ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות/אוגוסט 2023

מפלגת הכּתאיבּ הלבנונית, הידועה יותר בשם הפָלַנְגוֹת, היא מפלגה נוצרית-מרונית וארגון גרילה לשעבר בלבנון.

ראשית המפלגה בארגון נוער שהוקם בידי פייר ג'ומאייל ב-1936 בהשראת מפלגת הפלנחות הספרדית הפשיסטית ומפלגות אחרות שהוקמו לפי אותו דגם באירופה של שנות ה-30 של המאה ה-20. השם "כּתאיבּ" עצמו הוא תרגום לערבית של שמה של המפלגה הספרדית. למפלגה נודעה השפעה רבה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) בזכות הכוח הצבאי המשמעותי שלה – הפַלֵנְגות, שהיו הלוחמים העיקריים ב"פלג השמרני".

עם הפלישה הישראלית ללבנון שיתפו הפלנגות פעולה עם ישראל, וכך הפכו למפלגה החזקה ביותר במדינה. לאחר המלחמה, נוכח התדמית של "משתפי הפעולה עם ישראל" שדבקה באנשי הפלנגות, ומספר אירועי טבח שביצעו בפלסטינים בלבנון (המפורסם בהם הוא טבח סברה ושתילה), ירד כוחה של המפלגה. בהתאם לתוצאות בחירות 2009 בלבנון מחזיקה המפלגה בחמישה מושבים בפרלמנט הלבנוני, ומאז 2015 עומד בראשה סאמי ג'ומאייל. המפלגה חברה בקואליציית 14 במרץ.

שמעון פרס (2 באוגוסט 1923 – 28 בספטמבר 2016) היה נשיאה התשיעי של מדינת ישראל, ראש הממשלה השמיני שלה, חתן פרס נובל לשלום, שר בממשלות ישראל וחבר הכנסת במשך 48 שנים. מגיל צעיר היה פרס מעורב בעשייה ביטחונית ופוליטית. בגיל 31 מונה לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון, ובתפקיד זה השיג הישגים רבים, לרבות הידוק הברית עם צרפת, הקמת הכור האטומי בדימונה והקמת התעשייה האווירית.

פעמיים כיהן שמעון פרס בתפקיד ראש הממשלה. בפעם הראשונה בין שנת 1984 לשנת 1986, לאחר שתוצאת הבחירות לכנסת האחת עשרה לא הצליחה להביא להכרעה בין המערך שבראשו עמד, ובין הליכוד שבראשו עמד יצחק שמיר, והוחלט לקיים "הסכם רוטציה" לפיה ישמש כל אחד מן המנהיגים שנתיים בתפקיד ראש הממשלה. בפעם השנייה בין נובמבר 1995 למאי 1996, מסמוך לאחר רצח יצחק רבין ועד לבחירות לכנסת הארבע עשרה.

כשר החוץ בממשלתו של יצחק רבין היה בין המובילים את תהליך השלום עם הפלסטינים, המכונה תהליך אוסלו, ועל כך זכה בפרס נובל לשלום. בשנת 2007 נבחר לכהן כנשיא מדינת ישראל, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 2014.

אנתוני דומיניק בנדטו היה זמר וצייר אמריקאי, ששר בסגנון פופ מסורתי, ביג בנד וג'אז. ציוריו, שצוירו תחת שם הולדתו, מוצגים במספר מוסדות אקדמיים למוזיקה ולאמנות. הוא ייסד את בית הספר לאמנויות על שם פרנק סינטרה, הממוקם בשכונת הולדתו, אסטוריה שבניו יורק.

הסינגל הראשון שלו, " Because of You", יצא לאור ב-1951. לאחר צאת האלבום הבכורה החליט בנט כי סוגת הג'אז תלווה את הקריירה שלו לאורך כל שנותיה. ב-1962 הוציא לאור את השיר " I Left My Heart in San Francisco", שזכה בפרס גראמי להקלטת השנה ולהופעת הפופ הווקאלי הטובה ביותר – לגבר. במרוצת שנות ה-60 וה-70 לא זכה בנט לפופולריות לה ציפו בחברת התקליטים שחתם, אך בתחילת שנות ה-80 החל להתפרסם מחדש, בעיקר בקרב קהל הנוער החדש שהושפע מלהיטי הביטלס וקווין, תוך שמירה על סגנונו המוזיקלי. הוא הוציא אלבומים שקיבלו מעמד זהב על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי.

במרוצת הקריירה המוזיקלית שלו זכה ב-20 פרסי גראמי, כולל פרס מפעל חיים שהוענק לו ב-2001, בשני פרסי אמי לבידור בפריים טיים ובפרס מרכז קנדי. הוא מכר כ-50 מיליון עותקים של שיריו ואלבומיו ברחבי העולם. בפברואר 2021 נחשף כי בנט סובל מאלצהיימר, שהתגלה אצלו עוד ב-2016. באוגוסט 2021 הודיע על פרישתו מהקריירה המוזיקלית שלו, בעקבות הידרדרות במצבו הבריאותי. הוא נפטר ביולי 2023.

עמוס קינן (1927–2009) היה סופר, סאטיריקן, פובליציסט, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל ישראלי.

לפני קום המדינה ובמלחמת העצמאות לחם קינן בשורות ארגון לח"י. לאחר מכן היה לפובליציסט, ובטורו "עוזי ושות'" בעיתון הארץ מתח ביקורת חריפה על הממסד של מפא"י. בתקופה זו היה מקורב לתנועת הכנענים. בתחילת שנות ה-50 הועמד לדין בחשד שהשליך פצצות אל ביתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס, אך זוכה מחמת הספק. מ-1954 שהה בגלות בצרפת, ושב בשנת 1962. לאחר מלחמת ששת הימים החזיק בעמדות יוֹניות בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משנות ה-60 עד שנות ה-90 כתב טור שבועי בעיתון ידיעות אחרונות, ובמקביל פרסם מספר ספרים, שהמצליח שבהם הוא הדיסטופיה "הדרך לעין חרוד", המתארת את מדינת ישראל תחת שלטון חונטה צבאית ימנית. קינן עסק אף בציור ובפיסול, בסגנון "עברי" המנסה להיות קשור לתרבות המזרח התיכון הקדום. לצדו של סטף ורטהיימר היה ממייסדי המוזיאון הפתוח תפן ואוצרו הראשון.

