ביקורת ספרות

ביקורת ספרות עוסקת בהערכת יצירות ספרותיות, בקביעת אמות מידה להערכת היצירה הספרותית, בסקירה כללית של יצירה על תוכנה, מאפייניה וחשיבותה; או של מכלול יצירתו של יוצר; בפרשנות הפותחת צוהר לעולמו הפנימי של יוצר, בהוראת טעם ספרותי טוב, ובהגדרת המאפיינים של שירה אמיתית. ספרות וביקורת הספרות הן כמו ביצה ותרנגולת. ספרות טובה יוצרת ביקורת טובה, וביקורת טובה יוצרת ספרות טובה.

מאחר שביקורת ספרות היא חלק מהותי ממלאכתו של המשורר^[א], במהלך הדורות רוב מבקרי הספרות המשפיעים ביותר היו משוררים. לדוגמה, רבי משה אבן עזרא, דוד פרישמן, יעקב פיכמן, ולאה גולדברג בישראל; או בן ג'ונסון, ג'ון דריידן, וסמואל טיילור קולרידג' באנגליה. היו גם מבקרים משפיעים, שעסקו רק בביקורת^[ב], אם כחוקרי ספרות אם כאסתטיקנים ואם כעיתונאים המתמחים בביקורת ספרות, כגון ויליאם הזליט, ויסאריון בלינסקי, פרנצ'סקו דה סנקטיס, גאורג ברנדס, פישל לחובר, ורבים אחרים.

ביקורות ספרות מתפרסמות בספרים, בהרצאות, בכתבי עת ספרותיים, ובמוספים המתמחים בכך. לדוגמה, "מאזנים", "דחק", The Times Literary Supplement, "קתרסיס", מוסף "הארץ/ספרים", ועוד.

המונח "ביקורת ספרות" משמש לרוב כשם נרדף ל"תורת הספרות", אלא שתורת הספרות היא תחום אקדמי מחקרי ותאורטי, וביקורת ספרות מקצוע ספרותי הצומח מהספרות עצמה^[ג]. יש אומרים שביקורת ספרות היא יצירה ספרותית על סף האמנות ותורת הספרות.

מבקר הספרות האנגלי וולטר אלכסנדר ראלי כתב: "אמנות ביקורת הספרות, שלעיתים תכופות ממעטים בחשיבותה עד כדי מעמד שולי בין האומנויות, אינה אלא אמנות הקריאה והפרשנות של מה שכתוב... מקובל לסבור שביקורת מתנגדת ליצירה, אולי משום שהיצירה אליה היא שואפת, מושגת רק לעיתים נדירות, כך שהעולם שוכח שהעיסוק העיקרי של ביקורת אינו לא לחוקק ולא לסווג אלא להחיות מתים... באמצעות הכוח היוצר של אמנות ביקורת הספרות, אדם חי נבנה מחדש ממצבור מסמכים מקוטעים שהשאיר עבור הדורות הבאים"^[1].

וכתב דוד אריה פרידמן:^[2]

המבקר האמיתי – ביקורתו היא שירה. מטרתו האחת – להבין ולהרגיש, פעולתו הראשית – לעורר. הביקורת בגילוייה האמיתיים – היא יצירה של סינתזה, מפני שהיא באה לאסוף ולקבץ את ניצוצי נשמתו של היוצר, את קווי הנפש שלו, הפזורים בכתביו וב“חבוריו” והסמויים מן העין, לפעמים אף מעינו הוא.

לדעת המשורר האנגלי אלכסנדר פופ^[3], שיפוט גרוע הוא חסרון גדול כמו כתיבה גרועה, רק מזיק יותר לציבור; וטעם טוב, כמו גאונות יוצרת אמיתית, נדיר למוצאו. לדבריו, הטעם של רוב האנשים מתקלקל על ידי מערכות החינוך, ולפיכך על האדם להכיר את טעמו ומגבלותיו. הטבע הוא המדריך הטוב ביותר לשיפוט; ומאחר שהמשוררים הקדמונים הלכו בדרכו, על מבקר ללמוד את המשוררים הקדמונים, ובמיוחד את הומרוס ואת ורגיליוס. לדבריו, הגורמים המעכבים שיפוט אמיתי הם גאווה, לימוד חסר, שיפוט על פי פרטים ולא לפי המכלול, אהבה מוגזמת לסקטור מסוים, דעה קדומה, להיות יוצא מן הכלל, חוסר עקביות, מפלגתיות, וקנאה.

לדעת אלכסנדר פופ^[3], באופן כללי על המבקר להיות טוב בטבעו, כי לטעות זה אנושי ולסלוח – אלוהי, אך לפעמים עליו להיות קפדן. לדבריו, אין די בדברי ביקורת המבוססים על טעם, כושר שיפוט, ולמדנות, אלא באותה מידה על דברי המבקר להראות אמת וגילוי-לב, ועל המבקר להיות צנוע ומנומס.

ישנם מבקרים, הבקיאים ביצירה הספרותית לדורותיה, אשר מתוך אמת-מידה שואפת שלמות משבחים את גדולי היוצרים מדורות עברו, ומתייחסים בביטול ליוצרים בני זמנם, בבחינת "הלומד מן הזקנים, למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן"^[4]. וישנם מבקרים המעריכים את גדולי היוצרים של דורות קודמים, ובאותה מידה מביטים בעין טובה על גדולי היוצרים בדורם, בבחינת "יש קנקן חדש מלא ישן"^[4]. לדוגמה, המבקר האנגלי ויליאם הזליט החשיב את צ'וסר, ��פנסר, שייקספיר, ומילטון לגדולי המשוררים האנגלים, וביקר בחריפות את שירתם של המשוררים הרומנטיים בני זמנו^[5]. לעומתו, קולרידג' הסביר שהתכונה השכלית של המשוררים האליזבתנים והתכונה הרגשית של המשוררים הרומנטיים משלימות זו את זו, והחשיב את הדמיון השירי של המשורר בן-זמנו ויליאם וורדסוורת' כשקול באיכותו לזה של שייקספיר ושל מילטון^[6].

ספרות משקפת ערכי-מוסר של היוצר, עמו, מקומו, תקופתו, כלל האדם. לדעת שלי, משוררים ולא מטיפים, הם אלה המניחים את יסודות המוסר. מבקר הספרות א. א. ריצ'רדס הסביר שהשאלה "מה טוב?" והשאלה "מהי אמנות?" מאירות זו את זו, ואי-אפשר להשיב על אחת מהן מבלי להשיב על השנייה. לדבריו, האמנים מתמחים בפרטים דקים אשר מסבירים מה ערכי בחיים הממשיים באופן מוצלח יותר מאשר הכללות מופשטות גסות החביבות על אנשי מוסר^[7]. לדעת ג'ון קמפבל שרפ, אם אין מטרת השירה להביע יפה את הצד הנעלה יותר של החיים, אם אינה כנהר שמקורו במעיינות צלולים הנובעים מפסגות האנושות, אזי אין לה מטרה כלל; כדי להגיע לאמנות הנעלה ביותר, נדרש לשכוח מאמנות, ולהתכוון מעבר לה. משוררים, כל עוד ליבה של אומתם פועם חזק, מחברים את המוזיקה של השאיפות האנושיות, ומשאירים את המבקרים הרחק מאחוריהם^[8]. לפיכך, על המבקר להיות משורר, מזוין בדימויים וסמלים, כדי להעביר אל הקורא את מרחקיו האינסופיים של השיר^[9]. במילים אחרות, על ביקורת הספרות לכוון אל מה שמעבר לביקורת ספרות, כי רק בהיותה שירה, ספרות, אולי תהיה גם ביקורת ספרות.

