שנאה

שנאה היא רגש עז של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון.^[1]

השנאה קשורה לעיתים קרובות לתחושות של כעס, סלידה ועוינות כלפי מושא השנאה, אשר מעוררת רצון להתרחק ממנו או להרע לו.^[1] אנשים שחשים שנאה כלפי אדם אחר לא מאמינים שאפשר לשנות את היחסים איתו, או את האדם בעצמו, ולכן היא מכילה בתוכה רצון לפגוע ואף להעלים את האדם השנוא.

השנאה עלולה לנבוע מפחד (מוצדק או לא), מרגשי נחיתות, מפגיעה חוזרת אשר נתפסת כמכוונת ממאפיינים מרושעים, מתפיסות שליליות כלפי אותו עצם או דבר מה הקשור בו. שנאה אינה נובעת מפעולה או פגיעה יחידה, אלא ממאפיינים בסיסיים של מושא השנאה. השנאה עלולה להתעורר כלפי הזר והאחר, שהתנהגותו לא מובנת, מוזרה ואף מפחידה.

שנאה יכולה להיות קשורה בדעות קדומות, קנאות והוקעה כלפי אדם או קבוצת אנשים, כמו בתופעת הגזענות. פשעי שנאה הם פשעים הנובעים משנאה, במובן זה.

לעיתים, רגש השנאה מסיר מחסומים מוסריים כלפי האובייקט השנוא, ונותן הרשאה לאדם לנקוט בכל האמצעים כלפי אותו אובייקט (גם אם אלימים). בהיעדר אופן ביטוי לכעס ולשנאה, הם נוטים להיבנות ולהיאגר. הסכנה כי בשלב מסוים תיתכן הגעה אל נקודת שבירה, שבה יתבטאו באופן תוקפני ואלים.

השנאה נחשבת לרגש המנוגד לאהבה או לידידות. רגשות קרובים לרגש השנאה הם רגשות כמו תיעוב ובוז. מילים נרדפות לרגש זה הן: עוינות, איבה, שטנה ומשטמה, המציינות דרגות שונות וקיצוניות בחריפותן של שנאה. עם זאת, לעיתים השנאה והאהבה כרוכים זה בזה. ולעיתים אהבה יכולה להתחלף לשנאה. כפי שמתואר במעשה אמנון ותמר: ”וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן, שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ” (ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ט"ו).

אף שרגש זה מוקע ונחשב לשלילי ביותר, יכול להיות לו תפקיד בשרידות הפיזית של קולקטיבים, מכיוון שהוא יכול לשמש כגורם מגייס עבור יחידים במלחמות נגד האויב. השנאה עוזרת לאדם להחליט ליד מי כדאי לו להיות, ועם מי להתעמת. שנאה גם יכולה לגבש קבוצה אחת באמצעות שנאה משותפת לקבוצה אחרת וכך לסייע בשימור הזהות הקולקטיבית וההתנהגות הבין-קבוצתית. מצד שני, הוא יכול להגביר את השנאה בצד השני, וכתוצאה מכך להביא להחרפת הקונפליקט ולא למיתונו, ולהתמשכות המלחמה ולקשיים בהשגת הפסקת אש והסדרי שלום.

בדת ובתרבות נחשבת שנאה סתמית לרגש שלילי, שממיט אסון על בעליו. בדתות מסוימות השנאה אף נחשבת לחטא.

אומנם ביהדות ובאסלאם קיימת שנאה כלפי הרוע כרגש חיובי^[2].

לעומת זאת, במדעי החברה ומדע המדינה נתפשׂת השנאה כרגש ציבורי שקל לתמרן למטרותיו של השלטון וכדרך העיקרית להניע ציבור ולהשפיע עליו. משטרים דיקטטורים מבססים את שלטונם בין השאר על תעמולת שנאה כנגד אויב חיצוני. למשל, בגרמניה הנאצית ובמדינות ערב, היהודים ואחר כך מדינת ישראל הוצגו כאויבים, באופן שאיפשר לתעל את הזעם הציבורי על השלטון הכושל הרחק מהעריץ, כלפי חוץ.

