סדר ליל ראש השנה

סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי הכולל אכילת מאכלים בעלי משמעות סמלית, ואמירת תפילות במהלך סעודת החג בליל ראש השנה. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הוא "סימנים", ויש המכנים אותם "ברכות" או "ברכיות"^[1].

מנהג הסימנים מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, ובמקור מתייחס לחמישה מיני צמחים: "קָרָא" (ממשפחת הדלועיים), "רוּבְּיָא" (כנראה לוביה), "כַּרָּתֵי" (כרישה), "סִילְקָא" (ממשפחת הסלקיים) ו"תַמְרֵי" (תמר). במרוצת הדורות התפתח המנהג בקרב עדות ישראל, ונוספו מאכלים שונים כגון בשר שמן, דגים ומיני מתיקה כמו רימון, דבש ותפוח. בסוף תקופת הראשונים אוחדו הדבש והתפוח לכדי המנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש.

אכילת ארוחה חגיגית בראש השנה, עם מאכלים מיוחדים, נהוגה עוד מתקופת התנ"ך. כך נמצא בדברי נחמיה ועזרא לעם היהודי ביום החג:

לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ. וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם.

— ספר נחמיה, פרק ח', פסוק י'

מי שהגה את המנהג לאכול "סימנים" בראש השנה היה האמורא אביי, כחלק מסוגיה תלמודית העוסקת במעשים סמליים והשפעותיהם: צדוק הכהן משח את שלמה למלך על מעיין הגיחון^[2], וחז"ל למדו מכך למשוח את כל המלכים על מעיין, כדי ששפעת מימיהם תהיה סימן להימשכות מלכותם. האמורא רב אמי הביא סימנים נוספים, שלדבריו בכוחם לחזות את העתיד – למשל, מי שרוצה לדעת אם עסקיו יצליחו, יגדל תרנגול, ואם התרנגול ישמין זה סימן להצלחת עסקיו. בשמעו זאת, אמר אביי:

הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ: "ס��ימָנָא מִלְּתָא הִיא" (עכשיו שאתה אומר שסימן שעושים דבר של ממש הוא), יְהֵא רְגִיל אִינִישׁ לְמֵיכַל רֵישׁ שַׁתָּא (לאכול בראש השנה) קָרָא, וְרֻבְּיָא, כַּרָּתֵי, סִלְקָא, וְתַמְרֵי (שכולם יש בהם סימן טוב).

— תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף ו', עמוד א'; בנוסח הוצאת קורן, מנוקד, עם פירוש שטיינזלץ בסוגריים

בתקופת הגאונים^[3] התקבע המנהג לאכול את הסימנים בסעודת החג, ולהצמיד לכל מאכל ברכה על פי טבעו, שמו או צורתו^[4].

הסוגיה התלמודית לעיל מופיעה גם במסכת הוריות^[5], אלא ששם מובאים דברי אביי בלשון אחרת: ”יְהֵא רָגִיל לְמִחְזֵי בְּרֵישׁ שַׁתָּא”, שפירושו: "יהא רגיל לראות בראש השנה". יתרה מזו, במספר כתבי יד קדומים של התלמוד, גם במסכת כריתות הגרסה היא "למחזי", וכן רבים מהראשונים המצטטים את דברי אביי מצטטים אותו בלשון "למחזי", או לשון קרובה אחרת, ולא "למיכל"^[6]. נראה שדבריו המקוריים של אביי היו "למחזי בריש שתא", מה שמצביע שהמנהג המקורי היה רק לחזות בסימנים אך לא לאוכלם^[7].

לפי תשובה מאוצר הגאונים, רב האי גאון ותלמידיו נהגו לקחת סל עם מינים אלו, והיו מחזיקים בידיהם כל אחד מהמינים בתורו ואומרים עליו בקשה, בלי שנאמר שאכלו אותם^[8]. אבל בתשובה אחרת באוצר נכתב ”שאנו רגילין ליקח ראשי כבשים בראש השנה [...] ואוכלים רוביא שהוא פול המצרי וכרתי וכו'”^[9], משמע שכבר בימי הגאונים נהגו לאכול את הסימנים ולא לראותם בלבד. בספר ארבעה טורים לרבי יעקב בן אשר, וב"שולחן ערוך" אחריו, נפסק שיש לאכול את הסימנים^[10], וכך הוא המנהג הנפוץ כיום. יוצא מן הכלל הזה הוא מנהג של יהדות בבל שלא לאכול את ה"סילקא", אלא רק לחזות בה ולומר "שיסתלקו אויבינו ושונאינו", מחשש להימצאות תולעים וחרקים בה שאסור לאוכלם^[11].

