ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות/מאי 2017

יהדות סופיה היא קהילה יהודית שמתקיימת בעיר סופיה בירת בולגריה, מראשית המאה ה-14 ועד ימינו. בשלהי 1939 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה 26,092 נפשות והייתה הגדולה והמרכזית מקרב קהילות יהדות בולגריה.

קהילה רומניוטית התגוררה בסופיה לפחות מראשית המאה ה-14. בשלהי המאה ה-14 הגיעו לעיר מגורשים מממלכת הונגריה ובמהלך המאה ה-15 התיישבו בה גם יהודים שגורשו מצרפת ומבוואריה. בשלהי המאה ה-15, הגיעו לשטחי האימפריה העות'מאנית ובכלל זה לסופיה מגורשי ספרד ובעיר נמנו שלושה קהלים: ספרדים, אשכנזים ורומניוטים. בכמותם הגדולה שינו בהדרגה מגורשי ספרד את צביון הקהילות השונות, אשר נטמעו בהדרגה אל תוך הקהילה הספרדית.

יהודי סופיה, שהיו ברובם אוריינים ורב לשוניים, נחשבו על ידי השלטונות כמיעוט הנאמן לסולטאן העות'מאני, התבלטו כסוחרים אשר חלשו על היבוא והיצוא והיו עמילי מכס וגובי מיסים. תהליך נסיגת האימפריה העות'מאנית לווה במלחמות אזוריות, בעיקר מול האימפריה הרוסית, שהובילו להרעת המצב בשטחי בולגריה. יהודים רבים היגרו מהשטחים אותם איבדו העות'מאנים לתוך שטחי האימפריה ומקצתם התיישבו בסופיה. בראשית המאה ה-19 מנתה הקהילה 2,600 נפשות. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) שוחררה בולגריה מעול העות'מאנים וזכתה בעצמאותה. לאחר מלחמת העולם הראשונה התחולל בבולגריה משבר פוליטי, כלכלי ודמוגרפי שלווה בהגירה פנימית אשר לא פסחה על הקהילות היהודיות. קהילת סופיה הפכה לגדולה בקהילות יהודי בולגריה ובפרוץ מלחמת העולם השנייה, למעלה ממחצית מיהודי בולגריה התגוררו בעיר.

במרבית שלבי מלחמת העולם השנייה בולגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. על יהודי סופיה הוחל החוק להגנת האומה והגברים בגילאי 20 עד 40 נשלחו לעבודות כפייה. במרץ 1943 ניצלו בני הקהילה מגירוש אל מחנות ההשמדה, ובמאי גורשו יהודי העיר לערי השדה בבולגריה. לאחר המלחמה חודשה הפעילות הציונית. עם הקמת מדינת ישראל עלו מרבית בני הקהילה ארצה. ב-2022 התגוררו בסופיה כ-4,000 יהודים מתוך כלל יהודי בולגריה שמנו 5,500 נפשות.

יהדות סופיה היא קהילה יהודית שמתקיימת בעיר סופיה בירת בולגריה, מראשית המאה ה-14 ועד ימינו. בשלהי 1939 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה 26,092 נפשות והייתה הגדולה והמרכזית מקרב קהילות יהדות בולגריה.

קהילה רומניוטית התגוררה בסופיה לפחות מראשית המאה ה-14. בשלהי המאה ה-14 הגיעו לעיר מגורשים מממלכת הונגריה ובמהלך המאה ה-15 התיישבו בה גם יהודים שגורשו מצרפת ומבוואריה. בשלהי המאה ה-15, הגיעו לשטחי האימפריה העות'מאנית ובכלל זה לסופיה מגורשי ספרד ובעיר נמנו שלושה קהלים: ספרדים, אשכנזים ורומניוטים. בכמותם הגדולה שינו בהדרגה מגורשי ספרד את צביון הקהילות השונות, אשר נטמעו בהדרגה אל תוך הקהילה הספרדית.

יהודי סופיה, שהיו ברובם אוריינים ורב לשוניים, נחשבו על ידי השלטונות כמיעוט הנאמן לסולטאן העות'מאני, התבלטו כסוחרים אשר חלשו על היבוא והיצוא והיו עמילי מכס וגובי מיסים. תהליך נסיגת האימפריה העות'מאנית לווה במלחמות אזוריות, בעיקר מול האימפריה הרוסית, שהובילו להרעת המצב בשטחי בולגריה. יהודים רבים היגרו מהשטחים אותם איבדו העות'מאנים לתוך שטחי האימפריה ומקצתם התיישבו בסופיה. בראשית המאה ה-19 מנתה הקהילה 2,600 נפשות. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) שוחררה בולגריה מעול העות'מאנים וזכתה בעצמאותה. לאחר מלחמת העולם הראשונה התחולל בבולגריה משבר פוליטי, כלכלי ודמוגרפי שלווה בהגירה פנימית אשר לא פסחה על הקהילות היהודיות. קהילת סופיה הפכה לגדולה בקהילות יהודי בולגריה ובפרוץ מלחמת העולם השנייה, למעלה ממחצית מיהודי בולגריה התגוררו בעיר.

במרבית שלבי מלחמת העולם השנייה בולגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. על יהודי סופיה הוחל החוק להגנת האומה והגברים בגילאי 20 עד 40 נשלחו לעבודות כפייה. במרץ 1943 ניצלו בני הקהילה מגירוש אל מחנות ההשמדה, ובמאי גורשו יהודי העיר לערי השדה בבולגריה. לאחר המלחמה חודשה הפעילות הציונית. עם הקמת מדינת ישראל עלו מרבית בני הקהילה ארצה. ב-2022 התגוררו בסופיה כ-4,000 יהודים מתוך כלל יהודי בולגריה שמנו 5,500 נפשות.