רוברט דייוויד "רוב" מולדון (25 בספטמבר 1921 – 5 באוגוסט 1992) היה ראש ממשלת ניו זילנד ה-31 בין השנים 1975 – 1984 מטעם המפלגה הלאומית של ניו זילנד. מולדון כיהן גם כשר האוצר (גם בעת כהונתו כראש הממשלה) והיה חבר פרלמנט בולט ומעמודי התווך של המפלגה הלאומית עוד לפני שנבחר להיות מנהיג המפלגה ב-1974.

במהלך הקריירה הפוליטית שלו, ניצב מולדון מול האתגרים הרבים שיצרה הכלכלה הניו זילנדית, כולל המעבר לשיטת מטבע עשרונית ב-1967, הגשת תקציבי ביניים, טיפול בנושא הגמלאות, הקפאת שכר ומחירים, אינפלציה וצעדי מדיניות כלכלית של ממשלת המפלגה הלאומית שכונו "לחשוב בגדול", שבוצעו בהנהגתו. מולדון היה דמות שנויה במחלוקת ומעשיו ודעותיו הקנו לו הן תומכים והן מתנגדים.

בציבור החרדי הייתה התנגדות עזה לפסק הדין. משה גפני הכריז בכנסת כי "אנו לא נקיים שום החלטה של בית משפט, לא מערכאה נמוכה ולא מערכאה גבוהה, אם זו תהא נוגדת את דעת התורה". גם סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, אמר: "אנו נלך בדרך התורה והרבנים גם אם זה נוגד את החלטת בג"ץ".

אל הסער האנטולי לבש צורה במגוון צורות: תַרֻ, אל המים והסער בתרבות החׇאתִית-לוּוִית, תַרְחֻנְת, אל הסער בתרבות החִתִית הקדומה (מוכר גם בשמות תַרְחֻ, תַרְחֻנ ותַרְחֻנְזַס) ותֶשוּבּ, אל הסער בתרבויות החורית והחתית. חלקם שימשו במשך חלק מהתקופות גם כבכירי פנתאון האלים החתי והחורי, ובהקשר זה כונו גם "אל הסער של השמיים".

פולחן אלי הסער באזור זה התפתח בעקבות השינויים הדמוגרפיים והגאופוליטיים, תחילה בתרבות המקומית החׇאתית, ואחר כך, מהמחצית השנייה של האלף השלישי לפנה"ס, מוזג האל החׇאתי ואלי הסער או המים המקומיים, עם אלי הסער ההודו-אירופיים שנכנסו למרחב. מתחילת האלף השני לפנה"ס, מוזג פולחנם של אלים אלה עם פולחן אל הסער החורי, תשוב (שבעצמו מוזג עם פולחן אל הסער מצפון הלבנט, הדד). ממחצית האלף השני לפנה"ס התקיים סינקרטיזם ברמות שונות בפולחן אלי הסער בתרבויות ששכנו במרחב האנטולי ובצפון הלבנט (שטחי האימפריה החתית) ואף קשה היה להבחין ביניהם. מגמה זו נמשכה באלף הראשון לפנה"ס גם בממלכות הנאו-חתיות שבצפון הלבנט ובדרום אנטוליה.

בִּלְבַב יַמִּים הוא סיפור מאת ש"י עגנון המתאר את מסעה של קבוצת חסידים מגליציה לארץ ישראל. הקבוצה, המכונה בסיפור "הנלבבים" או "אנשי שלומנו", מתארגנת בבוצץ (היא בוצ'אץ'), עיירה יהודית בגליציה, לשם עלייה לארץ ישראל. אל הקבוצה מצטרף חנניה, שהגיע לבית מדרשם אחרי שעבר לשם כך דרך ארוכה ורבת תלאות. בקבוצה עשרה גברים ושבע נשים, מהן הנשואות לגברים שבקבוצה, ומהן שהצטרפו בגפן. לאחר שהגיע האביב ועבר הפסח יצאו הנלבבים לדרך, בשני קרונות רתומים לסוסים, קרון אחד לגברים והאחר לנשים. מסעם בקרונות הסתיים בגאלאץ, שממנה הפליגו בספינה בנהר הדנובה אל וילקוף שלחוף הים השחור. הם עלו לספינה גדולה יותר, שהפליגה בים השחור והביאה אותם לקושטא רבתי, ממנה עלו לספינה גדולה, שהפליגה לארץ ישראל.

בדרכם נעלם חנניה, אולם בדרך נס הגיע גם הוא לארץ ישראל ופגש את הנלבבים בירושלים. לֶיְבּוּש הקצב חזר לבוצץ, ונימוקו: "ראיתם ארץ שאין מוצאים בה אלא בשר כבשים". שתיים מנשות החבורה מתו בטרם עת, ואילו חנניה ויתר הנלבבים חיו בירושלים.

הסיפור ראה אור לראשונה בשנת תרצ"ד–1934 ב"ספר ביאליק". בשנת תרצ"ה–1935 הופיע ככותר עצמאי בהוצאת שוקן ובמהדורה החדשה של כל סיפוריו של עגנון (1953) הוא חותם את הכרך "אלו ואלו".

הסיפור זיכה את מחברו בפרס ביאליק לספרות יפה לשנת תרצ"ד. במכתב ששלח עגנון לשלמה זלמן שוקן בשנת 1931 (טרם פרסום הסיפור), כתב: "סיפור זה הוא ממיטב סיפורי".

דוברי קוד היו אנשים שבמהלך המאה ה־20 השתמשו בשפות נדירות כאמצעי להעברת שדרים סודיים בזמן מלחמה. כיום המונח מקושר בדרך כלל לחיילי הכוחות המזוינים של ארצות הברית שבמהלך מלחמות העולם השתמשו בידע שלהם בשפות של העמים הילידים בארצות הברית כבסיס להעברת שדרים סודיים. מדובר בעיקר על קבוצה של כ־400 עד 500 ילידים אמריקאים בחיל הנחתים של ארצות הברית שתפקידם העיקרי היה העברת שדרים טקטיים סודיים. דוברי קוד אלו העבירו את השדרים בטלפון או במכשירי קשר אלחוטיים בקודים רשמיים או בלתי רשמיים המבוססים על שפות האם שלהם. פעילותם שיפרה את מהירות ההצפנה של השדרים משני צדי קווי התקשורת במבצעים צבאיים בחזיתות במהלך מלחמת העולם השנייה.

