עלילות בעל וענת

עלילות בעל וענת

לוח מאוגרית שבו מתוארת העלילה של בעל ומות
מידע כללי
שפת המקור	אוגריתית
סוגה	כתבים מקודשים
נושא	עלילות האלים
הוצאה
מקום הוצאה	אוגרית
תאריך הוצאה	מהמאות ה-15 עד ה-12 לפנה"ס
הוצאה בעברית
תרגום	עלילות האלים (צבי ושפרה רין) האלה ענת (מ.ד. קאסוטו) אלים וגיבורים (דוד אמיר)

עלילות בעל וענת (ידועות גם בשמות עלילות בעל וכן עלילות בעל ומות) הן אפוס מיתולוגי קדום, המספר את סיפורם של אלי כנען ואוגרית ונחשב למיתוס האוגריתי המרכזי והחשוב ביותר בשירה האוגריתית מהמאות ה-15 עד ה-12 לפנה"ס (תקופת הברונזה המאוחרת).^[1] העלילה שופכת אור על אמונותיהם ותפיסותיהם הדתיות של אנשי העיר אוגרית, ועל מחשבותיהם ומנהגיהם של אנשי ארץ כנען.

השירה, שהתגלתה בספריית הכהן הגדול בעיר אוגרית, כתובה על שישה לוחות (ועוד כמה שברים) ברמות שימור שונות. הלוחות מקוטלגים באותיות KTU.1.2 עד KTU.1.11.‏^[2]

הדמויות המרכזיות בשירה זאת הן: אל – ראש פנתאון האלים הכנענים המתואר בצלמיותיו כדמות מלך היושב על כיסא; בעל – אל הגשם, הסערה והפוריות; אחותו הנאמנה ענת – אלת המלחמה והציד, שמסייעת לו; האל ים – אל הימים והנהרות; מוֹת – אל השאול והמוות. במרכז העלילה מתרחשת מלחמה והתגוששות בין האלים על שליטה ומלוכה בארץ. האלים בעל וענת אחותו נאבקים באלים ים ומות. כאשר גוברים בעל וענת, הכוחות החיוביים, יש לבני האדם חיים, גשם ופריון, וכאשר גוברים ים ומות, שהם כוחות שליליים חזקים, סובלים בני האדם מבצורת, מעקרות, ממגפות, מהצפת נהרות ונחשולי מים, וממוות. ים נתפס בשירה כאל דמוני במיוחד, שעוזריו הן מפלצות ים נוראות.

אֵל, ראש פנתאון האלים הכנעני ובורא העולם, רוצה להמליך את אחד מילדיו כמלך הארץ, אך עשתר, אל כוכבי השמים ואחד המועמדים למלוכה, שמתואר כעריץ, משתלט על כס המלכות. ים, אל הימים והנהרות, מצליח להדיח את עשתר, ושולח שליח לאל כדי שיורה לכושר וחסיס, אל האוּמנות, לבנות לו ארמון בפסגת הר צפון כדי לבסס את מלכותו. מתיאורה של שפש (=שמש), מאור האלים, עולה כי אל מצדד בים וסובר שהוא שליט ראוי, והיא קוראת לעשתר להשלים עם המציאות. לעשתר לא נותר אלא לקונן על מר גורלו.^[3] בהמשך, מפנה ים את כוחו נגד בעל הדד, אל הגשם והחקלאות, הטוען לכתר. בעל בורח אל אספת האלים, וים שולח בעקבותיו שליחים לבקש שיסגירו לידיו את בעל ועבדיו, ומורה לשליחים שלא להשתחוות בפני האלים.^[4] האלים שישבו לאכול מבחינים בשליחי ים שעומדים זקופי קומה, עזי מצח וגאים, והם מרכינים את ראשם מפחד, וסופגים בשל כך גערה מבעל. אל מסכים לדברי השליחים שבעל יהיה עבדו של ים. בעל מתקומם ואוחז במאכלת כדי להרגם, אך ענת ועשתרת אחיותיו אוחזות בידיו ומרגיעות אותו, כי אין טעם להרוג את השליחים, באשר חובת האדון עליהם.^[5]

ערך מורחב – מלחמת אל הסער בים#עלילות בעל וענת: מלחמת בעל בים

בעל מודיע לשליחיו של האל ים כי בכוונתו להילחם על המלוכה בארץ וים נענה לאתגר. ענת הורגת את מפלצות הים הנוראות ששלח ים: התנין הגדול, לווייתן פתן בריח, ופתן עקלתון בעל שבעה ראשים, ובכך נפתחת מלחמתם של שני האלים. (על פי לוח אחר, בעל היה זה שניצח את עוזרי ים. ראו בהמשך) בתחילת המלחמה מציף ים את הארץ במי מלח והורס את היבולים, אך אחותו, שפש – אלת השמש שעומדת לימין בעל, עוזרת לבעל לייבש את הקרקע.

כושר וחסיס, אל האוּמנויות המוכשר, יוצר לבעל כלי נשק מאגיים שיעזרו לו במלחמתו נגד ים – יגרש ("מגרש") ואימר ("מניע"). יגרש הולמת בכתפיו של ים ואימר בקדקודו בין עיניו וכך הוא נופל לארץ. לאחר שים מוטל לארץ ונלכד, הורג אותו בעל ועל כך נוזפת בו עשתרת, על הפרת אתיקת המלחמה, לפיה אין להרוג שבוי. בעל מוכרז כמלך על כל האלים וכשליטה הבלעדי של הארץ.^[6] את הכתרתו חוגג בעל, כנהוג, במשתה של בשר ויין לצלילי נגינה ושירה.^[7]

למלחמה באויבים שנותרו מצטרפת ענת. שבע נערותיה מושחות אותה בזפת, היא יורדת מביתה שבהר והורגת באויביו של בעל^[8] במקומות שונים: בתחתית ההר, בעמק, בין הערים ואף בהיכלה. היא עושה זאת בלב מלא שמחה ו"בכבד תפוח מצחוק". לאחר ההרג היא מתנקה בטל השמיים ובגשם של אחיה בעל. השירה מתארת בפירוט רב את הטבח של ענת את אויביה. בתיאור ניתן לקרוא כיצד ענת "מבוססת עד ברכיה בדם החיילים וצווארה במעי הלוחמים", ועל כך שהיא תולה את כפות ידיהם של הלוחמים המובסים על חגורתה, ותחתיה את ראשיהם של הלוחמים ככדורים.^[9] בשלב מסוים מתעייף בעל מהמלחמות ויושב בהר צפון עם נשותיו. הוא שולח את שליחיו ובהם גפן-ואוגר שיבקשו מענת להפסיק את המלחמות ובתמורה יגלה לה את סודות היקום: "נאום עץ, לחישת אבן, שיחת שמים" ועוד. ענת חוששת שהם באים לבשר לה בשורת איוב, על מותו של בעל, אך הם מרגיעים אותה ומבקשים ממנה את בקשתו "אספי מלחמות מעפרים. שימי אהבות. נסכי שלום".^[10]

ענת, שהפסיקה את המלחמות, מגיעה לביקור אצל בעל במרומי הר צפון.^[11] לאחר שהיא מבינה שכדי לבסס את שלטונו הוא צריך היכל,^[12] היא מנתרת, פורסת כנפיה ועפה אל אביה אל. אל נחבא מפניה עמוק בהיכלו בתוך שבעה חדרים ומאחורי שמונה מנעולים. ענת מאיימת עליו באופן קשה שיעתר לבקשתה וגם מתחנפת לו בבקשה שיבנה ארמון לבעל אך הוא מסרב.^[13]

