ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות/יולי 2020

בילבי גרב-ברך או בילבי בת-גרב היא גיבורת סדרת ספרי הילדים הנושאים את שמה שנכתבו על ידי סופרת הילדים השוודית אסטריד לינדגרן ואוירו במקורם על ידי אינגריד ואנג ניימן. הספר הראשון בסדרה, שיצא לאור ב-1945, היה רב מכר בשוודיה וברחבי העולם, לרבות בישראל, תורגם לשפות רבות, עובד ל��ספר סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה והועלה פעמים רבות כמחזה. דמותה של בילבי הג'ינג'ית, הילדה החזקה בעולם, החיה ללא הורים ב"וילה וילקולה" כשעמה סוס וקוף מחמד, נחשבת לאחת הדמויות המצחיקות והאהובות בספרות הילדים העולמית.

בילבי גרב-ברך או בילבי בת-גרב היא גיבורת סדרת ספרי הילדים הנושאים את שמה שנכתבו על ידי סופרת הילדים השוודית אסטריד לינדגרן ואוירו במקורם על ידי אינגריד ואנג ניימן. הספר הראשון בסדרה, שיצא לאור ב-1945, היה רב מכר בשוודיה וברחבי העולם, לרבות בישראל, תורגם לשפות רבות, עובד למספר סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה והועלה פעמים רבות כמחזה. דמותה של בילבי הג'ינג'ית, הילדה החזקה בעולם, החיה ללא הורים ב"וילה וילקולה" כשעמה סוס וקוף מחמד, נחשבת לאחת הדמויות המצחיקות והאהובות בספרות הילדים העולמית.

על הדרך עץ עומד (במקור ביידיש: אויפֿן וועג שטייט אַ בוים) הוא שיר יידי מאת איציק מאנגר שנכתב בוורשה בירת פולין בשנת 1938, התפרסם לראשונה ב-21 באפריל 1938 בעיתון הוורשאי "נײַע פֿאָלקסצײַטונג" ולאחר מכן נכלל בקובץ שיריו "וואָלקענס איבערן דאַך" (עננים מעל הגג), שראה אור בשנת 1942 בלונדון. שיר אמנותי זה הוא חוליה בשלשלת ארוכה של שירים יהודיים המתייחסים למוטיב העממי היהודי של עץ כפוף העומד על אם הדרך, המתוארך למאה ה-19 לכל המאוחר; גרסתו המפורסמת של שיר עממי זה מספרת על יהודי שנוסע לארץ ישראל בעיניים דומעות ועל השמחה שתהיה כשייסעו לארץ.

שירו של מאנגר הוא בלדה לירית על ילד המבקש להפוך לציפור שתעוף אל העץ הנטוש העומד לבדו בחורף כדי לזמר לו שיר עליז ולנחמו; האם היהודייה, שדואגת לבנה פן יצטנן, ואהבתה-דאגתה כמעט חונקת אותו, מפצירה בבנה שילבש בגדים חמים שמא יקפא, אולם עם הבגדים גופו כבד והוא אינו יכול לעוף, והעץ נותר מיותם. קוראי השיר לא הסתפקו ברובד הפשטני ומצאו בו, בדיעבד, את אווירת השואה הממשמשת ובאה ורבדים סמליים עמוקים יותר. לממד הטרגי של השיר הוסיפה המלודיה שנכתבה לו, כנראה על ידי פיליפ לסקובסקי. על אף שנכתב זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, הוא מזוהה במידה רבה עם זיכרון השואה ועם העולם היהודי במזרח אירופה שחרב. זהו שירו הפופולרי ביותר של מאנגר. הוא זכה למספר תרגומים לעברית – הידוע שבהם הוא של נעמי שמר – ולביצועים רבים ביידיש ובעברית.

על הדרך עץ עומד (במקור ביידיש: אויפֿן וועג שטייט אַ בוים) הוא שיר יידי מאת איציק מאנגר שנכתב בוורשה בירת פולין בשנת 1938, התפרסם לראשונה ב-21 באפריל 1938 בעיתון הוורשאי "נײַע פֿאָלקסצײַטונג" ולאחר מכן נכלל בקובץ שיריו "וואָלקענס איבערן דאַך" (עננים מעל הגג), שראה אור בשנת 1942 בלונדון. שיר אמנותי זה הוא חוליה בשלשלת ארוכה של שירים יהודיים המתייחסים למוטיב העממי היהודי של עץ כפוף העומד על אם הדרך, המתוארך למאה ה-19 לכל המאוחר; גרסתו המפורסמת של שיר עממי זה מספרת על יהודי שנוסע לארץ ישראל בעיניים דומעות ועל השמחה שתהיה כשייסעו לארץ.

שירו של מאנגר הוא בלדה לירית על ילד המבקש להפוך לציפור שתעוף אל העץ הנטוש העומד לבדו בחורף כדי לזמר לו שיר עליז ולנחמו; האם היהודייה, שדואגת לבנה פן יצטנן, ואהבתה-דאגתה כמעט חונקת אותו, מפצירה בבנה שילבש בגדים חמים שמא יקפא, אולם עם הבגדים גופו כבד והוא אינו יכול לעוף, והעץ נותר מיותם. קוראי השיר לא הסתפקו ברובד הפשטני ומצאו בו, בדיעבד, את אווירת השואה הממשמשת ובאה ורבדים סמליים עמוקים יותר. לממד הטרגי של השיר הוסיפה המלודיה שנכתבה לו, כנראה על ידי פיליפ לסקובסקי. על אף שנכתב זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, הוא מזוהה במידה רבה עם זיכרון השואה ועם העולם היהודי במזרח אירופה שחרב. זהו שירו הפופולרי ביותר של מאנגר. הוא זכה למספר תרגומים לעברית – הידוע שבהם הוא של נעמי שמר – ולביצועים רבים ביידיש ובעברית.

