תעשייה ביטחונית בישראל

בישראל פועלת תעשייה ביטחונית ענפה, שהחלה להתפתח עוד טרם הקמת המדינה, ובמשך השנים הפכה למרכיב בולט בתעשייה בישראל. תעשייה זו נועדה לתת מענה לצרכיה הביטחוניים הייחודים של מערכת הביטחון בישראל, ובעיקר של צה"ל. חרמות נשק שהוטלו על ישראל בתקופות שונות בעקבות לחץ כלכלי של מדינות ערב היו אחד המניעים העיקריים להשקעה הרבה של ישראל בפיתוח אמצעי לחימה מתוצרתה.

רבים מאמצעי הלחימה המיוצרים בישראל מיועדים לייצוא, שעליו מפקח סיב"ט - האגף לייצוא ביטחוני במשרד הביטחון. החל משנות ה-80 היה היצוא הביטחוני, ענף היצוא התעשייתי הגדול ביותר של מדינת ישראל. בשנת 1988 הגיע היקף הייצוא הביטחוני לכ-1.5 מיליארד דולר^[1]. בשנת 2017 הגיע הייצוא הביטחוני לשיא של 9.2 מיליארד דולר^[2], וכבר בשנת 2015 דורגו ארבע חברות ישראליות בין מאה החברות הביטחוניות הגדולות בעולם^[3]. חלק קטן מהאמל"ח שמיוצר בישראל מיועד לצה"ל בלבד, והוא בגדר "נשק הפתעה" שנועד לתת לישראל יתרון טכנולוגי איכותי על יריביה.

ערך מור��ב – תעש מערכות

שורשיה של תעש מערכות בימים של טרם קום המדינה, אז נקראה התעשייה הצבאית, וייצרה נשק ותחמושת עבור המחתרות העבריות, ובראשותן "ההגנה". עם קום מדינת ישראל החלה לייצר נשק ותחמושת עבור צה"ל. בהמשך החלה לייצא נשק ותחמושת.

תעש מערכות הייתה חברה ביטחונית המתמחה בפיתוח מערכות נשק לכוחות היבשה והאוויר, הנמכרות לצה"ל וצבאות בעולם. החברה מפתחת ומייצרת מערכות נשק ייחודיות מסוגן בעולם ונחשבת למוביל עולמי בתחום הרקטות המדויקות למגוון טווחים, פגזי טנקים מדויקים מותאמים ללוחמה אורבנית ופצצות אוויר קרקע שפותחו בשנים האחרונות בהתאם לצרכים המבצעיים של חיל האוויר הישראלי. בשנותיה האחרונות עברה החברה מהפך משמעותי בתמהיל המוצרים ועברה לפיתוח וייצור מערכות נשק עם טכנולוגיה מתקדמת בהתאמה לשדה הקרב העתידי. היא סיפקה לצה"ל וצבאות בעולם פגזי טנקים מדויקים לטנק המרכבה שנכנסו לשימוש מבצעי ראשון ומוצלח במבצע צוק איתן, פצצות מדויקות למטוסי קרב שהוכחו מבצעית במבצע צוק איתן, ורקטת רומח נכנסה לשימוש מבצעי בחיל התותחנים. בנובמבר 2018 נמכרה פעילות החברה לאלביט מערכות. מפעל המנועים הרקטיים הגדולים של החברה, המונעים בדלק מוצק, בהם המנועים (שלב 1 ו-2) של משגר הלוויינים הישראלי "שביט" נותר בבעלות ממשלתית, כחברת תומר חברה ממשלתית. ראשיתה של התעשייה הביטחונית בישראל עוד טרם קום המדינה. המפעל הראשון של התעשייה הצבאית הוקם ב-1933 במכון המים בשכונת בורוכוב בגבעתיים. במפעל זה עובדו הגופים היצוקים של רימוני היד והרובה; מילוי חומר הנפץ וייצור המצתים נעשו בבית פרטי סמוך. ב-1936 הועברה הפעילות למפעל לעיבוד עורות על שפת הים בצפון תל אביב, ונקרא "מכון א'". באותה שנה נוסד גם בית היציקה המרכזי לרימונים ולפצצות מרגמה בנען. בשנת 1939 מונה ישראל עמיר למנהל תעש. עם פרישתו, ב-1940, הקיף תעש שבעה מכונים ו-50 עובדים קבועים. בתקופתו של עמיר יוצרו 48 מרגמות ו-5,000 פצצות^[4]. המנהל השני, חיים סלבין, הפך את תעש למפעל תעשייתי, המייצר לפי סדרות, שיטות, סטנדרטים, נהלים ותקציבים. עובדי תעש היו חברי "הגנה", שעבדו בתנאי מחתרת ובסודיות מוחלטת. בתקופה זו הוחל בייצור התת-מקלע "סטן". לאחר מלחמת יום הכיפורים חל גידול ניכר בפעילות התעשייה הצבאית, לצריכה מקומית ולייצוא. יו"ר הדירקטוריון של תעש מערכות הוא השר לשעבר יצחק אהרונוביץ' ומנכ"ל החברה - אבי פלדר המכהן כמנכ"ל החברה החל משנת 2006. בשנים 1972–1990 ניהל מיכאל שור את התעשייה הצבאית. בתקופתו גדל הייצוא של תע"ש מעשרות מיליוני דולרים לכחצי מיליארד דולר, ופותח תחום הייצור לתעופה האזרחית. מקום מדינת ישראל ועד 1990 הייתה תעש יחידת סמך של משרד הביטחון. בשנת 1990 שונה מעמדה לחברה ממשלתית. כתוצאה ממהלך זה נגרמו לחברה הפסדים כספיים. החברה עברה תהליכי ייעול, שינוי מבנה ארגוני מהפך בתמהיל המוצרים, פיתוח חימוש מדויק בהתאמה לצרכים המבצעיים של צה"ל ושדה הקרב המודרני. בשנת 2017 החברה עברה לרווח נקי של 12 מיליון שקל.

עשות אשקלון הייתה חברה בת של תעש מערכות. החברה שוכנת באשקלון, מתמחה ועוסקת בייצור של מערכות לשוק הביטחוני ותעופה אזרחית. החברה מפתחת ומייצרת ממסרות לטנקים ולרק"מ ומכללים מתקדמים למטוסי סילון. כחלק ממכירת תעש מערכות נמכרה גם עשות אשקלון לחברת אלביט מערכות, וביוני 2022 עברה עשות אשקלון שליטת קרן פימי.