לאחר שפני ענת מושבים ריקם, מנסה כושר-וחסיס את כוחו ופונה הן לאל והן לאשתו אשרה. את האלה הוא מנסה לשחד בכלי פאר שונים מזהב וכסף^[14] שיצר במיוחד כדי לפתותה, אך הדבר לא עולה גם בידו.^[15] לאחר כל זאת, מחליטים בעל וענת לאחד כוחות ולבוא יחד אל אשרה עמוסי מתנות ולבקש ממנה שתשדל את אל לבנות ארמון.^[16] במקביל בעל פועל בחזית אחרת ומטיח קללות כלפי שאר האלים במועצתם על אדישותם כלפיו.^[17] לבסוף, אשרה מתרצה וקוראת לשליחה קודש-ואמרר דיג אשרה, לחבוש את חמורה ולהובילה לביתו של אל. אל שמבחין בה מקבלה בשמחה ובהתלהבות ומציע לה לאכול ולשתות. גם אשרה כענת מחניפה לאל על חכמתו הרבה ועם זאת קובעת כי בעל הוא "שופטנו שאין מעליו". אשרה מבקשת מאל לבנות היכל לבעל ולאחר סירוב ראשוני הוא נעתר לבקשתה.^[18]

ענת ממהרת לעוף לפסגת צפון ומבשרת לבעל שרצונו התקבל, והוא יכול להתחיל בהכנות לבנות לעצמו בית – בית ארזים ולבנים, המחופה בזהב, כסף ואבנים יקרות. בעל שולח לקרוא לכושר-וחסיס ולאחר כיבודים שונים,^[19] מבקש ממנו למהר "חיש" ולבנות לו היכל במרומי צפון. כושר-וחסיס מסכים ואף מציע לו ביוזמתו בית משוכלל עם חלונות,^[20] אך בעל מסרב לחלונות כי חושש מבריחה או מחטיפת בנותיו-נשותיו אלת הערפל – פדרי בת אור ואלת הטל – טלי בת רב. כושר-וחסיס לוקח מארזי הלבנון המובחרים, ומדליק אש במשך שישה ימים כדי להתיך את הכסף והזהב ולהפכם ללבנים ומטילים. ביום השביעי, הארמון העשוי מארזים, כסף וזהב מוכן באורח פלא. לאחר סיום הבניה, עורך בעל מסיבה מפוארת של בשרים ויינות אליה מוזמנים האלים ובהם גם שבעים בני אשרה. לאחר ניצחונות רבים בעל מרשה לאל האומנות לפתוח חלונות וארובות בהיכלו, ומזעזע את הארץ בקולו דרך הבקיעים בעננים. בשלב זה, מתוודע לפתע בעל לקיומו של מות הטוען לכתר והמתריס נגדו. חסר אונים חוזר בעל בבכי לביתו.^[21]

בעל שולח את שליחו גפן-ואוגר (בעברית: גפן ושדה) ל"בית החופשית" מקום משכנו של האל מות, אל המוות והשאול אשר יושב בנקיק הסלע, כדי לבשר לו שבנה היכל מופלא מכסף וזהב, ולבקש ממנו להכיר בסמכותו כמלך הארץ. בעל מזהיר את שליחו שלא יתקרב למות יתר על המידה שמא יבלעהו, ועם זאת מצווהו שיכבד את מות וישתחווה לו, כפי שהאלים מדריכים את שליחיהם.^[22] מות לא מתרשם מניצחונו של בעל על ים ועוזריו, ושולח להודיע לו את כוחו העוצמתי וההרסני ומאיים לפעור פיו ולבלוע אותו כזית. בעל ירא מפניו ונכנע ללא קרב, ומכריז שהוא עבדו לעולם.^[23] מות שמח על ניצחונו שנעשה ללא מלחמה ומורה לבעל לרדת לשאול ל"בית החופשית" משכן המתים, עם כל אשר לו: ענניו, סערותיו, רוחותיו, שתי נשותיו ושבעת נעריו.^[24]

שליח מגיע לפני אל ומודיע לו כי בעל מת ואבד מושל הארץ. אל יורד מכסאו, יושב על הארץ ומקיים טקסי אבלות.^[25] גם ענת הולכת בכל הארץ ומביטה בכל פעליו של בעל, ולאחר מכן מצטרפת לטקסי האבל, שורטת את עורה ובוכה. שפש יורדת איתה ולבקשת ענת עוזרת לה להעמיס את גופו של בעל על כתפיה, להעלות אותו לפסגת צפון. שם שתיהן מבכות אותו וקוברות אותו. ענת זובחת סדרות של שבעים בעלי חיים שונים: פרים, צאן, איילים, יעלים ויחמורים.^[26]

ענת חוזרת אל בית אביה אל, "במוצאי הנהרות בקרב אפיקי התהומות", ולועגת להוריה אל ואשרה, על שלא מנעו את מפלתו של בעל. אל קורא לאשרה להמליך אחד מבניה במקום בעל שנהרג, לבל תיוותר הארץ ללא שליט. אך אשרה הגבירה מסרבת בטענה, שאין להמליך את מי שלא יודע לשלוט.^[27] אל מסכים עימה שצריך מחליף בעל שיעור קומה שישווה לבעל. אשרה מציעה את עשתר העריץ, שכבר יש לו ניסיון במלוכה על הארץ, אך בחירתה לא טובה. עשתר שמתיישב על כס המלוכה של בעל בפסגת צפון, מרגיש שאינו ראוי לה ויורד מהכס על דעת עצמו.^[26]

ענת מחפשת את אחיה בעל בכל מקום, כדי להשיבו למלוכה. היא מוצאת את מות, תופסת אותו בדש בגדו ומפצירה בו להחזיר לה את אחיה (='את מת תנ אחי'). מות מסרב ומתרברב כי בלע את בעל כטלה וכגדי, והוא בתוך לועו, במקום שבו אפילו השמש הזוהרת נעצרת ואין לה דריסת רגל. לאחר שעוברים חודשים ענת שליבה קשור מאוד לבעל, "כלב פרה לעגלתה", פוגשת שוב את מות, והפעם ללא אומר ודברים, היא אוחזת בו, מבקעת אותו בחרב, זורה אותו בכברה, שורפת אותו באש, טוחנת אותו ברחיים, וזורעת את פירוריו בשדה ואת שאריותיו אוכלים העופות.^[28]

בזמן זה, אל אבי האלים חלם חלום ובו בעל קם לתחייה, חוזר לרשת את הכס, יורד גשם רב, והשמים ממטירים שמן והנחלים מוליכים נופת. "אל לטפן בעל הלב" שמח על כך, הוא רוקע ברגליו, מחייך וצוחק, מוצא מרגוע בנפשו, ומחליט לתת את המלוכה לבעל באופן סופי.^[29] אל פונה לענת, ומבקש ממנה שתשכנע את השמש לחזור ולהאיר, והשמש מסכימה לבקשת ענת, אך מודיעה שהיא תמשיך לחפש את בעל האדיר,^[30] אשר קם לתחייה לבסוף. בעל נלחם באויביו בני אשרה שהתמרדו כנגדו והורג בהם, ורק לאחר שהם מובסים לארץ, הוא חוזר לכס מלכותו.