ציורי הסלע בוואל קמוניקה הם אוסף פטרוגליפים (ציורי סלע) פרהיסטוריים הפזורים לאורך עמק ואל קמוניקה במורדות הרי האלפים בצפון איטליה. הציורים חרותים בסלעים לכל אורך העמק, אך הריכוז הגדול ביתר מצוי בסביבות העיירה קאפו די פונטה שבמרכז העמק. הם נחרתו החל בתקופה האפיפלאוליתית (8000 לפנה"ס) ועד תחילת השלטון הרומי בעמק (במאה הראשונה לספירה). קיומם של ציורי הסלע נודע לעולם המדע לראשונה ב-1909, אבל את עבודת המחקר העיקרית וקביעת הכרונולוגיה של הציורים ביצע עמנואל ענתי, ארכאולוג ישראלי יליד פירנצה, החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. על פי האומדן הנוכחי יש בעמק כ-300,000 ציורי סלע עתיקים, אחד האוספים הגדולים בעולם מסוגו.

אוסף ציורי הסלע בוואל קמוניקה הוכרז על ידי אונסק"ו ב-1979 כאתר המורשת העולמית הראשון באיטליה.

ציורי הסלע בוואל קמוניקה הם אוסף פטרוגליפים (ציורי סלע) פרהיסטוריים הפזורים לאורך עמק ואל קמוניקה במורדות הרי האלפים בצפון איטליה. הציורים חרותים בסלעים לכל אורך העמק, אך הריכוז הגדול ביתר מצוי בסביבות העיירה קאפו די פונטה שבמרכז העמק. הם נחרתו החל בתקופה האפיפלאוליתית (8000 לפנה"ס) ועד תחילת השלטון הרומי בעמק (במאה הראשונה לספירה). קיומם של ציורי הסלע נודע לעולם המדע לראשונה ב-1909, אבל את עבודת המחקר העיקרית וקביעת הכרונולוגיה של הציורים ביצע עמנואל ענתי, ארכאולוג ישראלי יליד פירנצה, החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. על פי האומדן הנוכחי יש בעמק כ-300,000 ציורי סלע עתיקים, אחד האוספים הגדולים בעולם מסוגו.

אוסף ציורי הסלע בוואל קמוניקה הוכרז על ידי אונסק"ו ב-1979 כאתר המורשת העולמית הראשון באיטליה.

אתר המאובנים בצֶ'נְגְגְ'יָאנְג הוא אזור עשיר במאובנים מתחילת תור הקמבריון בנפת צ'נגג'יאנג השייכת לנציבות העירונית יושי במחוז יונאן בדרום-מערב סין.

האתר נחשף כאשר ב-1984 נתגלו מאובנים בשכבת פצלים בגבעת מָאוטְייֵנְשָׁאן בנפת צֶ'נְגְגְ'יָאנְג שתוארכו ל-530 למ"ש. המאובנים באתר מכסים תקופת זמן קודמת למאובנים מהקמבריון שנתגלו בסוף המאה ה-19 בפצלי ברג'ס בקולומביה הבריטית בקנדה. המאובנים משני אתרים אלו, יחד עם מאובנים נוספים מהפאונה של האורסטן (מאובנים מסוג הסלע אנתרקוניט המכונה בשוודית אורסטן) בשוודיה ומאתר סיריוס פסט בגרינלנד, מדגימים היטב את התופעה המכונה "הפיצוץ הקמבריוני", המתארת עלייה דרמטית בקצב היווצרות המיני�� של אורגניזמים על פני כדור הארץ.

ייחודו של האתר בכך שהוא מהווה את העדות המוקדמת לתופעה זו. באתר נתגלו מאובנים של כמעט כל המערכות המוכרות של בעלי חיים. בסך הכול נתגלו באתר בעלי חיים השייכים לכ-200 מינים, מתוכם 160 מינים חדשים, ב-170 סוגים, מתוכם 150 סוגים חדשים, השייכים ל-16 מערכות. מעבר לעושר במינים מתבטאת ייחודיות האתר בכך שהמאובנים השתמרו בו בצורה יוצאת דופן. השתמרו רקמות רכות, ואף בעלי חיים שגופם עשוי כולו רקמות רכות (בניגוד למאובנים נפוצים שמשמרים איברים קשים בלבד, דוגמת עצמות, קונכיות וצבתות), עובדה המאפשרת הצגה שלמה ומלאה של התפתחות החיים בתחילת הקמבריון. משום כך נחשב האתר לאחת מהתגליות הפלאונטולוגיות החשובות ביותר במאה ה-20. מקבץ בעלי החיים שנתגלו מתקופה זו מכונה בשם הכללי "הפאונה של צֶ'נְגְגְ'יָאנְג" (Chengjiang Fauna), או "הביוטה של צֶ'נְגְגְ'יָאנְג" (Chengjiang Biota), והשכבה המכילה את המאובנים מכונה "פצלי מָאוטְייֵנְשָׁאן" (Maotianshan Shales).

האתר הוכר על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 2012.

אתר המאובנים בצֶ'נְגְגְ'יָאנְג הוא אזור עשיר במאובנים מתחילת תור הקמבריון בנפת צ'נגג'יאנג השייכת לנציבות העירונית יושי במחוז יונאן בדרום-מערב סין.

האתר נחשף כאשר ב-1984 נתגלו מאובנים בשכבת פצלים בגבעת מָאוטְייֵנְשָׁאן בנפת צֶ'נְגְגְ'יָאנְג שתוארכו ל-530 למ"ש. המאובנים באתר מכסים תקופת זמן קודמת למאובנים מהקמבריון שנתגלו בסוף המאה ה-19 בפצלי ברג'ס בקולומביה הבריטית בקנדה. המאובנים משני אתרים אלו, יחד עם מאובנים נוספים מהפאונה של האורסטן (מאובנים מסוג הסלע אנתרקוניט המכונה בשוודית אורסטן) בשוודיה ומאתר סיריוס פסט בגרינלנד, מדגימים היטב את התופעה המכונה "הפיצוץ הקמבריוני", המתארת עלייה דרמטית בקצב היווצרות המינים של אורגניזמים על פני כדור הארץ.