המונח "דוברי קוד" מתקשר במיוחד לדוברי שפת הנאווחו הדו-לשוניים שגויסו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי חיל הנחתים לשירות ביחידות הקשר שלהם במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. עם זאת, דוברי הקוד הראשונים היו האינדיאנים משבטי הצ'רוקי והצ'וקטאו ששירתו במלחמת העולם הראשונה.

דוברי קוד נוספים מילידי ארצות הברית הועסקו על ידי צבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, כולל חיילים מבני שבטי הלקוטה, המסקוואקי והקומאנצ'י. בנוסף, גויסו לחיל הנחתים חיילים ממוצא בסקי לשמש כדוברי קוד במלחמת העולם השנייה באזורים בהם לא היה צפוי שיפעלו דוברי השפה הבסקית.

קירה קירלינה היא נובלה מאת הסופר הרומני פנאיט איסטרטי. הסיפור פורסם בשנת 1923 ומאז תורגם לשפות רבות, ובכללן לעברית. הנובלה היא שיא יצירתו של הסופר, והייתה לשם דבר הן ברומניה, מולדת הסופר, והן בצרפת, שבה פורסמה היצירה לראשונה.

הסיפור לקוח ממחוזות מולדתו של איסטרטי, על רקע נופי רומניה המפגישים בין תרבות מקומית שורשית, קשוחה ואף אלימה, ובין הקצפת האוורירית של החברה הרב-לאומית והרב-תרבותית של פוקדי נמלי הדנובה. נוהגיה של חברה מעורבת זו קלילים ומוסרה מפוקפק, והיא חברה מושחתת לפי קני המידה של התקופה והמקום. הסיפור, שהיה יצירת הביכורים של איסטרטי, נכתב בצרפתית, שפה שאיסטרטי סיגל לעצמו שבע שנים בלבד לפני פרסום הסיפור, בתקופת אשפוזו בשווייץ.

משלחת נמרוד הייתה הראשונה בשלוש משלחות לאנטארקטיקה בראשות ארנסט שקלטון. מטרתה העיקרית, בתוך מגוון של יעדים גאוגרפיים ומדעיים, הייתה להיות הראשונה שתגיע אל הקוטב הדרומי. מטרה זו לא הושגה, אבל מסעה של המשלחת דרומה הגיע אל קו הרוחב הדרומי הרחוק ביותר, 88°, '23 דרום, מרחק 180.6 ק"מ בסך הכל מן הקוטב. היה זה קצה הדרום הרחוק ביותר שהושג עד אז ושיא ההתקרבות אל כל אחד מהקטבים. קבוצה נפרדת בהנהגת הגאולוג הולשי-אוסטרלי אדג'וורת דייוויד הגיעה למיקום המשוער של הקוטב המגנטי הדרומי, ועוד הישג של המשלחת היה ההעפלה הראשונה על הר ארבוס, הר הגעש השני בגובהו באנטארקטיקה.

הישגיה של המשלחת עוררו עניין בבריטניה והציבו את שקלטון בעמדת גיבור בעיני הציבור. הצוות המדעי ביצע עבודת שטח מקיפה בתחומי הגאולוגיה, הזואולוגיה והמטאורולוגיה. סידורי התעבורה של שקלטון, שהתבססו על פונים מנצ'וריים, גרירה ממונעת וכלבי מזחלות, היו חידושים שעל אף הצלחתם המוגבלת הועתקו לאחר זמן על ידי סקוט במשלחת טרה נובה. בשובו מן המשלחת, גבר שקלטון על ספקנותה הראשונית של החברה הגאוגרפית המלכותית לגבי הישגיו וקיבל שפע כיבודים ציבוריים, לרבות תואר אבירות מהמלך אדוארד השביעי. מבחינה כספית, לא יצא שקלטון נשכר מן המשלחת ובסופו של דבר נזקק למענק ממשלתי כדי לעמוד בהתחייבויותיו. תוך שלוש שנים קמו מתחרים לשיא הדרומי שלו, כשאמונדסן, תחילה, ואחריו סקוט, הגיעו אל הקוטב הדרומי. עם זאת, ברגע הניצחון שלו עצמו, קבע אמונדסן: "שמו של ארנסט שקלטון יהא כתוב לעד ברשומות של חקר אנטארקטיקה באותיות של אש". .

קלאופטרה (70 או 69 לפנה"ס – 12 באוגוסט 30 לפנה"ס) הייתה מלכת מצרים העתיקה, האחרונה בשושלת תלמי המוקדונית ששלטה במצרים התלמיית במשך קרוב ל-300 שנים. היא הייתה מאהבת של יוליוס קיסר, ובת זוג ומאהבת של מרקוס אנטוניוס. מעשיה ושאיפותיה השפיעו על המהלכים הפוליטיים והצבאיים בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית. היא הייתה האישה היחידה מתקופות יוון העתיקה ורומא העתיקה ששלטה באופן עצמאי, לא רק כממשיכתו של בעל מת. היא ניסתה נואשות להציל ולשמר ממלכה שנמצאה בשלבי גסיסה. עם מותה תמה התקופה ההלניסטית. דמותה המשיכה להלהיב את דמיונם של משוררים, ציירים, מחזאים, סופרים, יוצרי סרטים ואמנים נוספים במשך מאות שנים, והיא ממשיכה להלהיב אותם גם בימינו.

חומת ברלין הייתה חומה מבוצרת באורך כולל של כ-155 קילומטר, שהקיפה את מובלעת ברלין המערבית בין השנים 1961–1989. החומה חילקה את ברלין, עד 1945 בירת גרמניה, לשני חלקים: ברלין המזרחית שבשליטת גרמניה המזרחית וברלין המערבית שבשליטת גרמניה המערבית, וכן הפרידה בין ברלין המערבית לשטחי מזרח גרמניה.

שורשי החומה בחלוקתה של ברלין בתום מלחמת העולם השנייה לארבעה רבעים, אחד מהם בשליטת ברית המועצות והאחרים בשליטת בעלות הברית המערביות: ארצות הברית, בריטניה וצרפת. ב-1949 הקימו בעלות הברית המערביות את גרמניה המערבית בשטחי שליטתן, וכתגובת נגד הוקמה גרמניה המזרחית בשטח שבשליטת הסובייטים. ב-1952, לאור נטישה המונית של תושבי מדינתם אל גרמניה המערבית, סגרו המזרח גרמנים בהוראתו של סטלין את הגבול בין שתי הגרמניות, על ידי בניית גדר מבוצרת לאורכו. לאחר 9 שנים בהן נמשכה העזיבה למערב, בעיקר דרך ברלין, החלו שלטונות מזרח-גרמניה בבניית החומה ב-13 באוגוסט 1961. החומה ניתקה כמעט לחלוטין את הקשר בין המזרח למערב, והשפיעה בצורה דרמטית על חייהם של תושבי ברלין משני צדדיה. היא נחשבת לאחד מסמליה העיקריים של המלחמה הקרה.