מקץ שבע שנים^[31] מות פוגש את בעל, ובא אליו בטרוניות על אשר עשתה לו ענת.^[32] מתפתחת מלחמה גדולה ואימתנית ביניהם. הם מנענעים זה את זה כבהמות, מתנגחים כראמים, נושכים זה את זה כפתנים, ושניהם חזקים ללא הכרעה. אך בפעם הזאת מתערבת השמש ונוזפת במות, על מלחמתו בבעל, ומאיימת עליו שאל יהפוך את כיסא מלכותו וישבור את שרביט ממשלתו, האיום מועיל ומות "אהוב אל הגיבור" פוחד ומפסיק את הקרב, ובעל חוזר לכיסא מלכותו.^[33] לאחר שמושג השלום, מסופר על בעל שיוצא לציד ראמים בביצות שמך,^[34] ועל ענת ובעל שמתעלסים^[35] ויולדים צאצא משותף.^[36]

כיוון שהלוחות המקוריים אינם ממוספרים, תוכן השירה ורצף העלילה תלוי במידה רבה בצורת סידורם של הלוחות. בנוסף, הטקסט בלוחות איננו שלם, ולעיתים ישנן שורות מקוטעות או חסרות שצריך לשער את תוכנן. פעולת התרגום מאוגריתית עלולה אף היא לשנות את משמעות התוכן. כמו כן, ניתן לפרש את הטקסט עצמו בדרכים שונות, מכיוון שכדרכה של שירה הוא ניתן בצורה גולמית ואיננו מפורש ומסביר את עצמו. בעוד שקאסוטו הסתמך על סידור הלוחות הראשוני של וירולו, הסתמך אמיר על ה-KTU המאוחר והמעודכן יותר, ובעקבותיו כתוב גם ערך זה. להלן יוצגו גרסאותיהם של קאסוטו ואמיר. ההצגה כוללת את סדר האירועים ואת הרציונל המארגן של העלילה.

קאסוטו מתייג (בעקבות וירולו) את ששת הלוחות באותיות אב"ו, אב"ה, אב"ב, אב"ג, אבא*, ואב"א. הוא גם מציין שלוחות אב"ה, אב"ב ואב"א, השתמרו בחלקם הגדול. לוח אב"א השתמר כמעט בשלמותו, מלוח אב"ו שרד רק אמצע הלוח, ומלוח אב"ג שרדו רק קטעים. קאסוטו טוען שבין לוח אב"ו לאב"ה חסר לפחות לוח אחד, שבו צריכה להיות מתוארת המלחמה של ענת באל ים ובמפלצותיו: התנין, נחש העקלתון והנחש בעל שבעת הראשים.

ראשית העלילה בכך שמות, אויבו של בעל, מתנכל להורידו מכיסא מלכותו. אל, ראש הפנתאון, מנבא למות שבתחילה יצליח, אבל בהמשך בעל ינצחו. מות ועוזריו מצליחים להחריב את היכלו של בעל, אף שהאלה ענת מכה בהם. אל מבקש מענת שתפסיק ממלחמתה ותביא שלום. בעל מוצא מחסה בבית אחד האלים שמנחמו בסעודה ובניגונים. ענת שוב נלחמת בבני האדם, מצדדיו של מות שתקפו את היכלה, והורגת בהם. בעל, שחזר לביתו ההרוס, מבקש ממנה להפסיק את המלחמה ולהחזיר את השלום, ולדרוש מאל שייתן רשות לבנות לו היכל. לאחר שידול אמו אשרה הוא מצליח לבנות לו היכל מפואר. מבעד לחלונות הוא מכריז על מלכותו ומזמין את מות לקרב מכריע. הוא נלחם בהצלחה כנגד עוזריו של ים והורג בהם, אבל מות מאיים למחוץ אותו ולהרגו ואף מצליח בכך. ענת נוקמת את נקמתו של בעל, ומכה את מות מכה נוראה, ואז בעל קם לתחייה ובקרב המכריע הוא כופה על מות להכיר בכך שבעל הוא המלך המולך על הארץ. לדעת קאסוטו מלחמה זאת מסמלת את "המריבה העצומה שבין כוחות החיים והקיום ובין כוחות ההרס והכיליון, וסוף שכוחות החיים מנצחים, גם אם הניצחון בא מתוך קשיים נוראיים".^[37]

בגרסתו של אמיר ראשית העלילה היא בכך שים מסלק את עשתר, ומתפנה למאבק בבעל – המסוכן שבמתחריו. אל, מלך האלים, נבהל מים ומוכן להסגיר את בעל לים ל"עבד עולם". בעל לא נכנע, מחזיר מלחמה שערה והורג את ים. לרגל המאורע מכין בעל משתה, אליו מוזמנים בני האלים. בתום הסעודה ענת קוטלת באויבי אחיה וממשיכה להילחם בהם. בעל מבקש שתשכין שלום והוא בתמורה יגלה לה את סודות היקום. כדי לבסס את מלכותו פונה ענת לאל (בגרסה שנייה היא מבקשת את תיווכה של אשרה, ובגרסה שלישית הדבר נעשה בפעילות משותפת של בעל וענת). כושר וחסיס, אל האומנות, מקבל פקודה לבנות את ההיכל, בונה אותו על הצד הטוב ביותר, ובעל מוריד גשם על פני האדמה. לפתע מופיע מות, אלוהי המוות, ובעל חוזר לביתו בבכי מר, לאחר שהתברר לו שהוא חסר אונים למול מות, אהובו של אל. לאחר איום וקריאה תקיפה של מות, נכנע בעל ויורד לשאול עם כל אביזריו, כשאז הטבע קמל ובני האדם מבכים את מותו. לאחר ניסיון כושל להושיב את עשתר על כסאו של בעל, באה ענת אל מות ודורשת להחזיר את אחיה. כאשר מות מגלה לה כי בלע את בעל, היא נוקמת בו וזורה את גופו בשדות. בעל קם לתחייה, השמש מחזירה את מאורה, ומתפתח קרב ענקים בין מות לבעל, שלא מגיע לידי הכרעה סופית.^[38]

כמו בתרבויות אחרות, יצירות מיתולוגיות נוצרו כדי לספק הסברים לתופעות אסטרונומיות, מטאורולוגיות ותופעות טבע חריגות או מחזוריות. על ידי האנשת כוחות הטבע בידי אלים, הצליחו הקדמונים מחברי עלילה זאת, שהיו ברובם עובדי אדמה, אך גם לא מעט דייגים, לתת הסבר מלא ונטול סתירות למחזוריות עונות השנה, לתופעת הבצורות, לשיטפונות מהים ולהצפות מי הנהרות. התגוששות האיתנים בין האלים המייצגים את כוחות הטבע השונים מספקת הסבר לתופעות אלה. בנוסף, המיתולוגיה אפשרה להם לא לפחד מהשינויים ואף להתמודד עם המוות וכיליון החיים. כמו כן, מספקת המיתולוגיה הנחיה מעשית להתמודדות עם התופעות הבלתי נשלטות לכאורה הללו באמצעות פולחן נכון של האלים שיגביר את כוחם של אלי החיים והפריון: בעל, אשרה, עשתרת וירגיע את האלים הזעפנים ים ומות. בכך ניתן יהיה "לשלוט" על תופעות טבע כמו בצורות והצפות ולהבטיח את חזרתם של הספנים והדייגים בשלום, עם שלל פירות הים.

