התנצרות יהודים ברומניה בתקופת השואה

בתקופת שואת יהודי רומניה ושואת יהודי צפון טרנסילבניה יהודים רבים חיפשו מפלט מהחקיקה האנטישמית ומהגורל המסתמן על ידי המרת דתם לאחד מזרמי הנצרות ברומניה. ב-8 באוגוסט 1940 נחתם צו-חוק מספר 2,651, שאסר נישואים מעורבים בין רומנים על פי ה"דם" ובין יהודים^[1] וכתוצאה מכך יהודי או יהודיה, שרצו להינשא לרומני או לרומניה, היו חייבים קודם כל להפסיק להיות יהודים, כלומר, להתנצר.

בשנים 1936 עד 1939, כשרק התחילה החקיקה האנטישמית, התנצרו בכל רחבי רומניה הגדולה 676 יהודים. בשנים 1941 עד 1944 מספר המתנצרים רק ברחבי הרגאט הגיע ל-1,361, אשכנזים וספרדים גם יחד. בצ'רנוביץ, שם חיו כ-52,000 יהודים, התנצרו כאלף וחמש מאות, אך יש הטוענים שהיו שם רק 850 מומרים. בקישינב, שם חיו כ-42,000 יהודים נשארו רק 99, כנראה מומרים. לפי עדות של דוד דורון, בימים הראשונים של כיבוש קישינב, בקיץ 1941, היו כמה משפחות שהתנצרו והלכו עם צלב על החזה וכך ניצלו מהגליה.

בין 292,149 יהודים שנותרו בגבולות רומניה בשנת 1942 היו 4,631 מומרים, 1,743 מתוכם היו מומרים לנצרות אורתודוקסית, 613 יוונים קתוליים, 1546 רומיים-קתוליים, 360 בני הכנסייה הרפורמית ההונגרית, 231 לותרנים ו-138 נוצרים בני זרמים אחרים.

ב-18 במרץ 1941 השלטונות הוציאו את הצו-חוק מספר 711, ששינה את סעיף 44 בחוק הדתות. בסעיף הזה, שציין זכותו של כל אדם שמלאו לו 18 שנים להמיר את דתו, בסוף הסעיף הייתה הסתייגות לגבי אנשים הסובלים מבעיות, שלא מאפשרות להם להפגין רצון חופשי והצו-חוק הוסיף כעת גם את היהודים. בהצגת החוק הוסבר שמטרתו היא למנוע כל ניסיון להסתרת המוצא היהודי ולהגן על האישות האתנית הרומנית מעירוב עם דם יהודי.

המוסדות הכנסייתיים השונים הגיבו בצורות שונות לצו האוסר את התנצרות היהודים. הפטריארכיה האורתודוקסית העבירה ב-2 במרץ 1942 מכתב לראש הממשלה והודיעה בו שלמרות שהצו מונע את פעולתה הגואלת, היא מכבדת את החוק ואינה מטבילה יהודים. הכנסייה הרומית-קתולית ניהלה מאבק של ממש נגד הצו, כשהיא מזכירה הסכם שנחתם ב-1927 בינה ובין ממשלת רומניה ובו הוכרה זכותה להמיר לנצרות רומנו-קתולית את המבקשים זאת^[2]. הכנסייה גם הזעיקה למאבק זה את נציג הותיקן בבוקרשט, שהציף את משרד החוץ הרומני בהמון פניות.

המשך המרות הדת עוררו תרעומת בחוגי השלטון וב-30 באפריל 1942 הוחלט לנקוט נגדן באמצעי ענישה משמעתיים ופלילים. מסיבות פוליטיות הוחלט לא לנקוט בסנקציות נגד אנשי הדת הממירים את הדת אצל היהודים, אלא רק נגד היהודים הממירים את דתם. בשלב ראשון הוחלט לשלוח מעבר לבוג (לטרנסניסטריה) את המומרים הטריים יחד עם משפחותיהם, פרט למומרים לקתוליות. אפילו המרשל יון אנטונסקו, ראש המדינה, היה מעורב בנושא זה - במזכר ששלח משרד הפנים לקבינט הצבאי ב-27 במאי 1942 מצוין שהמרשל שמע על כומר של הכנסייה הרפורמית ההונגרית שהטביל לנצרות במהלך השנה 39 יהודים ולכן אנטונסקו ציווה שהיהודים ישלחו מעבר לבוג.

ב-4 בפברואר 1943 דנה מועצת השרים על העמדה מול הכנסייה הקתולית, על היחסים המורכבים עם הכס הקדוש ועם הונגריה, הגאה, בין השאר, גם בקתוליות שלה, לכן בסיכום הוחלט לשמור על מראית עין של יחסים טובים, אך לעבור להצקות של היהודים שהמירו את דתם, כדי להרתיע יהודים אחרים מהמרת הדת לקתוליות, כמו כן, הודיעו לכנסייה, שרומניה מכירה בזכות הכנסייה להמיר את דת היהודים, אך מעשה זה לא משנה את המעמד האזרחי והחוקי של היהודים. יתר על כן, המרת דת נזקקה לשינוי ברשומות הרשמיות, אך הפקידים סירבו לבצע זאת. חוק אחר, שחוקק לפני כן, אסר על יהודים להינשא לבני דתות אחרות והסטטוס הלא ברור של המומרים יצר בעיות נוספות בתחום זה. לדוגמה, מרגרטה דרגושאן מבוקרשט, בת להורים מומרים, שבעצמה התנצרה בשנת 1935, ניסתה להינשא לנוצרי אורתודוקסי וסורבה בנימוק שהיא נחשבת ליהודיה ואסור ליהודיה להינשא לנוצרי.

• Lya Benjamin, Prigoană și rezistență în istoria evreilor din România, פרק 3 עמודים 81 עד 106 (ברומנית)
• Iaacov Geller, Rezistența spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului עמודים 131 עד 138 (ברומנית)