נפילתה של החומה ב-9 בנובמבר 1989, לאחר יותר מעשרים ושמונה שנים בהן עמדה על כנה, הייתה אירוע מכונן בשלהי מאה העשרים, שסימל יותר מכל את נפילת המשטרים הקומוניסטיים באותן שנים ואת קץ המלחמה הקרה. בעקבות הפלתה אוחדה גרמניה בשנת 1990, וברלין המאוחדת חזרה להיות בירתה של גרמניה‏‏.

הפלישה לאימפריה הפרסית פתחה את מסעי המלחמה של אלכסנדר הגדול ביבשת אסיה. אף שצבא האימפריה הפרסית האחמנית היה גדול פי כמה מהצבא היווני-מוקדוני, הצליח אלכסנדר הגדול למוטט תוך שנים ספורות את האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. הוא השתלט על שטח האימפריה והיה לשליטה בפועל לאחר רצח דריווש השלישי מלך האימפריה הפרסית, בידי מתנקש מאחשדרפניו. עוד בטרם מות דריווש, התייחס אלכסנדר הגדול אל עצמו כאל "מלך אסיה" במכתב ששיגר אל דריווש, כרמז לעלייתו של כוח חדש וגדול מזה שבו החזיקו מלכי פרס.

העילה הרשמית לפלישה המוקדונית לתחומי האימפריה הפרסית הייתה המעורבות הפרסית, לכאורה, ברצח אביו של אלכסנדר, פיליפוס השני, והרצון המוקדוני לנקום על מעורבות זו. עם זאת, נראה כי הסיבה האמיתית לפלישה הייתה שאיפתו של אלכסנדר הגדול לתהילה אישית ולהנצחת שמו, שאת האפשרות להשיגן באמצעות כיבוש השכנה הגדולה ממזרח גילה אלכסנדר כאשר נחשפה חולשתה של האימפריה הפרסית במהלך מסעם של עשרת אלפים שכירי החרב היווניים שלקחו חלק במרד של כורש הצעיר, מרד שתואר בספרו של קסנופון "אנבסיס".

הכיבוש המוקדוני היה מהיר יחסית – לאחר הנחלת תבוסה לצבאות הפרסיים המלכותיים בשדות הקרב, עבר השלטון בצורה חלקה לכובש, ללא הצורך לנהל מלחמת גרילה קשה, כפי שאירע באסיה התיכונה. היו לכך מספר סיבות. ראשית, סמכותו של המלך הפרסי שלא הצליח לשמור על שלמות הממלכה, התערערה בקרב נתיניו. שנית, השלטון באזור זה התבסס על מסורת בת אלפי שנים ששורשיה מגיעים עד שומר העתיקה, ומנגנוניו שהיו שלובים עם האצולה הבכירה, בחרו לשתף פעולה עם הכובש במקום לצאת למאבק שלא היה מביא להם תועלת ממשית. שיתוף פעולה זה היה גורם מכריע בכיבושה המהיר של האימפריה.

קרב הירמוך היה קרב מכריע שנערך בחודש אוגוסט 636, בין צבאה של האימפריה הביזנטית לבין הכוחות האסלאמיים של צבאות הראשידון, ובו גברו המוסלמים על הביזנטים. שמו נגזר מזירת הקרב – בסמוך לנחל הירמוך, בתחומן של ממלכת ירדן, סוריה וישראל של ימינו. בעקבות ההפסד בקרב נשבר הצבא הביזנטי ולא הצליח לעצור את תנופת הצבא המוסלמי, שפעל במהירות וביעילות לניצול ההצלחה. לאחר כיבושה מחדש של סוריה הופנה המאמץ האסלאמי לארץ הקודש. בסוף 637, לאחר מצור ממושך, נכנעה ירושלים ואחריה נפלה כל סוריה לידי המוסלמים.

תבוסת הביזנטים הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה ארוכת הימים של האימפריה הביזנטית, שאיבדה את שליטתה באגן המזרחי של המזרח התיכון ובמקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש, שהיו מרכז רוחני חשוב של האימפריה, והיוותה את אבן הפינה לבניין האימפריה המוסלמית, שבשיאה שלטה על כל המזרח התיכון ועל צפון אפריקה. אובדן המקומות הקדושים לנצרות בירושלים ובארץ הקודש היו הסיבוב הראשון במאבק בין הנצרות לאסלאם. המאבק והדיאלקטיקה שנוצרה בעקבותיו, כמו גם המיתוסים שנוצרו סביב קרב הירמוך, נשמעים עד היום בשיח הפוליטי האסלאמי והנוצרי וכן בפוליטיקה הבינלאומית העכשווית.

יהדות קונסרבטיבית היא אחד משלושה זרמים גדולים הקיימים ביהדות המודרנית, הדוגל בכך שסמכותה של המסורת נובעת ראשית כל מקבלתה על ידי העם והקהילה לאורך הדורות, ופחות ממקורה בהתגלות אלוהית מסוג כלשהו. לפיכך, הקונסרבטיבים רואים את ההלכה כמחייבת ובו זמנית גם כנתונה להשפעה היסטורית מתמדת, וסבורים כי פסיקתה צריכה לשקף הן גישה מדעית-ביקורתית למקורות והן את אורחות חייו של כלל הציבור. כמו כן, התנועה מתרחקת מקביעות תאולוגיות חד-משמעיות ומקיימת פלורליזם נרחב בשאלות האמונה. עמדותיה אלו מבדילות אותה משני הזרמים העיקריים האחרים, האורתודוקסים והרפורמים.