ייחודו של האתר בכך שהוא מהווה את העדות המוקדמת לתופעה זו. באתר נתגלו מאובנים של כמעט כל המערכות המוכרות של בעלי חיים. בסך הכול נתגלו באתר בעלי חיים השייכים לכ-200 מינים, מתוכם 160 מינים חדשים, ב-170 סוגים, מתוכם 150 סוגים חדשים, השייכים ל-16 מערכות. מעבר לעושר במינים מתבטאת ייחודיות האתר בכך שהמאובנים השתמרו בו בצורה יוצאת דופן. השתמרו רקמות רכות, ואף בעלי חיים שגופם עשוי כולו רקמות רכות (בניגוד למאובנים נפוצים שמשמרים איברים קשים בלבד, דוגמת עצמות, קונכיות וצבתות), עובדה המאפשרת הצגה שלמה ומלאה של התפתחות החיים בתחילת הקמבריון. משום כך נחשב האתר לאחת מהתגליות הפלאונטולוגיות החשובות ביותר במאה ה-20. מקבץ בעלי החיים שנתגלו מתקופה זו מכונה בשם הכללי "הפאונה של צֶ'נְגְגְ'יָאנְג" (Chengjiang Fauna), או "הביוטה של צֶ'נְגְגְ'יָאנְג" (Chengjiang Biota), והשכבה המכילה את המאובנים מכונה "פצלי מָאוטְייֵנְשָׁאן" (Maotianshan Shales).

האתר הוכר על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 2012.

חגורת המנינגיטיס האפריקנית היא אזור באפריקה שמדרום לסהרה שבו שכיחות מחלת דלקת קרום המוח היא מהגבוהות בעולם. חגורת המנינגיטיס האפריקנית מתאפיינת בתחלואת דלקת קרום המוח על רקע של זיהום בחיידקי Neisseria meningitidis, כשהזן הנפוץ ביותר שגורם למחלה הוא זן A (אחראי ל-80 – 85% מהתחלואה המקומית. מעל 90% לפי הערכות אחרות), אם כי הזנים W135, C ו-X של החיידק גורמים אף הם למנינגיטיס באזור זה.

המחלה, שפעמים רבות מגיעה לממדים מגפתיים ממושכים, פוגעת בעיקר בילדים ובצעירים מתחת לגיל 30 וגובה קורבנות רבים. התחלואה החוזרת יוצרת פעמים רבות בהלה המונית בקרב האוכלוסייה המקומית ופוגעת אנושות במרקם החיים, בכלכלת המדינות ובאוכלוסייה שבתחום החגורה.

חגורת המנינגיטיס האפריקנית היא אזור באפריקה שמדרום לסהרה שבו שכיחות מחלת דלקת קרום המוח היא מהגבוהות בעולם. חגורת המנינגיטיס האפריקנית מתאפיינת בתחלואת דלקת קרום המוח על רקע של זיהום בחיידקי Neisseria meningitidis, כשהזן הנפוץ ביותר שגורם למחלה הוא זן A (אחראי ל-80 – 85% מהתחלואה המקומית. מעל 90% לפי הערכות אחרות), אם כי הזנים W135, C ו-X של החיידק גורמים אף הם למנינגיטיס באזור זה.

המחלה, שפעמים רבות מגיעה לממדים מגפתיים ממושכים, פוגעת בעיקר בילדים ובצעירים מתחת לגיל 30 וגובה קורבנות רבים. התחלואה החוזרת יוצרת פעמים רבות בהלה המונית בקרב האוכלוסייה המקומית ופוגעת אנושות במרקם החיים, בכלכלת המדינות ובאוכלוסייה שבתחום החגורה.

ג'ורג' גֶרשווין (1898, ברוקלין, ניו יורק – 1937, הוליווד, לוס אנג'לס) היה מלחין יהודי-אמריקאי, מחשובי יוצרי המוזיקה הפופולרית בארצות הברית. אף שנפטר בטרם מלאו לו 39 שנים, הוא הטביע חותם על המוזיקה של המאה ה-20 ובפרט על המוזיקה האמריקאית. גם יצירתו ה"קלה" הייתה חלוצית ובעלת עומק חסר תקדים.

לגרשווין היו שלוש קריירות מקבילות. ראשית, היה פסנתרן מחונן; במקביל, חיבר מוזיקה פופולרית שכללה פזמונים, מוזיקה למחזות-זמר וסרטים, ובכך היה לאחד הגורמים המרכזיים ביצירת "ספר השירים האמריקאי הגדול" (Great American Songbook); ובד בבד היה גם מלחין קלאסי, שיצר בסוגות המקובלות בעולם הקלאסי וחיבר יצירות לתזמורת, קונצ'רטו ואף אופרה ("פורגי ובס"). בהיותו חסר השכלה מוזיקלית תאורטית מסודרת פיתח סגנון עצמאי וייחודי, ששאב מהמסורת הקלאסית כמו גם ממוזיקה אמריקאית פופולרית כגון רגטיים, ג'אז, בלוז, האופרטות של גילברט וסאליבן ומוזיקת כליזמרים.

ג'ורג' גֶרשווין (1898, ברוקלין, ניו יורק – 1937, הוליווד, לוס אנג'לס) היה מלחין יהודי-אמריקאי, מחשובי יוצרי המוזיקה הפופולרית בארצות הברית. אף שנפטר בטרם מלאו לו 39 שנים, הוא הטביע חותם על המוזיקה של המאה ה-20 ובפרט על המוזיקה האמריקאית. גם יצירתו ה"קלה" הייתה חלוצית ובעלת עומק חסר תקדים.

לגרשווין היו שלוש קריירות מקבילות. ראשית, היה פסנתרן מחונן; במקביל, חיבר מוזיקה פופולרית שכללה פזמונים, מוזיקה למחזות-זמר וסרטים, ובכך היה לאחד הגורמים המרכזיים ביצירת "ספר השירים האמריקאי הגדול" (Great American Songbook); ובד בבד היה גם מלחין קלאסי, שיצר בסוגות המקובלות בעולם הקלאסי וחיבר יצירות לתזמורת, קונצ'רטו ואף אופרה ("פורגי ובס"). בהיותו חסר השכלה מוזיקלית תאורטית מסודרת פיתח סגנון עצמאי וייחודי, ששאב מהמסורת הקלאסית כמו גם ממוזיקה אמריקאית פופולרית כגון רגטיים, ג'אז, בלוז, האופרטות של גילברט וסאליבן ומוזיקת כליזמרים.

יהדות מרוקו הייתה הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות של יהדות ארצות האסלאם. ראשית התפוצה היהודית במרוקו מתוארכת על פי עדויות ארכאולוגיות למאה ה-2. בעת העתיקה יהודים התגוררו בעיקר בערי החוף של צפון אפריקה המערבית ועסקו במיוחד במסחר.