פודו דרומי הוא מין אייל ננסי בסוג פודו שבתת-משפחת איילי העולם החדש, החי בדרום הרי האנדים שבאמריקה הדרומית. הוא בין הפרסתנים הקטנים בעולם, והאייל הקטן ביותר לאחר קרובו הפודו הצפוני. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1782 בתור יעל קטן, ורק שנים רבות לאחר מכן הוכר כמין במשפחת האייליים. אין לו תת-מינים, אך אוכלוסיות על האיים נבדלות במקצת מהאוכלוסיות היבשתיות בגודל ובמראה. לפודו הדרומי צורת גוף קטנה ועגלגלה המאפשרת לו לצלול בסבך ולהיעלם, והוא מותאם היטב למחיה על מורדות ההרים: פרוותו גסה ועבה ומגינה עליו מפני רוחות וטמפרטורות נמוכות, מבנה גופו חסון ומוצק ורגליו קצרות ועבות. צבעו משתנה בין חום אפרפר-כחלחל בחורף לחום אדמדם בקיץ, עם גוון בהיר יותר בגחון, ברגליים ובאוזניים. גובהו של הפודו הדרומי בכתפיים כ-40 ס"מ בלבד ומשקלו 13 ק"ג לכל היותר. הדו-צורתיות הזוויגית נמוכה מאוד אצל מין זה, ומתבטאת בכך שהזכר כבד במעט מהנקבה והוא בעל קרניים זעירות דמויות מחט או קוץ.

הפודו בררן מאוד במזונו עקב דרישות האנרגיה הגבוהות של גופו וקצב חילוף החומרים המהיר שלו. הוא יונק טריטוריאלי החי רוב הזמן בבדידות, ונוהג לסמן את שטחו באמצעות הפרשות מבלוטות ריח המשמשות כסימן אזהרה לפודואים זרים להתרחק מהאזור. אף על פי שתתכן חפיפה בין הטריטוריות של הזכר והנקבה, הם פעילים בגפם ברוב ימות השנה ונראים יחדיו בעיקר בעונת הרבייה.

הפודו הדרומי מאכלס את החלק הדרומי של הרי האנדים באמריקה הדרומית, והוא נפוץ בעיקר בצ'ילה ובמידה פחותה בארגנטינה. תחום התפוצה הנוכחי של הפודו הדרומי מצומק יחסית לתחום ההיסטורי, עקב השמדת כ-90% מיערות הגשם הממוזגים באמריקה הדרומית. מלבד אובדן בית הגידול, הפודו הדרומי מאוים על ידי ציד לבשרו, פציעה על ידי כלבי בית, תחרות על מקורות מזון עם פרסתנים לא מקומיים שהוכנסו על ידי האדם, וכן על ידי לכידה לא חוקית בטבע למכירה בתור חיית מחמד. הרשימה האדומה של IUCN מסווגת את הפודו הדרומי כמין קרוב לסיכון (NT), והאוכלוסייה שלו נמצאת במגמת ירידה.

פודו דרומי הוא מין אייל ננסי בסוג פודו שבתת-משפחת איילי העולם החדש, החי בדרום הרי האנדים שבאמריקה הדרומית. הוא בין הפרסתנים הקטנים בעולם, והאייל הקטן ביותר לאחר קרובו הפודו הצפוני. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1782 בתור יעל קטן, ורק שנים רבות לאחר מכן הוכר כמין במשפחת האייליים. אין לו תת-מינים, אך אוכלוסיות על האיים נבדלות במקצת מהאוכלוסיות היבשתיות בגודל ובמראה. לפודו הדרומי צורת גוף קטנה ועגלגלה המאפשרת לו לצלול בסבך ולהיעלם, והוא מותאם היטב למחיה על מורדות ההרים: פרוותו גסה ועבה ומגינה עליו מפני רוחות וטמפרטורות נמוכות, מבנה גופו חסון ומוצק ורגליו קצרות ועבות. צבעו משתנה בין חום אפרפר-כחלחל בחורף לחום אדמדם בקיץ, עם גוון בהיר יותר בגחון, ברגליים ובאוזניים. גובהו של הפודו הדרומי בכתפיים כ-40 ס"מ בלבד ומשקלו 13 ק"ג לכל היותר. הדו-צורתיות הזוויגית נמוכה מאוד אצל מין זה, ומתבטאת בכך שהזכר כבד במעט מהנקבה והוא בעל קרניים זעירות דמויות מחט או קוץ.

הפודו בררן מאוד במזונו עקב דרישות האנרגיה הגבוהות של גופו וקצב חילוף החומרים המהיר שלו. הוא יונק טריטוריאלי החי רוב הזמן בבדידות, ונוהג לסמן את שטחו באמצעות הפרשות מבלוטות ריח המשמשות כסימן אזהרה לפודואים זרים להתרחק מהאזור. אף על פי שתתכן חפיפה בין הטריטוריות של הזכר והנקבה, הם פעילים בגפם ברוב ימות השנה ונראים יחדיו בעיקר בעונת הרבייה.

הפודו הדרומי מאכלס את החלק הדרומי של הרי האנדים באמריקה הדרומית, והוא נפוץ בעיקר בצ'ילה ובמידה פחותה בארגנטינה. תחום התפוצה הנוכחי של הפודו הדרומי מצומק יחסית לתחום ההיסטורי, עקב השמדת כ-90% מיערות הגשם הממוזגים באמריקה הדרומית. מלבד אובדן בית הגידול, הפודו הדרומי מאוים על ידי ציד לבשרו, פציעה על ידי כלבי בית, תחרות על מקורות מזון עם פרסתנים לא מקומיים שהוכנסו על ידי האדם, וכן על ידי לכידה לא חוקית בטבע למכירה בתור חיית מחמד. הרשימה האדומה של IUCN מסווגת את הפודו הדרומי כמין קרוב לסיכון (NT), והאוכלוסייה שלו נמצאת במגמת ירידה.

אלפנט הוא סרט דרמה אמריקאי משנת 2003, שכתב וביים גאס ואן סנט. הסרט עוקב אחר אירועי הירי המתרחשים בבית ספר תיכון הנמצא בפרוורי פורטלנד שבאורגון, ועלילתו מתארת באופן לא-ליניארי את יום הטבח מנקודת מבטן של הדמויות השונות במקביל. הסרט מבוסס בחלקו על אירוע הטבח בתיכון קולומביין, שהתרחש בארצות הברית בשנת 1999, ובצאתו לאקרנים בארצות הברית עורר מחלוקת, בין היתר כיוון שהיה הסרט העלילתי הראשון שעסק בנושא ושזכה לחשיפה בקנה מידה נרחב.