ערך מורחב – חיל המדע

בשנת 1946, בהוראתו של מפקד "ההגנה", יצחק שדה, הקים המהנדס מאיר רבינוביץ ("בץ") מחלקה למחקר מדעי בראשותו, ואהרן וקס ("דונגי") שימש כסגנו. אחר מספר חודשים אזלו המקורות הכספיים למימון פעילות המחלקה, וזו נפסקה. בעקבות השתדלותם של יוחנן רטנר ואהרן קציר השתכנע דוד בן-גוריון להקים מחדש מחלקת מדע במסגרת "ההגנה", והחלטה על כך התקבלה ב-10 באוקטובר 1947 על ידי "ועד הביטחון". ליחידה הוקצה תקציב של 10,000 לירות ארץ ישראליות לשנה, ואת פעילותה ריכזו אהרן וקס, ז'נקה רטנר ושלמה גור. בן-גוריון היה מעורב רבות בתמיכה ביחידה, והמדענים אהרן קציר וארנסט דוד ברגמן (מנהל מכון זיו) היו פעילים בהקמתה. בשנת 1948, עם הקמתו של צה"ל, הועברה היחידה לידי אגף המבצעים במטכ"ל והיא זכתה לשם חמ"ד — "חיל המדע". ביוני 1948 מונה המדען אפרים קציר (לימים הנשיא הרביעי של מדינת ישראל) למפקדה הראשון של היחידה.

חיל המדע עסק בפיתוח וייצור אמצעי לחימה רבים, ובההם חומרי נפץ, מוקשים, פצצות תאורה, פצצות תבערה, תותח ללא רתע ועוד. במסגרת פעילות היחידה יוצרו כ-1,800 מטולי פיאט, כ-13,000 פצצות אוויריות, כחמישים מרגמות כבדות וכ-100,000 בקבוקי מולוטוב. פעילות היחידה התאפיינה בגיוס אנשים ורעיונות רבים מקרב העולים לישראל, וכן היא התפרסמה בזכות יכולת האלתור של חבריה.

בקיץ 1951 מונה ארנסט דוד ברגמן לתפקיד "יועץ מדעי לשר הביטחון" והוחלט על ביטול חמ"ד. בשנת 1952 הוקם במשרד הביטחון האגף למחקר ותיכון (אמ"ת) בו שולבו יחידות השונות של חמ"ד. בראש היחידה עמד מאיר (מוניה) מרדור.

ערך מורחב – רפאל - מערכות לחימה מתקדמות

בשנת 1958 עבר האגף למחקר ותכנון התרחבות וארגון מחדש בשם רפא"ל. החל משנות ה-60 של המאה ה-20 התמקדה רפא"ל בטכנולוגיית טילים, ועובדיה שקדו בין היתר על פיתוח טילי השפריר (הדורות המאוחרים של טיל השפריר, שפותחו החל משנות ה-80 של המאה ה-20, הם טילי הפיתון, הנחשבים למתקדמים בעולם). במשך השנים, פיתחה רפא"ל מערכות לכל זרועות צה"ל.

ב־2002 הפכה רפא"ל לחברה ממשלתית בשם רפאל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ, ובאוקטובר 2007 שינתה החברה את שמה לרפאל - מערכות לחימה מתקדמות בע"מ.

בין מוצריה הבולטים של רפאל נמנים טילי הנ"ט מסדרת ספייק (בהם התמוז), טילי הפיתון 5 והדרבי, טיל אוויר-קרקע פופאיי/חנית נאה, עמדת הקטלנית המפעילה מקלע בשלט רחוק, מערכת ההגנה האווירית ויירוט הרקטות "כיפת ברזל" ומערכת ההגנה האקטיבית לרק"ם "מעיל רוח".

ערך מורחב – התעשייה האווירית לישראל

התעשייה האווירית לישראל היא חברה ממשלתית ישראלית אשר מפתחת ומייצרת בעיקר מוצרים תעופתיים, מערכות חלל, מערכות ביטחוניות וצבאיות, ומוצרי אלקטרוניקה. התעשייה האווירית היא החברה הגדולה בישראל בתחום תעשיית המטוסים והחלל. מייצרת גם מערכות ימיות, ספינות ומערכות מתקדמות לכוחות היבשה.

החברה נוסדה בשנת 1953 על ידי אל שווימר, בסיועם ובעידודם של דוד בן-גוריון ושמעון פרס, ונודעה בשם "חברת בדק מטוסים". עיקר עיסוקה של החברה בשנותיה הראשונות היה עבודות תיקון ושירות למטוסי הבוכנה של חיל האוויר הישראלי. שווימר שימש המנכ"ל הראשון של התעשייה האווירית והתמיד בתפקידו זה במשך 24 שנים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים התרחב הייצור של התעשייה האווירית ומספר עובדיו עלה מ-13,500 ל-15,000^[5].

לאורך שנות קיומה עסקה התעשייה האווירית בייצור ובשיפור מטוסי קרב, בבנייה ופיתוח מטוסי מנהלים בדגמי וסטווינד, ייצור מטוסי מנהלים של חברת גאלפסטרים (Gulfstream) וכן ביצעה עבודות אחזקה למטוסים צבאיים ואזרחיים. לחברה אף חטיבת מערכות טילים וחלל העוסקת בבניית מערכות טילים והנחיה. אף שעיקר פעילותה של התעשייה האווירית הוא בתחום תעשיית המטוסים ואמצעים אלקטרוניים מוטסים, החברה גם מייצרת מערכות צבאיות לכוחות יבשתיים וימיים. רבות מן המערכות הללו מעוצבות לצרכיו של צה"ל, חלקן מיוצאות לצבאות זרים.

לחברה חברות בנות אחדות, ובהן:

• אלתא - מתמקדת בעיקר במערכות מכ"ם, אלקטרוניקה, לוחמה אלקטרונית, קשר ותקשוב, מודיעין ובקרה.
• רמתא - ממוקמת בבאר שבע, הוקמה ב-1967 ביוזמת ממשלת ישראל לפיתוח ומתן תעסוקה לתושבי הנגב. החברה עוסקת בתכנון, ייצור והרכבה של כלים יבשתיים (בהם רכב קרבי משוריין, מיגון פלטפורמות בהם דחפורים, ציוד מכני הנדסי בשלט רחוק, אמצעי פריצה לשדות מוקשים, רובוטיקה קרקעית והשתתפות בייצור טנק המרכבה), ייצור והרכבה של כלים ימיים (ספינות סיור ותקיפה מהירות) וייצור מקביל של מכלולים תעופתיים מחומרים מרוכבים.

ערך מורחב – אלביט (חברה)

ערך מורחב – אלביט מערכות

אלביט בע"מ נוסדה בשנת 1966 כשותפות של אלרון ומשרד הביטחון^[6][7]. החברה הוקמה ביוזמת עוזיה גליל, מייסד חברת אלרון, ביחד עם דן טולקובסקי ובעידוד סגן שר הביטחון שמעון פרס^[8]. החברה עסקה בפיתוח וייצור של מוצרי אלקטרוניקה אזרחיים וצבאיים. בתחום הצבאי פיתחה אלביט מערכות פיקוד, בקרה, תקשורת, ניווט וכינון אש לטנקים^[9] עבור מערכת הביטחון בישראל, ובמיוחד מערכות מוטסות^[10]. במהלך שנות ה-70 ייצרה אלביט מערכות מוטסות עבור ה"כפיר".

בשנת 1996 התפצלה אלביט לאלביט מערכות ולאלביט הדמיה, כאשר הפעילות בתחום הצבאי נעשתה באלביט מערכות, שהפכה לחברה בולטת בפיתוח וייצור מערכות נשק מבוססות היי-טק לזרועות היבשה, האוויר והים. בהן מערכות קשר, אלקטרוניקה, אופטיקה, שליטה ובקרה.