היהדות הקונסרבטיבית רואה עצמה כממשיכתה של האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית שפעלה במרכז אירופה של המאה ה-19, אם כי נעשתה זרם ממוסד ועצמאי לגמרי רק בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. הארגון הבינלאומי המרכז את מרבית הגופים הקהילתיים השונים נקרא "מסורתי עולמי", והארגון-החבר הגדול ביותר, בפער ניכר, הוא "בתי-הכנסת המאוחדים של היהדות הקונסרבטיבית" בצפון אמריקה. הנהגתו הרוחנית של "מסורתי עולמי" מצויה בידי כנסת הרבנים של התנועה. הקונסרבטיבים מעריכים כי הם מייצגים למעלה ממיליון יהודים בוגרים: הן כ-600,000 רשומים בקהילות והן עוד כמה מאות אלפים המזדהים עם התנועה הצהרתית אך אינם חברי קהילה.

אדוארד ג'יימס "טד" יוז (17 באוגוסט 1930 – 28 באוקטובר 1998) היה משורר וסופר ילדים אנגלי. נבחר בשנת 1984 לשמש כמשורר הלאומי של בריטניה ואחז בתפקיד זה עד יום מותו.

עבודתו כוללת ספרי שירה רבים, מסות וסיפורי ילדים, המשקפים את העניין הרב שגילה בטבע, במיתולוגיות קדומות, בשמאניזם, בתורת הנסתר, באסטרולוגיה ובאגדות עמים. בשנת 2008 דורג יוז ביומון הבריטי הטיימס במקום הרביעי בין 50 הסופרים הבריטים הגדולים מאז 1945.

במהלך חייו חווה יוז טרגדיות אישיות. הוא היה נשוי למשוררת האמריקאית סילביה פלאת', עד ליום שבו שמה קץ לחייה בגיל 30. מעריציה של פלאת' ונשים מקרב הקהילה הפמיניסטית האקדמאית האשימו אותו באחריות להתאבדותה. מאהבתו אסיה גוטמן, שעמה החל לנהל מערכת יחסים אינטימית בעודו נשוי לסילביה פלאת', שמה אף היא קץ לחייה ולחיי בתם המשותפת בת הארבע, לאחר שסירב להינשא לה. בנו ניקולס שם קץ לחייו עשר שנים לאחר מותו של אדוארד.

עבודתו הפיוטית האחרונה הייתה ספר שירים חושפני בשם "מכתבי יום הולדת", שבו גלל את מערכת היחסים הסבוכה שניהל עם פלאת'. דמותו המורכבת, והטרגדיות שליוו את חייו, היוו השראה לכתיבת מספר ביוגרפיות ואין-ספור סקירות אודותיו ואודות עבודתו הספרותית הענפה.

תנו לסוני צ'אנס היא קומדיית מצבים אמריקאית וסדרת מקור של ערוץ דיסני, בכיכובה של דמי לובאטו. העלילה עוקבת אחר חייה האישיים, כמו גם אחר התמודדותה של המתבגרת סוני מונרו עם ההסתגלות לחיים תחת אור הזרקורים לאחר שהתקבלה כחברת צוות חדשה בקומדיית המערכונים האהובה עליה "לגמרי במקרה!", תוכנית פופולרית המשודרת בשידור חי עם קהל באולפן. קומדיה זו הייתה לסדרה המקורית הראשונה של ערוץ דיסני שצולמה במלואה בפורמט הבחנה גבוהה. יתר על כן היא נמנית בין שלוש סדרות מקור של דיסני המציגות סדרה בתוך סדרה, לצדן של "ג'ט ג'קסון המופלא" ו"שייק".

פרק הבכורה שודר ב-8 בפברואר 2009, והעונה השנייה עלתה לשידור ב-14 במרץ 2010. הסדרה ירדה מהמסך ב-2 בינואר 2011 אחרי שתי עונות ו-46 פרקים. הסדרה הייתה מועמדת ל-12 פרסים, בקטגוריות שונות, מהן זכתה ב-5. שידור פרק הבכורה של העונה ��ראשונה זכה למדרוג 4.1 בעוד פרק הבכורה של העונה השנייה זכה למדרוג 6.3, כמו גם העונה כולה קיבלה אחוזי צפייה גבוהים יותר בהשוואה לקודמתה.

בתחילת חודש ערוץ דיסני החליט לשווק את הסדרה מחדש תחת השם "לגמרי במקרה!" לקראת העונה השלישית, אם כי היא נחשבת כסדרה-בת. העונה שמה דגש על קומדיית המערכונים "לגמרי במקרה!" המוצגת בסדרה, להבדיל מהעונות הקודמות שהתמקדו בסצנות מאחורי הקלעים. השם החדש נחשף ב-4 באפריל 2011 וכאמור בהמשך אותו החודש לובאטו הודיעה על פרישתה. פרק הבכורה של "לגמרי במקרה!" שודר ב-5 ביוני 2011 וזכה ל-4.1 מיליון צופים, אך עם הזמן אחוזי הצפייה ירדו משמעותית והסדרה בוטלה לאחר עונה אחת שכללה 26 פרקים. בישראל שודר לראשונה ב-6 בפברואר 2012.

הפרק השני של חוקת ארצות הברית מכונן את הרשות המבצעת של הממשל הפדרלי של ארצות הברית, מעניק את סמכויות הרשות המבצעת לנשיא ארצות הברית ומשרדו ומגדיר את תחומי האחריות, גבולות הכוח ואופן הבחירה של הנשיא ושל סגן הנשיא.

החלק הראשון של הפרק קובע שהסמכות המבצעת בממשל הפדרלי תהיה בידי הנשיא, שיחד עם סגן הנשיא יכהן במשך ארבע שנים. חלק זה קובע גם את ההליכים לבחירת הנשיא, והוא המקור למוסד חבר האלקטורים. הוא קובע תנאים מקדימים, כגון גיל מינימלי ואזרחות מלידה, שמכשירים אדם לכהונה כנשיא ואת תפקיד הקונגרס בהליך בחירת הנשיא ובמקרים שבהם נבצר הנשיא מלכהן. בנוסף הוא קובע שהנשיא יקבל שכר קבוע ואת נוסח השבועה שנושא הנשיא בעת כניסתו לתפקיד. החלקים השני והשלישי של הפרק מפרטים לגבי מספר חובות וסמכויות של הנשיא, ביניהן היותו המפקד העליון של הצבא והצי של ארצות הברית, הסמכות לערוך אמנות ולמנות בעלי תפקידים ושופטים בעצת ובהסכמת הסנאט, הסמכות להעניק חנינה למואשמים בעבירות נגד ארצות הברית, החובה למסור מידע לקונגרס, הזכות לכנס ולפזר את בתי הקונגרס במקרים מסוימים, הסמכות לקבל את פניהם של שגרירים ודיפלומטים אחרים, והחובה לדאוג שהחוק יקוים. החלק הרביעי של הפרק קובע שאם הנשיא, סגן הנשיא או מי מנושאי המשרות ברשות המבצעת מואשם ומורשע על ידי הקונגרס בבגידה, שוחד או פשעים חמורים אחרים, הוא יודח מתפקידו.