בתחילת המאה ה-8 מרוקו נכנסה תחת כנפי האסלאם. תחת השושלות המוסלמיות יהודי מרוקו ידעו תקופות פריחה תרבותית וכלכלית ותקופות של רדיפות קשות. היחס ליהודים השתנה באופן תמידי בין שליט לשליט, והם סבלו בעיקר בתקופות של אי-יציבות. לאחר גירוש ספרד של שנת 1492 המוני מגורשים הגיעו למרוקו, ושיחקו תפקיד משמעותי בניהול מסחר החוץ והדיפלומטיה של הממלכה. לאחר הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת בשנת 1912 על פי רוב נהנו היהודים מביטחון רב יותר, וממעמד חברתי וכלכלי משופר.

לאורך הדורות יהדות מרוקו הייתה מרכז ליצירה תרבותית, ספרות עשירה ושירה עברית חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, לשונות, פסיקה הלכתית, אמנות ועוד.

יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן. ניצני הפעילות הציונית המודרנית הופיעו החל מראשית המאה ה-20, ואיתם החלה להתגבר העלייה ממרוקו. גורמים חיצוניים כגון פרעות כנגד יהודים גם כן האיצו את קצב העלייה. לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו לישראל למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, ואחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקה ובעיקר לצרפת. כיום נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים.

יהדות מרוקו הייתה הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות של יהדות ארצות האסלאם. ראשית התפוצה היהודית במרוקו מתוארכת על פי עדויות ארכאולוגיות למאה ה-2. בעת העתיקה יהודים התגוררו בעיקר בערי החוף של צפון אפריקה המערבית ועסקו במיוחד במסחר.

בתחילת המאה ה-8 מרוקו נכנסה תחת כנפי האסלאם. תחת השושלות המוסלמיות יהודי מרוקו ידעו תקופות פריחה תרבותית וכלכלית ותקופות של רדיפות קשות. היחס ליהודים השתנה באופן תמידי בין שליט לשליט, והם סבלו בעיקר בתקופות של אי-יציבות. לאחר גירוש ספרד של שנת 1492 המוני מגורשים הגיעו למרוקו, ושיחקו תפקיד משמעותי בניהול מסחר החוץ והדיפלומטיה של הממלכה. לאחר הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת בשנת 1912 על פי רוב נהנו היהודים מביטחון רב יותר, וממעמד חברתי וכלכלי משופר.

לאורך הדורות יהדות מרוקו הייתה מרכז ליצירה תרבותית, ספרות עשירה ושירה עברית חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, לשונות, פסיקה הלכתית, אמנות ועוד.

יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן. ניצני הפעילות הציונית המודרנית הופיעו החל מראשית המאה ה-20, ואיתם החלה להתגבר העלייה ממרוקו. גורמים חיצוניים כגון פרעות כנגד יהודים גם כן האיצו את קצב העלייה. לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו לישראל למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, ואחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקה ובעיקר לצרפת. כיום נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים.

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות הוא אחד מספרי הילדים הידועים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. הוא פורסם על ידי צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון, שנודע בשם העט לואיס קרול, בשנת 1865. עלילתו מתרכזת בילדה אליס, המבוססת על ידידתו של קרול אליס לידל, וביקורה בארץ מוזרה ובמקרים רבים חסרת הגיון נראה לעין המכונה "ארץ הפלאות". אף על פי שהוא נכתב במקור כספר ילדים, מבוגרים רבים מצאו עניין באיגיון, בהומור מתוחכם, בביקורת סמויה על החברה של ימיו, ברעיונות פילוסופיים ובעוד אלמנטים רבים, שילדים לא בהכרח שמים לב אליהם וחוקרים מתווכחים עד כמה קרול כיוון אליהם במקור. הוא תורגם ל-125 שפות, ולעברית חמש פעמים, בידי אריה ליב סמיאטיצקי, אהרן אמיר, אוריאל אופק, רנה ליטוין ועטרה אופק. השפעתו התרבותית של הספר רבה, והוא זכה למספר עיבודים, כמו הסרט המצויר המפורסם של וולט דיסני משנת 1951, וכן לרמזים ביצירות אחרות, כמו המטריקס ומלחמת הכוכבים.

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות הוא אחד מספרי הילדים הידועים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים. הוא פורסם על ידי צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון, שנודע בשם העט לואיס קרול, בשנת 1865. עלילתו מתרכזת בילדה אליס, המבוססת על ידידתו של קרול אליס לידל, וביקורה בארץ מוזרה ובמקרים רבים חסרת הגיון נראה לעין המכונה "ארץ הפלאות". אף על פי שהוא נכתב במקור כספר ילדים, מבוגרים רבים מצאו עניין באיגיון, בהומור מתוחכם, בביקורת סמויה על החברה של ימיו, ברעיונות פילוסופיים ובעוד אלמנטים רבים, שילדים לא בהכרח שמים לב אליהם וחוקרים מתווכחים עד כמה קרול כיוון אליהם במקור. הוא תורגם ל-125 שפות, ולעברית חמש פעמים, בידי אריה ליב סמיאטיצקי, אהרן אמיר, אוריאל אופק, רנה ליטוין ועטרה אופק. השפעתו התרבותית של הספר רבה, והוא זכה למספר עיבודים, כמו הסרט המצויר המפורסם של וולט דיסני משנת 1951, וכן לרמזים ביצירו�� אחרות, כמו המטריקס ומלחמת הכוכבים.

מלחמת האזרחים בספרד התרחשה בין השנים 1936 עד 1939. במשך כל שנות קיומה סבלה הרפובליקה הספרדית השנייה מאלימות פוליטית נרחבת, אשר הגיעה לשיאה בקיץ 1936, אז נכשל ניסיון של כמה בכירים בצבא המזוהים עם הימין הפוליטי לתפוס את השלטון בהפיכה צבאית. כתוצאה מכך פרצה מלחמת אזרחים בין "הלאומנים" אשר איגדו מגוון קבוצות שזוהו עם הימין, לבין מרבית תומכי השמאל שנודעו בתור "הרפובליקנים". העימות הפך במהירות לסכסוך בינלאומי, ובעוד הלאומנים זכו לסיוע נרחב מגרמניה הנאצית ומאיטליה הפאשיסטית, קיבלו הרפובליקנים תמיכה מברית המועצות. עשרות אלפי מתנדבים מכל רחבי העולם הגיעו לספרד והצטרפו ללחימה, רובם במסגרת הבריגדות הבינלאומיות. עקב המעורבות הבינלאומית הנרחבת בה, המלחמה מתוארת לא פעם כחזרה הגנרלית של המעצמות לקראת מלחמת העולם השנייה.