אם רוב הציבור אוהב ומבין כראוי את יצירתו של סופר, ואם יצירתו ראויה, מובן מאליו שביקורת יצירתו היא כמעט מיותרת. אולם אם יצירה אינה מוכרת או נגישה לרוב הציבור, או אם הציבור והמבקרים מבינים אותה באופן שטחי, אזי תפקידו של מבקר הספרות, שהצליח להבינה לעומק, להסביר את היצירה לציבור. לדוגמה, הרבה קוראים סברו, על סמך המסות של דוד פרישמן ותרגומיו מספרות המערב, שהוא נלחם ביצירתו לטעם המערב, ולפיכך אינו אלא מתנגד לספרות התחייה שביקשה מקוריות עברית; עד שבא יעקב פיכמן ולימד שבתוך־תוכו היה פרישמן איש יהודי, משוררו של עולם מנוגן, של מציאות רוחנית, איש חזון; שבעצם טיבו היה איש המזרח, איש התנ"ך שאולי לא היה כמוהו בדורו, אלא שהעדיף את החוג הנגלה, הבהיר בצמצומו האמיץ, תרבות של ביטוי, של צורה, ביודעו ששלמות צורה היא הליריות^[ד] האמיתית, או ההגשמה האמיתית של האפיקה (שירה לאומית); שנפשו של הדור ההוא – ‘להתבטא’, לצאת מתוך ערפילי מילים ומושגים, לשפוך אור על העולם; חפצו של פרישמן היה כמובן שהמלאכה תהיה נעשית בכלים עצמיים^[ה], אלא שאת כוח ההגשמה של המתוקנים שביוצרי המערב השיג כיהודי ומפניו נתבטל, זאת הייתה שליחותו ובזה היה ערכו החינוכי: לקרוא, להזהיר, לעורר את החדש, להיות מבשרו ומעודדו^[10]

למכלול יצירתו של יוצר יש איזו חידתיות המאפיינת אותה, אשר אצל יוצרים גדולים קשה מאוד להשגה. אזי היצירה אינה פשוטה במידה שהיא נראית בהשקפה ראשונה, והאספקלריה המאירה שלה מאירה יותר ממה שנראה ומשתקף בה לפי המראה החיצוני.

סוד כמוס הוא היצירה. יש מבקרים הסבורים כי על-כן יש לבקש דרכים הרבה אליה: לחקור ולדרוש את חזון התקופה בחיי העם והקשר בין היצירה לגדולי חושביה ויוצריה, מה שאבה היצירה ממשב רוחם וחזונם של דורי דורות, ואת הקשר בינה לחיי היוצר; ואין חשש לגילוי כל הסוד, כי לא יגלה אותו איש, כשם שלא יגלה סוד הנשמה^[11].

מכל מקום, רק קריאה בלתי-אמצעית, מתוך אהבה והערכה גדולה ליצירתו של סופר, מאפשרת לעמוד באמת על ייחודה.

לדוגמה, הספר "ביאליק: חייו ויצירותיו" מאת פישל לחובר משקף הבנה מחקרית-היסטורית-ביוגרפית עמוקה ומקיפה של יצירתו, הספר "שירת ביאליק" מאת יעקב פיכמן – קריאה בלתי-אמצעית של יצירתו כפי שרק משורר-מבקר מחונן מסוגל להקשיב ולעשות^[ו].

לדעת ישראל אפרת, השיר שואף להפשטה, לאפיסות הביטוי, לפתיחות אינסופית^[ז]. לפיכך, המבקר אמור לעשות מה שהמנגן עושה בשביל המלחין, לתרום ליוצר בהמציאו ביצוע מוזיקלי. המבקר צריך להוליך את הקורא אל העומק: מחומר השיר אל צורתו, מהתוכן אל האיך, עד שהוא מגיע לניגון. שם הוא משאיר את הקורא לבדו עם עצמו, עם המיית לבבו. יותר מזה אין^[9].

בכללות ביקורת ספרות מצויה יותר בתקופה המודרנית מאשר בתקופות קודמות, ומאחר שיצירות-מופת ספרותיות חוברו קודם לתקופה המודרנית מבלי שהייתה ביקורת ספרות מפותחת, נשאלת השאלה האם ביקורת ספרות מועילה?

לשאלה הזו התשובות הבאות:

• בימי קדם הייתה נבואה ורוח-הקודש, ויצירות חוברו בהשראה גדולה, שלא מצויה בתקופה המודרנית. היצירה המודרנית רפלקטיבית^[ח] או ביקורתית במהותה, ולכן זקוקה לביקורת ספרות מפותחת.
• לפני המצאת הדפוס, ביקורת ספרות נעשתה בעיקר בעל-פה ולא בכתב.
• בתקופות קודמות יוצרים היו צנועים יותר בפרסום יצירות^[ט], והוצאה לאור נעשתה לרוב לפי אמות-מידה שאינן בינוניות, ולכן ביקורת ספרות פחות נדרשה.
• בתקופה המודרנית יוצאות לאור הרבה מאוד יצירות, ויש בלבול מושגים גדול, ולכן נדרשת ביקורת ספרות שתבור את הבר מן התבן.

לדעת וורדסוורת', כוח הביקורת נופל באופן אינסופי מכוח ההמצאה, ואם כמות הזמן המוקדשת לביקורת יצירות של אחרים, תוקדש ליצירה עצמית מקורית, תהא אשר תהא, אדם יכיר טוב יותר מה רמתו, ויזיק הרבה פחות (כי לדעתו, ביקורת גרועה עלולה להזיק מאוד; בעוד המצאה מטופשת, בפרוזה או בשירה, כמעט לא מזיקה)^[12].

מת'יו ארנולד ציין שוורדסוורת' היה מבקר ספרות גדול, וחבל שלא חיבר יותר מסות ביקורת^[י], כל שכן אם היה מחבר רק שירה. לדבריו, אמנם כוח הביקורת נופל מכוח היצירה, בו אדם מוצא את אושרו, אלא שכוח היצירה איננו יוצא לפועל רק בחיבור יצירות מופת של ספרות או אמנות; אלא גם במעשים טובים, או בלימודים, או אפילו בביקורת. יתירה על כך, בתקופות ובמצבים, שחיבור יצירות מופת של ספרות איננו אפשרי, במקום להתייגע לשווא בניסיון לחבר יצירות כאלה, מוטב לעבוד על הכנת התנאים שיאפשרו יצירות כאלה^[12].