בתשובה שהוזכרה לעיל על רב האי גאון, מובא שהיה נוהג לומר בקשות על הסימנים כשהיה נוטל אותם, כך שעל כל מאכל אומרים בקשה הדומה מבחינת הלשון והצליל לשמו:

ופשט ידו לדלעת ואמר: קרא – קרע רוע גזר דיננו. רוביא – יתרבו זכויותינו. כרתי – יכרתו שונאינו. סילקי – יסתלקו עוננו. תמרי – יתמו עונותינו [או: שונאינו ואויבינו]! ואחר כך נטל הדבש והאפונה ואמר: ארץ זבת וכו'

— אוצר הגאונים, מסכת ראש השנה, סימן צ"ב (עמוד 52)

מהתשובה משתמע לכאורה שמנהגו של רב האי גאון היה לומר רק "יסתלקו אויבינו", "ירבו זכויותינו" וכדומה, אך רבי דוד אבודרהם כתב שיש אומרים אותה בלשון תפילה: ”יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיקראו לפניך זכויותינו” וכולי^[12], וכך מקובל כיום. מנגד, בספר "בית יוסף"^[13] כתב ר' יוסף קארו שלהבנתו אין צורך להזכיר ממש את הבקשה, אלא שהמאכלים מסמלים בקשות אלו ודי בכך. ברם, ככל הנראה בשל התשובה המפורשת של הרב האי גאון, מרבית הראשונים לא קיבלו דעה זו וסבורים שיש לומר ממש את הבקשות, וכך פסק גם ר' יוסף קארו עצמו בשולחן ערוך^[10].

חמשת מיני הצמחים שמנה אביי, ששמותיהם בארמית בבלית הם ”קָרָא וְרוּבְּיָא כַּרָּתֵי סִילְקָא וְתַמְרֵי” (ובראשי תיבות קרכס"ת), נאכלים בסדר ראש השנה גם בימינו, בעיקר בקרב יוצאי ארצות האסלאם. מתוכם, היחיד שעל זיהויו אין עוררין הוא ה"תַמְרֵי": פריו של תמר מצוי, שנאכל יבש או לח. זיהויים של יתר המינים סבוך יותר, וקיימים זיהויים שונים ואופני הכנה ייחודיים בעדות השונות.

קרא הוא פרי של מין ממשפחת הדלועיים^[8]. לא ברור לחלוטין לאיזה מין הכוונה, אך המנהג הנפוץ כיום הוא לקחת דלעת: מקורה של הדלעת המצויה כיום (Cucurbita) הוא מיבשת אמריקה, כך שאין זה הקרא התלמודי, אך סביר שזה היה ירק דומה, אולי הקלבסה (Lagenaria siceraria). יש הנוהגים לקחת קישוא לבן, שכן הקישוא הוא אחד ממיני הדלעת.

באשר לאופן ההכנה קיימים מנהגים שונים. מנהג נפוץ אצל יהודי ספרד הוא להכין מהדלעת ריבה^[14]. אצל יהדות לבנון נהוג להשתמש בירק ה"קַרְעַה" (מערבית: قَرْعَة), שהוא מעין קישוא, שאותו חותכים ומבשלים עם גרגרי חומוס ותבלינים ומגישים חם^[15].

ביחס לרוביא קיימים זיהויים שונים, מרביתם מתייחסים לאחד ממיני הקטניות. הזיהוי המקובל ביותר הוא עם הלוביה (Vigna unguiculata), שהיא מין של קטנייה הדומה לשעועית. יש המבשלים ואוכלים את התרמיל כולו, ויש הלוקחים רק את הזרעים שבו.

לפי אוצר הגאונים, רב האי גאון לקח "פול המצרי" לרוביא^[8]: ר' שמעון בן צמח דוראן זיהה את אותו "פול המצרי" עם הלוביה^[16], אבל יש המזהים אותו עם הפול המוכר ולוקחים פול לרוביא^[17]. רש"י מזהה אותה בפירושו לתלמוד עם גרגרנית החילבה (פיניגר"י)^[18], ולכן נהוג אצל יהדות תימן לקחת חילבה^[19]. אחרים מזהים את הרוביא עם השומר, או עם השומשום^[20].

יש הנוהגים לאכול כרוב בראש השנה, והיו שהציעו טעם לאכילת הכרוב בזיהויו עם הרוביא. ככל הנראה אין לזיהוי זה על מה שיסמוך, וייתכן שהמנהג נובע מטעמים אחרים^[21].

הכרתי מזוהה עם גבעול הכרישה, ששמה הארמי הוא כַּרָּתָא (ܟܪܬܐ). בקרב יוצאי הקהילות הספרדיות של טורקיה, הבלקן ולבנון נהוג להכין קציצות פראסה, מנה שמקורה במטבח הטורקי, שהן מעין לביבות העשויות מכרישה קצוצה ומבושלת, פירורי לחם (או תפוח אדמה) ולפעמים גם בשר טחון, ומטוגנות בשמן^[22].

סילקא הוא מין ממשפחת הסלקיים. רב האי גאון לקח "תרדין"^[8], וככל הנראה הכוונה לתרד (Spinacia oleracea). אחרים לוקחים לסילקא סלק (Beta vulgaris), ומהם יש שאוכלים את השורש ויש המעדיפים סלק עלים (מנגולד).

בקרב יהודי צפון אפריקה נוהגים להכין תבשיל חגיגי מיוחד מעלי הסלק שנקרא "בקיילה". בקרב הקהילות הספרדיות המכינות קציצות פראסה לכרתי, נהוג להכין קציצות דומות לסילקא עם תרד או סלק עלים במקום הכרישה^[22].