כחצי מיליון מתושבי ספרד נהרגו כתוצאה מהמלחמה, כמאתיים אלף מתוכם מצאו את מותם בהוצאות להורג, אירועי טבח המוניים והפצצות של ערים אזרחיות כמו שאירע בגרניקה. המלחמה הטביעה רושם עז על עולם התרבות ומשכה מספר רב של אישים ידועים כגון ג'ורג' אורוול וארנסט המינגוויי, ששהו בספרד במהלך המלחמה ויצרו בהשראתה. המלחמה הסתיימה בניצחון הלאומנים ובהקמת דיקטטורה בראשותו של פרנסיסקו פרנקו, אשר שלט על ספרד במשך כארבעה עשורים עד 1975.

מלחמת האזרחים בספרד התרחשה בין השנים 1936 עד 1939. במשך כל שנות קיומה סבלה הרפובליקה הספרדית השנייה מאלימות פוליטית נרחבת, אשר הגיעה לשיאה בקיץ 1936, אז נכשל ניסיון של כמה בכירים בצבא המזוהים עם הימין הפוליטי לתפוס את השלטון בהפיכה צבאית. כתוצאה מכך פרצה מלחמת אזרחים בין "הלאומנים" אשר איגדו מגוון קבוצות שזוהו עם הימין, לבין מרבית תומכי השמאל שנודעו בתור "הרפובליקנים". העימות הפך במהירות לסכסוך בינלאומי, ובעוד הלאומנים זכו לסיוע נרחב מגרמניה הנאצית ומאיטליה הפאשיסטית, קיבלו הרפובליקנים תמיכה מברית המועצות. עשרות אלפי מתנדבים מכל רחבי העולם הגיעו לספרד והצטרפו ללחימה, רובם במסגרת הבריגדות הבינלאומיות. עקב המעורבות הבינלאומית הנרחבת בה, המלחמה מתוארת לא פעם כחזרה הגנרלית של המעצמות לקראת מלחמת העולם השנייה.

כחצי מיליון מתושבי ספרד נהרגו כתוצאה מהמלחמה, כמאתיים אלף מתוכם מצאו את מותם בהוצאות להורג, אירועי טבח המוניים והפצצות של ערים אזרחיות כמו שאירע בגרניקה. המלחמה הטביעה רושם עז על עולם התרבות ומשכה מספר רב של אישים ידועים כגון ג'ורג' אורוול וארנסט המינגוויי, ששהו בספרד במהלך המלחמה ויצרו בהשראתה. המלחמה הסתיימה בניצחון הלאומנים ובהקמת דיקטטורה בראשותו של פרנסיסקו פרנקו, אשר שלט על ספרד במשך כארבעה עשורים עד 1975.

בני דת משה או "בני דת ישראל" היה מונח נפוץ להגדרה חיצונית והגדרה עצמית של היהודים, שאומץ במרכז ובמערב אירופה בימי האמנציפציה במאה ה-19. הכינוי שיקף את הנחות היסוד של האמנציפציה והשקפת העולם הליברלית לגבי מקומם של היהודים בחברה האירופאית המודרנית. הוא נועד להדגיש את היותם אזרחים בני הלאום המקומי, שכל נבדלותם התמצתה בהשתייכותם הדתית, במובן הצר של המונח. המושג והאידאולוגיה שמאחוריו זכו לפופולריות בעיקר במדינות-הלאום בעלות השאיפה להומוגניות שהייתה בהן אוכלוסייה יהודית גדולה, צרפת, גרמניה והונגריה.

ההפנמה של המעמד שווה-הזכויות הייתה כרוכה בניסיון להפוך את היהדות לדת במובן המערב-אירופאי, כלומר לעניין של אמונה פרטית, ומחיקה או התעלמות מיסודות במסורת היהודית שלא התאימו לתפישה זו. ההגדרה כ"בני דת משה" אומצה לראשונה בשלהי המאה ה-18, ונעשתה רווחה בהדרגה מראשית המאה ה-19. היא החלה להיתקל בקשיים עם עליית האנטישמיות בסוף אותה מאה, ואיבדה את תוקפה עם הסלמת שנאת היהודים בין מלחמות העולם. המונח נעלם למעשה אחרי השואה.

בני דת משה או "בני דת ישראל" היה מונח נפוץ להגדרה חיצונית והגדרה עצמית של היהודים, שאומץ במרכז ובמערב אירופה בימי האמנציפציה במאה ה-19. הכינוי שיקף את הנחות היסוד של האמנציפציה והשקפת העולם הליברלית לגבי מקומם של היהודים בחברה האירופאית המודרנית. הוא נועד להדגיש את היותם אזרחים בני הלאום המקומי, שכל נבדלותם התמצתה בהשתייכותם הדתית, במובן הצר של המונח. המושג והאידאולוגיה שמאחוריו זכו לפופולריות בעיקר במדינות-הלאום בעלות השאיפה להומוגניות שהייתה בהן אוכלוסייה יהודית גדולה, צרפת, גרמניה והונגריה.

ההפנמה של המעמד שווה-הזכויות הייתה כרוכה בניסיון להפוך את היהדות לדת במובן המערב-אירופאי, כלומר לעניין של אמונה פרטית, ומחיקה או התעלמות מיסודות במסורת היהודית שלא התאימו לתפישה זו. ההגדרה כ"בני דת משה" אומצה לראשונה בשלהי המאה ה-18, ונעשתה רווחה בהדרגה מראשית המאה ה-19. היא החלה להיתקל בקשיים עם עליית האנטישמיות בסוף אותה מאה, ואיבדה את תוקפה עם הסלמת שנאת היהודים בין מלחמות העולם. המונח נעלם למעשה אחרי השואה.

חיל האוויר הרוסי הוא זרוע האוויר של צבא רוסיה, הפועל תחת מטריית האחריות של כוחות האוויר והחלל המאגד תחתיו את חיל האוויר, חיל החלל וחיל ההגנה נגד מטוסים וטילים של רוסיה. בנוסף, לצי הרוסי יש זרוע אווירית משלו – "התעופה הימית הרוסית".