לחברה חברות בנות אחדות שנרכשו במהלך השנים, ובהן:

• אל-אופ - חברה המייצרת מערכות אלקטרו-אופטיקה. נוסדה ב-1937 תחת השם "מכשירי גולדברג" על ידי פרופסור עמנואל גולדברג, ועסקה בייצור מכשור אופטי לשימושים אזרחיים וצבאיים. בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 נמכרה החברה למדינה.
• אלישרא הוקמה על ידי זלמן שלו ב-1967 תחת השם א.אי.ל ישראל. עוסקת בפיתוח וייצור מערכות לוחמה אלקטרונית, מערכות שליטה ובקרה, מערכות איסוף מודיעין ומערכות תחקור ואימון.
• סולתם - חברה המייצרת בעיקר תחמושת וקני ארטילריה. נוסדה בשנת 1950 על ידי שלמה זבלודוביץ', סולל בונה וחברת תמפלה הפינית, בשנת 2010 נרכשה על ידי אלביט מערכות.
• קינטיקס - חברת בת של אלביט מערכות, המייצרת מערכות שונות עבור רכב קרבי משוריין, כגון: מזקו"ם, מיזוג אוויר, הגנת אב"כ, צריחים, שיפורים לחטיבת הכוח ועוד. [1]
• תעש מערכות (כולל החברה הבת עשות אשקלון) נרכשה בנובמבר 2018^[11].

תדיראן - חברה המייצרת מערכות אלקטרוניקה ותקשורת נתונים.

ערך מורחב – מרכבה (טנק)

מיזם בולט של ייצור נשק לכוחות היבשה הוא טנק המרכבה (טנק), שבייצורו עוסקים מינהלת תוכנית טנק המרכבה במשרד הביטחון והרשות לפיתוח טנקים בחיל החימוש.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 שיתף צה"ל פעולה עם הצבא הבריטי בפיתוח הטנק צ'יפטיין (Chieftain). בתמורה לשיתוף הפעולה, היו אמורים הבריטים לאפשר את מכירת הטנק לישראל עם ייצורו, אולם מאוחר יותר החליטו לבטל את העסקה כתוצאה מלחץ כבד שהפעילו עליהם מדינות ערב. בישראל הוחלט להימנע מהישנות מקרה שכזה בעתיד, ואז הועלה רעיון פיתוחו של טנק ישראלי מקורי.

התכנון החל ב-1970 על בסיס לקחי מלחמת ששת הימים, ובאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו לערוך ניסויים בשטח. ב-29 באוקטובר 1979 נכנס לשירות מבצעי הדגם הסדרתי הראשון - מרכבה סימן 1, שהספיק להילחם במלחמת לבנון הראשונה. ב-1982 נכנס לשירות דגם משופר - מרכבה סימן 2, ומיד אחריו מרכבה סימן 2ב. במהלך תקופת שירותם הופקו לקחים מבצעים וטכנולוגיים רבים שהביאו לקפיצת דרך משמעותית במרכבה סימן 3 שנכנס לשירות בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20. בדגם זה הוחלף התותח המחורק בקליבר 105 מ"מ בתותח חלק-קדח מודרני בקליבר 120 מ"מ תוצרת תע"ש. במהלך שנות התשעים נכנסו לשימוש טכנולוגיות חדשות המבשרות את שדה הקרב העתידי, ורובן הוטמעו במרכבה סימן 3ב ב"ז (על שם מערכת בקרת האש: ברק זוהר). מאוחר יותר נוספו לדגמי סימן 2 וסימן 3 תוספות מיגון מודולריות שנקראו "מיגון דור ד'" או "קס"ג" ונועדו להגביר את עמידות הטנקים נגד טילי נ"ט של חזבאללה. במהלך שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21 הוסבו כל טנקי סימן 3 בשירות סדיר לסימן 3 ב"ז.

לקראת סוף שנות ה-90 של המאה ה-20 והעשור הראשון של המאה ה-21 תוכנן הדור הרביעי של הטנק תוך התחשבות באיומי עימות נמוך עצימות ובניסיון של ישראל מהלחימה ברצועת הביטחון ובשטחי יש"ע, תוך דגש על הטמעת טכנולוגיות חדשות ומערכות דיגיטליות מתקדמות, בהן מערכות קשר, שליטה וניהול קרב דיגיטליות של פרויקט צי"ד, ועל כן המרכבה סימן 4 היא שיפור משמעותי לעומת הדור הקודם. בשנת 2004 החל להיכנס דור זה לשירות בצה"ל. בשנת 2009 הוחל בהתקנת מערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח" על טנקי מרכבה סימן 4.

בעקבות אסון הנגמ"שים ב-2004 החליטו בצה"ל על ייצור נגמ"ש כבד המבוסס על תובת מרכבה סימן 4. אב-טיפוס המבוסס על סימן 1 נכנס לשירות ניסיוני בחטיבת גבעתי עוד ב-2005 אך גרסה מבצעית המבוססת על תובת סימן 4 נכנסה לשירות מבצעי רק בסוף שנת 2008. הנגמ"ש הכבד, שנקרא "נמ"ר" (נגמ"ש מרכבה), מצויד במערכת צי"ד, בעמדת נשק "קטלנית" ואמצעים נוספים.

ערך מורחב – תעשיות נשק לישראל

תעשיות נשק לישראל (IWI) עוסקת בייצור נשק קל. החברה נוסדה בשנת 2005 עם הפרטתו של מפעל הנשק הקל "מגן" של תע"ש. בין מוצריה: רובי הסער בולפאפ תבור TAR-21, מיקרו-תבור X-95, תבור X-95 פלאט-טופ; רובי הסער הרגילים גליל, גליל ACE, כרמל וערד; רובי הצלפים "גליל-צלפים" ו-IWI DAN, מקלעי הנגב ונגב NG7, מטול רימונים GL40,והאקדחים יריחו 941 ומצדה.

ערך מורחב – תומר חברה ממשלתית

תומר חברה ממשלתית בע"מ היא חברה ממשלתית שהוקמה בשנת 2015 במסגרת התוכנית להפרטת תעש מערכות, לשם ריכוז פעילויות של תעש מערכות שהממשלה רצתה להשאיר בשליטתה. באתר של רשות החברות הממשלתיות מתוארת מטרת החברה: "לעסוק בפעילות הנעה כבדה וכן בפעילות סלבין, על כל היבטיהן, לרבות פיתוח ייצור, בדיקה, ניסוי, הוכחה, אחזקה ותחזוקה."^[12] החברה החלה לפעול בהיקף מלא בנובמבר 2018, עם השלמת המכירה של תעש מערכות לאלביט מערכות. עם תחילת פעילותה הועסקו בחברה כ-500 עובדים^[13].