לדעת ארנולד, בספרות, החומר של הכוח היוצר הוא רעיונות. לדבריו, בתקופה המודרנית העבודה הגדולה של הגאונות הספרותית היא של סינתזה והצגת רעיונות, לא של גילויים וניתוחם. מתנתה מונחת בהשראה מאושרת מאטמוספירה אינטלקטואלית ורוחנית, מאיזה סדר של רעיונות, ומציאה עצמית בהם, בטיפול נעלה באותם רעיונות, והצגתם באופן אפקטיבי ואטרקטיבי; כלומר בחיבור יצירות יפות מהם. אלא שהתנאים האלה אינם קלים להשגה. על מנת ליצור יצירת מופת של ספרות, נדרשים כוח יצירה של האדם וחומר מתאים (של רעיונות), והחומר תלוי בשעה (בתקופה) ולא ביוצר. אדרבא, החומר הזה מצוי יותר לכוח הביקורתי. לפיכך, הצגת הרעיונות הטובים ביותר על ידי הביקורת, גם אם איננה לגמרי נכונה, מועילה לכוח היוצר; ומהשפעתה על החברה, מהחיבור בין אמת וחיים, צומחת תקופת יצירה חדשה של ספרות. מאחר שהחיים המודרניים מאוד מורכבים, נדרש מאמץ ביקורתי כביר על מנת לייצר משורר (אמיתי) מודרני^[12].

בתולדות הספרות התקיימו פולמוסים ביקורתיים שהרעישו עולמות, שנשפכו עליהם קיתונות של דיו, שחידשו או חידדו את דרכה של ספרות, ואשר נשתכחו במרוצת הדורות. להלן כמה דוגמאות.

באיטליה של המאה ה-16 התרחש הוויכוח הביקורתי המשמעותי הראשון באשר למהותה של הספרות המודרנית. בשנת 1532 יצא לאור האפוס "אורלנדו המטורף" מאת אריוסטו, הבנוי בצורה גותית: מבנה צנטריפוגלי שזור של עלילות רומנטיות תוך חריגות מעלילה לעלילה. בשנת 1581 יצא לאור האפוס "ירושלים המשוחררת" מאת טאסו, הבנוי במבנה נאו-קלאסי: עלילה ראשית בקו ישר. שני האפוסים האלו נחשבו ליצירות המופת של השירה האיטלקית בת המאה ה-16. בעקבות פרסומן של היצירות, פרץ וויכוח עז איזה משני האפוסים צריך לשמש כמודל עבור שירה הירואית אפית בשפה עממית. חוברו ספרים משני הצדדים, שמאוחר יותר הצטרפו לכרך עב כרס במהדורה של כל כתבי טאסו. הנקודות המרכזיות ששימשו כאמות-מידה בוויכוח:

• מקוריות והמצאה של המשורר
• סיפור אמיתי או דמיוני
• אחדות העלילה
• לשון וסגנון
• האיכות האתית של הדמויות
• כושר השיפוט של המשורר

בצרפת של שלהי המאה ה-17 מחלוקת שמקורה באקדמיה הצרפתית, על ערכם של הסופרים המודרניים ביחס לסופרים הקדמונים, הרעישה את העולם הספרותי. זרם הקלסיקנים, בראשות בואלו, טען שיצירה ספרותית מבוססת על כבוד והערכה למורשת הקלאסית של העת העתיקה, ושיקול דעת ציבורי זה, המצטבר במהלך הדורות, יוצר יצירות מופת; ולפיכך רק על ידי לימוד וחיקוי יצירות המופת של יוון ורומא אפשר להתעלות עליהן, כגמדים על גבי ענקים. זרם המודרניים, בראשות שארל פרו, טען שתקופתו של לואי הארבעה-עשר עולה מבחינה מדינית ודתית על התקופות הקודמות, ומכאן שיצירות של בני זמנם לתפארת המלך והדת עולות על היצירות הקלסיות הקדומות, לפיכך על הספרות לחתור לצורות ספרותיות חדשות המותאמות לעידן המודרני. הוויכוח המשיך להתלקח בצרפת בנסיבות שונות, והתפשט לארצות אחרות באירופה.

באנגליה ויליאם טמפל חיבר מאמר בו הציע שהאדם המודרני הוא כגמד העומד על כתפי ענקים, כי לקדמונים הייתה ראיה בהירה של הטבע, ולאדם המודרני אין אלא ראיה רפלקטיבית או מעודנת של ראייתם. בעקבותיו ג'ונתן סוויפט חיבר את "קרב הספרים" (1697), סאטירה שהיא דיווח מפורט על קרב אפי בין ספרי ספרייה המתעוררים לחיים ומנסים ליישב בדו-קרב את ויכוח הקדמונים והמודרניים. היצירה כתובה בפרוזה שהיא פרודיה על שירה אפית, והקרב הוא בין סופרים קדמונים וסופרים מודרניים, כמו גם בין יוצרים ומבקרים. הסופרים הקדמונים והיוצרים נמשלים לדבורה האוספת את מזונותיה מהטבע ושרה בשדות. הסופרים המודרניים והמבקרים נמשלים לעכביש ההורג את החלש ומסובב עליו את רשתו הביקורתית.

מאחר שהערכה אסתטית היא מהדברים הקרובים לליבו של אדם, ויכוח על ערכה של יצירה עשוי להתפתח לדיון רציני, שיש בו יותר מקורטוב של לימוד כללי על ספרות וביקורת ספרות. במהלך המאה ה-18 אלכסנדר פופ נחשב לאחד מגדולי המשוררים האנגלים. המבקר ג'וזף וורטון קרא תיגר על התפיסה הזו בספרו בן שני החלקים "מסה על הכתבים והגאונות של פופ" (1756, 1782). הוא הגדיר ארבע מחלקות של משוררים אנגלים:

1. מחלקה ראשונה של משוררים ששירתם נשגבת ופתטית, הכוללת את ספנסר, שייקספיר, ומילטון.
2. מחלקה שנייה של כישרונות אציליים לשירה מוסרית ואתית, שבראשם דריידן, דאן, דנהאם, קאולי, וקונגריב.
3. מחלקה שלישית של אנשים בעלי הומור, טעם אלגנטי, ואיזשהו שגיון בתיאור חיים יום-יומיים.
4. מחלקה רביעית של חרזנים בלבד.

וורטון שאל לאיזו מחלקה פופ ראוי להשתייך, ועל מנת להשיב על שאלתו הוא דן בכל יצירותיו של פופ, ולכל אחת מהן, או לכל קבוצה וקבוצה מיצירותיו, הקדיש פרק בספרו, ובסופו של הספר המתפרש על כשמונה-מאות עמודים, הגיע למסקנה ששירתו של פופ היא בעיקר דידקטית, מוסרית וסאטירית, ולפיכך אינה הכי פיוטית; שכושר שיפוט טוב מאפיין את שירתו ולא דמיון, שהוא אחד מהמשוררים הכי מדויקים ומלוטשים אי פעם, ושקריאתו לא מעוררת רגשות חזקים כהשפעת המשוררים הגדולים, אבל הוא משורר המתאים לקריאה אוניברסלית עבור כל הגילאים וכל סוגי האנשים. לפיכך, סיכם שפופ לא שייך למחלקה הראשונה, ומיקם אותו, על סמך המצוינות הכללית של יצירותיו, בראש המחלקה השנייה: לאחר מילטון ולפני דריידן^[י"א].