חיל האוויר הרוסי הוא אחד מחילות האוויר הוותיקים בעולם. חיל האוויר הוקם באוגוסט 1912 בצבא האימפריה הרוסית. בשנת 1917 פורק החיל והוקם מחדש כחיל האוויר הסובייטי והיה לחיל האוויר השני בגודלו בעולם עד שנת 1991 (אחרי חיל האוויר של ארצות הברית). בשנת 1992, לאחר התפרקות ברית המועצות, הפך לחיל האוויר של הפדרציה הרוסית. במשך כעשר שנים לאחר התפרקות ברית המועצות סבל החיל ממחסור תקציבי שנבע מקשייה הכלכליים של רוסיה, ועל כן התקשה לשמר את המוכנות והכשירות של מטוסיו וטייסיו. מגרעות אלו ניכרו במהלך מלחמות צ'צ'ניה הראשונה והשנייה וכן במלחמת גאורגיה-רוסיה, שבהן הציג חיל האוויר יכולות מבצעיות מוגבלות.

כתוצאה מרפורמה בכוחות המזוינים של רוסיה, קלט חיל האוויר את כוחות ההגנה האווירית הרוסית בשנת 1998, ואת זרוע האוויר של צבא היבשה בשנת 2003. ב-2008 נערכה רפורמה מקיפה בכל הזרועות המזוינים ובחיל האוויר. במהלכה הוקטן מספר המחוזות הצבאיים, צומצמה כמות היחידות והוגבל כוח האדם של החיל. הרפורמות ייעלו את הניהול של החיל ואפשרו להגדיל את מוכנותו הכללית. החל משנת 2011, עם השיפור בכלכלה הרוסית החלו בתוכניות רכש של כלי טיס חדשים והשבחה של כלי טיס קיימים. החל משנת 2015, כחלק ממעורבותה של רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה, מפעיל החיל רגימנט מעורב של כלי טיס בבסיס חמיימים ליד לטקיה, סוריה. כמו כן, מטוסי ההפצצה האסטרטגיים של חיל האוויר ביצעו מספר תקיפות בסוריה שהיוו את טבילת האש המבצעית שלהם.

חיל האוויר הרוסי הוא זרוע האוויר של צבא רוסיה, הפועל תחת מטריית האחריות של כוחות האוויר והחלל המאגד תחתיו את חיל האוויר, חיל החלל וחיל ההגנה נגד מטוסים וטילים של רוסיה. בנוסף, לצי הרוסי יש זרוע אווירית משלו – "התעופה הימית הרוסית".

חיל האוויר הרוסי הוא אחד מחילות האוויר הוותיקים בעולם. חיל האוויר הוקם באוגוסט 1912 בצבא האימפריה הרוסית. בשנת 1917 פורק החיל והוקם מחדש כחיל האוויר הסובייטי והיה לחיל האוויר השני בגודלו בעולם עד שנת 1991 (אחרי חיל האוויר של ארצות הברית). בשנת 1992, לאחר התפרקות ברית המועצות, הפך לחיל האוויר של הפדרציה הרוסית. במשך כעשר שנים לאחר התפרקות ברית המועצות סבל החיל ממחסור תקציבי שנבע מקשייה הכלכליים של רוסיה, ועל כן התקשה לשמר את המוכנות והכשירות של מטוסיו וטייסיו. מגרעות אלו ניכרו במהלך מלחמות צ'צ'ניה הראשונה והשנייה וכן במלחמת גאורגיה-רוסיה, שבהן הציג חיל האוויר יכולות מבצעיות מוגבלות.

כתוצאה מרפורמה בכוחות המזוינים של רוסיה, קלט חיל האוויר את כוחות ההגנה האווירית הרוסית בשנת 1998, ואת זרוע האוויר של צבא היבשה בשנת 2003. ב-2008 נערכה רפורמה מקיפה בכל הזרועות המזוינים ובחיל האוויר. במהלכה הוקטן מספר המחוזות הצבאיים, צומצמה כמות היחידות והוגבל כוח האדם של החיל. הרפורמות ייעלו את הניהול של החיל ואפשרו להגדיל את מוכנותו הכללית. החל משנת 2011, עם השיפור בכלכלה הרוסית החלו בתוכניות רכש של כלי טיס חדשים והשבחה של כלי טיס קיימים. החל משנת 2015, כחלק ממעורבותה של רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה, מפעיל החיל רגימנט מעורב של כלי טיס בבסיס חמיימים ליד לטקיה, סוריה. כמו כן, מטוסי ההפצצה האסטרטגיים של חיל האוויר ביצעו מספר תקיפות בסוריה שהיוו את טבילת האש המבצעית שלהם.

דקליים הם משפחה יחידה בסדרת הדקלאים. משפחת הדקליים מכילה 181 סוגים וכ-2,600 מינים של עצים, שיחים ומטפסים ירוקי עד. הדקליים מצויים בכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים וכן באזורים ממוזגים חמימים, והם סימן היכר מובהק של נאות מדבר ושל איים באוקיינוס השקט.

המאפיינים של רוב סוגי הדקליים הם: צמח בעל פרחים חד-פסיגי רב שנתי, לרוב דו-ביתי (שיש ממנו עצי זכר ועצי נקבה), שורשיו צומחים מן הגזע, גזעו דק, ישר ונטול ענפים, ובראשו "כתר" הבנוי מעשרות רבות של עלים ארוכים ("כפות"). עם זאת, מיני הדקליים השונים ניחנים במגוון גדול מאוד של תכונות פיזיות והם שוכנים בכמעט כל סוג של בית גידול בתחום התפוצה שלהם – מיערות גשם טרופיים ועד מדבריות.

דקליים הם משפחה יחידה בסדרת הדקלאים. משפחת הדקליים מכילה 181 סוגים וכ-2,600 מינים של עצים, שיחים ומטפסים ירוקי עד. הדקליים מצויים בכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים וכן באזורים ממוזגים חמימים, והם סימן היכר מובהק של נאות מדבר ושל איים באוקיינוס השקט.