על אף שאלי אוגרית מתוארים כבעלי יכולות חזקות, כמו כוח רב, מהירות, יכולת מעוף, אלמותיות ויכולת של תחייה לאחר המוות (בעל ומות קמים לתחיה), יכולת הסתוות בחיות אחרות, יכולות מאגיות ועוד, במאפיינים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים רבים הם עדיין דומים לבני אדם: הם אוכלים, שותים, מקיימים יחסי מין ויולדים. הם בעלי רגשות שניתנים למניפולציה: ניתן לאיים עליהם ולהפחיד אותם וניתן לשחד אותם במתנות או במחמאות. הם מצטערים, מקוננים ובוכים כאשר קורה מאורע מעציב, ושמחים, מחייכים ומאושרים כאשר קורה להם מאורע משמח. הם שואפי כבוד ושררה, ולעיתים חומדים דברים שאינם שייכים להם. יש ביניהם בעלי חוש צדק מפותח וטוב לב שופע, ויש ביניהם תאבי רצח ושפיכות דמים. ניתן בסופו של דבר לסכם כי האלים הם בצלם האדם. גם במיתולוגיות אחרות לאורך ההיסטוריה, כמו המיתולוגיה היוונית, מתוארים אלים "אנושיים", בניגוד לאל הכל יכול שעמו הצדק המוחלט כפי שמקובל בדתות מונותאיסטיות.

לא לחינם מתלבטים אל ואשרה במי לתמוך מבין שני האלים ים ובעל. לשניהם ישנם יתרונות מובהקים והמאבק ביניהם הוא בין שני אלים פרודוקטיביים שמועילים לאנושות, כך שהדילמה במי לבחור היא אמיתית. קרבתה של אוגרית לים התיכון משפיעה ללא ספק על מיתוס זה ועל ההתלבטות בין השניים. בעל הוא אל הגשם, מקור הטל והערפילים, ובו תלויים עובדי האדמה ובני האדם לצורכי החקלאות. לא לחינם נקרא שליחו 'גפן-ואוגר' (=גפן ושדה). לעומת זאת ים הוא אל הים שלו זקוקים הדייגים, ואף הסוחרים שמפליגים בין אוגרית לקפריסין וליוון. ים הוא גם אל הנהרות המושכים מים, ובהם אפשר לשתות, לרחוץ ולהשקות את השדות הסמוכים. אשרה, אלת האדמה, נקרעת ביניהם. מצד אחד הזדקקותה לבעל מובנת – היא זקוקה לגשם, אך מצד שני שליחה 'קודש-ואמרר' הוא דווקא דייג הזקוק לשיתוף הפעולה של ים. עשתר, אל הכוכבים, ניסה בתחילה לשלוט כצופה מלמעלה, אך אינו יכול לעזור מבחינה מעשית לכלכלה של בני האדם הואיל והוא גבוה מדי. מות, אל השאול, נמצא הרחק מתחת לארץ ואין לו כל עניין לעזור לבני האדם, או לשבת על כס המלכות שלהם.

לקח נוסף שמתווה הסיפור הוא שכדי להגיע לשלטון אין לפעול בדרך של עריצות חד-צדדית כעשתר, ולא בדרך של הטלת אימה וכוחניות מופרזת כפי שנהג ים, אלא יש לפעול בדרכים מתוחכמות יותר, ליצור אמצעים טכנולוגיים שיתנו לך יתרון וליצור קואליציה סביבך: לשכנע את מי שזקוק לשכנוע, לשחד את מי שניתן לשחד, ולבסוף לאיים ואף לצאת למלחמה כדי לשבור את כוחם של המתנגדים הגלויים, בעזרת שליחים שיעשו בשבילך את "העבודה המלוכלכת". בסופו של דבר קיימת קואליציה רחבה שתומכת בגלוי בבעל, בשל ההכרה בסגולותיו הטובות. ענת, עשתרת, שפש, כושר וחסיס ואף אשרה ואל שהתלבטו בינו לבין ים, מכריעים שבעל חשוב יותר לאנושות מאשר ים.

עלייתו של בעל למלוכה היא תוצאה מיידית של ניצחונו במערכה מול ים, הניצחון החשוב בסדרת ניצחונות של בעל ובעלי בריתו, ענת ועשתרת. ניצחון זה מסתיים בהכרזה החגיגית על המלכתו של בעל: "ים מת. בעל ימלוך!".^[39] את ניצחונותיו של בעל מלווה סעודת אלים חגיגית בה אלים זוטרים משרתים את בעל ומגישים לו יין בגביע מיוחד "יתן כוס בידו, גביע בשתי ידיו...כד של איש שמיים, כוס של קדושים...", מלשון הפיסקה ייתכן ומדובר במעין סעודת הכתרה.^[40]

עם זאת, יציבותה (היחסית) של מלכות בעל לא תובטח קודם שיבנה לו היכל – סממן מלוכה ראשון במעלה אשר על הקשיים סביב בנייתו ותהליך הבניה שלו נסוב חלק מרכזי בעלילה. השלמת ההיכל מסתיימת גם היא במשתה חגיגי^[41] בהשתתפות כל אחיו האלים "שבעים בני אשרה" (מספר המייצג ריבוי). סממני מלוכה נוספים על סעודות ההמלכה וההיכל, הן האלות המאגיות שהוענקו לבעל, בעזרתן הוא מכניע את ים וכן הכיסא.^[42]

בנוסף, קיימים אפִיתֶטים מלכותיים המובאים בפי דמויות שונות וכן על ידי המספר עצמו לאחר ביסוס מלכותו – החשוב שבהן הוא 'אלאין בעל' (=בעל החזק),^[43] וכן אפיתטים נוספים כגון 'רוכב עננים', 'מושל ארץ' ו'קרדום אדיר'. כמו כן, ישנן הכרזות והצהרות חגיגיות שעניינן הוא המלכתו של בעל ("תיכון מלכות עולמך – ממשלתך לדור ודור").^[44] ניתן לראות בקריאתו של בעל לענת^[45] לחדול ממלחמותיה באויביהם ורצונו להשכין שלום עדות ליציבות מלכותו של בעל, הואיל ושאיפות אלה הן שאיפותיו של מלך מנצח ולא של טוען למלכות.

מלכותו של בעל (השברירית והמוגבלת אמנם) משתרעת על פני רמות שונות של המציאות – בעולם האלים (בו הוא משמש כאל בכיר על פני בעלי בריתו, יתר אחיו והאלים הזוטרים המקבלים את מרותו), בעולם האנושי ובטבע. ניתן ללמוד זאת באופן כולל דווקא על דרך השלילה מדברי מות לבעל "יחידי אני זה שימלוך על אלים ואצווה על אלים ואנשים. אשביע המון ארץ"^[46] וכן ממלחמותיה של ענת בעמים שלא סרו למרותם.^[47]

בטבע, בעל שליט על כוחות הסערה, העננים, הברקים, הרעמים והגשמים, משתמש בהם למלחמותיו, גומל טובה באמצעותם לאחר בניית ההיכל,^[48] יודע את סודותיהם,^[49] ולוקח את נתיניו אלה, יחד עם משרתים נוספים ברדתו לשאול.^[50]

המאבק בין בעל לים החל ברדיפתו של ים את בעל, כחלק מניסיונו של הראשון לבסס את מלכותו ולחסל טוענים אפשריים לכתר. ים מוצג בפתיחה כאל החזק יותר הנמצא במומנטום של הצלחה וזוכה לתמיכתם של יתר האלים המבקשים לבנות לו היכל, ואילו בעל הוא זה אשר נאלץ להימלט ולהתחבא מפניו. נקודת המפנה לטובתו של בעל באה מכיוונו של כושר-וחסיס המביא לו שתי אלות מאגיות, באמצעותן הוא מכה את ים אשר מצידו מצליח לעמוד בפני מהלומותיה של הראשונה אך צירופה של האלה השנייה מכניע אותו. בטקסט אחר בהמשך העלילה,^[51] מנכסת לעצמה האלה ענת, אחותו ובעלת בריתו של בעל, את הניצחון על ים ועוזריו (תנין, פתן עקלתון).