כשהתכנסו הנציגים בוועידת החוקה בפילדלפיה בכדי לנסח את החוקה, הגדרת הרשות המבצעת הייתה אחת המשימות הבוערות שעמדו בפניהם. הם ידעו כי הם אינם מעוניינים במיסוד מלוכה בארצות הברית, אך לא היה להם ניסיון אישי או היסטורי עם רשות מבצעת בממשל רפובליקני בסדר גודל כשל ארצות הברית, והבחירה במוסד שבראשו עומד אדם יחיד לא הייתה מובנת מאליה. מוסד הנשיאות כפי שהוא מוגדר בחוקה היווה חידוש היסטורי. עם זאת, בהשוואה לפרק 1 של החוקה, אשר מאציל את הסמכות המחוקקת על הקונגרס, פרק 2 הוא קצר והפירוט בו לגבי סמכויות, חובות וזכויות הנשיא עמום ולא מפורט. יש שרואים בעמימות זו חלק מהותי ממוסד הנשיאות, שעוצב במהלך ההיסטוריה של ארצות הברית בהתאם לאישיות והסגנון של הנשיאים והתנאים המשתנים שבהם הם פעלו. מנגד, יש שרואים בעמימות זו בעיה שנובעת מחוסר הניסיון של מנסחי החוקה. שופט בית המשפט העליון רוברט ה. ג'קסון כתב ב-1952 שה"עוני" של החוקה באשר להגדרת סמכויות הנשיא הוא מפתיע, וש"בדיוק מה אבותינו ראו לנגד עיניהם, או היו צופים אם הם היו מסוגלים לחזות את התנאים המודרניים, ניתן רק לנחש על בסיס חומר שהוא אניגמטי כמעט כמו החלומות שיוסף נקרא לפרש עבור פרעה". הפרשנות של הסעיפים השונים בפרק זה נתונה תדיר במחלוקת והיא התעצבה על ידי תקדימים היסטוריים ומשפטיים.

אוּרי אבנרי (10 בספטמבר 1923 – 20 באוגוסט 2018) היה עיתונאי, עורך, סופר, חבר הכנסת, ופעיל פוליטי ישראלי המזוהה עם השמאל הרדיקלי בישראל.

ב-1950 קנה את השבועון "העולם הזה", היה לעורכו הראשי במשך 40 שנה, הביא אותו לתפוצה רחבה והפך אותו לשם דבר בעיתונות הישראלית. בתקופתו הפך "העולם הזה" לשבועון לוחם וחוקר אנטי-ממסדי שחושף פרשיות שחיתות, תוך שימוש באמצעים של עיתונות צהובה: פרסום סנסציות, סיפורי מין, רכילות ותמונות עירום – דבר יוצא דופן בישראל של אותם ימים.

ב-1965 הקים והנהיג את תנועת "העולם הזה - כוח חדש", והיה חבר הכנסת מטעמה בכנסות השישית והשביעית. לאחר מכן היה שותף להקמת מחנה של"י, וחבר כנסת מטעמה בכנסת התשיעית. היה שותף גם להקמת "הרשימה המתקדמת לשלום" והתנועה החוץ-פרלמנטרית "גוש שלום".

במסגרת פעילותו הפוליטית עסק בנושא זכויות האדם, נלחם נגד כפייה דתית, נגד אפליה עדתית, למען שוויון זכויות לערביי ישראל ולמען שלום והשתלבות של ישראל ב"מרחב השמי".

עמוק באדמה היא סדרת דרמה בהמשכים אמריקאית העוסקת בנושא החיים בצל המוות ומאופיינת בסגנון אלגורי. היא מתמקדת במשפחת פישר המנהלת בית לוויות בלוס אנג'לס שבקליפורניה. יוצר הסדרה הוא התסריטאי אלן בול, שגם הפיק אותה, יחד עם רוברט גרינבלאט, דייוויד ג'נולארי ואלן פול.

הסדרה שודרה בארצות הברית בשנים 2001–2005 במהלכן שודרו 5 עונות ו-63 פרקים. בתחילה שודרה ברשת הכבלים HBO (החל מ-3 ביוני 2001), ובהמשך שודרה ברשתות נוספות בארצות הברית ובמדינות אחרות. בישראל, שודרה הסדרה בערוץ 2 החל מ-7 בנובמבר 2003 ובהמשך באקסטרה הוט וב-Yes Stars Drama.

"עמוק באדמה" היא סדרה עטורת פרסים. היא זכתה בעקביות לשבחים רבים, לביקורות חיוביות, לאהדה בקרב המעריצים במשך השנים, במיוחד עבור הכתיבה והמשחק וכן לנתוני רייטינג גבוהים ברשת HBO. הסדרה תוארה בעקביות על ידי מבקרי טלוויזיה רבים כאחת מסדרות הטלוויזיה הטובות בכל הזמנים, ופרק הסיום שלה אף נחשב בידי רבים לפרק הסיום הטוב ביותר בכל הזמנים. הסדרה זכתה בפרסים רבים ובהם שלושה פרסי גלובוס הזהב, תשעה פרסי אמי ו-32 פרסים אחרים.

וָסִילֶה אָלֶכְּסַנְדְרִי (21 ביולי 1821 – 22 באוגוסט 1890) היה משורר, מחזאי, סופר, מהפכן, מדינאי ודיפלומט רומני, מגדולי המשוררים בשפה הרומנית בכל הזמנים. אלכסנדרי היה אחד החברים המייסדים של האקדמיה הרומנית וממייסדי התיאטרון הרומני. הוא נחשב לאחד ממניחי היסוד של הפרוזה הספרותית הרומנית, יצר סוגות בשירה הרומנית ואסף ופרסם יצירות פולקלור רומניות. היה מעורב במהלכים לאיחוד הנסיכויות הרומניות ובפעילות להשתחררותן מהעול העות'מאני, והיה מועמד להיות שליט נסיכות מולדובה, אך ויתר על הסיכוי לכך, כדי לאפשר את איחוד הנסיכויות. היה איש רב פעלים בספרות ובמדינאות.