המאפיינים של רוב סוגי הדקליים הם: צמח בעל פרחים חד-פסיגי רב שנתי, לרוב דו-ביתי (שיש ממנו עצי זכר ועצי נקבה), שורשיו צומחים מן הגזע, גזעו דק, ישר ונטול ענפים, ובראשו "כתר" הבנוי מעשרות רבות של עלים ארוכים ("כפות"). עם זאת, מיני הדקליים השונים ניחנים במגוון גדול מאוד של תכונות פיזיות והם שוכנים בכמעט כל סוג של בית גידול בתחום התפוצה שלהם – מיערות גשם טרופיים ועד מדבריות.

פורטל אמריקה הלטינית עוסק במדינות אמריקה הדרומית, אמריקה המרכזית, צפון אמריקה והקריביים, אשר שפתן העיקרית היא ספרדית או פורטוגזית. שתי השפות האלה הן שפות רומאניות, שהתפתחו מהשפה הלטינית, ומכאן הכינוי "אמריקה הלטינית". בתחום אמריקה הלטינית נוהגים לכלול גם את האיים הקריביים שבהם מדוברת השפה הצרפתית (שאף היא שפה רומאנית) ואת גיאנה הצרפתית. מלבד ההקשר הלשוני, לרבות ממדינות אמריקה הלטינית מכנה משותף היסטורי-תרבותי. עד גילוי אמריקה ב-1492 הן אוכלסו באינדיאנים-ילידים, ואימפריות מקומיות כגון המאיה, האינקה והאצטקים שלטו בחלקים ניכרים מהן.

במהלך המאה ה-16 כבשו מעצמות אירופיות, בעיקר האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית חלקים ניכרים מיבשת אמריקה. המעצמות הכובשות דיכאו את התרבויות והדתות המקומיות, והנחילו במקומן את תרבויותיהן הן ואת הנצרות הקתולית. לחלק מהמקומות, במיוחד בברזיל ובאיים הקריביים, הובאו עבדים מאפריקה, שאף להם הייתה השפעה על התרבות המקומית. בראשית המאה ה-19 החלו מרבית מדינות אמריקה הלטינית להכריז על עצמאותן. רבות מהן ידעו שנים ארוכות של אי-יציבות פוליטית והפיכות ובחלקן כוננו מדי פעם משטרים דיקטטוריים שפגעו בזכויות האזרח. כיום, במרבית מדינות אמריקה הלטינית מונהגים משטרים דמוקרטיים. השילוב בין התרבויות השונות – האינדיאנית, האירופאית והאפריקאית – יצר תרבות ייחודית, והמוזיקה, המחול, האמנות, האדריכלות והמטבח המקומיים הפכו לסימן היכר של מדינות היבשת.

פורטל אמריקה הלטינית עוסק במדינות אמריקה הדרומית, אמריקה המרכזית, צפון אמריקה והקריביים, אשר שפתן העיקרית היא ספרדית או פורטוגזית. שתי השפות האלה הן שפות רומאניות, שהתפתחו מהשפה הלטינית, ומכאן הכינוי "אמריקה הלטינית". בתחום אמריקה הלטינית נוהגים לכלול גם את האיים הקריביים שבהם מדוברת השפה הצרפתית (שאף היא שפה רומאנית) ואת גיאנה הצרפתית. מלבד ההקשר הלשוני, לרבות ממדינות אמריקה הלטינית מכנה משותף היסטורי-תרבותי. עד גילוי אמריקה ב-1492 הן אוכלסו באינדיאנים-ילידים, ואימפריות מקומיות כגון המאיה, האינקה והאצטקים שלטו בחלקים ניכרים מהן.

במהלך המאה ה-16 כבשו מעצמות אירופיות, בעיקר האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית חלקים ניכרים מיבשת אמריקה. המעצמות הכובשות דיכאו את התרבויות והדתות המקומיות, והנחילו במקומן את תרבויותיהן הן ואת הנצרות הקתולית. לחלק מהמקומות, במיוחד בברזיל ובאיים הקריביים, הובאו עבדים מאפריקה, שאף להם הייתה השפעה על התרבות המקומית. בראשית המאה ה-19 החלו מרבית מדינות אמריקה הלטינית להכריז על עצמאותן. רבות מהן ידעו שנים ארוכות של אי-יציבות פוליטית והפיכות ובחלקן כוננו מדי פעם משטרים דיקטטוריים שפגעו בזכויות האזרח. כיום, במרבית מדינות אמריקה הלטינית מונהגים משטרים דמוקרטיים. השילוב בין התרבויות השונות – האינדיאנית, האירופאית והאפריקאית – יצר תרבות ייחודית, והמוזיקה, המחול, האמנות, האדריכלות והמטבח המקומיים הפכו לסימן היכר של מדינות היבשת.

האגם המערבי הוא אגם מים מתוקים במערבה של העיר האנגג'ואו שבסין. שלוש סוללות מחלקות את האגם לחמישה מקטעים, ויש בו מספר איים, מרביתם מלאכותיים. מקדשים, פגודות וגנים סיניים רבים מעטרים את גדות האגם ואת האיים שבו.

לאגם המערבי הייתה השפעה על המשוררים והציירים הסיניים במהלך ההיסטוריה של סין בשל יופיו הטבעי והמבנים ההיסטוריים שלחופיו, והוא היה בין מקורות ההשראה החשובים ביותר למתכנני הגנים הסיניים. בשנת 2011 הוכרז האגם כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, שתיאר אותו כמקום "שהשפיע על תכנון גנים ברחבי סין, כמו גם ביפן ובקוריאה במהלך מאות בשנים", ומשקף "מיזוג אידיאלי בין האדם לטבע".

האגם המערבי הוא אגם מים מתוקים במערבה של העיר האנגג'ואו שבסין. שלוש סוללות מחלקות את האגם לחמישה מקטעים, ויש בו מספר איים, מרביתם מלאכותיים. מקדשים, פגודות וגנים סיניים רבים מעטרים את גדות האגם ואת האיים שבו.

לאגם המערבי הייתה השפעה על המשוררים והציירים הסיניים במהלך ההיסטוריה של סין בשל יופיו הטבעי והמבנים ההיסטוריים שלחופיו, והוא היה בין מקורות ההשראה החשובים ביותר למתכנני הגנים הסיניים. בשנת 2011 הוכרז האגם כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, שתיאר אותו כמקום "שהשפיע על תכנון גנים ברחבי סין, כמו גם ביפן ובקוריאה במהלך מאות בשנים", ומשקף "מיזוג אידיאלי בין האדם לטבע".