הסרט הוא השני בסדרת סרטי "טרילוגיית המוות" של ואן סנט, שמבוססים כולם על מקרי מוות שאירעו במציאות. הסרט זכה לתשבחות המבקרים, והוענק לו פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן בשנת 2003.

"אלפנט" ידוע בסגנונו האמנותי המיוחד, המאופיין במינימליזם, הן חזותי והן תוכני. בסרט כמעט שאין דיאלוגים משמעותיים ונעימות פסקול, הוא מאופיין בסצנות ובשוטים ארוכים במיוחד והצילום מאופיין בתנועות דולי איטיות. הסרט הוא דל-תקציב (תקציבו היה 3 מיליון דולר) ומשתתפים בו בעיקר שחקנים לא-מקצועיים, שהיו תלמידי תיכון בעת הצילומים.

אלפנט הוא סרט דרמה אמריקאי משנת 2003, שכתב וביים גאס ואן סנט. הסרט עוקב אחר אירועי הירי המתרחשים בבית ספר תיכון הנמצא בפרוורי פורטלנד שבאורגון, ועלילתו מתארת באופן לא-ליניארי את יום הטבח מנקודת מבטן של הדמויות השונות במקביל. הסרט מבוסס בחלקו על אירוע הטבח בתיכון קולומביין, שהתרחש בארצות הברית בשנת 1999, ובצאתו לאקרנים בארצות הברית עורר מחלוקת, בין היתר כיוון שהיה הסרט העלילתי הראשון שעסק בנושא ושזכה לחשיפה בקנה מידה נרחב.

הסרט הוא השני בסדרת סרטי "טרילוגיית המוות" של ואן סנט, שמבוססים כולם על מקרי מוות שאירעו במציאות. הסרט זכה לתשבחות המבקרים, והוענק לו פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן בשנת 2003.

"אלפנט" ידוע בסגנונו האמנותי המיוחד, המאופיין במינימליזם, הן חזותי והן תוכני. בסרט כמעט שאין דיאלוגים משמעותיים ונעימות פסקול, הוא מאופיין בסצנות ובשוטים ארוכים במיוחד והצילום מאופיין בתנועות דולי איטיות. הסרט הוא דל-תקציב (תקציבו היה 3 מיליון דולר) ומשתתפים בו בעיקר שחקנים לא-מקצועיים, שהיו תלמידי תיכון בעת הצילומים.

האגודה היהודית להגנת נערות ונשים הייתה אגודה יהודית בריטית שהוקמה בשנת 1885 על ידי מספר נשים מהאצולה היהודית הבריטית, במטרה להילחם בסחר בנשים יהודיות ולסייע בשיקומן של נערות יהודיות שעסקו בזנות. בהמשך דרכה הצטרפו לפעילים בה גם גברים. אגודה זו הובילה מאבק בינלאומי בסחר בנשים, סייעה לקורבנות הסחר ודאגה לשקם אותן. בתום מלחמת העולם השנייה סיימה האגודה את פעולתה.

האגודה היהודית להגנת נערות ונשים הייתה אגודה יהודית בריטית שהוקמה בשנת 1885 על ידי מספר נשים מהאצולה היהודית הבריטית, במטרה להילחם בסחר בנשים יהודיות ולסייע בשיקומן של נערות יהודיות שעסקו בזנות. בהמשך דרכה הצטרפו לפעילים בה גם גברים. אגודה זו הובילה מאבק בינלאומי בסחר בנשים, סייעה לקורבנות הסחר ודאגה לשקם אותן. בתום מלחמת העולם השנייה סיימה האגודה את פעולתה.

פגישתו עם אייכמן באה בעקבות הקשרים שקיים לפני עליית הנאצים לשלטון עם סוכן האס דה פרנץ רייכרט, שהזמין אותו לפגישה. הוא נפגש פעמיים עם אייכמן – בברלין ובקהיר – ודן על אפשרות להוצאה לפועל של עסקאות לעליית יהודים לארץ ישראל, אך הפגישות לא הניבו סיכום ברור.

דבר פגישותיו של פייבל פולקס עם הצמרת הנאצית לא נודע בארץ ישראל עד 1954, אז פורסמו רמזים ראשונים על העניין. פרטים ברורים יותר לגבי הפרשה פורסמו ב-1966 בשבועון הגרמני "דר שפיגל", אז גם פורסמה ברבים זהותו של פולקס, והפרשה עוררה סערה ציבורית בישראל.

קורותיו של פייבל פולקס נותרו עד היום אפופי מסתורין. הנאצים ראו בו בעל תפקיד בכיר בארגון "ההגנה" (כך הוצג על ידי רייכרט), בעוד שלמעשה לא החזיק בפועל בתפקיד רם כלשהו בארגון. ייתכן, עם זאת, שעמד בקשרים עם הנאצים בהוראת צמרת "ההגנה" ותוך שיתוף פעולה עם הארגון, אך לא ברור מה היה אופיים ומטרתם של קשרים אלו. מעבר לכך, עסק בשליחות דיפלומטית גם ב-1948 וב-1949, כשנשלח על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון לשוחח עם הארכיבישוף ג'ורג' חכים, על מנת להגיע להסדר עם ערביי ארץ ישראל.

פגישתו עם אייכמן באה בעקבות הקשרים שקיים לפני עליית הנאצים לשלטון עם סוכן האס דה פרנץ רייכרט, שהזמין אותו לפגישה. הוא נפגש פעמיים עם אייכמן – בברלין ובקהיר – ודן על אפשרות להוצאה לפועל של עסקאות לעליית יהודים לארץ ישראל, אך הפגישות לא הניבו סיכום ברור.

דבר פגישותיו של פייבל פולקס עם הצמרת הנאצית לא נודע בארץ ישראל עד 1954, אז פורסמו רמזים ראשונים על העניין. פרטים ברורים יותר לגבי הפרשה פורסמו ב-1966 בשבועון הגרמני "דר שפיגל", אז גם פורסמה ברבים זהותו של פולקס, והפרשה עוררה סערה ציבורית בישראל.