על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה, קיימים שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. מרגשות אלה נגזרת השנאה. לפי שפינוזה, "שנאה היא עצב בליווי אידיאה של סיבה חיצונית". כלומר: אנו שונאים את מה שאנו חושבים שגורם לנו להרגיש עצב. הגם שהגדרה זו נגזרה באופן (פסאודו) לוגי מעיקרי תורת האימננטיות שלו (כרכים א-ג בספרו "אתיקה"), נכונותה האינטואיטיבית ברורה למדי והיא מספקת תובנה חדה לגבי מהותה של השנאה. יש להדגיש שאצל שפינוזה כמעט כל הרגשות השליליים הן סוג של עצב, למשל: פחד הוא עצב לא יציב, הנולד מאידיאה הגורמת לנו עצב ושאיננו בטוחים האם תתגשם.

אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד הגדיר את השנאה "כמצב אגו שמייחל להרוס את מקור האומללות שלו". הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף אריך פרום מבדיל בין שני סוגים של שנאה: הראשונה שנאת תגובה רציונלית והשנייה שנאה הטבועה באופי. בשנאת תגובה זוהי תגובה של אדם לאיום על חירותו, על החיים, או על הרעיונות של עצמו או זולתו. לשנאה זו יש תפקיד ביולוגי חשוב, במטרתה להגן על החיים, או על אינטרסים חיוניים והיא עוברת בחלוף הסכנה. שנאה זו היא בת לויה של המשאלה לחיים. לעומתה שנאה הטבועה באופי, היא נכונות מתמדת המקננת בנפשו של האדם העוין מטבעו. זוהי שנאה שאיננה רציונלית, שנאת חינם הנאחזת בכל תואנה שנותנת לה מקום להתבטא, ולהסתוות כשנאה רציונלית. בשנאה זו האדם שש לבטא את עוינותו, בתאווה להשמיד או להמית חיים, כאשר עיקרה נעוצה באופיו של האדם, ולמושא השנאה יש רק חשיבות משנית.^[3]

בשפה האנגלית, פשע שנאה (Hate crime) בדרך כלל מתייחס למעשים פליליים שנראים כמונעים על ידי שנאה. אלו שמבצעים פשעי שנאה בוחרים את הקורבנות בגלל חברותם בקבוצה חברתית. קבוצה זו בדרך כלל מוגדרת על ידי גזע, מין, דת, נטייה מינית, נכות, מעמד, מוצא אתני, לאום, גיל, זהות מגדרית, או השתייכות פוליטית. אירועים אלו עשויים להיות כרוכים בתקיפה פיזית, הרס רכוש, בריונות, הטרדות, אלימות מילולית או עלבונות, או גרפיטי פוגעני או מכתבי נאצה. בחוק האמריקני מתייחסים בחומרה יתירה לפשעים מסוג אלו.

לעיתים יכולה להתקיים באותה חברה שנאה על רקע מעמדי של השכלה. פשוטי העם מרגישים את עצמם כדחויים, נחותים ומזולזלים לעומת הרובד האינטלקטואלי של החברה, והניכור והדחייה יוצרים עוינות. לעיתים רבות האינטליגנציה החברתית בזה להמוני העם, ולתפיסותיהם ומנהגיהם שאף מכונים בפיה בשמות גנאי רבים (המוני, רחובי), ושופכת שמן למדורה.

חז"ל עמדו על העוינות ההדדית שהייתה קיימת בתקופתם בין הבורים לאינטלקטואלים בחברה היהודית ואמרו: ”גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל” (בבלי פסחים מ"ט ע"ב). אמרה נוספת בעניין מצוטטת שם בשמו של רבי עקיבא: ”כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור”. מצד שני, חז"ל לא חסכו את ביקורתם כנגד פשוטי העם שהתייחסו אליהם בדימויים מעליבים, ואסרו לתלמידיהם להתחבר עם עמי ארצות, להתחתן איתם ואף ללמוד תורה בפניהם (שם).

יש הטוענים כי מניע מרכזי של תנועת הקמר רוז' בקמבודיה במעשי רצח העם, היה רגשי נחיתות של פשוטי העם שעלו לשלטון בפני אינטלקטואלים.