במסה של סמואל ג'ונסון על פופ, מהמסות המשובחות ביותר^[י"ב] בספרו "חיי המשוררים" (1779–1781), הוא כמעט התעלם לחלוטין מהמסה של וורטון, למעט כשסיכם את שלושת היסודות העיקריים של גאונותו של פופ: המצאה, דמיון, וכושר שיפוט; מסכים עם וורטון ביסוד השלישי, וחולק עליו לגמרי ביסוד השני.

המסה של וורטון עוררה את קנאתו של פרסיבל סטוקדייל לכבוד שירתו של פופ, ובתגובה חיבר את הספר "חקירה אודות הטבע והחוקים האמיתיים של שירה, כולל הגנה מיוחדת על הכתבים והגאונות של מר פופ, כנגד המסה על הכתבים והגאונות של פופ" (1778). סטוקדייל יורה חיצים בחוקי הביקורת הדוגמטיים ובאבחנות הפדנטיות של וורטון, ומביא דוגמאות לנשגבות טרנסצדנטלית ולפתטיות טרנסצדנטלית מהיצירות של פופ^[י"ג], מזכיר שהיו משוררים גדולים שחיברו שירה דידקטית, וש"מסה על הביקורת" מאת פופ הוא מהשירים הדידקטיים האציליים ביותר שחוברו אי פעם; מצטט קטע רהוט, נעים, פילוסופי, נהדר ונשגב מתוך "מסה על האדם" מאת פופ, ומסיק שהציטוטים מהיצירות של פופ שציטט במהלך מאמרו חוברו על ידי משורר גאוני מאוד, אחד מגדולי המשוררים האנגלים. הוא מסכם שאף על פי שיצירותיו של פופ אינן מתאפיינות במקוריות ובהמצאה כמו אלו של שייקספיר ומילטון; הרי שאם נזכרים שהילד הפלאי הזה (אלכסדר פופ), בהיותו בן ארבעה-עשר, היקנה לשירה האנגלית כוח, אלגנטיות והרמוניה שלא היו ידועים קודם לכן; אם שוקלים את רהיטותו, קלילותו, דיוקו, אלגנטיותו, ועם איזו רוח ואש; יש להכריז עליו כתופעה נדירה כמו כל אחד משני המשוררים האלו שאי-אפשר להתחרות בהם. וכותב: "טעם, והיגיון, אפילו בעידן הנאורות הזה, נרדפים ומוגבלים, לא על ידי מבקר אחד או שניים, אלא על ידי מבקרים רבים, שהם מאוד מלומדים, אך רחוקים מלהיות כשירים כברי-סמכא אפילו לאחד מהם"^[י"ד].

ספרו של סטוקדייל בישר את ביקורת הספרות החדשה של המבקרים הרומנטיים. ויליאם הזליט, המבקר הרומנטי, כתב: "השאלה האם פופ היה משורר טרם נפתרה^[ט"ו], וגם לא כדאי שתיפתר. אם פופ לא היה משורר גדול, אזי היה כותב פרוזה גדול, כלומר איזשהו סוג של כותב גדול"^[5].

לפעמים מבקר ספרות מבקר בחריפות את הספרות המתפרסמת בזמנו, בבחינת סתירת זקנים בניין^[13]. כך בשנת תרמ"ג (1883) דוד פרישמן תקף בחריפות את עיתון "המליץ" וחבר סופריו, בחוברת ההומוריסטית "תוהו ובוהו" פרי עטו. להלן תמצית דבריו.

פרישמן כתב: "בראשונה היו מפרישין חלק מתבואת הארץ והיו אומרין עליו הרי זה מעשר, משרבו הצבועין התקינו שיהיו מכתבי־עתים יוצאין כפולים ומכופלים, והיו אומרין לעם, שרק להנאתו ולטובתו נבראו, והעם האמין בם ויחשבהו לצדקה – ככה יוצא לנו “המליץ” לאור פעמיים לשבוע!". הוא משווה את רוב קוראי העיתון ל'מין הנקרא אצלנו (במחילה) “בהמות”, מאמינים בני מאמינים ההודרים פני כל המדברים באותיות נדפסות, או, יותר טוב, לא את פני המחברים המה נושאים, כי־אם את המודפס לבד ואת עב הענן ואת הדיו השחור היוצא מבית־הדפוס". הוא תוהה מה עשו סופרי המליץ במשך השנה, ועונה שבעקבות רוסים וסופריהם ומשכיליהם שיש להם תמיד איזה מגע ואיזה משא עם איזה מין דבר, שהם קוראים “שאלה” או “חברה” או “ועד”; משכילי ישראל משתעשעים גם הם באותם השעשועים של שאלות תמיד וחברות תמיד וּועדים תמיד, עושים גם הם ערב ובוקר וצהריים בסחורה זו; לפיכך פרו וישרצו מושגים דקים הפורחים רק באוויר, הגיונות המרקיעים לשחקים, צרורות צרורות פילוסופיה הנוקבים עד התהום, וכל זה ריק כל כך, רק ערבוב מילים וחילופיהן, רק קול ודברים, ולהם כל יסוד וכל קרקע אין; ומכבירי המילים האלו עומדים ומתפלספים לעין קורא "המליץ" הלוך והתפלסף ממילה אל מילה ומשורה אל שורה: עוד זה מדבר והנה זה בא, עוד האחד שואל והשני כבר עונה, עוד קול האחד לא נחבא והשני נכנס לתוך דבריו, ויהי מבול מים על פני כל “המליץ". זה אומר ירושלימה וזה לאמריקה; זה אומר בשּביל סכלותנו ומעט חכמתנו וזה בשביל השכלתנו וגאוותנו והתנשאות ליבנו; זה אומר בשביל עניינוּ ומרודינו וזה בשביל עצמנו ורכושנו. ופרישמן שואל: האם לא הצחוק הוא לראות כי בגיליון אחד של “המליץ” נקרא ארבעה וחמשה מאמרים המדברים כולם בעניין אחד וכולם עולים בקנה אחד וכולם מתנבאים בסגנון אחד ולכולם שפה אחת ודברים אחדים? ומי יעיז אפוא לאמר, כי סופרים אין בישראל, אשר יוכלו למלאות מכתב־עתי עברי פעמים או גם שלוש לשבוע? הוא ממשיך וכותב שכמעט בכל גיליון וגיליון ראינו פילוסופים חדשים יוצאים ודורשים, מתנגחים ומתנצחים ודוברים גבוהה גבוהה עד למעלה מן העבים, מבלתי הבין בעצמם מה הם אומרים ומה הם דורשים ובפני מי ולאיזו תכלית; על הסוציאליסמוס ועל הקוסמופוליטיסמוס, על האסימיליזציה ועל הלאומיות, על כל דבר ודבר ועל כל קוץ וקוץ ראינו דרשות ב“המליץ” אשר ריח בית־המדרש עולה ויוצא מהם ואשר כמעל כּולם ישא רוח. וסיכם: "היה לא תהיה! חי אני, אם לא ביד־חזקה ובזרוע־נטויה אדרוש מכם, שתסירו מלפניכם את החך ואת הטעם ואת החן ואת השכל המיוחד אשר לכם, כדי לתת לכם את הטעם הטוב".