קורותיו של פייבל פולקס נותרו עד היום אפופי מסתורין. הנאצים ראו בו בעל תפקיד בכיר בארגון "ההגנה" (כך הוצג על ידי רייכרט), בעוד שלמעשה לא החזיק בפועל בתפקיד רם כלשהו בארגון. ייתכן, עם זאת, שעמד בקשרים עם הנאצים בהוראת צמרת "ההגנה" ותוך שיתוף פעולה עם הארגון, אך לא ברור מה היה אופיים ומטרתם של קשרים אלו. מעבר לכך, עסק בשליחות דיפלומטית גם ב-1948 וב-1949, כשנשלח על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון לשוחח עם הארכיבישוף ג'ורג' חכים, על מנת להגיע להסדר עם ערביי ארץ ישראל.

הוֹמוֹ פְלוֹרֵסִיֶּנְסִיס הוא מין נכחד מן הסוג אדם המיוחד בקומתו הנמוכה, כמטר אחד, שבגללה התפרסם בתקשורת בכינוי "הוביט". עצמות של מספר פרטים ממין זה התגלו החל משנת 2003 באי פלורס שבאינדונזיה, ובכללם גולגולת ושלד מפורטים של נקבה בוגרת אחת, וכן כלי אבן שבהם השתמשו ועצמות חיות נכחדות שאותן כנראה צדו. הנפח הפנימי של קופסת המוח בגולגולת הוא הקטן ביותר שנמצא בפרט בוגר כלשהו מסוג האדם – כשליש מגודל המוח של אדם בן-ימינו ודומה לגודלו של מוח קוף אדם.

מחלוקות מדעיות קיימות סביב פלורסיינסיס, וישנם חוקרים שסברו כי אין מדובר במין נפרד באבולוציה של האדם, אלא באוכלוסייה של המין האנושי בן ימינו הומו ספיינס שהייתה חולה בפגם גנטי או התפתחותי כלשהו, אולי צורה של מיקרוצפליה או תסמונת דאון. סברה זו נבעה בין השאר מן התארוך הראשוני המאוחר יחסית של הממצאים, 74 אלף עד 13 אלף שנים בלבד לפני זמננו, תקופה החופפת ברובה לתקופת הגירתו של האדם המודרני לאיי דרום מזרח אסיה ולאוסטרליה. ואולם בשנת 2016 תוקן התארוך של ממצאי פלורסיינסיס לתקופות מעט קדומות יותר – 190 אלף עד 50 אלף שנים לפני זמננו, לפי מספר שיטות שונות של תארוך רדיומטרי. לפי תארוך זה היה פלורסיינסיס בן-תקופתם של האדם הניאנדרטלי, האדם הדניסובי והאדם המודרני, אך קדום מבני האדם המודרניים הקדומים ביותר הידועים בדרום-מזרח אסיה ובאיי סונדה. בנוסף, מאובני אדם בלתי-מזוהים עדיין וכלי אבן מסותתים שנמצאו בפלורס מתקופות של עד לפני כמיליון שנה מצביעים על קדמוניותו של יישוב האדם באי, ובכך תומכים באפשרות של פלורסיינסיס כמין שמוצאו מהומו ארקטוס או ממיני הומינינים קדומים אף יותר.

הוֹמוֹ פְלוֹרֵסִיֶּנְסִיס הוא מין נכחד מן הסוג אדם המיוחד בקומתו הנמוכה, כמטר אחד, שבגללה התפרסם בתקשורת בכינוי "הוביט". עצמות של מספר פרטים ממין זה התגלו החל משנת 2003 באי פלורס שבאינדונזיה, ובכללם גולגולת ושלד מפורטים של נקבה בוגרת אחת, וכן כלי אבן שבהם השתמשו ועצמות חיות נכחדות שאותן כנראה צדו. הנפח הפנימי של קופסת המוח בגולגולת הוא הקטן ביותר שנמצא בפרט בוגר כלשהו מסוג האדם – כשליש מגודל המוח של אדם בן-ימינו ודומה לגודלו של מוח קוף אדם.

מחלוקות מדעיות קיימות סביב פלורסיינסיס, וישנם חוקרים שסברו כי אין מדובר במין נפרד באבולוציה של האדם, אלא באוכלוסייה של המין האנושי בן ימינו הומו ספיינס שהייתה חולה בפגם גנטי או התפתחותי כלשהו, אולי צורה של מיקרוצפליה או תסמונת דאון. סברה זו נבעה בין השאר מן התארוך הראשוני המאוחר יחסית של הממצאים, 74 אלף עד 13 אלף שנים בלבד לפני זמננו, תקופה החופפת ברובה לתקופת הגירתו של האדם המודרני לאיי דרום מזרח אסיה ולאוסטרליה. ואולם בשנת 2016 תוקן התארוך של ממצאי פלורסיינסיס לתקופות מעט קדומות יותר – 190 אלף עד 50 אלף שנים לפני זמננו, לפי מספר שיטות שונות של תארוך רדיומטרי. לפי תארוך זה היה פלורסיינסיס בן-תקופתם של האדם הניאנדרטלי, האדם הדניסובי והאדם המודרני, אך קדום מבני האדם המודרניים הקדומים ביותר הידועים בדרום-מזרח אסיה ובאיי סונדה. בנוסף, מאובני אדם בלתי-מזוהים עדיין וכלי אבן מסותתים שנמצאו בפלורס מתקופות של עד לפני כמיליון שנה מצביעים על קדמוניותו של יישוב האדם באי, ובכך תומכים באפשרות של פלורסיינסיס כמין שמוצאו מהומו ארקטוס או ממיני הומינינים קדומים אף יותר.

הערת שוליים הוא סרט דרמה ישראלי בבימויו של יוסף סידר ובכיכובם של ליאור אשכנזי ושלמה בראבא. הסרט עוסק באב ובנו, שניהם פרופסורים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. האב הוא איש שיטת המחקר הישנה, המתוסכל משום שהמחקר החשוב בחייו, עליו עמל עשרות שנים, הפך למיותר עקב תגלית של חוקר אחר. הבן הוא ידוען וגיבור הממסד – המייצג נאמנה את שיטות המחקר החדשות, שנתפסות כשטחיות בעיני האב.