יישוב שתי הגרסאות הללו אפשרי בכמה דרכים. ראשית, ייתכן כי ענת פשוט מתפארת במעשים לא לה, אך ניתן אולי לחבר את שתי הגרסאות ולהבין כי מדובר היה בקרב משותף לבעל וענת, כאשר ענת התרכזה בלחימה מול עוזריו של ים, ואילו בעל הכניע את ים עצמו עד שהאחרון נפל בידיו כשבוי. הלשון המעורפלת בתיאור מכת המוות שניתנה לים, נותנת מקום לאפשרות לפיה מכה זאת ניתנה על ידי ענת. בנוסף, קיימת האפשרות שמציע ט"ל פנטון במאמרו,^[52] כי שינויי תרגום עשויים לשנות את הבנת דבריה של ענת. אפשרות נוספת היא ששתי הגרסאות, משקפות שתי מסורות שונות באשר לזהות מכניעו של ים.

אף שבעל הוא אל החיים, הגשם הצמיחה והפריחה – האל החיובי, הוא לא יכול לעמוד לבדו, וזקוק לצידו לכוח של אלה איומה ונוראה, שבלעדיה הוא חסר אונים. למעשה האלה ענת עושה הרבה מ"העבודה השחורה" שלו, נלחמת את מלחמתו בשליחיו של ים, מפלצות הים הנוראות, עוזרת לבעל לשכנע את אשרה ואל לבנות לבעל היכל, הורגת את מות ואת אויביו האחרים של בעל, ואף משכנעת את השמש להאיר בשליחותו של אביה אל. את הניגודיות שיש בחיים ובעולם, ניתן על פי התפיסה האוגריתית להסביר רק בדרך של ריבוי אלים ותפיסה דיכוטומית של כוחות העולם. כיוון שהדברים הרעים שמתרחשים בעולם, אינם יכולים להתרחש מצידו של אל, בעל או אשרה, חייבות להיות ישויות אחרות שהן מטילות אימה, בולעניות או רצחניות, וגורמות את כל הסבל שעובר על האנושות.

ענת מקוננת למראה הופעת שליחי בעל מחשש לבשורת איוב
ותשא קולה ותקרא/ איך הגיעו גפן ואגר איזה אויב הופיע לבעל/ איזו צרה לרוכב ערבות הן הכיתי מידד אל ים/ כילתי נהרי אל רבים חסמתי תנין, חסמתיו/ הכיתי נחש עקלתון עריץ בעל שבעה ראשים הכיתי מידד עתודי ארץ/ הִצמתי עגל אל עתך הכיתי כלבת האלים, אש/ כיליתי בת אל, שלהבת נלחמתי ואירש חרוץ הנדח בעל ממרומי צפון/ אם נפל נזרו ואוזניו נקטעו? הגרשוהו מכיסא מלכותו/ אם הורד ממושב ממשלתו? איזה אויב הופיע לבעל/ איזו צרה לרוכב ערבות?
(בתרגומו של קאסוטו, "האלה ענת" עמ' 67-68)

• מוות – שאלת המוות וכליון החיים העסיקה רבות את כותבי השירה האוגרית. בשלוש העלילות הגדולות שהתגלו באוגרית מופיעות התייחסויות רבות למוות. אגדת כרת מתחילה בטרגדיה גדולה של מות כל צאצאי כרת ונמשכת במחלתו וכמעט מותו בעקבות הפרת נדר. אגדת אקהת מסתיימת במותו של גיבור הסיפור, לאחר שהרגיז את ענת. בעלילות בעל וענת, בעל מת וקם לתחיה במחזוריות קבועה. כמו כן, גם ים מת, ובאופן פרדוקסלי גם מות מת. נראה שמלבד השאלה מה קורה לאחר המוות בממלכת המתים בה נמצאים המתים חופשיים מכל מחויבות, עניינה אותם יותר השאלה מדוע המוות פוקד אנשים שלא בעיתם, כיצד ייתכן שגיבורים גדולים ומלכים שנחשבים לבני אלים – מתים, וכיצד ניתן לשלוט על המוות ולדחות את מותו של האדם. ממכלול העלילות האוגריתיות עולה כי יחס לא נאות כלפי האלים, כמו הפרת נדר כלפיהם או התגרות בהם עלול לגרום למוות. גם בעלילת בעל, מותו נגרם מכך שהוא מתגרה במות, שולח אליו שליח, ודורש ממנו להכיר במלכותו. באופן דומה גם את מותם של שליחי ים וים עצמו, אפשר להסביר לא רק בעימותם מול בעל, אלא ביחס הלא נאות כלפי יתר האלים.

• קבורה וקינה – שני טקסים הקשורים למוות היו קבורה וקינה בהתאם לאמונה כי הקבורה נותנת מנוחה לנפשו של הנקבר בעולם המתים. בעלילה, ענת והשמש קוברות את בעל. גם באגדת אקהת, אביו דנאל מחפש את שרידיו וקוברו, ומתריע בפני הנשרים שלא יפריעו את מנוחתו ולא יעופפו מעל קברו. בהקשר של הקינה, אל וענת מקוננים על בעל ובאגדת אקהת מכניסים נשים מקוננות לבית.

• תחיית המתים – ניכרת בשירה האוגריתית תפיסה של תחיית המתים, שכן לאחר מותו של בעל וקיומו בשאול, אל חולם שבעל קם לתחיה, ואכן בעל שוב מקבל שלטון עם הפריחה של הטבע. גם מות שענת הרגה אותו וטחנה אותו עד דק, כך שלא זכה לקבורה קם לחיים ונלחם שוב עם בעל. למעשה התפיסה אודות התחיה איננה טרנספורמציה ממצב אחד לשני כפי שאנו מבינים כיום, אלא מעבר מעולם המתים חזרה לעולם החיים. עם זאת, יכולת זאת שמורה רק לאלים, שכן באגדת אקהת, אקהת הגיבור לא זוכה לקום מחדש, גם כאשר ענת מנסה להחיותו, ובאגדת כרת בניו מתים והוא צריך לה��ליד אחרים במקומם.

• נקמת דם – ניתן לראות דמיון רב בין עלילה זאת לאגדת אקהת בו נוקמת פועת האחות את מות אחיה הגיבור אקהת, מידי יטפן גיבור החיל שהרג אותו ואף התרברב בהריגתו בפניה. גם בעלילות בעל, ענת האחות נוקמת את דמו של בעל האדיר והורגת את מות הגיבור, שמתרברב בפניה על הריגת אחיה. בשני המקרים נקמת הדם נעשית לאחר תום הקבורה והאבל ביד אשה דווקא, האחות המסורה שלוקחת על עצמה את הדבר. ניכרת כאן התפיסה של "מידה כנגד מידה", עושים לאדם מה שהוא עשה לאחרים. "תכלי מכלה בני משפחתך".