בקהילות מסוימות אוכלים תמר בראש השנה שמשמעותו תם מר, כלומר תסתיים המרירות ותתחיל המתיקות והרי טעמו של התמר הוא מתוק מאוד. מלבד התמר החום על זניו השונים, יש הנוהגים לקשט את שולחן החג עם אשכולות של תמר צהוב בוסר או שהבשיל. אשכולות המשמשים גם לקישוט הסוכה כעבור כשבועיים.

עוד בתנ"ך אמר נחמיה לעם בראש השנה ”אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים” (נחמיה, ח', י'). רב נטרונאי גאון (בן המאה ה-9 מבבל) העיד שאכן נהוג היה בתקופתו לאכול בראש השנה מיני מתיקה ובשר שמן, ולהימנע ממאכלים חמוצים, ועוד נאמר בתשובות הגאונים ששותים דבש, וזאת כדי ”שתהא השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה”^[9]. כיום מרבית עם ישראל נוהגים לאכול דבש בסדר בראש השנה, אך יש שהתנגדו לאכילת דבש בראש השנה (ראו בפסקה "הימנעות ממאכלים שונים") והמירו אותו בסוכר לבן.

מחזור ויטרי, מהמאה ה-12, מביא שני מנהגים בסעודת ליל החג בתקופתו: יהודי ממלכת צרפת (צפון צרפת של ימינו) אכלו תפוחים אדומים, ואילו יהודי הפרובאנס (שהייתה אז ארץ נפרדת) אכלו ענבים לבנים, תאנים לבנות וראש כבש^[23]. בשני המנהגים מדובר בפירות מתוקים, שהם סימן לשנה מתוקה. הטעם למנהג פרובנס לאכול פירות לבנים דווקא משום שהם מסמלים כפרה, כחלק ממנהגים אחרים הקשורים בלבן (כמו לבישת בגדי לבן ביום הכיפורים או החלפת הפרוכות ללבנות בימים הנוראים). מנהג אכילת תאנים עודנו קיים במספר קהילות, ספרדיות כאשכנזיות^[24].

בסוף המאה ה-15 החל המנהג לטבול את פרוסת החלה עליה מברכים את ברכת המוציא בדבש, או בסוכר, במקום במלח הנהוג בשאר השנה^[25]. היו שטענו כי לא ניתן לוותר על המלח, ולכן יש הנוהגים לטבול את הפרוסה גם במלח נוסף על הדבש^[26].

מנהג אכילת מיני מתיקה הביא לידי כך שחלק מן הסימנים נאכלים לעיתים בצורה של ריבה או קומפוט. כך למשל בכמה קהילות ספרדיות מכינים ריבת דלעת לקרא^[14] וכן רוקחים ריבות מחבושים, תפוחים ומינים נוספים^[27].

בקרב יהדות מרוקו מקובל לאכול את תבשיל ה"טנזיה", המכיל פירות יבשים, אגוזים, אורז ולעיתים בשר.

ערך מורחב – תפוח בדבש

ביהדות אשכנז בתקופת הראשונים התאחדו מנהג צרפת לאכול תפוח ומנהג גאוני בבל לאכול דבש, ונוצר סימן חדש – התפוח בדבש. ר' יעקב בן אשר תיקן בטור לומר עליו: ”תתחדש עלינו שנה מתוקה”, וכך נהוג^[10]. הסימן נהיה נפוץ מאוד בקהילות אשכנז, עד שנהיה לסמל של ראש השנה, ולעיתים קרובות אף החליף שם את סימני הקרכס"ת (שלא תמיד ניתן היה למוצאם באירופה).

סימן התפוח בדבש הגיע לעדות הספרדים רק בעידן המודרני. הרוב אימצו את המנהג, אבל יש שהסתייגו ממנו משום שהם נמנעים מאכילת דבש, ומהם יש שנוהגים לקחת תפוחים מבושלים בסוכר.

מנהג אכילת ראש כבש מובא בתשובת מתקופת הגאונים^[9] "כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בראש השנה וישימנו לראש ולא לזנב". כבר הוזכר לעיל בשם מחזור ויטרי שכך נהגו בני פרובנס, וכן מובא אצל ראשונים אחרים.

יש מן הראשונים כדוגמת מהר"ם מרוטנבורג (המובא בטור^[28]) שכתבו לאכול איל (כבש בוגר), זכר לאיל שהקריב אברהם לאחר עקידת יצחק.

ר' דוד אבודרהם מזכיר שיש נוהגים לאכול דגים (כדי "לפרות ולרבות כדגים"). בדורות מאוחרים הוזכר שמי שקשה לו להשיג ראש איל יאכל ראש דג ובכך התמזג מנהג אכילת הדגים עם מנהג אכילת הראש. היו שהתנגדו לאכילת דגים בראש השנה ראו להלן הימנעות ממאכלים שונים.

מנהג בני פרובנס, שהוזכר על ידי ר' אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג^[29] הוא "לקחת כל ענייני חידוש ולתת על השולחן בלילי ראש השנה לסימנא טבא (= לסימן טוב) לכל השנה הבאה"^[30] המנהג נזכר גם אצל בעל הטורים כמנהג פרובנס^[10].