בתירת אבי העורקים היא מצב רפואי מסכן חיים של היווצרות קרע בגלימה הפנימית של אבי העורקים. כתוצאה מקרע זה חודר דם לתוך דופן אבי העורקים ומפריד את הגלימה הפנימית מן השכבות החיצוניות בדופן, תוך שהוא יוצר בה חלל מדומה של זרימת דם. הסכנה במצב זה היא חסימת עורקים המסתעפים מאבי העורקים, וכן התפתחות של אי-ספיקה של מסתם אבי העורקים וטמפונדה לבבית.

הביטוי האופייני של בתירה של אבי העורקים הוא הופעה פתאומית של כאב עז וחד בחזה. הבדלי לחץ דם בין הגפיים או היעדר דופק בגפיים עלולים לרמז על איסכמיה של איברים. אישוש האבחנה של בתירה מבוצע בבדיקות דימות רפואי, שהשכיחות בהן הן טומוגרפיה ממוחשבת (CT) ואקוקרדיוגרפיה. הטיפול בבתירת אבי העורקים תלוי במעורבות של אבי העורקים העולה. בתירה במקטע זה מחייבת טיפול מידי בניתוח להסרת קטע הגלימה הקרוע ובנייה מחדש של אבי העורקים תוך שימוש בשתל סינתטי. בבתירה המוגבלת לאבי העורקים היורד עיקר הטיפול הוא טיפול תרופתי להורדת לחץ הדם, אולם הולך ועולה השימוש בהכנסת תומכן בצנתור. למרות הטיפול, עדיין קיימת תמותה לא מבוטלת כתוצאה מבתירה של אבי העורקים וסיבוכיה.

בתירת אבי העורקים תועדה לראשונה ב-1760 בנתיחה שלאחר המוות של ג'ורג' השני, מלך בריטניה. בשנת 1802 טבע ז'אן פייר מונואר את המונח בתירת אבי העורקים, אולם ב-1819 טבע ממציא המסכת, רנה לאנק, את המונח "מפרצת בותרת", אשר הפך שגור לתיאור המחלה. לימים התברר שזהו שם מטעה, שגם פגע בהבנת מנגנון התפתחות המחלה, מאחר שאין הכרח שמפרצת תהיה בבסיסה של בתירת אבי העורקים.

בתירת אבי העורקים היא מצב רפואי מסכן חיים של היווצרות קרע בגלימה הפנימית של אבי העורקים. כתוצאה מקרע זה חודר דם לתוך דופן אבי העורקים ומפריד את הגלימה הפנימית מן השכבות החיצוניות בדופן, תוך שהוא יוצר בה חלל מדומה של זרימת דם. הסכנה במצב זה היא חסימת עורקים המסתעפים מאבי העורקים, וכן התפתחות של אי-ספיקה של מסתם אבי העורקים וטמפונדה לבבית.

הביטוי האופייני של בתירה של אבי העורקים הוא הופעה פתאומית של כאב עז וחד בחזה. הבדלי לחץ דם בין הגפיים או היעדר דופק בגפיים עלולים לרמז על איסכמיה של איברים. אישוש האבחנה של בתירה מבוצע בבדיקות דימות רפואי, שהשכיחות בהן הן טומוגרפיה ממוחשבת (CT) ואקוקרדיוגרפיה. הטיפול בבתירת אבי העורקים תלוי במעורבות של אבי העורקים העולה. בתירה במקטע זה מחייבת טיפול מידי בניתוח להסרת קטע הגלימה הקרוע ובנייה מחדש של אבי העורקים תוך שימוש בשתל סינתטי. בבתירה המוגבלת לאבי העורקים היורד עיקר הטיפול הוא טיפול תרופתי להורדת לחץ הדם, אולם הולך ועולה השימוש בהכנסת תומכן בצנתור. למרות הטיפול, עדיין קיימת תמותה לא מבוטלת כתוצאה מבתירה של אבי העורקים וסיבוכיה.

בתירת אבי העורקים תועדה לראשונה ב-1760 בנתיחה שלאחר המוות של ג'ורג' השני, מלך בריטניה. בשנת 1802 טבע ז'אן פייר מונואר את המונח בתירת אבי העורקים, אולם ב-1819 טבע ממציא המסכת, רנה לאנק, את המונח "מפרצת בותרת", אשר הפך שגור לתיאור המחלה. לימים התברר שזהו שם מטעה, שגם פגע בהבנת מנגנון התפתחות המחלה, מאחר שאין הכרח שמפרצת תהיה בבסיסה של בתירת אבי העורקים.

כלנית מצויה היא מין צמח ממשפחת הנוריתיים, אחד מכ-120 מינים של הסוג כלנית, והיחיד הצומח בר בארץ ישראל. הכלנית היא צמחים מוגנים בישראל וקטיפתו אסורה. לפי סקר שערכה החברה להגנת הטבע, הכלנית היא הפרח המוכר והאהוב ביותר בקרב הישראלים.

הכלנית היא גאופיט רב-שנתי. בעולם היא נפוצה בעיקר באזורים בעלי אקלים מתון או קריר בחצי הכדור הצפוני, מספרד מזרחה ועד תוך אסיה וצפון אפריקה כאשר היא משגשגת בייחוד בארצות הים התיכון: יוון, טורקיה, סוריה, לבנון וארץ ישראל. בארץ ישראל הכלנית נפוצה מצפון הארץ עד הר הנגב ופורחת בדרך כלל בחודשים ינואר עד אפריל. לעיתים מספר פרטים מקדימים ופורחים כבר בדצמבר.

פרחי הכלנית מופיעים במספר צבעים: אדום (הנפוץ ביותר), לבן או גוני סגול הנעים מסגול-כחול לסגול-ורוד. צבע הכלנית מושפע מריכוז הפיגמנטים האדומים – ככל שהאדומים מעטים יותר, צבעים אחרים יוכלו לבלוט. סוג הקרקע שעליה צומחת הכלנית עשוי להשפיע על ריכוז הפיגמנט, ולכן נראים לעיתים שדות כלניות שבהם כל הפרחים באותו הצבע.