כמו באגדת אקהת ובאגדת כרת, גם בעלילות בעל וענת קיים המוטיב של פעילות אלוהית או אנושית, בכל מיני תחומים כמו פולחן האלים, או מלחמה, הנעשית במשך שישה ימים ונפסקת ביום השביעי בו מתרחשת התוצאה המקווה ומתקבל פרי המאמץ. בעלילות בעל וענת אל האומנות כושר-וחסיס בונה ארמון לבעל ומבעיר אש בהיכל שישה ימים כדי להתיך את הכסף והזהב וליצוק מהם לבנים ומטילים. ביום השביעי "תפסיק האש מהבית", הלבנים נוצרים באורח פלא ופני ההיכל מצופים בזהב. תיאור זה דומה באופן מעניין, לתיאור של אלוהים בבריאתו את העולם במסורת היהודית ולמקורה של השבת. "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:" (בראשית, ב', ב') עוד מעניינת ההקבלה למקרא בכך שכמו בעבודתו של אל האומנות, גם איסור המלאכה בשבת מוצג באמצעות אב-טיפוס של הדלקת אש: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת." (שמות, ל"ה, ב'–ג')

ערך מורחב – מלחמת אל הסער בים#במקרא

במאמרו "שירת העלילה בישראל", ביסס חוקר המקרא משה דוד קאסוטו ומהחלוצים בהשוואות מיתוסי העמים, את טענתו כי בעם ישראל התקיימה אי פעם בעבר שירת עלילה. כהדגמה לטענתו, הראה קאסוטו שרידים הקיימים במקרא למיתוס הדומה לעלילות בעל וענת העוסק במלחמה של האל בים. המקורות העיקריים אותם זיהה היו:

ישעיה, כ"ז, א'

בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם.

ישעיהו, נ"א, ט'

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ ה'--עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים;

הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין.

הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה; הַשָּׂמָה, מַעֲמַקֵּי-יָם--דֶּרֶךְ, לַעֲבֹר גְּאוּלִים.

תהלים, ע"ד, י"ב–י"ז

אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם; שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים, עַל-הַמָּיִם.

אַתָּה רִצַּצְתָּ, רָאשֵׁי לִוְיָתָן; תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל, לְעָם לְצִיִּים.

אַתָּה בָקַעְתָּ, מַעְיָן וָנָחַל; אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ, נַהֲרוֹת אֵיתָן.

תהילים, ע"ז, י"ז–י"ח

רָאוּךָ מַּיִם, אֱלֹהִים--רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ; אַף, יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת.

זֹרְמוּ מַיִם, עָבוֹת--קוֹל, נָתְנוּ שְׁחָקִים; אַף-חֲצָצֶיךָ, יִתְהַלָּכוּ.

תהילים, פ"ט, ז'–י"ב

כִּי מִי בַשַּׁחַק, יַעֲרֹךְ לַ-ה'; יִדְמֶה לַ-ה', בִּבְנֵי אֵלִים.

אֵל נַעֲרָץ, בְּסוֹד-קְדֹשִׁים רַבָּה; וְנוֹרָא, עַל-כָּל-סְבִיבָיו.

ה', אֱלֹהֵי צְבָאוֹת--מִי-כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ; וֶאֱמוּנָתְךָ, סְבִיבוֹתֶיךָ.

אַתָּה מוֹשֵׁל, בְּגֵאוּת הַיָּם; בְּשׂוֹא גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.

אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב; בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ, פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ.

לְךָ שָׁמַיִם, אַף-לְךָ אָרֶץ; תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, אַתָּה יְסַדְתָּם.

צָפוֹן וְיָמִין, אַתָּה בְרָאתָם; תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן, בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ.

נקודות הדמיון הבסיסיות המשותפות לכל המקראות שצוינו אל מול עלילת בעל הן בראש ובראשונה במוטיב המרכזי – אל הנלחם בים ובמפלצותיו ומכניעם. כמו כן, שמותיהם ותיאורם של מפלצות אלה זהה לאלה שבעלילה האוגריתית (ים, תנין בעל שבעה ראשים, לויתן, נחש עקלתון ונחש בריח).

מוטיב נוסף אשר מקורו במיתוס האוגריתי ומוצא את מקומ�� במקרא (גם בהקשרים הבראשיתיים של המיתוס וגם בהקשרים הנוגעים ליציאת מצרים) הוא שימת הגבול לים. יסודו של מוטיב זה הוא בדימוי הים כמבקש לפלוש לתוככי היבשה. "גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרץ" (תהילים, ק"ד, ט').

אלמנט אוגריתי נוסף הוא קיומם של כלי מלחמה בהם עושה האל שימוש במלחמתו מול ים ('חרב קשה, גדולה וחזקה' בישעיה, כ"ז, זרוע ה' בישעיהו, נ"א, 'זרוע עזך' בתהילים, פ"ט, 'עזך' בתהילים, ע"ד, וכן עבים, ברק ורעם – כליו של אל הסערה – בתהילים, ע"ז) וכן הסופרלטיבים האלימים לתיאור המלחמה (להלום, לכלות, למחוץ להשמיד ולהרוג – בעלילת בעל, ואילו במקרא – לרוצץ, לפורר, לשבר, לדכא, לפזר ועוד. אם כי, תיאורים אלה מתמעטים בטקסטים המאוחרים יותר – תהילים, פ"ט וישעיהו, נ"א).

השאול – ניתן לראות דמיון בין תפיסת השאול בתנ"ך לבית התפיסה האוגריתית. בתנ"ך השאול נמצא מתחת לארץ,^[53] אפשר לרדת ולעלות ממנה,^[54] ולכן גם אין פלא כי לפולחן התקשור עם נשמת המת קוראים בתנ"ך העלאה באוב, כיון שהמת מועלה מתחתית הארץ. בתנ"ך יש אף פסוק שבו מות מקושר לשאול. "רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת, שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ" (משלי, ה', ה') השאול והמות מתוארים בשני המקומות כישות בולענית בעלת פה אדיר. "לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק..." (ישעיה, ה', י"ד). גם בעלילות בעל וענת האל מות מתואר כבעל פה אדיר שכאשר הוא פוער אותו, הוא משרבב שפה אחת לשמים, השנייה בארץ ולשונו בכוכבים ובעל נבלע בלועו כמו טלה וגדי ושאף השמש הזוהרת נעצרת שם. הוא גם מתואר כמי שגרונו חסר וזקוק תדיר לבני אדם, כפי השאול המתוארת בישעיה.

מות – התיאור אודות המוות כישות דמונית שמשוטטת ברחובות ופורצת לבתים לקחת חיים, מופיע בתנ"ך בירמיהו (ט', כ'): "כי עלה מות בחלונינו, בא בארמנותינו, להכרית עולל מחוץ, בחורים מרחבות". היחס אל מות כשוכן במקום מסוים אף הוא מופיע בתנ"ך: "הנגלו לך שערי מות? ושערי צלמות תראה?" (איוב, ל"ח, י"ז) גם האזהרה במשלי על האישה הזרה והמפתה קשור לעניין, "כי שחה אל מות ביתה, ואל רפאים מעגלתיה" (משלי, ב', י"ח) במיוחד כאשר מות מקושר אל הרפאים, המופיעים בשירה האוגריתית. גם הביטויים "דרכי מות", "מוקשי מות", "בן מות" ועוד ביטויים דומים שפזורים בתנ"ך, יכולים להעיד על תפיסה מיתית של המוות. עם זאת ניתן לראות כי התפיסה הישראלית נלחמה בתפיסה זאת, בתפיסה אחדותית שבה לה' מיוחסים המוות והחיים גם יחד למשל בשירת חנה – "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל." (שמואל א', ב', ו')

החופש של המתים – מקום המתים נקרא "בית החופשית" מכיוון שבתפיסתם הם חופשיים, הד לכך נשמע בספר תהילים: "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד..." (תהילים, פ"ח, ו'), היו (די מוּר) שניסו לפרש את בית החופשית בלשון סגי נהור, לבית שהמתגוררים בו כלואים ואינם חופשיים לצאת ממנו. והיו שסברו כי מדובר במקום של חינגאות ומשתאות, שבו המתים חופשיים לבלות מבלי האחריות שקיימת בחיים הממשיים.

