מוסר (הלכה)

אין לבלבל ערך זה עם הערך "ספרות המוסר".

מוסר
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת ברכות, דף נ"ח, עמוד א'; מסכת גיטין, דף ז', עמוד א'; מסכת בבא קמא, דף קי"ז, עמוד א'
משנה תורה	ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכות א'–י"א
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן שפ"ח

מוֹסֵר (במקור: מסור) הוא כינוי לאדם המלשין על חברו למלכות, בין על עוול ממוני (כגון העלמת מס) ובין על עבירה פלילית אחרת. על מוסר חל דין רודף ועל כן מותר להורגו כדי למנוע את המסירה. מוסר מוגדר כרודף היות שקיים חשש שהמלכות תהרוג את הנמסר, אף במקום שלפי כללי המלכות אין דינו מוות.

מקור הדין הוא בתלמוד הבבלי^[1], שם נקבע שאף מי שמוסר את חברו על ממון חברו, מותר להורגו משום שגורם להריגת חברו, שכיון שחברו נופל בידי המלכות, המלכות אינה מרפה ממנו. דיני מוסר נדונו, במשנה תורה לרמב"ם^[2] ובשולחן ערוך^[3].

רבי נתן מברסלב כתב בדרשה חסידית כי ההיתר להרוג מוסר אפילו שמסר רק ממון, הוא כיוון שפגיעה בפרנסת יהודים היא פגיעה בתשתית שעליה מתבססת האמונה, ובלשונו: ”עִקַּר הַמַּעְיָן שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה”.^[4]

הרמב"ם קובע כי "אסור למסור ישראל ביד גויים, בין בממונו בין בגופו, ואפילו רשע ובעל עבירות, ואפילו היה מיצר לו ומצערו"^[5]. הרמב"ם יוצר הבחנה בין שני סוגי מוסרים, "שנים הם המוסרין: המוסר חבירו ביד עכו"ם להורגו או להכותו, והמוסר ממון חבירו ביד עכו"ם או ביד אנס שהוא כעכו"ם, ושניהם אין להם חלק לעוה"ב"^[6].

כל דין מוסר הוא במי שמגלה רכוש של זולתו מיוזמתו ומרצונו החופשי, אך אם נכפה עליו לספר הוא פטור. על פי ספר החינוך, שמסנף את איסור מוסר לרכילות, הכפייה לספר לא חייבת להיות בעינוי גופני או באיום על עינויים, אלא אף באיום ללקיחת כספו או רכושו של המוסר^[7].

ערך מורחב – מורידין ולא מעלין

כדי למנוע ממוסר למסור, מותר להרוג אותו אפילו בזמן שלא דנים דיני נפשות, אבל רק שהאדם עומד במריו לאחר שקיבל התראה שלא למסור את זולתו^[8]. יש האומרים כי אין להורגו, אם אפשר למנוע את המסירה על ידי פגיעה באחד מאיבריו, כמו לחתוך לשונו או לעוורו, שכן דינו של מוסר אינו גרוע מדין רודף, שם מתקיימת אפשרות זו.

מוסר מוגדר כרודף גם בעבירות שהמלכות אינה גוזרת עליהן מיתה. הראשונים מבארים שהמוסר נחשב לרודף במקרי העלמת מס מחשש שהמלכות תייסר את הנמסר ותהרוג אותו שמא יש לו יותר^[9]. בספר היראים מבואר שיש חשש שכשיבואו הגובים, יימנע המוסר מלשלם ויהרגוהו על מנת ליטול הממון.

מכיוון שההריגה איננה בגדר של עונש אלא מניעת המעשה, לאחר שכבר ביצע את המסירה אסור להורגו, אלא אם כן הוא נעשה מועד למסור, ועלול למסור שוב. השולחן ערוך קובע: כי "מי שמוחזק ששלשה פעמים מסר ישראל או ממונם ביד עכו"ם, מבקשים עצה ותחבולה לבערו מהעולם"^[10]. וכן פוסקים התשב"ץ^[11] והכתב סופר^[12]. ה"חזון איש" פסק כי "בזמן הזה" אסור להרוג מוסר^[13].