פרישמן הצעיר ביקר באופן כללי את הבטלנות, הפטפטנות, קלות הדעת, והיעדר צורה ואמת-מידה וטעם וריח, שהיו נפוצים אצל הסופרים והעורכים העבריים. כתב יעקב פיכמן: "מה שהרתיח אותו ביותר הייתה הריקות הנפשית – התפיסה הקטנה, שהביאו הסופרים מבית־המדרש; ולכן הדגיש כל כך את התביעה של טעם המערב – את ההבנה, שהיא מבוססת על היגיון, על ידיעה, על דברים מחושבים עד הסוף. בטלנות הייתה בעיניו גם אי־רצון, גם אי־יכולת לחשוב."^[10]

יד העלם נחתה על סמולנסקין, על יהל"ל, על לילינבלום, על רייפמאן, על הארז. עורכי שני מכתבי-העתים, “המליץ” ו“המגיד”, הודיעו לקוראיהם, כי מאמרים רבים נתקבלו אצלם על-דבר המחברת הזאת^[ט"ז]; וכדי שלא לפרסם עוד יותר את הקונטרס ואת מחברו, הסתפקו במכתב אחד של לילינבלום; ולאחר שהבעירה לא שככה, יצא הארז בעצמו בעיתונו נגד פרישמן והמו"ל שלו.

כתב מיכה יוסף ברדיצ'בסקי על "תוהו ובוהו": "רוח של ניצחון היה נושב מעלי הקונטרס הזה, הקטן ככף איש. הדברים קלעו אל לבי, לא בעבור המשפּטים השליליים ודברי הביטול, רק בשביל כוח־הניצחון של הסופר הלז וגערתו הצודקת... פרישמן היה תובע בספרותנו החדשה; חיים חדשים ויחוסים ישרים לחיים הוא בא לתבוע מישראל ומסופריו, מכל זרע יעקב ובני עבר. הוא לא חפץ לבנות, לברוא דבר חדש ולצרף מחשבות ודעות; הוא חפץ רק לחנך, להרגיל את העם ואת הקוראים העברים לטעם חדש ורוח חדש. הוא חפץ לפַשט את העקמומיות שבלב ובמוח, ליַשר את הנפתולים ולתת למהלכים בחיים ובספרות סדר ומשטר וצורה נאותה, כדי שלא נבוש בהם"^[14].

ופישל לחובר כתב: '“מלך בלהות” היה פרישמאן מאז בספרותנו לכל מי שבא להיות סופר בספרות זו וכשרון-סופרים אין לו, לכל מי שלשונו ארוכה ודעתו קצרה, לכל מי שפיו מלא ולבו ריק, לכל מי שמדבר גדולות ואפילו קטנות אין לו – לכל אלה היה פרישמאן שד נורא ומלך-בלהות, ועלה האיש ההוא בכל עת שראה והנה נחל ספרותנו ועמק חיינו גאו פתאום והעלו קוצים וברקנים ואילני-סרק שקולם הולך, ועלה האיש ההוא ממקומו ומעירו וקרדומו החד בידו והוא מכה על ימין ועל שמאל…"^[15]

ביקורתו החריפה של פרישמן הלכה ונשאה פירות, כל שכן עבודתו הספרותית כעורך. בהדרגה הספרות העברית החדשה החלה לקבל צורה של ספרות יפה.

יל"ג נחשב בזמנו לגדול משוררי ישראל של תקופת ההשכלה, ונודע באפוסים ההיסטוריים ובסאטירות החריפות שחיבר. משעבר המרכז הספרותי העברי מווילנה לאודסה ולוורשה, משוררים חיברו בעיקר שירה לירית, ושירה לירית הייתה לאמת-המידה שמבקרים העריכו שירה לפיה. בשנת תרנ"ז (1897) ראובן בריינין חיבר מסה חריפה על יל"ג, בה טען כי יל"ג הוא דברן, בעל לשון, מליץ, סופר נעלה, אבל איננו משורר. לדבריו, ליל"ג אין את התכונות הבאות המאפיינות משורר:^[16]

• המשורר חי עם הטבע, נעשה שותף במעשה בראשית ומזדעזע בכל עצביו לפני הסוד הגדול של האין-סוף.
• יש למשורר געגועים חזקים, מגמות ושאיפות עצומות, אשר לבו ידפוק יחד עם דופק תקופתו, ואת התאוות הכמוסות של בני דורו יביע בציורים בהירים.
• המשורר יחוש נשימת הדורות הבאים אחרינו ועינו צופיה מראשית הדורות ועד סופם.
• המשורר יראה ללִבֵּנו ולבָתֵי נפשנו ונגלו לפניו תעלומות רוחנו ונסתרותיו.
• המשורר נותן תוכן רוחני חדש ואידיאלים נשגבים לבני עמו.
• המשורר האמיתי רואה את הסתירות, ההפכים והניגודים אשר בנפש האדם ובטבע החיים עצמם, בכל חזיונותיהם ומראותיהם; הוא רואה וסוקר את התנגשות הכוחות, המגמות והחפצים בחיי הפרט והכלל. כל יציר אומר למשורר כזה פרק שירה; והוא מעורר את הלב, מחַיה את הרגש ומרומם את הרוח בתחבולות מעטות: בתמונה פשוטה, בקוים דקים אחדים, בהארת צד חדש של אחת מפינות החיים.