בתקופה מאוחרת יותר שימש מנהג זה כדי לצאת מידי ספק האם לברך את ברכת שהחיינו בקידוש בלילו השני של החג. רש"י, בתשובה^[31] סבור שיש לברך ברכת שהחיינו גם בקידוש הלילה השני כמו בכל יום טוב שני של גלויות, אך הוא חולק על רבותיו שסברו שאין לברך כי אם ביום הראשון, שכן שני ימי ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך ("יומא אריכתא" כלשון התלמוד). במהלך הדורות היו פוסקים שצידדו בכל אחת מן השיטות. המהר"ם מרוטנבורג^[32] נהג להביא יין חדש או בגד חדש בלילה השני ולכוון עליו באמירת ברכת שהחיינו. מכן נקבע המנהג להביא אל שולחן החג פרי חדש רק בלילה השני, על מנת לצאת מן הספק האם יש לברך ברכת שהחיינו בקידוש וכן פוסק ר' יוסף קארו בשולחן ערוך^[33] אלא שהוא קובע, כדעת רש"י, שגם אם אין פרי חדש יש לברך את ברכת שהחיינו בכל מקרה.

מקור המנהג לאכול רימון נמצא בדברי ר' דוד אבודרהם. הטעם לאכילתו הוא כדי ש"ירבו זכויותינו כרימון", על פי מימרה מהתלמוד^[34] על הפסוק בספר שיר השירים "כפלח הרימון רקתך"^[35]: "אמר ר' שמעון בן לקיש: אל תקרי "רַקתך" אלא "רֵיקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". בדורות מאוחרים היו שנהגו לאכול את הרימון דווקא בלילה השני של ראש השנה, בשל היותו פרי חדש (ראו לעיל). גם בארצות רחוקות בהן כלל לא גדל הפרי היו שנהגו לאכלו^[36].

ר' יעקב בן הרא"ש, בעל הטורים, גורס בדברי הגמרא המביאה את סימני קרכס"ת גם את האתרוג. אכילתו אינה נפוצה אך נזכרת למשל אצל ר' חיים פלאג'י^[37] הממליץ להכין ממנו ריבה. יש שנהגו לאוכלו בתור פרי חדש^[38].

כמה מחכמי פרובנס בתקופת הראשונים כדוגמת ר' אברהם בן נתן הירחי^[39] ור' אהרון הכהן מלוניל בספרו ארחות חיים^[40] מציינים שאוכלים ריאה. ר' אהרון הכהן מלוניל מציין אף שהיא נאכלה עם דבש. מנהג זה השתמר בכמה מקהילות הספרדים עד לימינו^[41]. היא נאכלת משום שהיא קלה, ומבקשים שהשנה הבאה תהיה קלה כריאה ולא כבדה מעול הצרות.

יש מיהודי אשכנז הנוהגים בראש השנה לאכול חלות בצורת סולם - משום שכתוב במדרש שה' עושה סולמות ברקיע ועל סולמות אלו "את זה מעלה ואת זה מוריד"^[42]. לעומת זאת יש שנהגו לאכול חלות עגולות דווקא^[43]. מנהג חסידי קרלין-סטולין לצייר על החלה צורה של יד^[44].

אכילת חבושים נפוצה בעיקר בארצות צפון אפריקה, בדרך כלל בצורת ריבה. נאכלים גם בשל טעמם המתוק או בשל היותם פרי חדש.

ר' מנחם בן זרח, מחכמי ספרד בסוף תקופת הראשונים, מציין שאוכלים שום^[45], ומדבריו נראה שהוא גרס תוספת זו בתלמוד עצמו כחלק מסימני קרכס"ת. כן מוזכר השום בחלק מהגרסאות של ספר המנהיג של ר' אברהם בן נתן הירחי. אכילתו כסימן מקובלת בכמה מקהילות צפון אפריקה.

המגן אברהם^[46] כותב שיש לאכול כל דבר שמתאים בלשון המדוברת באותה מדינה למשמעות של רבייה. מכאן התפשט מנהג בקרב יהדות מזרח אירופה לאכול גזר (ובפרט צימעס) הנקרא ביידיש "מעהרן" שמשמעו גם "לרבות". הרחק ממזרח אירופה, הרב יוסף קאפח מציין כי גם בקרב יהדות תימן היו שאכלו גזר עליו אמרו "יגזרו אויבינו ושונאינו"^[47].

המנהג הנפוץ ברוב קהילות ישראל הוא לערוך את הסדר הנזכר בסעודת הלילה של שני הלילות של ראש השנה. מנהג זה נתמך על ידי כמה מהראשונים^[48] וכן סבורים כל אחרוני הפוסקים הספרדים^[49] וחלק מן האשכנזים^[50]. מנהג פחות נפוץ, המקובל בחלק מעדות האשכנזים, הוא לערוך את הסדר רק בלילה הראשון של ראש השנה^[51]. כן מציין הרב יוסף קאפח כי אצל יהודי תימן נהגו לערוך את הסדר בלילה הראשון^[47]. מנהגים נדירים יותר הם עריכת הסדר גם בסעודות היום או אפילו בכל עשרת ימי תשובה^[52].