הסרט זכה בפרס לתסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2011, שם הוצג בהקרנת בכורה ב-14 במאי 2011, וכן בתשעה פרסי אופיר לשנת 2011 בקטגוריות: הסרט העלילתי, בימוי, תסריט, שחקן ראשי, שחקן משנה, עריכה, עיצוב אמנותי, פסקול וצילום. הסרט נמנה עם חמשת המועמדים הסופיים לזכייה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2011 בטקס פרסי אוסקר ה-83, והיה לסרט הישראלי המכניס ביותר בקופות הכרטיסים בישראל בשנה זו.

הערת שוליים הוא סרט דרמה ישראלי בבימויו של יוסף סידר ובכיכובם של ליאור אשכנזי ושלמה בראבא. הסרט עוסק באב ובנו, שניהם פרופסורים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. האב הוא איש שיטת המחקר הישנה, המתוסכל משום שהמחקר החשוב בחייו, עליו עמל עשרות שנים, הפך למיותר עקב תגלית של חוקר אחר. הבן הוא ידוען וגיבור הממסד – המייצג נאמנה את שיטות המחקר החדשות, שנתפסות כשטחיות בעיני האב.

הסרט זכה בפרס לתסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2011, שם הוצג בהקרנת בכורה ב-14 במאי 2011, וכן בתשעה פרסי אופיר לשנת 2011 בקטגוריות: הסרט העלילתי, בימוי, תסריט, שחקן ראשי, שחקן משנה, עריכה, עיצוב אמנותי, פסקול וצילום. הסרט נמנה עם חמשת המועמדים הסופיים לזכייה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2011 בטקס פרסי אוסקר ה-83, והיה לסרט הישראלי המכניס ביותר בקופות הכרטיסים בישראל בשנה זו.

הדד הוא אל הסער ובכיר האלים בתרבויות הארמיות והאמוריות הקדומות שבצפון הלבנט. מקורות ומוקד פולחנו של הדד היה בעיר חלב לפחות מהאלף השלישי לפנה"ס, ומשם התפשט במהלך האלף השני לפנה"ס לתרבויות המסופוטמיות – הבבלית והאשורית (בשם אדד), לתרבות הכנענית (בשם בעל) ולתרבויות החורית והחִתִית (בשמות אל הסער האנטולי, תֶשוּבּ ותַרְחֻנְת). במישור המקומי התקיים פולחן הדד בשמו עם תוספת שמות אחרים, כגון בעל-הדד והדד-רמן.

רמזים בתעודות מהאלף השני לפנה"ס מצביעים על מקורות הבסיס המיתולוגי של הדד ונראה שאלה דומים בקו הסיפורי שלהם ובמשמעותם לסיפורי המיתולוגיה של בעל הכנעני, המוכרים מתעודות העיר אוגרית. בחלק מהמקורות נטען, שמיתוסים אלה התפתחו ראשית לגבי הדד ורק בשלב מאוחר יותר עברו והתקבעו במיתולוגיה הכנענית.

יצוגו האומנותי של הדד מוכר בעיקר כדמות אדם מזוקן, לבוש גלימה, בעל כתר קרניים לראשו, אלה או גרזן מונף בידו, חנית דמוית ברק בידו השנייה, רוכב על שור. בפולחן בעל הקשרים מלחמתיים, הוצג הדד רוכב על מרכבת מלחמה.

הדד הוא אל הסער ובכיר האלים בתרבויות הארמיות והאמוריות הקדומות שבצפון הלבנט. מקורות ומוקד פולחנו של הדד היה בעיר חלב לפחות מהאלף השלישי לפנה"ס, ומשם התפשט במהלך האלף השני לפנה"ס לתרבויות המסופוטמיות – הבבלית והאשורית (בשם אדד), לתרבות הכנענית (בשם בעל) ולתרבויות החורית והחִתִית (בשמות אל הסער האנטולי, תֶשוּבּ ותַרְחֻנְת). במישור המקומי התקיים פולחן הדד בשמו עם תוספת שמות אחרים, כגון בעל-הדד והדד-רמן.

רמזים בתעודות מהאלף השני לפנה"ס מצביעים על מקורות הבסיס המיתולוגי של הדד ונראה שאלה דומים בקו הסיפורי שלהם ובמשמעותם לסיפורי המיתולוגיה של בעל הכנעני, המוכרים מתעודות העיר אוגרית. בחלק מהמקורות נטען, שמיתוסים אלה התפתחו ראשית לגבי הדד ורק בשלב מאוחר יותר עברו והתקבעו במיתולוגיה הכנענית.

יצוגו האומנותי של הדד מוכר בעיקר כדמות אדם מזוקן, לבוש גלימה, בעל כתר קרניים לראשו, אלה או גרזן מונף בידו, חנית דמוית ברק בידו השנייה, רוכב על שור. בפולחן בעל הקשרים מלחמתיים, הוצג הדד רוכב על מרכבת מלחמה.

משמר הגבול או בראשי תיבות: מג"ב, הוא הזרוע המבצעית של משטרת ישראל, שמטרתהּ‏ לתת מענה לבעיות בנושאי ביטחון פנים, לוחמה בטרור, לחימה בפשיעה קשה, אבטחת מתקנים רגישים, אבטחת האזורים הכפריים ומאבק בהפרות סדר. מג"ב הוא כוח רב־תכליתי המסייע למשטרת ישראל ולצה"ל בטיפול בבעיות שבתחומי התמחותו, ומשמש גם כעתודה מרכזית להתערבות מיידית באירועים. מטה משמר הגבול נמצא בעיר לוד.

סדר הכוחות של משמר הגבול, נכון לשנת 2013, הוא למעלה מ-7,000 איש (כשליש מסדר הכוחות הכולל של משטרת ישראל). כוח האדם במג"ב מורכב בעיקר מלוחמים, המשמשים בתפקיד ביניים בין שוטר לחייל. להלכה סמכויותיו של שוטר מג"ב שוות לסמכויותיו של כל שוטר רגיל, אך לא כך הכשרתו, והוא מתמחה בלחימה כמו חייל. כמחצית מהשוטרים משרתים במשמר הגבול במסגרת שירות החובה שלהם והמחצית השנייה הם אנשי קבע מקצועיים. למג"ב כמה יחידות מיוחדות כגון: הימ"מ, הימ"ס והסמ"ג המתמחות בסוגים שונים של לחימה.