במוקדם או במאוחר דבריו של בריינין התקבלו על הלבבות, ושירתו של יל"ג נשכחה. בדורות הבאים, מפעם לפעם סופרים ומשוררים ומבקרים, ביניהם יוסף חיים ברנר, חיים נחמן ביאליק, יעקב פיכמן, יצחק למדן, יהודה בורלא, ושלמה צמח, קמו וטענו שיל"ג היה משורר, ואפילו משורר גדול. כך לדוגמה כתב יוסף חיים ברנר: "לאו דווקא תוכן-מחשבות זה או אחר עושה את האדם לחושב, כי אם אופן-המחשבה; לאו דווקא התוכן הרומנטי של השיר, עושה את בעל-השיר למשורר, כי אם כוחו להתרגש באמת ולבטא על פי דרכו את רגשותיו האנושיים. ובזה – האם לא הראה יל"ג את כל כוחו ויכולתו הגדולים? האם לא ידע לתת ניב-שפתים נמרץ לגילו וצערו, להבעיר לבות אנשים בדברים היוצאים מליבו הוא, לצקת בוז לכל המאוס בעיניו, לגלוג – לכל השנוא עליו? האם לא היה גם בנערוּתו הפה הנותן אמרי-שפר, הביטוי הברור לשאיפות, תקוות ונתיבות חדשות? האם לא היה הוא בשירתו נושא הקידמה האנושית ברחוב-היהודים, מליץ ההתנערות וההשתחררות? ואחר כך – האם ההתמרמרות על סדרי-החיים המכוֹערים, על ההשקפות המאררות, על “אוסף החצץ בו מילאו את פינו” (“תמרורים”), אינו תוכן די הגון לשירת-עוז, לשירה אמיתית? והאם אפילו המבטא האחד הזה שהזכרתי כרגע אינו מצלצל כדבר היוצא מלפני המשורר-השליט?".^[17]

יעקב פיכמן חיבר מסה עמוקה על הביקורת היוצרת^[18], שבמידה רבה מתארת אידיאל של ביקורת יוצרת, ובמידה לא מעטה את יעקב פיכמן המבקר עצמו. להלן סיכום תמציתי של המסה.

לדעת יעקב פיכמן, האמנות היא כוח אישי, התפרצות סתומה, דחף הנובע מחירות גמורה. הביקורת היא תרבות, כוח מוגבל, דיסציפלינה המפלסת נתיב וכובשת בהכרה. הביקורת, בהגיעה ליכולתה האמיתית, גם היא נעשית אישית, אינסטינקטיבית, דבר שבאמנות. אזי במקום להבליט את המושא שלה, היא בהכרח מבליטה את עצמה, את אישיות המבקר. המבקר-יוצר גם הוא אמן, אלא שהוא כפוף מרצון ל"אחרים"; אבל בשעה ש"האחרים" אינם מספיקים, הוא ממלא את החלל הריק בעצמו.

לדבריו, האמן המבוקר אינו אלא משען, נקודת מוצא. ככל אשר תחזקנה כנפי המבקר, כן ימריא למרום ויתרחק מן הבסיס שלו. ואולם אם כוחו של בסיס זה לא יורגש במעופו, המבקר מועל בשליחותו. השעבוד הזה הוא שעבוד מאהבה, אהבה המכריחה לפעמים את המבקר להוסיף משהו לגיבורו, לתומכו. ואולם גם הוספה זו ותמיכה זו אינן מתנות חינם, אלא הד כוחו של האמן, בצירוף עם כוחו של המבקר.

כמעט כל אמן גדול מחונן גם בחוש ביקורת עמוק. הביקורת היא פרי ניסיונו של היוצר הגדול – דין וחשבון שהוא נותן ליצירתו. אולם, לדברי פיכמן, אין המבקר חייב להיות דווקא אמן, אלא די שיהיה למבקר-יוצר מכוחו של האמן, אף שאיננו אמן בעצמו.

תפקיד המבקר להיות איש ביניים בין התרבות והאמנות, לגלות את הניגוד ההכרחי ביניהן ולהשלים ביניהן. האמן נתון לכל הרוחות. הביקורת מיישבת, מסדרת, מסמנת, מבדילה, ממלאה, מצמצמת. המבקר מחויב להגיד משהו על האמן, מתוך הבעת תודה לאמן, ולרוח האומה.

המבקר דל האמצעים מוריד את האמן עמו. המבקר-יוצר לא רק מתנשא עמו, אלא מרימו בכוח-עצמו. הוא תמיד נותן משלו למבוקר, לקטן ולגדול, מוסיף לו מעושרו, מחזקו בהעמיקו את מחשבותיו, מקרבו אל רוח התקופה, בגלותו לא רק מה שיש בו, כי אם גם מה שיכול היה להיות בו, לפי הכוחות האצורים ביצירתו.

את האמן בטהרתו אנו יכולים להשיג רק על פי אמנותו בלבד. בביקורת אנו מבקשים את שניהם – את האמן ואת המבקר. בביקורת אנו רוצים להרגיש את האמן באמצעותו של המבקר, וביקורת כזו אינה נוצרת אלא על ידי איש-רוח אמיתי. הביקורת אינה משפט, כי אם שיתוף-היצירה^[י"ז].

יש אומרים, שבביקורת יש ערך רק למה שנאמר מתוך אהבה או שנאה. אולם האהבה מגלה תמיד מה שיש, והשנאה – מה שאין. ברור, שמבקר המשמיע את מה שאין באמן, אינו משמיע כלום. המבקר בעל השפע אינו ניגש לא ללמד חובה ולא ללמד זכות, אלא לחתור עד תכונת היוצר, ואז ממילא מתיישב הכל, ונעשים מובנים והכרחיים גם "הפגמים". סימון תכונתו של האמן הוא כבר ממידת האמן, אלא שרוב המבקרים בוחרים במלאכה הקלה – ליצור "אין" מ"יש".

וכותב יעקב פיכמן:

ואמנם כל משורר הוא פלא. כל הביאורים והניתוחים (גם הקולעים ביותר) אין בהם כדי לפתור את הופעתו, את צירופם הנעלם של כוחותיו, דרכיו, אמצעיו, שהם בחינת כבשונה של יצירה. מה שניתן לביאור על הרוב אינו זקוק לביאור. ואולי טוב שנקבל את המשורר באור עצמו, כפינומן, כמתנת הגורל, כחידת נצח ללא פתרונים.

— יעקב פיכמן, שירת ביאליק

לפי פרנצ'סקו דה סנקטיס, ישנם שני סוגים של ביקורת ספרות: ביקורת ספרות ראויה, כלומר שיפוט וביקורת של ספרים שזכו להצלחה ופורסמו בעבר או מזה זמן-מה; וביקורת פדנטית, או ביקורת ספרות של הוגים ומעצבי דעת קהל השופטים יצירות ספרות חדשות^[י"ח].

המבקרים הפדנטיים מסתפקים באקספוזיציה פשוטה, ומתעקשים על משפטים, מושגים, אלגוריות, פרט זה וזה, כמו עופות דורסים על גווייה... הם ניגשים לשירה עם דעות קדומות: חלקם חושבים על אריסטו ואחרים על הגל. לפני שהם מהרהרים בעולם הפואטי, הם שופטים אותו: הם כופים עליו חוקים משלהם במקום ללמוד את אלה שהמשורר נתן להם.