ערך מורחב – בול ארמורי

במערכת הביטחון בישראל ישנם מספר גופים האחראים על פיתוח ואחזקת אמצעי לחימה:

• המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) - הגוף המרכז את כל תוכניות המו"פ הביטחוני במדינת ישראל. המינהל מרכז את שיתוף הפעולה בין הגופים הביטחוניים השונים בישראל ובהם צה"ל, משרד הביטחון (על שלוחותיו), התעשיות הביטחוניות השונות. ביולי 1972 הוקמה יחידת המחקר והפיתוח במשרד הביטחון, כמיזוג בין מחלקת אמצעי לחימה בצה"ל לבין סמכויות מהמדען הראשי במשרד הביטחון. בנובמבר 1982 אורגנה מחדש היחידה ונקראה מפא"ת.
  • מנהלת חומה - אחראית על פיתוח ההגנה הרב-שכבתית של ישראל נגד טילים ובפרט על הגנה מפני טילים בליסטיים ארוכי טווח.
• בצה"ל:
  • חטיבה טכנולוגית ליבשה (חט"ל) של זרוע היבשה - תפקידה לפתח אמצעי לחימה וציוד עזר לתמיכה בלחימה בשיתוף התעשיות הביטחוניות.
  • חיל הטכנולוגיה והאחזקה (חיל החימוש) - חיל תומך לחימה באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (אט"ל) של צבא הגנה לישראל. עיקר עיסוקו של החיל הוא באחזקת אמצעי הלחימה (אמל"ח) של כוחות היבשה: נשק קל (נק"ל), תחמושת וטילים, כלי רכב, טנקים, כלי רכב קרביים משוריינים, טילים נגד טנקים (נ"ט), אמצעי סיוע ללחימה (אמסל"ח) כגון ציוד מכני הנדסי (צמ"ה), אמצעי חילוץ וגרירה, מנופים, מלגזות ומערכות אחרות. במסגרת החיל פועלות גם יחידות המעורבות בפיתוח אמל"ח בשיתוף עם תעשיות הנשק הישראליות, דוגמת התעשייה הצבאית. בנוסף, חיל החימוש אחראי על תחזוקת כל הגנרטורים ותחנות הכוח המשמשים בפעילות היבשתית של צה"ל, ומספק מענה לכל צורכי אספקת החשמל בזרוע היבשה.
  • מש"א - מרכז שיקום ואחזקה, בו מבוצעים תיקונים ושדרוגים של אמצעים צבאיים. בפועל מתבצעת בו גם ייצור והרכבה של רכב קר��י משוריין והתקנת שריון לכלי רכב.
  • להק ציוד בחיל האוויר
  • מספן ציוד בחיל הים
  • יחידת יפת"ח - יחידה לפיתוח אמצעים מיוחדים, החלה כ"חוליית לסקוב" בחיל ההנדסה וכיום כפופה לחטיבת הקומנדו.

• עוזי - תת מקלע שפותח בשנות ה-50 של המאה ה-20 והפך לפופולרי ביותר (תע"ש).
• גליל וגלילון - רובי סער על בסיס AK-47 (קלשניקוב) שנכנסו לשירות בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 (תע"ש). הגליל נכנס במספר דגמים: כולל "גלילון" ו"גליל צלפים".
• תבור - רובה סער Bullpup מודרני, נכנס לשירות ניסיוני במבצע "חומת מגן" ולשירות סדיר ב-2006 (תע"ש, כיום מיוצר על ידי IWI).
• מיקרו-תבור (X-95) - גרסה עוד יותר מקוצרת של התבור, שיכולה לשמש גם כתת מקלע.
• מקלע נגב - מקלע קל בקליבר 5.56 מ"מ נאט"ו תוצרת תע"ש (כיום מיוצר על ידי IWI).
• יריחו 941 - אקדח, בשימוש במשטרת ישראל.
• נשר המדבר - אקדח בקליבר 0.5 אינץ' שפותח על ידי חברת מחקרי מגנום בע"מ ויוצר על ידי התעשייה הצבאית.
• גלבוע - סדרת רובי סער, הכוללת גרסה בת שני קנים המיוצרים על ידי חברת "סילבר שאדו" הירושלמית.
• קורנרשוט - אמצעי המאפשר לאקדח לירות מעבר לפינות מבלי לחשוף את היורה לירי האויב.
• נגב NG7 - מקלע קל בקליבר 7.62 מ"מ נאט"ו, פותח על ידי IWI על בסיס מקלע הנגב.
• MZ-15 - רובה חצי-אוטומטי בקליבר 5.56 מ"מ נאט"ו במפרט צבאי (MIL-SPEC) וגוף עשוי מחישול אלומיניום. הרובה מיוצר על ידי חברת "אמתן כרמיאל" ונחשף לראשונה בתערוכת IWA 2015 בגרמניה^[14].
• ערד - רובה סער קרבין ליחידות מיוחדות, נמצא בשירות הימ"מ של ישראל (תוצרת IWI).

• סופה M-240 - פיתוח ישראלי, ג'יפ שיוצר על ידי תע"ר נצרת.
• רכב סיור משוריין רב"י - כלי רק"ם בעל הנעת 4X4. נמצא בשירות במספר מדינות בעולם.
• ג'יפ סופה ממוגן - ג'יפ ממוגן לבט"ש.
• סופה 2 (M-242) - פיתוח ישראלי, ג'יפ מנהלתי שמיוצר על ידי תע"ר נצרת כחליף סופה 1.
• זאב - רכב ממוגן על בסיס FORD.
• דוד - רכב ממוגן המבוסס על הלנד רובר דיפנדר להובלת לוחמים.
• קרקל - רכב ממוגן המפותח על ידי פלסן סאסא על FORD כבסיס הרכב.
• קומבט גארד - רכב ממוגן שפותח באופן עצמאי על ידי עידו כהן בעיקר לפעילות בט"ש גבולות^[15].
• זיבר - רכב יירוט מהיר שפותח על ידי ענף רכב בחטיבה הטכנולוגית ליבשה (חט"ל) של צה"ל.
• AXE - רכב יירוט מהיר שפותח אף הוא על ידי ענף רכב בחט"ל^[16].
• רקון (רכב תצפית) - מערכת תצפית ניידת המותקנת על גבי מרכב ג'יפ האמר. בשימוש חיל האיסוף הקרבי.

