתפטר במחאה על מדיניות המשטר הנאצי.

לאחר מלחמת העולם השנייה

ראו גם – כניעת גרמניה הנאצית

לאחר תבוסתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה בחודש מאי 1945, גרמניה נכבשה בידי בעלות הברית והמדינה הגרמנית בוטלה בידיהן. המדינה נוהלה כאזורי כיבוש בשליטת ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת וברית המועצות. בחודש אוגוסט 1949 הוקמה מחדש ממשלת גרמניה באזורי הכיבוש המערביים, (גרמניה המערבית) שבשנותיה הראשונות היו לה סמכויות מוגבלות מאוד. בחודש אוקטובר 1949 הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית) במה שהיה האזור הסובייטי. בעוד שגיאורג דרטינגר כבר מונה לשר החוץ הראשון של גרמניה המזרחית ב-1949, לאור חוק הכיבוש של בעלות הברית אאוסוורטיגס אמט לא הוקם מחדש בגרמניה המערבית עד ל-15 במרץ 1951.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משרד החוץ הפדרלי בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של משרד החוץ הפדרלי (בגרמנית, באנגלית, בצרפתית, בספרדית ובעוד ארבע שפות נוספות)

משרד החוץ הפדרלי, ברשת החברתית פייסבוק
משרד החוץ הפדרלי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
משרד החוץ הפדרלי, ברשת החברתית אינסטגרם
משרד החוץ הפדרלי, סרטונים בערוץ היוטיוב

הערות שוליים

^ "Budget 2015
^ Röhl 1994, p. 158
^ Röhl 1994, p. 151
^ Röhl 1994, p. 152
^ Röhl 1994, p. 154
^ Röhl 1994, p. 153
^ תומפסון, עמ' 355
^ פינסון, עמ' 307

[1] "Budget 2015

[הערה_ראשונה-2] Röhl 1994, p. 158

[3] Röhl 1994, p. 151

[4] Röhl 1994, p. 152

[5] Röhl 1994, p. 154

[6] Röhl 1994, p. 153

[7] תומפסון, עמ' 355

[8] פינסון, עמ' 307

[1]