— פרנצ'סקו דה סנקטיס, לימודים ביקורתיים, נפולי 1874

יצירה חדשה לעיתים תכופות מתקבלת בצנינות אצל המבקרים, משום שאינה מתאימה לאמות המידה שלהם המקובלות מדורות קודמים, או מפני שלא הצליחו להבינה. יוצרים בינוניים נעלבים ומתפלמסים עם המבקרים, מייחסים לביקורתם קנאת סופרים. לעומת זאת, יוצרים מקוריים בוטחים בכישרונם ובכושר-השיפוט הפנימי שלהם, ומבינים שיצירתם נועדה לדורות הבאים יותר מאשר לדורם. לדוגמה, בשעה ששירי וורדסוורת' לא היו פופולרים, ורוב המבקרים המעיטו בערכה של שירתו, הוא כתב לליידי בומונט: "אל תדאגי על היחס הנוכחי לשיריי, כי מה הרגע הזה ביחס לעתיד שבטוחני כי נכון להם? לנחם את האומללים, להוסיף אור בלאשר יותר את המאושרים; ללמד את הצעירים ואת טובי-הלב שבכל תקופה לראות, לחשוב, להרגיש, וכך להיות בעלי מידות טובות באופן נמרץ ובטוח יותר, זה התפקיד של שיריי, שאני משוכנע שימשיכו לבצעו הרבה לאחר לכתנו... בל נשכח את אבחנתו של קולרידג', שעל כל כותב גדול ומקורי, כמידת היותו גדול או מקורי, ליצור את הטעם שממנו יהנו, עליו ללמד את האמנות שעל ידה יהיה מוכר".

אף על פי שביקורת הספרות שואפת לאובייקטיביות, הרי שהטעם הספרותי משתנה במהלך הדורות. המבקר המשפיע ביותר בזמנו איננו בהכרח המבקר הטוב ביותר, מה שעלול לקבע אמת-מידה ביקורתית לא נכונה לדורות הבאים, שבמקרה הטוב אולי תתוקן על ידי מבקרים מוכשרים יותר. לדוגמה, סמואל ג'ונסון, שחיבר את הספר המשפיע ביותר על המשוררים האנגלים, כתב ביקורת לא הוגנת על שירתו של מילטון, והיה אדיש לכמה מיצירות-השיר הטובות ביותר בחוברו באנגליה במאה ה-18. הדבר גרר חיבור ספרים אלטרנטיביים לספרו של ג'ונסון על ידי מבקרים אחרים בני זמנו, שלא זכו לאותו מעמד כשלו, אך בכל זאת הצליחו להשפיע על טעמם של המבקרים הרומנטיים, שבדורות הבאים עשו צדק עם יצירתו של מילטון ויצירותיהם של משוררים אחרים שהוזנחו על ידי ג'ונסון.

הסופר הצרפתי רומן גארי הדגים דרך להתמודד עם ביקורת ספרות לא אוהדת. הוא שינה את שם העט שלו לאמיל אז'ר והתחזה לאדם אחר. לאחר הצלחת כמה ספרים תחת שם עט זה, גילה גארי את זהותו האמיתית של "אז'ר" וסיפר על תקריות רבות בהן מבקרי ספרות הוכיחו את בורותם כאשר השוו את "גארי" ל"אז'ר" ומצאו הבדלים מהותיים ביניהם. זאת, בניגוד לעשרות אנשים פשוטים, שלדברי גארי, כתבו לו מכתבים וטענו ש"אז'ר" מחקה את סגנונו. גארי טען שמבקרי הספרות בני תקופתו פשוט התעצלו לקרוא את הספרים שביקרו^[י"ט].

הסופר אלדוס האקסלי אמר:^[כ]

המבקרים מעולם לא השפיעו עלי, כי לא קראתי אותם מעולם... המבקרים לא עניינו אותי כי הם עסוקים במה שהיה, ואני עסוק במה שיהיה.

וגוגול כתב:

זוהי אמת לאמיתה; שיותר שהמשורר נעשה משורר, יותר שהוא מתאר רגשות, הידועים רק למשוררים בלבד, כך פוחת והולך חוג ההמון האופף אותו, ולבסוף, זה נעשה צר כל כך, עד שהמשורר יכול לספור על פי אצבעותיו את כל מעריכיו האמתיים

כתב ישראל כהן: "יעוד גדול להם לביקורת ולמבקרים במערכות היצירה שלנו. אך כדי שיוכלו למלאוֹ, עליהם להחזיר את הכרת־השליחוּת כיוצרים וכמחנכים. והכרה זו מחייבת ממילא התקדשות רוחנית והתכּשרות אמנותית, הנותנות טעם לביקורת וכבוד למבקרים"^[19].

• יעקב פיכמן, בבואות: דברי ביקורת, אודיסה: מוריה, 1919.
• יעקב פיכמן, אמת בניין: סופרי אודיסה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1951.
• יעקב פיכמן, רוחות מנגנות: סופרי פולין, ירושלים: מוסד ביאליק, 1952.
• יעקב פיכמן, בני דור: מספרים, משוררים, אישים, תל אביב: עם עובד, תשי"ב.
• מרדכי רבינזון, ספרותנו החדשה: תולדות ספרותנו העברית החדשה, וילנה: הוצאת רוזנקרנץ ושריפטזטצר, תרע"ג.
• מרדכי רבינזון, דיוקנאות מסופרי הדור: מסות, ירושלים: דפוס הסולל, תרצ"ב.
• שמואל ליב ציטרון, יוצרי הספרות העברית החדשה: תולדותיהם, יצירותיהם, סגנונם וערך פעולתם, וילנה: שרברק, תרפ"ב.
• פישל לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, תל אביב: דביר, תרפ"ח (1927) – תש"ח (1948).
• פישל לחובר, ראשונים ואחרונים, תל אביב: דביר, תשכ"ו.
• יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, אחיאסף, ירושלים, 1936–1950.
• שלום שטרייט, פני הספרות, תל אביב: דביר, תרצ"ט
• אהרן בן-אור, שעורים בתולדות הספרות העברית החדשה, ורשה: אחיאסף, 1923–1930.
• אברהם שאנן, הספרות העברית החדשה לזרמיה, תל אביב: הוצאת מסדה, 1962–1977.
• חיים תורן, מרדכי רבינזון, ספרותנו היפה: מביאליק ועד ימינו, אחיאסף, תש"ד–תש"ז.
• ש"י פנואלי, דמויות בספרותנו החדשה: מסות, מ' ניומן בסיוע מוסד ביאליק, תש"ו.
• מנחם ריבולוב, עם הכד אל המבוע: מסות בִּקֹּרֶת, ניו יורק: הוצאת עֹגן על יד ההסתדרות העברית באמריקה, 1950.
• ישורון קשת, משכיות: מסות בקורת, תל אביב: אגודת הסופרים העבריים ליד דביר, תשי"ד–1953.
• דוד אריה פרידמן, עיוני פרוזה: מסות ומאמרים על מספרים וספרות, תל אביב: מחברות לספרות, תשכ"ו.
• דב סדן, בין דין לחשבון: מסות על סופרים וספרים, תל אביב: דביר תשכ"ג.
• גדעון קצנלסון, לאן הם הולכים?: חתך בשירתה של ישראל הצעירה, תל אביב: אל"ף, תשכ"ח 1968.
• בנימין יצחק מיכלי, דמויות וצדודיות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"א.
• שלום קרמר, פנים ואופן: מסות על שירה ועל משוררים, רמת גן: אגודת הסופרים העבריים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1976.
• שלום קרמר, חילופי משמרות בספרותנו: מאמרים ומסות, תל אביב: אגודת הסופרים העבריים ליד דביר, תשי"ט.
• משה אונגרפלד, במעגלי יצירה: הוגים, משוררים, מספרים ומסאים, תל אביב: הוצאת "עם הספר", תשל"ו 1975.
• ברוך קורצוויל, בין חזון לבין האבסורדי: פרקים לדרך ספרותנו במאה העשרים, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תשכ"ו 1966.
• מרדכי עובדיהו, בסער ובדממה: דמויות בספרותנו החדשה, תל אביב: הוצאת אל"ף, תשל"ז.
• הלל ברזל, תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו, ספרית פועלים 1987–2020.
• אדיר כהן, סופרים עבריים בני זמננו: משוררים, מספרים, מחזאים, מסאים ומבקרים; תל אביב: מ. מזרחי, תשכ"ד