• מגח - סדרת שדרוגים ישראלית על בסיס הטנקים האמריקאים מדגמי פטון (M48, M48A3, M60A1). כולל מיגון ריאקטיבי וכן תותח ובקרת אש משופרת.
• שוט - סדרת שיפורים לטנקי צנטוריון.
• סברה (טנק) - מדגים טכנולוגיות בתחום לוחמת שריון. גרסה של הסברה נמכרה לצבא טורקיה בה שודרגו מספר רב של טנקי M60 פטון לתצורת הסברה.
• מרכבה - טנק מערכה שנחשב לאחד המתקדמים ביותר, במערכת המיגון שלו, בבקרה האש, בניידות ובעוד יכולות נוספות. הטנק הוא פיתוח ישראלי שרוב חלקיו מיוצרים בישראל. הדגם האחרון של טנק זה הוא מרכבה סימן 4.
• אכזרית - נגמ"ש חי"ר הממוגן בכבדות ומבוסס על תובת טנק T-55.
• נגמחון ונקפדון - נגמ"שי חי"ר כבד שמבוססים על תובת צנטוריון. ממוגנים בכבדות.
• פומ"ה (פורץ מכשולים הנדסית) - נגמ"ש הנדסה קרבית כבד המבוסס על תובת צנטוריון. הנגמ"ש ממוגן בכבדות ומכיל מערכות הנדסיות ייחודיות.
• נגמפו"פ - רכב תצפית המבוסס על נגמחון/נקפדון.
• נגמ"ש מרכבה - פיתוח של רכב קרבי משוריין לחילוץ, תיקון ותחזוקת טנקי מרכבה. מבוסס על גוף טנק מרכבה סימן 4. כולל דגם נוסף שהוא נגמ"ש חי"ר, הנקרא נמ"ר, החמוש במקלע כבד M2 Browning הנשלט מתוך הכלי.
• איתן - נגמ"ש אופני, הנמצא בימים אלו בסיום פיתוח ותחילת ייצור. פיתוחו החל לאחר מבצע צוק איתן, אז החלה ביקורת על כמות נגמ"שי ה-M113 המיושנים שמחזיק צה"ל, אל מול עלות ייצורם של נגמ"שי מרכבה. בנוסף לכך, עצם היותו נגמ"ש אופני, מקנה לאיתן יכולת להתנייע בכבישים.
• דחפור משוריין D9 על בסיס קטרפילר די-9, שמיוצר במקור על ידי חברת קטרפילר. הדחפור זוכה להשבחה ישראלית הכוללת הוספת שריון לוחות לתא המפעיל ולמערכות המכניות ומיגון כלוב כנגד רש"ק חלול. ה-D9 הוכיח את עצמו ככלי חיוני ואף הכרחי ללוחמה בשטח בנוי. השיפורים הצבאיים יוצרו על ידי התעשייה האווירית לישראל (מפעל רמתא), מש"א וזוקו שילובים.
• מחבט - נגמ"ש נ"מ החמוש בתותח אוטומטי M61 וולקן ו-4 טילי סטינגר.
• ערכות מיגון לרק"מ וכלי רכב צבאיים. תוספי מיגון פאסיביים וריאקטיביים שאפשר להתקין על כלי רכב שונים על מנת להגביר את שרידותם. מפותחים ומיוצרים על ידי חיל החימוש של צה"ל, רפא"ל,תע"ש ופלסן סאסא.

• תותח M-71 - תותח נגרר בקליבר 155 מ"מ
• "דוהר" ו"דורס" - השבחה לתותח מתנייע M-109, כולל שיפורים במערכות הירי ובמערכת שליטה ובקרה.
• ATMOS - תותח מתנייע שמורכב מהוביצר בקליבר 155 מ"מ המותקן על גבי משאית
• קשת - מרגמה מתנייעת ממוחשבת תוצרת סולתם מערכות, מותקנת על נגמ"ש M-113A3.
• רקטה מתקנת מסלול - רקטה ארטילרית למשגר רקטות M-270 MLRS "המנתץ".
• רומח - רקטה ארטילרית מונחית בעל דיוק גבוה, משוגרת ממשגר רקטות M-270 MLRS "המנתץ".

• רקפת (פגז) - פגז טנק רב-תכליתי בקליבר 105 מ"מ.
• כלנית (פגז) - פגז טנק רב-תכליתי בקליבר 120 מ"מ.
• חצב (פגז) - פגז טנק נגד מבנים/רק"מ בקליבר 120 מ"מ.

• B-300 - רקטה נגד טנקים, נמצאת בשימוש צבא ארצות הברית תחת השם SMAW.
• שיפון - רקטה נגד טנקים, שיפור של ה-B-300.
• מטאדור - רקטה נגד טנקים ונגד מבנים (רפא"ל).
• ספייק/גיל - משפחת טילי נ"ט, מדור ג' עם יכולות משופרות ביותר, כמו ראיה אלקטרואופטית וסיב אופטי מנחה (רפא"ל).
• תמוז - טיל נגד טנקים, בשירות יחידת מורן של חיל התותחנים.

פיתוח וייצור של טילי אוויר-אוויר נעשה בישראל על ידי רפאל - מערכות לחימה מתקדמות. בשנות ה-50 של המאה ה-20 העביר חיל האוויר הישראלי למערכת הביטחון הישראלית דרישה ומאפיינים לייצור עצמי של טיל אוויר-אוויר. זאת כחלק מהמדיניות שנהגה אז ונועדה לקדם את תעשיית הנשק הישראלית ולהפחית את תלות הצבא ביבוא (ישראל הייתה אז עדיין תחת אמברגו אמריקאי, ושנים לאחר מכן התחלף זה באמברגו צרפתי). הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) נרתמה לפיתוח הטיל בשנת 1959, תחת השם "שפריר". במסגרת זו פותחו הטילים שפריר 1 (1959), ושפריר 2 (1969). הדגם השלישי כונה פיתון 3 (1978), ואחריו פותח פיתון 4 (1993). הגרסה האחרונה - פיתון 5 - נכנסה לשירות בשנת 2005. הטילים בסדרה זו הם בעלי ראש ביות תת-אדום.

טיל אוויר-אוויר נוסף מתוצרת "רפאל" הוא דרבי - טיל אוויר-אוויר לטווח בינוני. בשנת 1991 נכנס הטיל לשירות מבצעי בחילות אוויר זרים. טיל זה הוא בעל ביות מכ"ם אקטיבי.

משני טילי אוויר-אוויר אלה ("פיתון 5" ו"דרבי") נגזרו שתי מערכות טילי קרקע-אוויר ניידות הקרויות SPYDER.

פופאי הוא טיל אוויר-קרקע כבד שפותח על ידי "רפאל". הטיל נמצא בשירות חיל האוויר הישראלי ובמספר חילות אוויר זרים, כולל חיל האוויר האמריקני. הקונספט של "פופאי" ("חמודון"), טיל אוויר-קרקע מדויק מונחה טלוויזיה לטווחים ארוכים, הוגדר ברפאל עוד ב-1964 על ידי ד"ר צבי מאירי שעמד בראש הפרויקט עד 1975. בשנת 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה הופלו ביום אחד ארבעה מטוסי חיל האוויר, ומפקד החיל ביקש מרפאל לזרז פיתוח טיל מונחה טלוויזיה, שיפגע בסוללות הנ"מ בירי מרחוק. בינואר 1972 הסתיים שלב הקדם-תכנון, כשהתברר שהמשך הפיתוח ייקח זמן ממושך ומשאבים רבים, החל פיתוחו של פתרון ביניים זול יותר, "תדמית", פצצה גולשת מנגד, עם ראש ביות טלוויזיוני פשוט יותר, נגזרת של "חמודון". בנובמבר 1974 סופקו ראשוני טילי ה"תדמית" המבצעיים לחיל האוויר. ל"תדמית" היה חלק מכריע בהשמדת מערך הנ"מ הסורי במלחמת לבנון הראשונה^[17]. כשחודשה העבודה ב"חמודון" עמד בראש הפרויקט ד"ר אהרון גיל, ואחריו, החל ב-1979 ועד לסיום הפרויקט ב-1985 עמד בראשו ד"ר יוסף לוין. מפתחי "תדמית" זכו בפרס ביטחון ישראל לשנת 1975 ומפתחי "חמודון" זכו בפרס ב-1986^[18]. הטיל מותאם לשימוש על ידי מגוון מטוסים, החל ממפציצים כבדים ועד מטוסי קרב טקטיים. מאז כניסתו לשימוש עבר הטיל שיפורים רבים שנועדו להגדיל את אמינותו ולהקטין את עלותו.