בספר בראשית נכתב ”וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם” (בראשית, ל"ז, ד'). מסופר על בני יעקב ששנאו את יוסף אחיהם, ולא יכלו לדבר אתו בדברי לשלום מחמת שקינאו בו על היחס המועדף שקיבל מאביהם ועל חלומות הגדולה שלו בהם הוא מולך עליהם. בעקבות שנאה זו אפילו שקלו לרוצחו נפש לאחר מכן, ובסוף מכרו אותו לעבד במצרים.

במקרא יש איסור מפורש על שנאת הזולת, ביחד עם איסור על נקמה ונטירה: ”לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא” (ויקרא, י"ט, י"ז). במקרא מתואר שאלוהים שונא עבודה זרה^[4] וגזל.^[5] בספר משלי, פרק ו', פסוק ט"ז) מורחבות השנאות האלוהיות לשש: יהירות, רמייה, רצח, חרישת רע, הזדרזות להרע והפחת כזבים.

בעקבות תפיסה זו ישנה הכוונה לשנוא רק את הרע ולאהוב את הטוב: ”שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב”.^[6] משורר תהילים מציין כי הוא שונא שנאה עזה וגדולה את משנאי ה': ”הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי” (תהלים, קל"ט, כ"א–כ"ב). הרמב"ם מביא עניין זה לפסים מעשיים, וסובר כי בעניין זה נכללים אלו שפרשו מכלל ישראל, מינים, משומדים (שהמירו דתם) ו"מוֹסרים" שפגעו באחווה הישראלית והלשינו על יהודים לשלטון זר.

בתלמוד נאמר: ”שלשה שונאין זה את זה אלו הן הכלבים והתרנגולין והחברין, ויש אומרים אף הזונות, ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל” (בבלי פסחים קיג ב). תלמידי החכמים למרות חכמתם הרבה, נחשבו לכאורה כשונאים אחד את השני, ומכאן ניתן להבין את עוצמת השנאה שיכולה להתרחש בליבו של כל אחד מבני אנוש.

ערך מורחב – שנאה עצמית

שנאה עצמית היא שנאה של אדם לעצמו או לקבוצה שהוא חבר בה. שנאה עצמית יכולה לנבוע מכך שהאדם רואה בעצמו או בקבוצתו תכונות שליליות שהוא לא יכול להזדהות איתן, או שהוא בז לעצמו או לקבוצתו כתוצאה מכישלון מתמשך. לעיתים השנאה יכולה לנבוע מהפנמת היחס של אחרים כלפיו. שנאה עצמית יכולה להוביל לתסביכי נחיתות. כמו כן, השנאה העצמית עלולה להביא לדיכאון, לבדידות, לייאוש, לפגיעה עצמית וכיוצא בזה.

בהיסטוריה של עם ישראל ידועה תופעה של אוטואנטישמיות, שהיא שנאה עצמית של יהודים כלפי קבוצת הייחוס שלהם, שנובעת מהפנמת יחס השנאה של אוכלוסייה זרה כלפיהם.

• פשע שנאה
• דברי שטנה
• שנאת חינם

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: שנא
ערך מילוני בוויקימילון: שנאה
ערך מילוני בוויקימילון: שנאת חינם
ציטוטים בוויקיציטוט: שנאה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שנאה

• אבשלום אליצור, זכר עמלק וטעם החזיר: האנטומיה של השנאה המטפיזית, גרסה ראשונה של מאמר זה פורסמה ב"בכוּר היצירה: ספר היובל לכבוד פרופ' שלמה שוהם" בעריכת חמי בן-נון, בהוצאת "שערי משפט" 2005
• שנאת חינם לאן? / רנה ח' לוי, באתר פסיכולוגיה עברית, ‏24 במאי 2012
• שנאה, רשימה ספרותית בתוך אתר פנוי מיניה
• אור קשתי, למה מערכת החינוך לא יכולה ולא רוצה להתמודד עם שנאת האחר, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2014
• שנאה, דף שער בספרייה הלאומית