על פי רבנו אשר מלוניל במקרה של מוסר מועד, הדרך להתמודד איתו היא למוסרו בעצמו ביד השלטון. על פי בעל הטורים לאחר התראה "מצווה למוסרו ביד השלטון". אדם נוסף שמותר למוסרו ביד השלטון לפי בעל הטורים הוא מי שמיצר ומצער לציבור, אבל לא ליחיד. "וכל המיצר לציבור ומצערם מותר למסרו ביד השלטון להכותו ולקנסו ולאסרו"^[14].

בקהילות היהודיות היחס לאנשים שגרמו ליהודים או רכושם להמסר לידי גויים, היה יחס כאל בוגדים ורשעים - "שהוא רשע ואין לך פסול יתר מזה"^[15]. לפי הרמב"ם למוסר אין חלק לעולם הבא, ויצא מכלל ישראל^[16] ונחשב לפחות מגוי. ובדומה סובר המהר"ל^[17] שמוסר ופורש מדרכי ציבור הם עניין אחד, וכותב "וכן המוסר ממון ישראל ביד גוי הוא מדרכי המינות, אשר אינו חס על ישראל בעל אמונתו, ומוסרו ביד הגוי".

השלכות מעשיות שמרחיקות אדם שנחשב למוסר מהקהילה היהודית, הם פסילתן וגניזתן של כתבי קודש שכתבם מוסר, כדין ישראל מומר או כותי^[18] וכן פסילתו של מוסר לתת עדות בבית דין^[16].

במאה השנייה בארץ ישראל, ר' אלעזר בן רבי שמעון ורבי ישמעאל בן רבי יוסי היו מסגירים למוות גנבים יהודים, ורבי אלעזר אף גרם למותו של כובס שהעליב אותו.^[19] לדעת כמה מהפרשנים, מותר לממונים מטעם השלטון למסור למלכות כי זהו תפקידם, בדין שנקרא 'הרמנותא דמלכא' (=צו המלך).^[20]

במאה השלישית בבבל, אדם שרצה להסגיר תבן של חבירו למס נהרג בידי רב כהנא, שנאלץ לברוח עקב כך לארץ ישראל.^[21] רב שילא נתן מלקות לאדם שקיים יחסי מין עם נכריה, ובשל חשש מהלשנה המית אותו.^[22]

במאה ה-12 בלוסנה, ר"י מיגאש סקל מוסר ביום כיפור בשעת נעילה,^[23] והרמב"ם העיד על תופעה נרחבת של הריגת מוסרים בארצות המערב.^[24]

במאה ה-13 בברצלונה, במאי 1279 הרשב"א כתב על הקזת דם דרך הזרועות של המוסר וידאלאן דה פורטה בן אסטרוק, בהוראתו והוראת ר' יונה מגירונדי, בנימוק של הוראת שעה.^[25]

במאה ה-14 הרא"ש העיד על תופעת המתת המוסרים: "וכן ראיתי באשכנז, וכן שמעתי בצרפת",^[26] והיה מעורב אישית בכמה מקרים. באווילה, הרא"ש תמך בגביית תשלום על הריגת מוסר בשם נהוראי.^[27] בסביליה, מוסר בשם דון פטרו הוצא להורג בתמיכתו,^[28] ויחד עם בניו ר' יהודה ור' יעקב פסק להרוג מוסר בשם יוסף בן שמואל.^[29]

במאה ה-15 בשטרסבורג, מוסר בשם שלמינט הוטבע בנהר בהוראת ר' שמואל שלטשטט רב העיר.^[30]

במאה ה-16 בבודון, מוסר הומת בחנק.^[31]