משמר הגבול הוקם בתחילה במסגרת צה"ל כחיל הספר שהיה קיים חודשים מספר לאחר קום המדינה ועסק בשמירת גבולות, והוקם רשמית כחיל משטרתי בשנת 1953. יחידות מג"ב פרושות בכל רחבי ישראל, מאילת ועד גבול לבנון, ובכל מקום הם כפופים למפקד האזור בו הם משרתים, כאשר ברוב חלקי הארץ הם כפופים למפקד המחוז המשטרתי וביהודה ושומרון — למפקד אוגדת איו"ש (לפיקוד צה"ל).

משמר הגבול הוא חיל חלוץ המשלב בני מיעוטים רבים המשרתים כלוחמים וכמפקדים בחיל וכן אוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. החיל מוביל גם בשילוב נשים בכל תפקידי הלוחמה, כולל ביחידות המיוחדות.

משמר הגבול או בראשי תיבות: מג"ב, הוא הזרוע המבצעית של משטרת ישראל, שמטרתהּ‏ לתת מענה לבעיות בנושאי ביטחון פנים, לוחמה בטרור, לחימה בפשיעה קשה, אבטחת מתקנים רגישים, אבטחת האזורים הכפריים ומאבק בהפרות סדר. מג"ב הוא כוח רב־תכליתי המסייע למשטרת ישראל ולצה"ל בטיפול בבעיות שבתחומי התמחותו, ומשמש גם כעתודה מרכזית להתערבות מיידית באירועים. מטה משמר הגבול נמצא בעיר לוד.

סדר הכוחות של משמר הגבול, נכון לשנת 2013, הוא למעלה מ-7,000 איש (כשליש מסדר הכוחות הכולל של משטרת ישראל). כוח האדם במג"ב מורכב בעיקר מלוחמים, המשמשים בתפקיד ביניים בין שוטר לחייל. להלכה סמכויותיו של שוטר מג"ב שוות לסמכויותיו של כל שוטר רגיל, אך לא כך הכשרתו, והוא מתמחה בלחימה כמו חייל. כמחצית מהשוטרים משרתים במשמר הגבול במסגרת שירות החובה שלהם והמחצית השנייה הם אנשי קבע מקצועיים. למג"ב כמה יחידות מיוחדות כגון: הימ"מ, הימ"ס והסמ"ג המתמחות בסוגים שונים של לחימה.

משמר הגבול הוקם בתחילה במסגרת צה"ל כחיל הספר שהיה קיים חודשים מספר לאחר קום המדינה ועסק בשמירת גבולות, והוקם רשמית כחיל משטרתי בשנת 1953. יחידות מג"ב פרושות בכל רחבי ישראל, מאילת ועד גבול לבנון, ובכל מקום הם כפופים למפקד האזור בו הם משרתים, כאשר ברוב חלקי הארץ הם כפופים למפקד המחוז המשטרתי וביהודה ושומרון — למפקד אוגדת איו"ש (לפיקוד צה"ל).

משמר הגבול הוא חיל חלוץ המשלב בני מיעוטים רבים המשרתים כלוחמים וכמפקדים בחיל וכן אוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. החיל מוביל גם בשילוב נשים בכל תפקידי הלוחמה, כולל ביחידות המיוחדות.

אונורה דה בלזק (20 במאי 1799 – 18 באוגוסט 1850) היה סופר ומחזאי צרפתי, ממייסדי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.

יצירתו הראשונה, "טרגדיה בחרוזים", נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים. לאחר מספר כישלונות עסקיים החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים. בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות.

בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולניה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר.

אונורה דה בלזק (20 במאי 1799 – 18 באוגוסט 1850) היה סופר ומחזאי צרפתי, ממייסדי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.

יצירתו הראשונה, "טרגדיה בחרוזים", נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים. לאחר מספר כישלונות עסקיים החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים. בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות.

בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולניה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר.

קרב גרניקוס (334 לפנה"ס) היה הקרב הראשון שנערך על אדמת האימפריה הפרסית, בין הצבא היווני-מוקדוני, שפלש לשטחיה בהנהגתו של אלכסנדר הגדול, לבין הצבא הפרסי. המצביאים הפרסים ניסו לבלום את התקדמותו של הצבא הפולש על גדות הנהר גרניקוס, אך כשלו בכך. היה זה הניצחון המשמעותי הראשון של אלכסנדר על צבאות האימפריה הפרסית.

קרב גרניקוס היה הקטן מבין שלושת הקרבות הסדורים שנערכו בין אלכסנדר לכוחותיה של האימפריה הפרסית (השניים האחרים היו קרב איסוס וקרב גאוגמלה), והוא ידוע בעיקר בזכות הצלת חייו של אלכסנדר בידי קלייטוס השחור. הניצחון בקרב שימש לתעמולה ביוון ובמוקדון למען אלכסנדר ומסעו הפרסי. לאחר תבוסת הצבא הפרסי, כבש אלכסנדר הגדול את מרבית שטחה של אסיה הקטנה ללא מאמץ רב.

קרב גרניקוס (334 לפנה"ס) היה הקרב הראשון שנערך על אדמת האימפריה הפרסית, בין הצבא היווני-מוקדוני, שפלש לשטחיה בהנהגתו של אלכסנדר הגדול, לבין הצבא הפרסי. המצביאים הפרסים ניסו לבלום את התקדמותו של הצבא הפולש על גדות הנהר גרניקוס, אך כשלו בכך. היה זה הניצחון המשמעותי הראשון של אלכסנדר על צבאות האימפריה הפרסית.

קרב גרניקוס היה הקטן מבין שלושת הקרבות הסדורים שנערכו בין אלכסנדר לכוחותיה של האימפריה הפרסית (השניים האחרים היו קרב איסוס וקרב גאוגמלה), והוא ידוע בעיקר בזכות הצלת חייו של אלכסנדר בידי קלייטוס השחור. הניצחון בקרב שימש לתעמולה ביוון ובמוקדון למען אלכסנדר ומסעו הפרסי. לאחר תבוסת הצבא הפרסי, כבש אלכסנדר הגדול את מרבית שטחה של אסיה הקטנה ללא מאמץ רב.