דלילה הוא טיל שיוט מונחה אוויר-קרקע וקרקע-קרקע לטווח ארוך מתוצרת התעשייה הצבאית. הטיל פותח תחת מעטה סודיות החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 והוצג באמצע שנות ה-80 תוך הטעיה מכוונת ככלי טיס בלתי מאויש (כטב"ם) ליצירת מטרת דמה למערכות נגד מטוסים (נ"מ)^[19]. בשנת 2009 מציגה אותו התעשייה הצבאית כטיל תגובה מהירה אלקטרו-אופטי לטווח רחוק להשמדת מטרות איכות ניידות, כגון טילי נ"מ ומערכות נ"מ אחרות^[20].

• LORA - טיל קרקע-קרקע מתוצרת התעשייה האווירית לישראל, טיל ארוך טווח המסוגל לפגוע במטרות אסטרטגיות בעומק שטח האויב.
• רמ"מ - רקטות ארטילריות מתקנות מסלול, משוגרות ממשגר רקטות M-270 MLRS "מנתץ" (התעשייה הצבאית).
• רומח - רקטה ארטילרית בעלת דיוק של טיל, משוגרת ממשגר רקטות M-270 MLRS "מנתץ" ומשגר רקטות "להב" (התעשייה הצבאית).
• אקסטרא - רקטה ארטילרית מתקנת מסלול כבדה לטווח בינוני-ארוך (150 ק"מ).
• נץ דורס - רקטה ארטילרית מתקנת מסלול כבדה לטווח ארוך (300 ק"מ).

ישראל נחשפה לאיום גובר של רקטות וטילים, שהחל בירי קטיושות ב-1968, נמשך בירי טילים בליסטיים במלחמת המפרץ, והתגבר במלחמת לבנון השנייה. איום זה הביא לפיתוחן של מערכות הגנה אחדות, שמטרתן לספק הגנה רב-שכבתית מפני האיום.

בשנת 1985 החלה התעשייה האווירית בפיתוח, במימון אמריקני, של חץ - טיל נגד טילים בליסטיים. מערכת חץ 2 ליירוט טילים בליסטיים, הכוללת מערכת שו"ב "אתרוג זהוב", מכ"ם "אורן ירוק" (ומאוחר יותר מכ"ם משופר "אורן אדיר") ומשגר טילים, היא המערכת המבצעית היחידה בעולם כיום בעלת יכולות ליירט טילים בליסטיים.

ב-2009 החלה ישראל בפיתוח חץ 3, טיל נגד טילים מעבר לאטמוספירה שנועד ליירט טילים בליסטיים בגובה רב. ב-25 בפברואר 2013 נעשה ניסוי שיגור מוצלח של חץ 3 וב-2017 החלה קליטתו במערך ההגנה האווירית של צה"ל.

בשלהי 2023 רשמה מערכת ה"חץ" טבילת אש מבצעית כאשר טילי חץ 2 וחץ 3 יירטו בהצלחה טילים בליסטיים ששיגרו החות'ים לעבר ישראל במהלך מלחמת חרבות ברזל.

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 החל ברפאל פיתוח של כיפת ברזל - מערכת ליירוט רקטות קצרות טווח. חלק ניכר מהמימון לפיתוח המערכת וייצורה ניתן על ידי ארצות הברית. בשנת 2011 הפכה המערכת למבצעית, וזכתה להצלחה רבה ביירוט רקטות שנורו מרצועת עזה בעימותים שהתרחשו מאז.

ב-2016 הסתיים פיתוחה של קלע דוד (ידועה גם בשם שרביט קסמים), מערכת ליירוט רקטות לטווח בינוני, והחלה קליטתה במערך ההגנה האווירית של צה"ל. באותה שנה הציגה רפאל גם מערכת הגנה אווירית מפני רחפנים. המערכת רשמה טבילת אש מבצעית ב-2023 במבצע מגן וחץ וכן רשמה עשרות יירוטים מוצלחים במלחמת חרבות ברזל.

ב-2024 מתכוננת להיכנס באופן מבצעי מערכת מגן אור, מערכת הגנה אקטיבית מבוססת על קרני לייזר להגנה מפני רקטות ומרגמות בטווחים קצרים וכלי טיס לרבות גלשני-אוויר וכלי טיס בלתי מאוישים.

בנפרד מהמערכות הללו החל בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 פיתוחה של מערכת ברק להגנה מפני טילים נגד ספינות. המערכת היא פרי פיתוח משותף של רפאל והתעשייה האווירית לישראל. במהלך השנים פותחו ויוצרו דורות אחדים של המערכת, בהם ברק 1 וברק 8. המערכת מותקנת על ספינות הטילים (סטי"לים) של חיל הים הישראלי, ונמכרה לחילות הים של הודו וסינגפור. במקביל, התעשייה האווירית לישראל פיתחה את ברק MX, מערכת הגנה מודולרית ימית נגד טילים, והיא מותקנת על גבי סער 6 של חיל הים הישראלי.

בנוסף למערכות הטילים נגד טילים, המיועדות להגנת מטרות קרקעיות נייחות פותחו בישראל מערכות הגנה אקטיביות להגנה על מטרות ניידות.

• מעיל רוח - מערכת הגנה אקטיבית נגד איומי נ"ט מתוצרת רפאל - מערכות לחימה מתקדמות. כרגע מותקנת על טנק מרכבה סימן 4מ, בעתיד תותקן גם על כלים אחרים.
• חץ דורבן - מערכת הגנה אקטיבית נגד איומי נ"ט מתוצרת תע"ש. נבחרה כמערכת ההגנה האקטיבית של כוחות ארצות הברית הפרושים בעיראק ומתוכננת להיות מותקנת על נגמ"ש האיתן ודחפורי ה-D9 של צה"ל.
• מגן רקיע - מערכת הגנה אקטיבית לכלי טיס אזרחיים מפני טילים, שפותחה על ידי אל-אופ (מקבוצת אלביט מערכות). המערכת משלבת לייזר-סיב מתקדם עם טכנולוגיית הדמאה תרמית ומייצרת אות שיבוש חזק במספר אורכי גל, הגורם לטילי כתף מתבייתי אינפרא-אדום לסטות ממסלולם ומהמטרה אליה שוגרו.