המנהג הנפוץ הוא לערוך את סדר אכילת הסימנים בסמוך לקידוש. יש שנוהגים לערוך אותו לפני נטילת ידיים וברכת המוציא לחם מן הארץ, ויש הנוהגים לעשותו דווקא לאחר ברכת המוציא. שני המנהגים נובעים משאיפה לצאת ידי חובה של כמה שיטות בהלכות ברכות. המנהג הראשון הוא כדי לצאת מספק האם יש לברך את ברכת בורא פרי העץ על התפוח בדבש (או שאר הפירות), כיוון שישנן שיטות בהלכה שסוברות שאין לברך עליו שהוא נפטר בברכת המוציא. לפי המנהג השני, הנפוץ יותר, יש חשש שאם יאכלו מן הסימנים יותר מכזית ייווצר ספק האם יש לברך אחריהם ברכה אחרונה או שהם נפטרים על ידי ברכת המזון בסוף הארוחה.

בסדרים רבים נוהגים לפתוח את סדר אכילת הסימנים בתפוח בדבש. כך למשל הסדר שנדפס במחזור וינה (שבתמונה) הוא: תפוח בדבש, כרתי, סילקא, תמרי, קרא, דגים וראש כבש^[53]. אצל יהדות רומא מקובל הסדר (בסוגרים הובא פירוש הסימנים): תאנה, קרא (דלעת), רוביא (שומר), כרתי (כרישה), סילקא (עלי סלק - מנגולד), תמר, רימון, ראש כבש ודגים^[54] בסדר זה סימני קרכס"ת נאכלים על פי הסדר בו הם נזכרו בתלמוד, אך מקדימים לפני תאנה. היו שערערו על סדרים אלו כיוון שלפי דיני קדימה בברכות כשאוכלים מספר מיני פירות יש להקדים לברך על התמר לפני כל מין אחר עליו מברכים את ברכת בורא פרי העץ^[55]. לפי שיטה זו הסדר בין המאכלים הוא: תמר, רוביא, כרתי, סילקא, קרעא, רמון, תפוח, ראש כבש.

בקרב יהדות ג'רבא קיים מנהג לפיו מפצלים את אכילת הסימנים לשני חלקים; בתחילת הסעודה אוכלים מהמינים המלוחים: קרא (דלעת), ראש כבש, לב, ריאה, סילקא (תרד), כרתי, רוביא (לוביא). בסוף הסעודה אוכלים מהפירות המתוקים: תמר, רימון, תפוח, תאנים וחבושים^[56].

אצל האשכנזים מקובל בעיקר המנהג לאכול תפוח בדבש ולטבול פרוסת המוציא בדבש, שהוא כאמור חידושם של יהודי אשכנז של ימי הביניים המאוחרים. גם אכילת דג נפוצה בקהילות אשכנז^[57] וכן אכילה של גזר בקרב יהדות מזרח אירופה. בין המנהגים הנפוצים פחות שהיו שהקפידו עליהם, ניתן למנות אכילת רימון^[36], תאנה^[24] וכן ראש כבש או איל^[58] שבדרך כלל הוחלף בראש דג. דווקא אכילת סימני קרכס"ת שהם המנהג התלמודי העיקרי לא הייתה מקובלת דרך כלל בקהילות אשכנז, אלא בקצתן, כדוגמת עדת הפרושים^[59] שקיבלה את המנהג כנראה בהשפעת הספרדים.

בדומה לכך, המנהג ברבות מקהילות הספרדיות במערב אירופה הוא שלא לאכול את הסימנים, למעט תפוח בדבש. הרב שם טוב גאגין, שהיה חכם העדה הספרדית-פורטוגזית באנגליה, כותב בספרו "כתר שם טוב" ששאל את חזני הקהילה האם ישנם עוד שנוהגים את המנהג הזה אצלם, והם השיבו שרק מעט יהודים שבאו ללונדון מגיברלטר וממרוקו שומרים על מנהג זה אך הוא הולך ונעלם^[60]. לעומת זאת, במחזור של הרב דוד די סולה פול כמנהג הספרדים בניו יורק, מוזכר סדר הסימנים^[61] ומצוין כי הוא נהוג "בבתים רבים".

פשרו של המנהג העסיק את החכמים שדנו בו כמעט מראשיתו, החל מתקופת הגאונים. חלק מן המאכלים (כדוגמת בשר שמן ומאכלים מתוקים) מסמלים את השמחה שבשנה החדשה, את השאיפות אליה או את הריבוי (רוביה, רימון, דגים וכדומה) בעיקר בזכויות ובקיום המצוות ("שירבו זכויותינו"). מנגד, מאכלים אחרים (סילקא, רוביא, תמרי ועוד) מבקשים את השמדת האויבים או השונאים. רש"י כתב: "והני איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי" כלומר, חלק מאותם הירקות שהזכיר אביי גדלים מהר והחלק האחר הם ירקות או פירות מתוקים. מאפיינים אלה מסמנים את התקווה לשנה החדשה: מתוקה, ענפה ומוצלחת.