אבא חושי (23 במאי 1898 – 24 במרץ 1969) היה מנהיג ציוני, פעיל סוציאליסטי ופוליטיקאי, איש עבודה והתיישבות, מנהיג פועלים, חבר הכנסת הראשונה וממקימי ההסתדרות. זכור היום בעיקר בזכות כהונתו ארוכת השנים כראש עיריית חיפה (1951–1969), תפקיד שבו הטביע את חותמו באופן בולט על העיר, על אופייה ועל התפתחותה. בין היתר הקים את אוניברסיטת חיפה, את תיאטרון חיפה, את הכרמלית ואת תזמורת הנוער העירונית של חיפה.

אבא חושי (23 במאי 1898 – 24 במרץ 1969) היה מנהיג ציוני, פעיל סוציאליסטי ופוליטיקאי, איש עבודה והתיישבות, מנהיג פועלים, חבר הכנסת הראשונה וממקימי ההסתדרות. זכור היום בעיקר בזכות כהונתו ארוכת השנים כראש עיריית חיפה (1951–1969), תפקיד שבו הטביע את חותמו באופן בולט על העיר, על אופייה ועל התפתחותה. בין היתר הקים את אוניברסיטת חיפה, את תיאטרון חיפה, את הכרמלית ואת תזמורת הנוער העירונית של חיפה.

תעלת דנובה–הים השחור היא תעלה חפורה המתפצלת לשתי זרועות, ממערב למזרח, באורך 95.6 קילומטרים, 64.2 קילומטרים בזרוע הראשית ועוד 31.2 קילומטרים בזרוע המתפצלת מהזרוע הראשית. התעלה ראויה לשיט נהרות, מקשרת את נמל צ'רנוודה שעל הדנובה הישנה (זרוע אוסטרוב) עם נמל קונסטנצה בים השחור ומקצרת בכ-400 קילומטרים את אורך ההפלגה הדרושה כדי להגיע מהדנובה לים השחור. התעלה מחברת את נתיבי השיט האירופיים עם הים השחור ויוצרת נתיב שיט רצוף מקונסטנצה עד רוטרדם.

עבודות חפירת התעלה החלו ב-1949 ונפסקו ב-1953 לאחר מות יוסיף סטלין. ב-1976, ביוזמת ניקולאה צ'אושסקו, חודשו העבודות לפי תוכנית חדשה, והסתיימו בתעלה הראשית ב-26 במאי 1984. העבודות ליצירת הזרוע הנוספת התקיימו בין 1984 לבין 1987. ההשקעה בעבודות הייתה כשני מיליארד דולר, ועל פי ההערכות, החזרתה הייתה צפויה תוך 50 שנה. ההכנסות השנתיות מניצול התעלה מכניסות כשלושה מיליון אירו, ולפי נתון זה, החזרת ההשקעה תושלם לאחר 600 שנה.

במהלך העבודות נחפרו 294,000,000 מטרים מעוקבים של אדמה בתעלה הראשית ועוד 87,000,000 מטרים מעוקבים בתעלה הצפונית, סך הכל 25,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת סואץ ו-140,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת פנמה.

תעלת דנובה–הים השחור היא תעלה חפורה המתפצלת לשתי זרועות, ממערב למזרח, באורך 95.6 קילומטרים, 64.2 קילומטרים בזרוע הראשית ועוד 31.2 קילומטרים בזרוע המתפצלת מהזרוע הראשית. התעלה ראויה לשיט נהרות, מקשרת את נמל צ'רנוודה שעל הדנובה הישנה (זרוע אוסטרוב) עם נמל קונסטנצה בים השחור ומקצרת בכ-400 קילומטרים את אורך ההפלגה הדרושה כדי להגיע מהדנובה לים השחור. התעלה מחברת את נתיבי השיט האירופיים עם הים השחור ויוצרת נתיב שיט רצוף מקונסטנצה עד רוטרדם.

עבודות חפירת התעלה החלו ב-1949 ונפסקו ב-1953 לאחר מות יוסיף סטלין. ב-1976, ביוזמת ניקולאה צ'אושסקו, חודשו העבודות לפי תוכנית חדשה, והסתיימו בתעלה הראשית ב-26 במאי 1984. העבודות ליצירת הזרוע הנוספת התקיימו בין 1984 לבין 1987. ההשקעה בעבודות הייתה כשני מיליארד דולר, ועל פי ההערכות, החזרתה הייתה צפויה תוך 50 שנה. ההכנסות השנתיות מניצול התעלה מכניסות כשלושה מיליון אירו, ולפי נתון זה, החזרת ההשקעה תושלם לאחר 600 שנה.

במהלך העבודות נחפרו 294,000,000 מטרים מעוקבים של אדמה בתעלה הראשית ועוד 87,000,000 מטרים מעוקבים בתעלה הצפונית, סך הכל 25,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת סואץ ו-140,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת פנמה.

שייטת הטרפדות היא שם כולל למספר יחידות של חיל הים הישראלי שהפעילו ספינות טורפדו. ספינות אלו כונו בחיל הים הישראלי טרפדות. הן היו כלי שיט קטנים ומהירים שקיבלו את שמם מנשק הטורפדו שאותו נשאו. ספינות אלו הופעלו במשך קרוב ל-20 שנה, בשנים 1950–1969. הטרפדות החליפו את ספינות המשמר שהוצאו מהשירות. הן אורגנו תחילה במסגרת של שייטת: השייטת הקטנה, ואחר כך שייטת 5 ושייטת 15. בהמשך אורגנו הטרפדות בפלגות: פלגה 912, פלגה 914 ופלגה 915. הספינות הוצבו בבסיסי חיל הים בחיפה ובאילת ובהמשך גם בבסיס חיל הים באשדוד.