• גאורג ברנדס, ראשי הזרמים בספרות המאה התשע עשרה, תל אביב: מסדה, תשי"ד.
• ג'רג' לוקאץ', הרומן ההיסטורי – התפתחות המגמות והצורות בענפי הספרות, ספרית פועלים 1955.

• יעקב פיכמן, בבית היוצר: מסות על בעיות הספרות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"א.
• יעקב פיכמן, על הביקורת היוצרת, ב"התקופה", ספר שמונה-עשר, עמ' 395–405, תל אביב: שטיבל תרצ"ד.
• שלום קרמר, על ביקורת ומבקרים: פרקים בתולדות הביקורת העברית; תל אביב: אגודת הסופרים העבריים בישראל בשיתוף עקד, 1980.
• שלום קרמר, פרישמן המבקר: מונוגרפיה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1980.
• נתן גרינבלאט, מבקרים בספרותנו, תל אביב: הוצאת גזית, תש"ד.
• שמואל ניגר, הביקורת ובעיותיה: בין סופר, מבקר וקורא, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ח.
• שלמה צמח, מסה וביקורת, תל אביב: אגודת הסופרים העברית ליד דביר, תשי"ד
• ש"י פנואלי, ספרות כפשוטה, אגודת הסופרים ליד דביר, תשכ"ג
• בנימין יצחק מיכלי, ליד האבנים: דמויות ובעיות בספרותנו, תל אביב: אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשי"ט.
• בנימין יצחק מיכלי, מסה ופולמוס, תל אביב: אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1973.
• בנימין יצחק מיכלי, משבצות ביקורת, תל אביב: הוצאת יחדיו, תשמ"א 1980.
• ישעיה רבינוביץ, שורשים ומגמות: לבחינת מקורותיה של הביקורת החדשה ועיונים בדרכה של הספרות העברית, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ז.
• י. א. ז'ק, בקורת של הסכמה, התקופה, כרך 28, עמ' 455–459, תל אביב: שטיבל תרצ"ו תשרי–כסלו.
• ישראל אפרת, מילים ודממה, רמת גן: ספרית פועלים 1978.

• דוד פרישמן, מְבַקְּרִים מֻמְחִים וְשֶׁאֵינָם מֻמְחים, באתר פרויקט בן-יהודה
• דוד פרישמן, מכתבים על הספרות: מכתב עשירי, באתר פרויקט בן-יהודה
• דוד פרישמן, המשורר ושלושת העטים, באתר פרויקט בן-יהודה
• דוד פרישמן, המבקר, באתר פרויקט בן-יהודה
• יעקב פיכמן, על חובת הפרוזה, באתר פרויקט בן-יהודה
• ראובן בריינין, וידויי הנפש, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל אפרת, ביקורת ויצירה, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, ביקורת־הספרות ומדע־הספרות באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, האקולוגיה בתחום הביקורת, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, יסוד ההלכה בביקורת, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, הבקורת, המבקר והמבוקר, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, הביקורת בחינת יצירה, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, הריתמוס של הסופר, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, ביקורת הביקורת באתר פרויקט בן־יהודה
• אחד העם, מבקרנו, באתר פרויקט בן-יהודה
• אליעזר שטיינמן, מבקרים, סוקרים ומעשי־סיקריקי, באתר פרויקט בן-יהודה
• אליעזר שטיינמן, בּראש המעגל, באתר פרויקט בן־יהודה
• אהרן דוד מרקסון, בקורת של בנין ובקורת של הריסה, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל זמורה, מעמד הבקורת העברית, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל זמורה, תכונותיה של הבקורת, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל זמורה, בקורת, מבקרים ומבוקרים, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל זמורה, הבקורת המסכנה, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל זמורה, תחומי הבקורת, באתר פרויקט בן-יהודה
• אשר ברש, על הביקורת והיפוכה, באתר פרויקט בן-יהודה
• אהרן אברהם קבק, "הביקורת" שלנו: חובתו של המבקר, באתר פרויקט בן-יהודה
• דב סדן, דגושין ורפויין, באתר פרויקט בן-יהודה
• ראובן קריץ, 'דור' בביקורת הספרות העברית החדשה, באתר פרויקט בן-יהודה
• ראובן קריץ, ויהי בימי שפוט השופטים..., באתר פרויקט בן-יהודה
• אריק גלסנר, על הביקורת כעמדה פסיכולוגית-אינטלקטואלית – מג'ונתן פראנזן למתיו ארנולד, מדניאל מנדלסון לחנוך לוין, באתר מבקר חופשי, 17 בנובמבר 2012
• נטע הלפרין, מי מבקר את המבקרים?, באתר ישראל היום, 17 באפריל 2015
• יוענה גונן, מדוע המתקפה על מבקרי הספרים גורמת נזק עצום לחשיבה הביקורתית?, באתר הארץ, 1 ביוני 2018
• רעות בן יעקב, בגידת הביקורת, באתר "הזמן הזה", מכון ון ליר, יוני 2021
• פרלמנט הספרים, אתר ביקורת ספרים מכל הסוגות
• ביקורת ספרות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ביקורת, דף שער בספרייה הלאומית

• יעקב פיכמן, הגעגועים על קובנר, באתר פרויקט בן-יהודה
• ראובן בריינין, גיאורג ברנדס, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל זמורה, דוד פרישמן המבקר, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל זמורה, בֶּלינסקי (ו. ג.), באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל זמורה, המבקר ד. א. פרידמן, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל זמורה, י. פיכמן על שירת ביאליק, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, תורת־המידות בביקורת של יעקב פיכמן, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, ב. י. מיכלי המבקר, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, ב. י. מיכלי: על "פרי הארץ", באתר פרויקט בן-יהודה
• ק. א. ברתיני, מבקר בונה – ב. י. מיכלי, באתר פרויקט בן-יהודה
• ק. א. ברתיני, דב סדן המבקר, באתר פרויקט בן-יהודה
• ראובן קריץ, פּנוּאֵלי – הרומנטיקן האחרון בביקורת העברית, באתר פרויקט בן-יהודה