במאה ה-19 בטבריה פעל מוסר בשירות הפאשא אחמד אל-ג'זאר, וגרם לכליאת גדולי העיר למשך תשעה שבועות. לאחר ניסיון אחד שלא צלח להמיתו בחנק, יהודי המקום הצליחו להמיתו כאשר נפל למשכב. התיעוד לכך נשמר בדפוס הראשון של הספר שבחי הר"ן (שצורף לספר סיפורי מעשיות) במילים "וחנקו אותו", אך בדפוסים לאחר מכן נכתב רק "ומת".^[32] בהמשך אותה מאה, בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה, נהרגו שני מוסרים בשנת 1836, בהוראת ר' ישראל מרוז'ין, שנאסר לכמעט שנתיים ואז ברח לאוסטריה.^[33]

דינו של מוסר שגרם לנזק ממוני, הוא ככל דינא דגרמי ועליו לשפות את הניזוק על הנזק שגרם לו, אף שלא הזיק בידיים, נחלקו השולחן ערוך והרמ"א האם היורשים גם חייבים לשלם על נזקי המוסר אם המוסר טרם עמד לדין.

הדעה הרווחת היא, כי אין דין מוסר למי שמלשין על חברו במדינת ישראל, משום שהחוק במדינת ישראל אינו מעניש באופן לא מידתי מי שאינו פועל על פי החוק.

עם זאת, נראה שיש הסוברים כי דין מוסר חל גם כלפי מדינת ישראל בשל כך שמערכת המשפט לא דנה לפי דין תורה, ועלולה לענוש ולקנוס שלא לפי ההלכה. בקרב החרדים רווחת הדעה שאין לדווח למשטרה על פשע שביצע אדם, כי זוהי עבירה על דין מוסר. בתקשורת דווח כי חבר הכנסת החרדי יעקב ליצמן התחבט רבות והתייעץ עם רבנים לפי שדיווח על ההצבעה הכפולה של חבר הכנסת יחיאל חזן^[34]. לעיתים נעשה שימוש בכלי זה לניגוח במאבק פוליטי. כך למשל קרה כאשר שר התקשורת החרדי ממפלגת ש"ס אריאל אטיאס, החליט לסגור את תחנות הרדיו הפירטיות. בשל ביצוע החלטתו נתלו מודעות נאצה הקובעות כי חל עליו דין מוסר^[35].

סוגיית מוסר עלתה לדיון ציבורי גם במגזר הדתי-לאומי בעת ביצוע תוכנית ההתנתקות. רבנים בציבור הדתי לאומי כרב משה צוריאל^[36] טענו כי סיוע בהעברת רכוש יהודי לידי ערבים, אף שהשלטון היהודי מצווה על כך, הוא בגדר של דין מוסר ואסור לעשותו. בניגוד לרב צוריאל שטען טענה כללית, הרב ישראל אריאל הצביע באופן קונקרטי על אנשים שיש להם אחריות בדבר, והוציא בשנת 2007 "פסק הלכה" של דין מוסר כנגד האלוף יאיר נוה, ששימש אז כאלוף פיקוד המרכז, בגין הוצאת צוי הרחקה כנגד פעילי ימין ביו"ש. בעקבות פסק ההלכה, הורה היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית בסעיף הסתה לאלימות כנגד הגורמים המעורבים: הרב אריאל^[37][38], הרב ישי באב"ד, מזכיר ועד רבני יש"ע^[39] ועוד. מנגד תקף הרב צפניה דרורי את הפסק באופן חריף,, באמרו: ”כל מי שפוסק דין מוֹסֵר, למפקד שמציל רבים מישראל - הֵחִיל על עצמו דין רודף”"^[40].

• רודף
• מורידין ולא מעלין

• תמר רותם, דין מוסר על גובה חובות חרדי מבני ברק, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2008
• מאמרים בנושא מוסר, באתר ספריית אסיף