מומחים ימיים, יוצאי הצי המלכותי הבריטי וצי ארצות הברית, יעצו לראש הממשלה דוד בן-גוריון לרכוש כלי שיט קטנים ומהירים. הטרפדות נרכשו בארצות הברית, בבריטניה ובצרפת והגיעו לישראל החל משנת 1950. בהמשך נרכשו טרפדות גם באיטליה והיוו מרכיב חשוב בסדר הכוחות של חיל הים. הטרפדות פעלו לצד הקורבטות והפריגטות שהיו בשייטת הגדולה, ובהמשך לצד שייטת המשחתות במלחמת סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, במשימות ביטחון שוטף ובמבצעים חשאיים.

צוותה של טרפדת מנה 12 – 15 איש, ומהירותה המרבית הגיעה לכ-40 קשר (כ-74 קמ"ש).

שייטת הטרפדות היא שם כולל למספר יחידות של חיל הים הישראלי שהפעילו ספינות טורפדו. ספינות אלו כונו בחיל הים הישראלי טרפדות. הן היו כלי שיט קטנים ומהירים שקיבלו את שמם מנשק הטורפדו שאותו נשאו. ספינות אלו הופעלו במשך קרוב ל-20 שנה, בשנים 1950–1969. הטרפדות החליפו את ספינות המשמר שהוצאו מהשירות. הן אורגנו תחילה במסגרת של שייטת: השייטת הקטנה, ואחר כך שייטת 5 ושייטת 15. בהמשך אורגנו הטרפדות בפלגות: פלגה 912, פלגה 914 ופלגה 915. הספינות הוצבו בבסיסי חיל הים בחיפה ובאילת ובהמשך גם בבסיס חיל הים באשדוד.

מומחים ימיים, יוצאי הצי המלכותי הבריטי וצי ארצות הברית, יעצו לראש הממשלה דוד בן-גוריון לרכוש כלי שיט קטנים ומהירים. הטרפדות נרכשו בארצות הברית, בבריטניה ובצרפת והגיעו לישראל החל משנת 1950. בהמשך נרכשו טרפדות גם באיטליה והיוו מרכיב חשוב בסדר הכוחות של חיל הים. הטרפדות פעלו לצד הקורבטות והפריגטות שהיו בשייטת הגדולה, ובהמשך לצד שייטת המשחתות במלחמת סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, במשימות ביטחון שוטף ובמבצעים חשאיים.

צוותה של טרפדת מנה 12 – 15 איש, ומהירותה המרבית הגיעה לכ-40 קשר (כ-74 קמ"ש).

M1 קרבין הוא רובה קרבין חצי-אוטומטי בקליבר 0.3 אינץ' שיוצר בארצות הברית. הקרבין פותח ב-1942 על ידי חברת הנשק וינצ'סטר, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כרובה חצי-אוטומטי מקוצר וקל שנועד ללוחמי קו-אחורי (כגון מפעילי ארטילריה) ותומכי לחימה כנשק הגנה עצמית, במקום אקדח השירות קולט M1911. היותו רובה קל ומדויק, חצי-אוטומטי ומוזן מחסנית הפכו אותו לנשק פופולרי גם בקרב לוחמי צנחנים וכוחות קומנדו. הוא יוצר בלמעלה משישה מיליון יחידות, ושרת בכוחות המזוינים של ארצות הברית כשלושה עשורים, ומאוחר יותר שרת גם בקרב כוחות צבא ומשטרה של בעלות הברית של האמריקה, ביניהן ישראל. הקרבין שרת גם בצה"ל בשנותיו המוקדמות ושרת כארבעה עשורים במשטרת ישראל והמשמר האזרחי.

לקרבין פותחה גרסה אוטומטית בעלת נצרה-בוררת, ה-M2 קרבין, שהיה אחד מרובי הסער הראשונים וזכה לפופולריות רבה בקרב לוחמי הכוחות המזוינים של ארצות הברית. גרסה נוספת, ה-M3 קרבין, כללה כוונת טלסקופית עם אמצעי ראיית לילה אינפרא-אדום. רובים אלו יוצרו בכמויות קטנות יחסית ל-M1 קרבין.

M1 קרבין הוא רובה קרבין חצי-אוטומטי בקליבר 0.3 אינץ' שיוצר בארצות הברית. הקרבין פותח ב-1942 על ידי חברת הנשק וינצ'סטר, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כרובה חצי-אוטומטי מקוצר וקל שנועד ללוחמי קו-אחורי (כגון מפעילי ארטילריה) ותומכי לחימה כנשק הגנה עצמית, במקום אקדח השירות קולט M1911. היותו רובה קל ומדויק, חצי-אוטומטי ומוזן מחסנית הפכו אותו לנשק פופולרי גם בקרב לוחמי צנחנים וכוחות קומנדו. הוא יוצר בלמעלה משישה מיליון יחידות, ושרת בכוחות המזוינים של ארצות הברית כשלושה עשורים, ומאוחר יותר שרת גם בקרב כוחות צבא ומשטרה של בעלות הברית של האמריקה, ביניהן ישראל. הקרבין שרת גם בצה"ל בשנותיו המוקדמות ושרת כארבעה עשורים במשטרת ישראל והמשמר האזרחי.

לקרבין פותחה גרסה אוטומטית בעלת נצרה-בוררת, ה-M2 קרבין, שהיה אחד מרובי הסער הראשונים וזכה לפופולריות רבה בקרב לוחמי הכוחות המזוינים של ארצות הברית. גרסה נוספת, ה-M3 קרבין, כללה כוונת טלסקופית עם אמצעי ראיית לילה אינפרא-אדום. רובים אלו יוצרו בכמויות קטנות יחסית ל-M1 קרבין.

קרב יוטלנד היה הקרב הימי הגדול היחיד שהתחולל במלחמת העולם הראשונה. הקרב ניטש בים הצפוני, מצפון-מערב לחצי האי יוטלנד, ב-31 במאי 1916 בין הצי הקיסרי הגרמני לבין הצי המלכותי הבריטי. הוא נחשב לקרב המודרני הגדול ביותר בין אוניות שטח (להבדיל מנושאות מטוסים וצוללות), ולאחד מן הגדולים בהיסטוריה בכלל, הן בשל מספר כלי השיט שהשתתפו בו הן בשל עוצמת החימוש שלהם. הקרב סימן את תחילת הקץ של סיירת המערכה, והוא הראשון בו נטלה חלק (אם כי זניח) נושאת מטוסים.