סיפור מותו של בעל דומה למותו של תמוז – אל הפיריון והצמיחה המסופוטמי, שפולחנו נזכר בתנ"ך.^[55]

מותו של בעל היה מחזורי, ומדי שנה בתקופת היובש, היו עורכים מספד גדול לבעל כחלק מטקס דתי. את הפעולות של האבלות והקינה של אל וענת על בעל, אפשר לראות כפעולות שמימיות שבני האדם צריכים לחקות אותם, ובהם תלויה לא מעט תחייתו המחודשת של בעל.

קאסוטו מזהה את הדדרמון הנזכר בתנ"ך עם בעל ומציין כי מספדו של הדדרמון-בעל נזכר בגלוי בספר זכריה (י"ב, י"א) שם מתואר מספדו של בעל שנעשה בבקעת מגידו כדוגמה למספד גדול ומוכר: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן".^[56]

ישנן מקבילות לשוניות רבות בין העברית המקראית לבין האוגרית. מעבר לדמיון הלשוני באוצר המילים קיים דמיון רב גם בצירופי מילים, ביטויים ותכנים. מבין הביטויים הדומים ניתן להביא את הדוגמאות הבאות:

• הורדת שיבה בדם – האלה ענת מאיימת על אביה אל בהקשרים שונים, בביטוי "להוליך שיבתו בדם" (בתעתיק "אשהלכ שבתכ דממ") – ביטוי דומה נמצא בתנ"ך: "וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל" (מלכים א', ב', ט') כביטוי לגרימה של מוות לא טבעי בסוף ימיו של האדם.

• רוכב ערבות – בעל מכונה 'רוכב ערבות' (בתעתיק אוגריתי: "רכב ערפת" לוח KTU.1.4) במובן של רוכב על העננים. בספר תהלים מכונה ה' 'רוכב בערבות'.^[57] זאת אחת הדוגמאות לטשטוש שחל בין המוטיבים המאפיינים את בעל לבין אלה המאפיינים את אלוהי ישראל.

• טל השמים ושמן הארץ – לאחר הקרבות, האלה ענת מתרחצת בטל השמים ושמן הארץ (בתעתיק אוגריתי: "טל שממ שמנ ארצ" לוח KTU.1.3) בברכתו של יצחק ליעקב, הוא מברך אותו ב"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ:" (בראשית, כ"ז, כ"ח)

• קדוש – בשירה האוגריתית נעשה שימוש במילים אלה באותו אופן שנעשה בהן שימוש בעברית. האלים נקראים במספר מקומות "בני קדוש" (בתעתיק אוגריתי: "בנ קדש") מכיוון שהם בניו של אל שנקרא קדוש והוא נישא ומרומם. גם במקרא מתוארים ישראל כקדושים בעקבות קדושתו של האל מספר רב של פעמים כגון בפסוק "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא, י"א).

• קודש – משרתה של אשרה נקרא "קודש ואמרר", מכיוון שהוא מיוחד ומזומן לעבודת אשרה. ביטוי מעין זה ניתן למצוא במקומות רבים בתנ"ך באותה משמעות, למשל בספר שמות (כ"ח, ל"ו) "קֹדֶשׁ לה'" במובן שהוא מיוחד לה'. גביע היין של בעל שהוא סממן שלטוני מכונה קודש ("כוס קודש תראה הגבירה"). מקומו של בעל נקרא קודש ("קודש הר נחלתי"). מעניין כי התנ"ך מציין את מיקומו של ה' כקשור להר ולקודש באופן דומה – "וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, שֹׁכֵן, בְּצִיּוֹן הַר-קָדְשִׁי;" (יואל, ד', י"ז) ו"על הַר-קֹדֶשׁ אֱלֹהָי" (דניאל, ט', כ').

• מוסדות הארץ – כושר וחסיס מבטיח להביא לאשרה מנעמים מיוחדים ממוסדות הארץ. (בתעתיק אוגריתי: "דבבמ ד מסדת ארצ") והנביא ישעיה שואל בתוכחה: "הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ" (ישעיה, מ', כ"א). נראה שמדובר במשמעות דומה, היסודות הנעלמים והנסתרים, שעליהם האמינו הקדמונים כי מושתתת הארץ.

• סגנון לשוני ומשקלים – בשירה האוגריתית קיים דמיון רב בסגנון השירה ובמשקלה לשירה הקיימת בתנ"ך.

השוואה בין קטע מהעלילה לבין קטע מספר משלי תמחיש דמיון זה.

בשירה האוגריתית	בספר משלי
שני זבחים שנא הבעל ושלשה רוכב ערבות: זבח בושת, זבח מדון, וזבח מדמנת אמהות.	שלשה המה נפלאו ממני, וארבע (קרי:ארבעה) לא ידעתים: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה
לוח KTU 1.4 III	משלי, ל', י"ח–י"ט

ההבדל היסודי בשימוש שעושה המקרא במוטיבים מתוך עלילת בעל, הוא בזהות האל הלוחם בים ובמפלצותיו. את מקומו של בעל בעלילה האוגריתית מחליף במקרא אלוהי ישראל, הפועל ללא שותפים או בעלי ברית, אף שאפשר למצוא ביטויים של ריבוי גם אצלו ("נעשה אדם" בבריאת האדם, או "הבה נרדה ונבלה שפתם" במגדל בבל), אך ישנן השערות שאלוהי ישראל פונה אל מלאכיו.

מהבדל מרכזי זה, מסתעפים כמה הבדלים עקרוניים נוספים – ראשית, במקרא, המאבק איננו מתואר כמאבק בין שני כוחות עצמאיים במעמד זהה, והים איננו מצויר כאלטרנטיבה לשלטונו של אלוהי ישראל. יתרה מזאת, אקט המלחמה בין אלוהי ישראל לים מתואר במקרא כאקט חד-צדדי, ללא התמודדות או נקודות מפנה דרמטיות כפי שישנן בעלילת בעל, אלא כמכה אחת ניצחת שמכה אלוהי ישראל את הים ומפלצותיו. ניצחונו של אלוהי ישראל במקרא מובטח מראש, מוחלט וטוטאלי, וגם אם לאחר מכה זאת שהכה האל את הים, עדיין קיימת סכנה עתידית מצד הים ומפלצותיו, הרי שאיום זה אין בו כדי לסכן את האל עצמו, בשונה מבעל הממשיך לחשוש בעצמו, מפני פלישות אויביו לביתו. כמו כן, לא קיים תיאור כי שלטונו של אלוהי ישראל הובטח לו רק לאחר ההתמודדות מול ים והכנעתו, והמלחמה בים איננה חלק ממערכה רחבה יותר כדוגמת סדרת מלחמותיהם של בעל וענת.

