צ'רנוביץ
| |||
      | |||
| פוטומונטז' של צ'רנוביץ. בכיוון השעון: 1. אוניברסיטת צ'רנוביץ, בעבר ארמון המירטופוליט של בוקובינה; 2. המוזיאון לאמנויות; 3. בניין מגורים ברח' האוניברסיטה מס. 9; 4. כיכר התיאטרון; 5. הבניין ברחוב אולהה קוביליאנסקה 2; 5. "הבית הגרמני" ברחוב אולהה קובילאנסקה | |||
| מדינה |
 אוקראינה | ||
|---|---|---|---|
| אובלסט |
 צ'רנוביץ | ||
| חבל ארץ | בוקובינה | ||
| ראש העיר | רומן ואסיליוביץ' קליצ'וק | ||
| שפה רשמית |
אוקראינית  | ||
| תאריך ייסוד | 1408 | ||
| שטח | 153 קמ"ר | ||
| גובה | 248 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 265,471 (1 בינואר 2021) | ||
| ‑ צפיפות | 1625 נפש לקמ"ר (2001) | ||
| קואורדינטות | 48°18′0″N 25°56′0″E / 48.30000°N 25.93333°E | ||
| אזור זמן | UTC +2 | ||
| http://www.city.cv.ua | |||
  | |||
צ'רנוביץ (באוקראינית: Чернівці, "צֶ'רְנִיבְצִי"; ברוסית: Черновцы, "צֶ'רְנוֹבְצִי"; ברומנית: Cernăuţi, "צֶ'רְנַאוּץ", בגרמנית Czernowitz "צ'רנוביץ", ביידיש: טשערנאָוויץ או טשרנוביץ) היא עיר מחוז בצפון בוקובינה, כיום באוקראינה, השוכנת על גדת הנהר פרוט, סמוך לגבול עם צפון רומניה, כ-650 קילומטר מדרום־מערב לבירה קייב. שטח העיר כ-150 קילומטר רבוע.
צ'רנוביץ הייתה למשך כמעט מאתיים שנה בירת חבל בוקובינה תחת שלטון אוסטרי ואחר כך רומני. היא עיר מודרנית, ובה מבנים בעלי אדריכלות נאה, פסלים, אנדרטות, פארקים ירוקים וכיכרות רבות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשיתה של העיר במבצר עתיק מתקופת רוס של קייב, ששמו "Chern" – "שחור". המבצר שכן על הגדה השמאלית של הנהר פרוט, בגבולה הדרומי של ווהלין, ונקרא "שחור" בשל צבען הכהה של חומותיו והאדמה השחורה הפורייה שסביבו.
בשנת 1259 הכובשים המונגולים הרסו את המבצר. בעקבות הכיבוש התפתח היישוב במיקום אסטרטגי נוח יותר, על הגדה הימנית של הנהר פרוט.
בין השנים 1359–1774 הייתה צ'רנוביץ חלק מנסיכות מולדובה.
צ'רנוביץ מוזכרת לראשונה בכתובים ב-8 באוקטובר 1408, במכתב מהשליט אלכסנדרו הטוב לסוחרים בלמברג, ותאריך זה נחוג כל שנה כ"יום העיר".
ב-1457 נעשתה צ'רנוביץ עיר מסחר מרכזית. העיר נהרסה כמה פעמים בתקופה העות'מאנית. מ-1774 ועד 1919 שלטה בה אוסטריה במסגרות מדיניות שונות, והעיר הייתה לבירת ארץ הכתר בוקובינה. חלק ניכר מבתי העיר שסגנונם אירופי עתיק, מקורם בתקופה זו, הנחשבת בעיני תושבי העיר ל"תור הזהב". בשנת 1905 הוקם בית התיאטרון שפועל גם כיום.
לאחר התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1918, ממלכת רומניה שלטה בצ'רנוביץ ובסביבתה עד 1940, אז תפס הצבא האדום את העיר והיא סופחה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית השייכת לברית המועצות.
בתחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות במלחמת העולם השנייה, תפסה רומניה את השליטה בעיר וברוב אוקראינה הדרומית. לאחר הצלחת הצבא האדום בהדיפת צבאות מעצמות הציר, שבה העיר ב-1944 לשליטה סובייטית.
מ-1950 הידלדלה במהירות האוכלוסייה הרומנית בצ'רנוביץ ונהייתה מיעוט. כשהסובייטים השתלטו על בוקובינה, נמלטו רומנים רבים לרומניה או גורשו לסיביר. מ-1991, עם קריסת ברית המועצות, שייכת העיר לאוקראינה העצמאית. המיעוט הרומני בעיר ממשיך להצטמצם, בשל התבוללות תרבותית והגירה לרומניה.
אוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שנה | אוכלוסייה |
|---|---|
| 1775 | 2,300 |
| 1794 | 5,000 |
| 1832 | 11,000 |
| 1869 | 34,000 |
| 1890 | 54,200 |
| 1910 | 87,100 |
| 1930 | 112,400 |
| 1941 | 78,800 |
| 1970 | 187,000 |
| 1984 | 238,000 |
| 1989 | 295,000 |
| 2001 | 240,600 |
| 2013 | 259,897 |
במפקד האוכלוסין משנת 2001 מנתה אוכלוסייתה 240,621 נפש[1]. האוכלוסייה הורכבה מ-65 קבוצות אתניות שונות, העיקריות שבהן:
- אוקראינים: 79.8%
- רוסים: 11.3%
- רומנים: 4.5%
- מולדובנים: 1.6%
- פולנים: 0.6%
- יהודים: 0.6%
- אחרים: 1.2%
קהילה יהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קהילת יהודי צ'רנוביץ
בעבר הייתה בצ'רנוביץ אוכלוסייה יהודית גדולה. רבים מהיהודים הגיעו לצ'רנוביץ בתקופת המשטר האוסטרי, הסובלני יחסית למשטרים באזורים הסמוכים. מעניין במיוחד לגלות שורת מגיני דוד - אות להערכה שרחש האדריכל לרב המקומי, בראש אחד ממגדלי האוניברסיטה המפוארת של העיר, אשר שימש במקור למגורי המטרופוליט הנוצרי. האוכלוסייה היהודית הייתה מגוונת מאוד: רפורמיים, בהנהגת הרב אליעזר אליהו איגל וממשיכיו, שכונו בשם "ההולכים קדימה", אורתודוקסים, בהנהגת הרב בנימין אריה וייס וממשיכיו, שכונו "העומדים"[2], מתבוללים בתרבות הגרמנית, ציוניים, קומוניסטים ובונדיסטים. היהודים בצ'רנוביץ דיברו בשפה המבוססת על הגרמנית הווינאית ומתובלת במילים ובביטויים ביידיש ובאוקראינית. האוכלוסייה החרדית דיברה בעיקר יידיש.
בין השנים 1784–1805 רב העיר היה הרב חיים טירר, מגדולי תנועת החסידות, שנודע בכינוי "רבי חיים מצ'רנוביץ" או "הצ'רנוביצר", ונקרא גם "בעל באר מים חיים", על שם הספר שחיבר.
בבית העלמין היהודי בצ'רנוביץ נמצא קברו של רבי ישראל מרוז'ין מגדולי החסידות, ורבים נוהגים לפקוד את קברו.
ביוזמת נתן בירנבוים, ב-1908 נערכה בעיר ועידת הסופרים היהודים של שפת היידיש, שהכריזה על היידיש השפה הלאומית של היהודים.
בשנים 1912–1914 שימש סאלו וייסלברגר היהודי כראש העיר. בכתב העת היידי "טשערנאוויצר בלעטער" הופיעו יצירותיהם של איציק מאנגער, אליעזר שטיינברג ומשה אלטמן. כתב העת הופיע בשנים 1928–1938 עד שאסרו השלטונות את פרסומו. עורכו היה שמואל אבא סופר שנרצח ב-1941.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-50,000 יהודים, יותר משליש מאוכלוסיית העיר. באוקטובר 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה הקימו הרומנים את גטו צ'רנוביץ. במרץ 1944 היו בעיר כ-15,000 יהודים, כאשר נכבשה בידי הצבא האדום. לאחר סיום המלחמה פעל בעיר הרב מסקולן לאסוף ילדים יהודים שנשארו בכפרים בסביבה אצל הגויים כדי להבריח אותם את הגבול לבוקרשט[3].
לאחר סיום המלחמה הגיעו לעיר יהודים נוספים מן הסביבה. עם התפרקות ברית המועצות בתחילת שנות ה-90 היגרו רבים לישראל ולעולם המערבי. בתחילת המאה ה-21 חיו בעיר כ-5,000 יהודים. בתקופת הזוהר שלה, עשרות בתי כנסת שקקו חיים בצ'רנוביץ, אך בסוף המאה ה-20, שימש בית הכנסת המרכזי כבית קולנוע.