מנחם המאירי, מגדולי הראשונים, בספרו "חיבור התשובה"^[62] נותן פירוש אלגורי לבקשות להכרתת ה"שונאים" הנזכרים בתפילות ה"יהי רצון":

”הכוונה בהכרתת השונאים, רצונו לומר על הדעות הכוזבות והכוונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמיתית. לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו.”

בטבלה הבאה מובאים בסדר אלפביתי המאכלים שהוזכרו לעיל, הברכה אותה אומרים בעת אכילתם וסיכום ההתייחסויות לכל מאכל שהובאו לעיל. כל ברכה מתחילה במילים "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו...". לברכות אלו קיימים נוסחים רבים והובאו הנוסחים העיקריים והנפוצים.

הסימנים וברכותיהם לפי סדר אלפביתי
שם המאכל	נוסח הברכה	הערות
קרא	שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו	מסימני קרכס"ת זיהוי: ממשפחת הדלועיים - דלעת או מין קישוא לבן
רוביא	שירבו זכויותינו (הנוהגים לקחת לוביה מוסיפים: ותלבבנו)	מסימני קרכס"ת זיהוי נפוץ: לוביה (מין שעועית). זיהויים נוספים: חילבה, פול, שומשום, שומר
כרתי	שיכרתו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו	מסימני קרכס"ת זיהוי: כרישה
סלקא	שיסתלקו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו נוסח אחר[63]: שיסתלקו חטאתינו	מסימני קרכס"ת זיהוי: ממשפחת הסלקיים - תרד, עלי מנגולד או סלק
תמר	שיתמו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו	מסימני קרכס"ת
אתרוג	אין	גרסה של בעל הטורים בתלמוד כחלק מסימני קרכס"ת
גזר	שתקרע רוע גזר דיננו ותגזור עלינו גזרות טובות ביהדות תימן:שיגזרו אויבינו ביהדות מזרח אירופה: שירבו זכויותינו	מקובל בעיקר ביהדות מזרח אירופה כי הגזר נקרא "מעהרן" ביידיש שמשמעה לרבות
דבש	אין	מוזכר אצל הגאונים על פי ספר נחמיה ממנהג זה נפוצה אכילה של מאכלים עם דבש: תפוח בדבש, טיבול פרוסת המוציא בדבש, ריאה בדבש ועוד. בדורות מאוחרים יש שהתנגדו לאכילת דבש והמירו אותו בסוכר
דג	שנפרה ונרבה כדגים	מוזכר לראשונה על ידי חכמים מספרד של המאה ה-14 (למשל דוד אבודרהם, רשב"ץ) הגיע גם ליהדות אשכנז יש קהילות ספרדיות שנמנעות מלאכלו
חבושים	שתהא שנה זו טובה ומתוקה ושיצאו חבושי עמך ישראל ממאסרם לאורה	מקובל במספר קהילות ספרדיות, בעיקר בצפון אפריקה
פרי חדש	אין	מובא בלילה השני כדי לצאת מידי הספק האם מברכים שהחיינו בקידוש
ראש כבש או ראש דג	שנהיה לראש ולא לזנב על ראש כבש יש מוסיפים: ותזכור לנו אילו של יצחק	מנהג מתקופת הגאונים
ריאה	שתהיה שנה זו קלה עלינו כריאה	מקור המנהג אצל יהדות פרובנס של המאה ה-12 מקובל במספר קהילות ספרדיות
רימון	שנהיה מלאים מצוות כרימון נוסח אחר: שירבו זכויותינו כרימון	מוזכר באבודרהם (מחכמי ספרד במאה ה-14) נפוץ בקהילות הספרדים ובחלק מהאשכנזים יש אוכלים אותו רק ביום השני בתור פרי חדש
שום	שיתמו אויבינו	יש שגרסו שום כחלק מסימני קרכס"ת אכילתו מקובלת בכמה קהילות בצפון אפריקה
שומשום	שנפרה ונרבה כשומשומין	ראו לעיל שיש מזהים אותו עם "רוביא" אכילתו מקובלת בכמה קהילות בצפון אפריקה
תאנה	שתהא שנה זו טובה ומתוקה עלינו כדבלה נוסח אחר: שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראשית השנה ועד אחרית השנה	מקור המנהג אצל יהודי פרובנס והוא השתמר בכמה קהילות
תפוח בדבש או סוכר	שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה (יש מוסיפים: כדבש; יש מוסיפים: מראשית השנה ועד אחרית השנה)	מוצא המנהג ביהדות אשכנז של ימי הביניים המאוחרים איחוד ממנהג אכילת דבש של הגאונים ואכילת תפוח של יהודי צרפת המנהג הגיע מיהדות אשכנז גם ליהדות ספרד

בדומה למאכלים שאוכלים משום סימן טוב, ישנם מאכלים שנמנעים מאכילתם משום היותם סימן רע או מסיבות אחרות כאשר יפורט להלן:

• חמוץ: הימנעות ממאכלים חמוצים היא מנהג קדום יחסית, הנזכר כבר בתשובה מאת רב נטרונאי גאון^[9], אצל ר' דוד אבודרהם ומקורות רבים נוספים.
• אגוזים: בקהילות אשכנז נמנעו מלאכול אגוזים בראש השנה, מחמת שני טעמים: האחד, שהאגוזים מרבים ליחה, וקיים חשש שיטרידו את המתפללים בזמן התקיעה בשופר, שעה שנדרשת דממה מוחלטת; ונימוק נוסף הוא כיון שאגוז הוא בגימטריה "חטא" (בכתיב ארץ ישראל התלמודית, כפי שמופיע בירושלמי, שם נוטה האלף בסוף או בתחילת מילה להיעלם), ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא^[64].
• קפה שחור: יש שנהגו שלא לשתות קפה ללא סוכר בשל טעמו המר וההימנעות ממאכלים מרים. יש שנהגו בכלל לא לשתותו בשל צבעו השחור, שנתפס כמבשר רעות^[65].
• סוכר במקום מלח: מנהגם של עדות רבות (ובפרט עדות המזרח וספרד) להחליף את המלח בסוכר בזמן הברכה על הלחם ויש שנהגו לטבול בסוכר כל אחד ואחד מסימני הסדר. וזאת מפני שהסוכר מזכיר אותו במראה החיצוני אבל טעמו מתוק, ונועד מצד אחד להימנע מאכילת דברים "שטעמם רע" ומצד שני להתיישב עם המשפט שתהיה שנה טובה ומתוקה. בנוסף יש הטוענים שמקור מנהג זה הוא מחשש לאיכות הכשרות בדבש אך אינו מסביר למה מרבית הנוהגים כך גן קיימו את מנהג אכילת התפוח יחד עם דבש^[66].

ישנם מאכלים שבקהילות מסוימות נחשבים כחלק מהסימנים אותם אוכלים בצורה טקסית, ואילו בקהילות אחרות דווקא נמנעו מלאוכלם לעיתים מחשש שהם מהווים דווקא סימן רע או מטעמים בתורת הקבלה:

• דגים: הרשב"ץ בחידושיו לראש השנה מביא שיש אוכלים דגים, אך לדעתו אין לאכול דג, כיוון שמצינו בספר נחמיה^[67] כתיב בצורה "דאג" ונראה שהוא מלשון דאגה ולכן יש להימנע מלאוכלו, והוא הובא להלכה על ידי כמה מאחרוני הספרדים כדוגמת הרב חיד"א בספרו ברכי יוסף ור' יוסף חיים בספרו בן איש חי, אך למעשה המנהג לאכול דג עודנו קיים בחלק מן הקהילות הספרדיות שכן אכילתו נזכרת במחזורים רבים בנוסח הספרדים וגם הרב יוסף משאש בשו"ת "מים חיים"^[68] מציין כי "בערי המערב^[69] יש שאוכלים ויש שאינם אוכלים אך פה בערי המזרח^[70] לית דחש לזה (=אין מי שחושש לכך) וכולי עלמא (=כל העולם) אוכלים אותם, וכן אני נוהג, ואיני חושש לדג אחד בכל התנ"ך צפון וטמון בין פסוקי דנחמיה בתוספת אל"ף". בקהילות האשכנזים כלל לא חששו לעניין זה כפי עדותו של ר' אפרים זלמן מרגליות, המביא את דברי הרשב"ץ ומציין^[57] "אבל במדינותינו מחזרים אחרי דגים" (ההדגשה אינה במקור).
• דבש (מוחלף בסוכר): ר' חיים פלאג'י, מגדולי חכמי טורקיה במאה ה-19 כותב בספרו "מועד לכל חי"^[71] שאין לאכול תפוח בדבש אלא בסוכר. ככל הנראה הסיבה לכך היא שבמקומו היו חששות כשרות בדבש, שכן ר' אברהם חמוי, מחכמי ארם צובא במחזור "בית דין"^[72] המביא את דברי ר' חיים פלאג'י, מציין שבארם צובא אין חשש כשרות בדבש ודווקא בסוכר קיים חשש ולכן עדיף דווקא הדבש. לעומת זאת, בנו של ר' חיים פלאג'י, ר' רחמים נסים יצחק פלאג'י^[73] מביא טעם להימנעות מדבש על פי הקבלה. על כל פנים - בקהילות ספרדיות רבות נמנעו מאכילת דבש בראש השנה ואכלו במקומו סוכר.
• ענבים ותאנים: ראינו לעיל שבני פרובנס באמצע ימי הביניים נהגו לאכול ענבים ותאנים לבנים. מנגד, בתקופות מאוחרות יותר הובעה התנגדות לסימנים אלו. על פי המובא בספר מעשה רב^[74] נהג הגר"א לא לאכול ענבים "על פי הסוד". היו שכתבו שאין לאכול תאנים מטעמים שונים, העקרי ביניהם הוא הקשרן לחטא אדם הראשון^[75]. ביחס לענבים מסייג ר' יעקב חיים סופר^[76] את דברי הגר"א ומציין כי ההימנעות היא רק מענבים שחורים, אך ענבים לבנים - אדרבא, סימן טוב הם.

ספרות תורנית קלאסית לא צוינה כאן, שכן על ספרים אלו או על מחבריהם קיימים ערכים בוויקיפדיה, אליהם יש הפניה בהערה בהם הם נזכרים כמקור.