התעשייה האווירית לישראל הוקמה בשנת 1953, ובשנותיה הראשונות עסקה בתחזוקה של מטוסים. במהלך שנותיה עסקה התעשייה האווירית במיזמים אחדים של ייצור והרכבה של מטוסים, מרביתם עבור חיל האוויר הישראלי, וחלקם לחילות אוויר נוספים ולגורמים אזרחיים. במיזמים אלה:

• פוגה מגיסטר: מטוס סילון דו-מנועי ודו-מושבי, מתוצרת חברת אירוספסיאל הצרפתית. המטוס נכנס לשירות כמטוס הדרכה בבית הספר לטיסה של חיל האוויר הישראלי בשנת 1957. מרבית מטוסי הפוגה של חיל האוויר הישראלי יוצרו בתעשייה האווירית.
• ערבה: מטוס תובלה קל שתוכנן ויוצר בתעשייה האווירית. טס לראשונה בנובמבר 1969. בתצורה האזרחית הוא נושא 20 נוסעים, ובתצורה הצבאית הוא נושא 24 חיילים, או מטען במשקל 2.5 טון. המטוס שירת בחיל האוויר הישראלי משנות השבעים ועד לאמצע שנת 2004. הוא נמכר גם למדינות זרות, בעיקר בדרום אמריקה ובאפריקה. יתרונו הבולט - יכולת המראה ונחיתה קצרה (יכולת להמריא ולנחות ממסלולים קצרים ומשובשים). סך הכל, יוצרו מעל מאה מטוסים.
• נשר: מטוס הקרב הראשון שיוצר בישראל. המטוס יוצר על-פי התוכניות של מטוס המיראז' 5 הצרפתי. המטוס כולל כמה התקנים אלקטרוניים מתוצרת ישראל, כסא מפלט "0-0" מתוצרת מרטין בייקר והתקנים לנשיאת חימוש מגוון יותר, כטיל האוויר-אוויר הישראלי שפריר. מטוס הנשר שירת בחיל האוויר החל משנת 1972 וזכה להצלחה רבה במלחמת יום הכיפורים: באמצעותו הופלו 111 מטוסי אויב במלחמה (ו-115 הפלות לאורך כל תקופת השירות), לעומת אובדן של 5 מטוסים (3 הופלו). בסה"כ נבנו 61 מטוסי נשר, מתוכם 10 דו-מושביים.
• כפיר: מטוס קרב רב-משימתי, המשלב תכנון אווירודינמי צרפתי עם מנוע אמריקני. משנת 1975 יוצרו מעל 100 מטוסי כפיר. המטוס יוצר בשני דגמים עיקריים - למשימות יירוט ולתקיפת מטרות קרקע. בנוסף פותח דגם ייחודי לצילום אווירי.
• לביא: פרויקט לייצור מטוס קרב חד-מנועי, רב משימתי, מודרני וזול. לאחר שהגיע לשלב של ייצור אבות טיפוס שטסו בטיסות ניסוי החליטה ממשלת ישראל על הפסקת הפרויקט.

בנוסף עסקה התעשייה האווירית גם בייצור מטוסים לתעופה אזרחית, ובהם מטוס המנהלים וסטווינד.

יצרן נוסף בתחום זה היא חברת סאיקלון, חברה בת של אלביט מערכות העוסקת בייצור חלקי מבנה למטוסים.

בחיל האוויר הישראלי פועלת יחידת האחזקה האווירית 22 שבנוסף לפעולות תחזוקה של מטוסים עוסקת בייצור חלקי חילוף לכלי הטיס ולמערכות, וכן בהשבחה ובהארכת חיים של מטוסים. בין השאר השביחה היחידה את מטוס הפנטום (פרויקט קורנס 2000), מסוק היסעור (פרויקט יסעור 2000) ומטוס הבז (פרויקט בז משופר).

ערך מורחב – כלי טיס בלתי מאוישים בישראל

מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 נחשבת מדינת ישראל כמובילה עולמית בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים. ב-2013 הייתה ישראל יצואנית הכטב"מים הגדולה בעולם, עם מכירות של כ-4.62 מיליארד דולר בשמונה השנים האחרונות^[21]. צה"ל עושה שימוש נרחב בכטב"מים, בהם החל להשתמש מאז 1969.

בישראל פועלים יצרנים אחדים של כטב"מים, שהעיקריים שבהם:

• מפעל מלט של התעשייה האווירית לישראל, שהוא היצרן המוביל בעולם מבחינת כלי הטיס הבלתי מאוישים שיוצרו, נמכרו והופעלו בעולם. מלט הוקמה על בסיס מיזוג של מפעלי מזל"טים מתחרים שפעלו בשנות השמונים בתעשייה האווירית ובחברת תדיראן.
• חץ הכסף, המשותף לחברות אלביט מערכות ואל-אופ. מפעל זה עבר לשליטה מלאה של חברת אלביט מערכות לאחר המיזוג שביצעה עם אל-אופ.
• רפאל - מערכות לחימה מתקדמות, המפתחת מיני-כטב"מים.
• אירונאוטיקס, המפתחת ומפעילה מל"טים מסוגים שונים.
• EMIT-UAV, המפתחת כלי טיס בלתי מאוישים שונים, כולל מצנח רחיפה.

ערך מורחב – אופק (משפחת לוויינים)

סדרת אופק היא סדרה של לווייני צילום מתוצרת התעשייה האווירית. הלוויין הראשון בסדרה, "אופק 1" שוגר בשנת 1988. לוויין מבצעי ראשון בסדרה, "אופק 3", שוגר בשנת 1995, ואחריו שוגרו לוויינים נוספים בסדרה זו. בנוסף ללווייני צילום כולל הסדרה גם לווייני ריגול בעלי הדמאת מכ"ם מִפְתָּח סינתטי (SAR), הקרויים גם טכסאר.

בישראל מתקיימת פעילות נרחבת של לוחמת סייבר, הגנתית והתקפית, במסגרת החברות הביטחוניות הגדולות, כחלק מסל המוצרים שלהן, ובמסגרת חברות הזנק המתמקדות בתחום זה. אחת מחברות ההזנק בתחום זה היא קבוצת אן. אס. או. טכנולוגיות, המפתחת תוכנה בשם פגסוס להשתלטות על טלפונים סלולריים, ומוכרת אותה לממשלות. היקף מוצרי ביטחון-הסייבר שמייצרת ישראל מוערך כשני בגודלו בעולם^[22].

• דבורה - סדרת ספינות סיור קלות המיוצרות על ידי רמת"א.
• שלדג - סדרת ספינות סיור ישראלית המיוצרות על ידי מספנות ישראל.

• קטלנית - כלי ירייה (מקלע או תותח אוטומטי) שנשלט מתוך הרק"מ, שיפור של מאג רפא"ל. (רפאל - מערכות לחימה מתקדמות)
• דרקונית - כלי ירייה (מקלע או תותח אוטומטי) שנשלט מתוך הרק"מ, פיתוח של אלביט מערכות הדומה ל"קטלנית"^[23]
• רואה-יורה: מערכת נשק שפותחה על ידי רפאל - מערכות לחימה מתקדמות לפגיעה מרחוק במפגעים, בשימוש בציר הוברס.
• Samson-RWS 30m - צריחון נשלט מרחוק עם תותח 30 מ"מ, טילי נ"ט "גיל" (Spike) אלקטרו-אופטיים, מערכות תצפית וזיהוי מתקדמות, ומערכת בינה רשתית Fire-Weaver, מתוצרת רפאל - מערכות לחימה מתקדמות.