בתקופת המשטר הקומוניסטי האנטישמיות ה"קלאסית" בצ'רנוביץ דוכאה לרמה בה הייתה לא ניכרת במרחב הציבורי, פרט למדיניות הדיכוי האנטי-ציוני, למניעת ההתארגנות הקהילתית הכלל-ארצית ולמגבלות מסוימות של "נומרוס קלאוזוס" בקבלה לאוניברסיטה, ללימודי רפואה למשל. בדומה לעוד מקומות בברית המועצות, נאלצו משום כך צעירים יהודים, למרות כישוריהם, לנדוד לאוניברסיטאות בחלקים מרוחקים של ברית המועצות (באזורים בהם היו פחות יהודים מקומיים).
בשנת 2004 חודשה פעילות הקהילה בעיר על ידי שליח חב"ד, הרב מנחם מענדל גליצנשטיין, שמכהן גם כרב המחוז.
ביולי 2021 הודיע מושל מחוז צ'רנוביץ שיחזיר את המבנה ההיסטורי "הבית היהודי", שנבנה בשנת 1908, לידי הקהילה היהודית המקומית[4]. זו מתעתדת להעביר אל המבנה את בית הספר היהודי, משרדי הקהילה והמוזיאון היהודי. המבנה הוחרם מהקהילה בידי הנאצים בשנת 1941, ואחרי מלחמת העולם השנייה הולאם על ידי המשטר הסובייטי.
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]את העיר משמש נמל התעופה צ'רנוביץ.
ערים תאומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצ'רנוביץ אחת עשרה ערים תאומות, כדלהלן[5]:
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Florence Heymann - Le Crépuscule des lieux, Stock, Paris, 2003 (פלוראנס היימן – דמדומי המקומות – פריז 2003) (בצרפתית)
- אנדראה פשל (עורכת), צ'רנוביץ – מקום של עדות, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2006
- דפנה יזרעאל, בחזרה לצ'רנוביץ', סגולה 1 (אייר תש"ע, 4/2010)
- צבי יעבץ, צ'רנוביץ שלי: מקום שחיו בו אנשים וספרים, תל אביב: הוצאת דביר, דצמבר 2007
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של צ'רנוביץ (באוקראינית)- אתר האינטרנט הרשמי של צ'רנוביץ (באוקראינית)
צ'רנוביץ (אוקראינה), דף שער בספרייה הלאומית
צ'רנוביץ, ברשת החברתית פייסבוק- קהילת טשרנוביץ, היסטוריה של יהודי המקום, באתר דעת
- על יהדות צ'רנוביץ, באתר "קהילות"
- אהרן אפלפלד, עיר שהייתה ואיננה, באתר הארץ, 20 בפברואר 2008
- דפנה יזרעאל, בחזרה לצ'רנוביץ, מתוך 'סגולה - מגזין ישראלי להיסטוריה'
- רשימת ראשי עיריית צ'רנוביץ בתקופה האוסטרו-הונגרית, כולל תמונות של ראשי העירייה האחרונים (בגרמנית)
- השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה - בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם
- החיים בצ'רנוביץ לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה, מתוך "פרויקט עדות"
- יהודי צ'רנוביץ באנציקלופדיה יודאיקה(הקישור אינו פעיל) (באנגלית)
- "אהבתי להיזכר ברגעים של אושר" - החיים היהודיים בצ'רנוביץ, חלק א', באתר יד ושם
- "מילים העולות מתוך שתיקה" - השואה בצ'רנוביץ: הגירושים לטרנסניסטריה, חלק ב', באתר יד ושם
- מיכאל יעקובסון, האדריכל משה גיל: "השואה שלי היא אובדן הבית ובריחה מתמדת", באתר Xnet, 23 באפריל 2017
- צ'רנוביץ', צ'רנאוץ (Czernowitz Cernăuţi), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- צ'רנוביץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ועדת הסטטיסטיקה המרכזית של אוקראינה, מרשם אוכלוסין של שנת 2001
- ^ עסטרייך, המגיד, 9 במרץ 1864
- ^ https://youtu.be/oFZyMWG8LqE?list=PLVA6iCeBK_XLpvmXq2HvsvC_0zVtBn_T-&t=9272 https://youtu.be/oFZyMWG8LqE?list=PLVA6iCeBK_XLpvmXq2HvsvC_0zVtBn_T-&t=9622
- ^ אחרי הנאצים והקומוניסטים: "הבית היהודי" בן ה-114 חוזר לקהילה היהודית, באתר ynet, 12 ביולי 2021
- ^ רשימת ערים תאומות באתר של העיר (באוקראינית)