יש מקורות לכך שסבו מצד אביו היה יהודי שהתנצר, אך אלכסנדרי עצמו היה עוין ליהדות רומניה ופעל נגד האמנציפציה ליהודים ברומניה.

מדיניות הפנים של ממשל ג'ורג' ווקר בוש ידעה התרחשויות ערות, הגם שבדרך כלל האפילו עליהן ענייני מדיניות החוץ.

המהלכים המרכזיים שהנהיג ג'ורג' בוש במדיניות הפנים תחת ממשלו היו הורדות מיסים דרסטיות, וכן רפורמות שונות במערכות החינוך, הבריאות והרווחה. כנשיא ניהל בוש מספר משברים שונים אשר הקרינו על הזירה הפנימית של ארצות הברית, משברים להם נאלץ להגיב. בכלל זה מדובר בפיגועי 11 בספטמבר, הוריקן קתרינה והמשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008. כמו כן זכה בוש למנות שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. תחת בוש כיהנו שלושה מזכירי אוצר: פול אוניל (2001–2002), ג'ון ויליאם סנו (2002–2006) והנרי פולסון (2006–2009), כאשר לצדם כיהנו שני מזכירי פנים: גייל נורטון (2001–2006) ודירק קמפת'ורן (2006–2009).

הארלם היהודית הייתה שכונה יהודית בעלת מאפיינים של גטו שהתקיימה במנהטן מסוף המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20. שכונה זו הייתה הריכוז היהודי העירוני השני בגודלו בניו יורק, והגיעה בשיאה ללמעלה מ-170 אלף נפש – יותר יהודים מאשר בלודז', בלונדון או בברלין באותה עת. תושבים יהודים מפורסמים של השכונה היו הארי הודיני, האחים מרקס, ארתור מילר, יוסלה רוזנבלט, הנרייטה סאלד, ג'ורג' גרשווין ובנג'מין פישוטו.

סמנתה ריד סמית' (29 ביוני 1972 – 25 באוגוסט 1985) הייתה תלמידת בית ספר אמריקאית ממדינת מיין שזכתה לפרסום בינלאומי בתקופת המלחמה הקרה לאחר שבשנת 1982 כתבה מכתב למזכיר הכללי החדש של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, יורי אנדרופוב, וקיבלה ממנו תשובה אישית, שכללה הזמנה לבקר בברית המועצות.

מכתב התשובה של אנדרופוב חולל קרקס תקשורתי. כתבות בנושא התפרסמו ברשתות הטלוויזיה הגדולות בארצות הברית, ומיטב אישי התקשורת של התקופה, כדוגמת טד קופל וג'וני קרסון, ערכו ראיונות עם סמית'. ב־7 ביולי היא טסה למוסקבה עם הוריה, ושהתה שם שבועיים כאורחת של אנדרופוב. סמית' חזרה לארצות הברית ב־22 ביולי 1983 והתקבלה כגיבורה במדינת מיין. היא הוגדרה כ"שגרירה של רצון טוב" וסוקרה בהרחבה על ידי כלי תקשורת בשתי המעצמות.

סמית' נודעה כ"שגרירה האמריקאית הצעירה ביותר" והשתתפה באירועים של פעילי שלום ביפן. היא כתבה ספר על הביקור ביחד עם אביה ושיחקה בסדרת טלוויזיה. סמית' נהרגה בגיל 13 בהתרסקות מטוס נוסעים.

התכנון העירוני של ברצלונה התפתח בהתאם לשינויים ההיסטוריים והטריטוריאליים של העיר, ובהתאם לאילוצים שונים של המרחב הציבורי, כגון אדריכלות, תשתיות עירוניות והתאמתן ותחזוקה של מרחבים טבעיים, פארקים וגנים.

ברצלונה התפתחה באופן מתמיד מאז הקמתה בתקופה הרומית ועד ימינו, אם כי מאז המאה התשע-עשרה היא מואצת הודות לתוכנית ההרחבה והתקבצות של עיריות שכנות. עד המאה התשע-עשרה העיר נאלצה להתפתח בתוך חומותיה מימי הביניים, שכן היא נחשבה לכיכר צבאית, ולכן צמיחתה הייתה מוגבלת. המצב השתנה עם הריסת החומות וסיפוחו של המבצר השכן לעיר. התפתחויות אלו הובילו להרחבת העיר על פני המישור הסמוך. ההתרחבות נוהלה במסגרת פרויקט אישמפלה (מילולית: "הרחבה"), שערך אילדפונס סרדה ואשר היה להרחבה הטריטוריאלית הגדולה ביותר של ברצלונה. גידול משמעותי נוסף בשטחה של הבירה הקטלאנית היה סיפוחן של מספר עיריות הסמוכות לברצלונה בין סוף המאה התשע עשרה לתחילת המאה העשרים, מה שהוביל לביצוע תוכנית הקשרים (בספרדית: Plan de Enlaces) שנערכה בשנת 1903. לאחר מכן, הפיתוח העירוני התאפיין בגידול באוכלוסייה עקב הגירה מחלקים אחרים של ספרד, מה שהוביל לפרויקטים עירוניים שונים כמו התוכנית המחוזית בשנת 1953 ותוכנית המטרופולין הכללית של 1976. כמו כן, התאמת המרחב העירוני של העיר קודם בין המאה ה-19 למאה ה-21 על ידי אירועים שונים שנערכו בעיר, כגון התערוכה העולמית של 1888, התערוכה העולמית של 1929, הקונגרס האוכריסטי הבינלאומי ה-35 של 1952, המשחקים האולימפיים של 1992 והפורום האוניברסלי לתרבויות של 2004.

הפיתוח העירוני בשנים האחרונות והמחויבות לעיצוב וחדשנות, כמו גם הקישור של תכנון עירוני עם ערכים אקולוגיים וקיימות, הפכו את הבירה הקטלאנית לאחת הערים המובילות באירופה בתחום התכנון העירוני. העיר ומתכנניה זכו בפרסי הצטיינות רבים, כגון פרס הנסיך מוויילס לתכנון ערים מאוניברסיטת הרווארד (1990) ומדליית הזהב המלכותית מהמכון המלכותי לאדריכלים בריטים (RIBA) בשנת 1999. הפיתוח והתכנון של העיר היוו השראה לפרויקטים בערים אחרות ואף כונה "מודל ברצלונה".