ספרי מנהג

• אוצר מנהגי חב"ד: יהושע מונדשיין, אוצר מנהגי חב"ד, ירושלים, ה'תשנ"ה [1995]
• הליכות תימן: יוסף קאפח, הליכות תימן, ירושלים, ה'תש"כ [1960]
• כתר שם טוב: שם טוב גאגין, כתר שם טוב חלק שישי - טעמי המנהגים בנוסח התפלות לראש וליום כפור והשינויים בין נוסחאי התפלות של הספרדים שבמזרח ובין הספרדים שבמערב ובין אחינו האשכנזים, לונדון, ה'תשט"ז [1955]
• אשר וסרטיל (עורך), ילקוט מנהגים: ממנהגיהם של שבטי ישראל, ירושלים ה'תשנ"ו [1996]. מתוכם צוטטו:
  • מנהגי בוכרא - מאת גיורא פוזיילוב
  • מנהגי בבל - מאת אברהם בן יעקב
  • מנהגי הפרושים - ממנהגיהם של יהודי אשכנז (פרושים) בארץ-ישראל מאת בצלאל לנדוי
• מנהגי אמשטרדם: יהודה ברילמן, ספר מנהגי אמשטרדם והוא מנהגים דק"ק אשכנזים אמשטרדם, ירושלים, ה'תשס"ב [2002]
• מנהגי קומרנא: אברהם אבא זיס, מנהגי קומרנא, תל אביב, ה'תשכ"ה [1965]
• ספר מטעמים: יצחק ליפיעץ משעדליץ, ספר מטעמי"ם (=מקורים טובים על מנהגי ישראל מקודשים), וורשה, ה'תר"ן [1890]
• שער המפקד: רפאל אהרון בן שמעון, שער המפקד - והוא אספת דינים מנהגי עיר קדשינו ותפארתינו ירושלים תבנה ותכונן, נוא אמון (=אלכסנדריה), ה'תרס"ח [1908]

מחזורים

• מחזור איש מצליח: המחזור המדויק לראש השנה איש מצליח, בני ברק, ה'תש"ס [2000]
• מחזור די-סולה: דוד די סולה פול, תפלות לראש השנה כפי מנהג הספרדים באמריקא עם תרגום אנגלי, ניו יורק, ה'תרצ"ז [1937]
• מחזור וינה: ראובן ברוך, מחזור לראש השנה מנהג ספרד בקהילות קדושות בקושטאנטינה ומדינות מזרח ומערב ואיטאלייא יצ"ו, וינה ה'תרי"ג [1853]

ספרי בישול

• הבישול היהודי: קלאודיה רודן, ספר הבישול היהודי מזרח ומערב, 1998
• הבישול הלבנוני: גרסיה גרגו, הבישול הלבנוני, 2002
• המטבח הספרדי ירושלמי: רחל טלבי-קדמי, רשליקה: ניחוח המטבח הירושלמי ספרדי המסורתי, ללא ציון שנה
• מטעמי צפון אפריקה: פסקל פרץ, מטעמי צפון אפריקה: תוניס, מרוקו, אלג'יר, לוב, 1983

• י"ל ברוך (אסף), ספר המועדים, כרך א: ראש השנה ויום הכפורים, תל אביב: אגודת עונג שבת על ידי דביר, תש"ז 1946, באתר היברובוקס
• תחל שנה וברכותיה (אורכב 19.09.2013 בארכיון Wayback Machine) הרב חננאל זייני על מנהגי הסדר ומשמעותם, ועל משחקי מילים במנהג הסדר באתר "ישיבת אור וישועה"
• מצגת מפורטת המסבירה כיצד בודקים את סימני החג, אתר כושרות
• ביאור קצר על סימני ראש השנה מאת הרב חגי לונדין, עלון "באהבה ובאמונה" שנת תשע"ב, אתר "ערוץ מאיר"
• הרב אליעזר מלמד‏, מאכלים לסימן טוב, באתר פניני הלכה
• סדר סימני ראש השנה מעוצב
• דליה מרקס, "סעודת סימנים מבורכת", בזמן עמ' 39–42
• רוחמה וייס, אתה מה שאתה אוכל: מה עושים הסימנים?, באתר בית אביחי, 17 בספטמבר 2017
• סדר ראש השנה, דף שער בספרייה הלאומית

ראש השנה
מצוות החג	תקיעת שופר
מנהגים	מנהגי ערב ראש השנה • התרת נדרים • סדר ליל ראש השנה • שנהיה לראש ולא לזנב • תשליך
תפילות ופיוטים	תפילות ראש השנה • אחות קטנה • עת שערי רצון להפתח • מלכויות זכרונות ושופרות • ונתנה תוקף • וכל מאמינים • למנצח לבני קרח מזמור • פיוטים נוספים
מראש השנה עד ליום הכיפורים	עשרת ימי תשובה • ימים נוראים • תפילת אבינו מלכנו • סליחות • בין כסה לעשור
שונות	מסכת ראש השנה • לא אד"ו ראש • ימים נוראים (עגנון) • בראש השנה
חגי ישראל ומועדיו