• פוד לייטנינג - משפרים ביצועי תקיפה וניווט של מטוסי קרב.
• פאלקון - מערכת מוטסת לשליטה והתרעה מוקדמת המפותחת על ידי חברת אלתא.
• צבא יבשה דיגיטלי: מערכת תקשוב, מידע, שליטה ובקרה. (אלביט מערכות)

בנוסף לאמצעי לחימה מתוצרת ישראל מצויד צה"ל (ובפרט חיל האוויר) במידה רבה באמצעי לחימה מתוצרת ארצות הברית, שנרכשים בעיקר באמצעות כספי הסיוע הביטחוני (FMS) שארצות הברית מעניקה לישראל כחלק מהשותפות האסטרטגית בין שתי המדינות.

בעבר עלו טענות שהסיוע הביטחוני מארצות הברית מזיק לתעשיות הביטחוניות הישראליות מכיוון שבלעדיו היה צה"ל מעדיף תוצרת ישראלית תוך השפעה חיובית על המשק הישראלי. בנוסף ישנן הבנות לא רשמיות בין ארצות הברית וישראל שבתמורה לסיוע הביטחוני ישראל לא תייצא נשק שיתחרה בספקיות הנשק האמריקאיות, מהלך המגביל את ההכנסה ואפשרויות הייצוא של יצרניות הנשק הישראליות. מדי פעם עולה בתקשורת הטענה, שהסיוע האמריקני אינו נחוץ לישראל, והנזק שהוא מביא איתו גדול מהתועלת, במיוחד מכיוון שהוא יוצר בעם ובקרב חלק מאנשי הממשל הישראלי הרגשה של תלות מוחלטת בארצות הברית; וזה מאפשר לה לשנות את האינטרסים הישראליים לטובת אינטרסים אמריקאיים^[24].

החל מהשנים הראשונות שלאחר הקמת התעשייה הביטחונית בישראל נעשו מאמצים לייצא מוצרים, כבר בשנת 1975 הגיע הייצוא הביטחוני לסך של 500 מיליון דולר^[25] ובהדרגה הגיעו רוב הכנסות התעשייה מייצוא.

על ייצוא אמצעי לחימה המיוצרים בישראל מפקח סיב"ט - האגף לייצוא ביטחוני במשרד הביטחון^[26]. בשנת 2007 נחקק חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני שמטרתו היא להסדיר את הפיקוח של המדינה על יצוא של ציוד ביטחוני, על העברת ידע ביטחוני ועל מתן שירות ביטחוני.

אחד התחומים החשובים בתעשייה בישראל הוא התעשיות הביטחוניות. בנוסף למכירות לצה"ל, הייצוא הביטחוני של ישראל הוא השמיני בגודלו בעולם^[22] ובשנת 2012 הגיע היצוא הביטחוני לשיא של 7.5 מיליארד דולר^[27].

ב-2013 הייתה ישראל יצואנית הכטב"מים הגדולה בעולם, עם מכירות של כ-4.62 מיליארד דולר בשמונה השנים האחרונות^[21]. בשנת 2015 דורגו ארבע חברות ישראליות (אלביט מערכות, התעשייה האווירית, רפאל ותעש) בין מאה החברות הביטחוניות הגדולות בעולם^[3]. ובשנת 2017 הגיע הייצוא הביטחוני לשיא של 9.5 מיליארד דולר^[2]. בשנת 2020 היה הייצוא הביטחוני 8.3 מיליארד דולר.^[28] בשנת 2023 נשבר השיא שוב והגיע ליותר מ-13 מיליארד דולר כשהוא מכפיל את עצמו בפחות מחמש שנים, מתוכו 36% ביצוא מערכות הגנה אוויריות^[29].

ייצוא של התעשייה הביטחונית, יותר מכל ייצוא אחר, רגיש לשיקולים פוליטיים. איראן הייתה לקוח גדול של התעשייה הביטחונית הישראלית, אך חדלה מכך בהדרגה בעקבות המהפכה האיראנית.

סוגיה שעולה מפעם לפעם לדיון ציבורי היא סוגיית מכירה של אמצעי לחימה למשטרים רודניים (כגון צ'ילה בשלטון אוגוסטו פינושה ודרום אפריקה בתקופת האפרטהייד), שבהם משמש הנשק לפגיעה בזכויות אדם ואף לפשעי מלחמה. על חלק מעסקאות ייצוא הנשק מוטלת צנזורה, המונעת את פרסומן^[30][31].

• פרויקט הלביא
• אמצעי לחימה של צה"ל

• יוסף עברון, התעשייה הביטחונית בישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980.
• יעקב כץ, אמיר בוחבוט, קוסמי הנשק - כיצד הפכה ישראל למעצמת-על של חדשנות צבאית, כנרת זמורה-ביתן, 2017.
• גלית חמי וסופי שולמן, להמציא כל בוקר מחדש – סיפורה של החדשנות הישראלית, ידיעות ספרים, 2018, הפרק "מהתחלה של עשר לירות ליצואנית הנשק השמינית בגודלה בעולם", עמ' 64–71

• תעשיות ביטחוניות, באתר TheMarker
• תעשיות ביטחוניות, באתר "גלובס"
• יעקב ליפשיץ, התפקיד האסטרטגי והכלכלי של תעשיות הביטחון בישראל, באתר של אוניברסיטת בר-אילן, דצמבר 2011
• Eight Incredible Technologies Used by the IDF, הבלוג הרשמי של צה"ל
• שי לוי, ‏הצלחה בקנה מידה עולמי: מערכות הנשק הישראליות ששינו את שדה הקרב, באתר ‏מאקו‏, 8 באוגוסט 2012
• הכירו את האנשים שהכניסו את ההיי-טק לצבא הגנה לישראל, The Post,‏ 14 באפריל 2014
• משה יעלון, ‏צה"ל, התעשייה הביטחונית וישראל - אתגרים וטכנולוגיות, שריון 42, נובמבר 2012, עמ' 45-40, באתר "יד לשריון"
• שוקי שדה, כיפת ברזל, מעיל רוח, MPR 500, הטיל הסודי - והאנשים שירוויחו מהם מיליארדים, באתר TheMarker‏, 9 באוגוסט 2014
• גילי כהן, היקף ייצוא הנשק הישראלי ירד ב–2013; המכירה למדינות אפריקה הוכפלה, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2014
• אורה קורן, רקטות חכמות, טילים מתבייתים ומזל"טים: כך משתלטת ישראל על סחר הנשק העולמי, באתר TheMarker‏, 2 בדצמבר 2014
• הישגי התעשייה הביטחונית, בסרט שהוכן לרגל חגיגות 25 שנים לעצמאות המדינה, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• גילי כהן, הייצוא הביטחוני הישראלי: זינוק באפריקה, שיא מכירות באירופה, באתר הארץ, 29 במרץ 2017
• יובל אזולאי, ‏ישראל בעשירייה הפותחת במכירות הביטחוניות בעולם, באתר גלובס, 4 באוגוסט 2017
• אמיתי זיו, "לכל אחד יש רעיון - ואם לא לו, אז לאחותו": זו חברת ההיי־טק הגדולה בישראל, באתר TheMarker‏, 13 במרץ 2019
• טל שניידר, למרות הצהרות נתניהו, התעשיות הביטחוניות טרם הונחו להרחיב את פסי הייצור, באתר זמן ישראל, 16 בינואר 2024