קאסוטו, שנזקק כבר לעניין זה טוען, שאף בתנ"ך עצמו ישנה הבחנה בין הטקסט המקראי לטקסט של הנביאים. הנביאים עצמם השתמשו במיתוסים הכנעניים לשם פולמוס חריף עם המיתולוגיות הכנעניות, ולכן ניתן למצוא טקסטים תנ"כים נוספים שבהן נראה שיש מאבק ומלחמה בין מפלצות הים שמסמלות רוע לבין ה', בין בעבר ובין בעתיד, בעוד שהטקסט המקראי בבראשית בעניין בריאת התנינים הגדולים למשל, הוא טקסט שמתנגד בטון שקט לתפיסה האלילית הקיימת כי מדובר במפלצות מיתולוגיות שנלחמות או מורדות באלוהים, וטוען כבדרך אגב כי הן בריות טבעיות שנבראו כיתר הנבראים, לעשות את רצונו, ואין מקום כלל למלחמה או מאבק.^[58] הד של תפיסה זאת קיים גם בתהילים שבו הטבע נתפס כטבע גרידא: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם, שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר, חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת: שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן, לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ – לְשַׂחֶק בּוֹ:" (תהילים, ק"ד, כ"ה–כ"ו)

כאשר לאל נודע כי בעל מת הוא פותח במנהגי אבלות: הוא יורד מכסאו להדום וממנו לשבת על הארץ, יוצק על ראשו עפר אבלות ועפר מתפלשים, לובש בגד אבלות "מאזרתמ" (ייתכן שהכוונה לשק), פוגע בעורו באמצעות אבן צור, שורט את פניו, תולש את זקנו, ומקונן על בעל בנו. גם ענת אחותו של בעל פועלת באופן דומה: היא פוצעת את עצמה, שורטת את לחייה, תולשת את זקנה, בוכה עליו, מקוננת וקוברת אותו באדמה בפסגת צפון. מנהגים אלה של תלישת שערות הראש והזקן, הכאת הגוף ושריטתו מוזכרים כמנהגי אבלות לא לגיטימיים במקרא.^[59] לעומת זאת, מנהגים אחרים כמו שימת עפר על הראש, התפלשות באפר, חגירת שקים, ונשיאת מספד וקינה לאות צער ואבלות היו מנהגים מקובלים במקרא.^[60]

לעומת גישת התנ"ך, שבו אלוהים לכל היותר מריח את ריח הניחוח של קורבנות בני האדם,^[61] ואין לפניו פעולות גשמיות של ממש, בצד קיומם של לא מעט פסוקים בנביאים האחרונים שמראים אף את סלידתו של האל מריבוי קורבנות,^[62] בעלילה האוגריתית מסופר פעמים לא מעטות שהאלים חוגגים במשתאות וסעודות של בשר ויין במקרים רבים כגון במקרה בו בעל וענת מנסים לפייס את אשרה שתשכנע את אל להרשות לבנות היכל לבעל (KTU.1.4.III). גם כאשר בעל חונך את היכלו הוא טובח פרים, צאן, עגלים וטלאים ועורך סעודה לאחיו האלים בליווי של יין רב לכל אחד ממיני הבשר (KTU.1.3.VI). גם כאשר בעל אוכל בסעודה בביתו, משרתו מגיש לו בשר ויין באופן מוגזם (KTU.1.3.I). הדבר מובא באופן מוקצן ונלעג ביותר ביצירה הסאטירית "האלים הראשיים זוללים וסובאים" שבו האלים לרבות אל ראש הפנתאון, מופיעים כדמויות נלעגות ביותר, ושבו יש טקסט שמקשר באופן ברור בין "יין" ל"סביאה". כנגד אידיאליזציה של תענוגות הבשר והגרגרנות המוגזמת, התנ"ך התריע בכמה מקומות שלא להרבות בבשר ויין, "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ." (משלי, כ"ג, כ'). בן סורר ומורה סמל החוצפה והשחיתות של הנעורים, מתואר בנוסף לחוסר המשמעת שלו כלפי הוריו, בזלילתו ובסביאתו.

• מיתולוגיה כנענית
• אגדת אקהת
• אגדת כרת
• בעל (אל)
• ים (אל)
• מלחמת אל הסער בים
• מיתוסים של מבול

• צבי רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, מהדורה חדשה, מותקנת בידי צבי רין ושפרה רין, 1996. יצא לראשונה בשנת 1968 בהוצאת החברה לחקר המקרא בישראל.
• משה דוד קאסוטו, האלה ענת, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"א.
• דוד אמיר, אלים וגיבורים, הוצאת בית אוסישקין, 1987, עמ' 16–60
• חיים אריה גינזברג, כתבי אוגרית – 50 שנות מחקר, מוסד ביאליק, ירושלים, תרצ"ו.
• אד גרינשטיין, "מורשת הספרות הכנענית בכתבי הסופרים העבריים", מכמנים 10 (תשנ"ו) 19 – 38.
• שמואל אפרים ליונשטאם, "מיתוס הים בכתבי אוגרית וזיקתו אל מיתוס הים במקרא", ארץ ישראל ט (תשכ"ט) 96 – 101
• טרי ל. פנטון, "גישות שונות של סופרי המקרא למיתוס התיאומכיה", בתוך: מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון מוגשים לשמואל א ליונשטאם במלאת לו שבעים שנה, בעריכת י' אבישור ויהושע בלאו, ירושלים תשל"ח, 337 – 381
• משה דוד קאסוטו, "שירת העלילה בישראל", ספרות מקראית וספרות כנענית חלק א, ירושלים תשל"ב, 62 – 90.
• נגה וגיא דרשן, המיתולוגיה הכנענית (מיתוסים 15), הוצאת מפה, תל אביב תשס"ט

לפרסומים ראשוניים של לוחות העלילה, ראו שירה אוגריתית#פרסומים ראשוניים של לוחות השירה.

• משה דוד קאסוטו, "האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות" בפרויקט בן-יהודה
• גליה סמו, פולחן הבעל, אתר מקראנט
• כרמית מזרחי, משיב הרוח ומוריד הגשם – אל הסערה הכנעני בעל, אתר „כישופים: הקדרה המבעבעת”
• כרמית מזרחי, האלה ענת יוצאת לקרב – קטע מתורגם מלוח KTU 1.3, אתר „כישופים: הקדרה המבעבעת”

כל המובאות מהשירה האוגריתית בערך הן בתרגומו של דוד אמיר מספרו "אלים וגיבורים".

אלים במיתולוגיה הכנענית
מפחרת האלים	אל • אשרה • בעל־הדד • ענת • עשתרת • דגן • אדון • בעלת גבל • בוהו • מוֹת • בעל פעור • ים • שמש • ירח • כושר וחסיס • כושרות • רשף • חורון • קדש • אשמון • עשתר • כמוש • מלך • קוס • יהוה • שחר • שלם • צד • נכל ואב • שכמן ושנם • לויתן • תנין (אנ') • מלקרת • תנת • בעל חמון • פמי (אנ') • סכן • צדק (אנ') • מישור (אנ') • שלמן • גד • רפאים
אתרים מקודשים	מרום צפון • חכפת • כפתר • עשתרות • תותול
ספרוּת	שירה אוגריתית: עלילות בעל וענת ‧ עלילת אקהת ‧ עלילת כרת ‧ הולדת שחר ושלם ‧ חתונת ירח ונכל ‧ לחש עלילת האלים הנאבקים בנחש • כתבי סכניתן
פולחן	במות • מרזח • פסלים מצבות • מצבות נדר • בית אל • כס עשתרת • מקדש מגדול • תרפים • נסך וקטורת • מזבחות אבן ונחושת • קורבנות, זבחים, מנחות, זבח חלב, שלמים, כליל ועולות • העלאה באוב