המעמד האזרחי-משפטי של יהודי רומניה העסיק רבים ברומניה ומחוץ לה במשך דורות, והיה נתון לשינויים. איחוד הנסיכויות הרומניות הוביל להסדרה של מעמד יהודי רומניה בחקיקה אחידה, שבמהלך הזמן חלו בה שינויים מפליגים, שהשפיעו עמוקות על חיי יהודי רומניה.

בניגוד למגמה שהתפתחה בכל רחבי אירופה, סירבו הממשלים השונים ברומניה להעניק זכויות אזרח מלאות ליהודי המדינה. מעמדם האזרחי-משפטי של היהודים בתקופה מסוימת תואר על ידי המדינאי והפובליציסט היהודי איטלקי לואיג'י לוצאטי במילים: "אחרוני העבדים באירופה". כשאולצה ממשלת רומניה על ידי מעצמות אירופה, להסדיר את מעמד היהודים, ניסו הרומנים בדרכים שונות לצמצם זכויות אלה וכשנוצרו קונסטלציות מדיניות מתאימות, פעלו לביטול אזרחות יהודי רומניה, שלב מקדים לשואת יהודי רומניה.

באוקטובר 1857 נקראו אסיפות מיוחדות בנסיכות מולדובה ובנסיכות ולאכיה ואסיפות אלה, על ידי בחירת אותו שליט בשתי הנסיכויות, אלכסנדרו יואן קוזה, יצרו אוניה פרסונלית, שזכתה לשם הנסיכויות הרומניות המאוחדות, שם ששונה בהמשך לרומניה. איחוד הנסיכויות איחד גם שתי קהילות יהודיות, יהדות נסיכות מולדובה ויהדות ולאכיה, שיצרו יחד את יהדות רומניה. הנסיכויות נקטו בחוקים ונוהגים דומים כלפי הקהילות היהודיות אך לא זהים, והאיחוד יצר את ההכרח לייצור חקיקה אחידה להסדרת המעמד האזרחי-משפטי של המיעוט היהודי במדינה המאוחדת. החקיקה החלה במרומז בחוזה פריז (1856), אך עם הזמן חלו בחקיקה זו שינויים מפליגים, שהשפיעו עמוקות על חיי יהודי רומניה.

בְטיפול היא סדרת דרמה ישראלית זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה, ששודרה לראשונה בערוץ הוט 3 ב-28 באוגוסט 2005. הסדרה, שנוצרה בידי חגי לוי, עוקבת אחר הטיפולים הפסיכולוגיים השבועיים שעורך למטופליו פסיכולוג קליני בשם ראובן דגן, שמגולם על ידי אסי דיין. במקביל מציגה העלילה אירועים מחייו הפרטיים של דגן. הסדרה שודרה חמישה ימים בשבוע (א'-ה') בערוץ הוט 3, כאשר שידור עונתה הראשונה החל כאמור ב-2005 ושידור עונתה השנייה ב-2008. בעקבות הצלחה ביקורתית גדולה לה זכתה "בטיפול" נוצרה על ידי רשת HBO גרסה אמריקאית לסדרה, שעלתה לשידור כשנתיים לאחר הסדרה המקורית. הסדרה זכתה לתיאור "מופת טלוויזיוני", ואנשי מקצוע הצהירו עליה כבעלת השפעה על תחום הפסיכולוגיה.

ג'יימס (ג'ים) סקוט בריידי (29 באוגוסט 1940 – 4 באוגוסט 2014) היה יועץ תקשורת, דובר ופעיל חברתי אמריקאי ששימש כדובר הבית הלבן במהלך כהונתו של נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן. בשנת 1981 נפצע בריידי קשות בראשו מקליע שירה המתנקש ג'ון הינקלי ג'וניור במהלך ניסיון ההתנקשות בנשיא ארצות הברית רונלד רייגן. הפציעה הותירה אותו עם שיתוק חלקי שהוביל לריתוקו לכיסא גלגלים. הוא סבל עד סוף ימיו מנזק מוחי ובעיות בדיבור. לאחר הירי היה בריידי לאחד מהפעילים הבולטים בהיסטוריה של ארצות הברית במאבק על הפיקוח והגבלת המכירה של כלי נשק. "חוק בריידי" הנקרא על שמו, שיזם וקידם ביחד עם רעייתו שרה ו"קמפיין בריידי", אושר בבית הנבחרים והסנאט ונחתם על ידי נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ב-1993.

בשנת 1996 הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית על ידי הנשיא קלינטון. לאחר מותו באוגוסט 2014, נקבע כי המוות יוגדר בצעד חריג כרצח, זאת כתוצאה מהשלכות הירי שספג בריידי 33 שנים קודם לכן.

ג'ק המרטש הוא כינויו של רוצח סדרתי ידוע לשמצה, שפעל באזור שכונת וייטצ'אפל שברובע המזרחי של לונדון בסתיו שנת 1888. באותה עת נוספו לרוצח שני כינויים שהפכו לנפוצים: הרוצח מווייטצ'אפל וסינר עור.

מעשי הרצח המיוחסים לג'ק המרטש אירעו לרוב במקומות פומביים בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הלילה המאוחרות. קורבנותיו היו נשים בודדות שעסקו בזנות. המרטש נהג לשסף את גרונותיהן ולבתר את גופותיהן. לעיתים היה לוקח לעצמו חלק מהאיברים בשלמותם או חלקים מהם. העיתונים, שתפוצתם החלה לגדול באותה תקופה, קשרו את מעשי הרצח לרוצח סדרתי בודד, והעניקו לו פרסום בינלאומי מפוקפק עקב האכזריות שבמעשיו וחוסר יכולתה של המשטרה להביא למעצרו.

בשל העובדה שזהותו של המרטש נותרה בגדר תעלומה עד היום, נכללו בפרסומים השונים על מעשי הרצח שבוצעו במרוצת השנים, בנוסף לעובדות ההיסטוריות, גם פולקלור ואגדות אורבניות שונות. ברבות השנים הציעו רבים – סופרים, היסטוריונים ובלשים חובבים – תאוריות שונות ביחס לזהות הרוצח, או לזהות הרוצחים (בהנחה שהמרטש לא פעל לבדו). המיתוס שנרקם סביב דמותו תרם לכתיבת יצירות ספרות, סרטי קולנוע ואף יצירות אמנות שונות. כיום נחשב ג'ק המרטש לאחד הרוצחים הסדרתיים המפורסמים בכל הזמנים, ורבים רואים בדמותו אב טיפוס של דמות הרוצח הסדרתי.