פורטל:מזון/מאמר נבחר/גלריה
אוסף ערכים מומלצים של פורטל מזון
לעריכת תקצירי הערכים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
הקרמבו שווק בישראל כתחליף לגלידה, היות שהוא אינו נמס בטמפרטורת החדר, ולכן קל לשווקו ונעים לאכול אותו גם בחודשי החורף, שבהם לטעמם של רבים הגלידה קרה מדי. צורת הקרמבו היא כגליל בעל כיפה בחלקו העליון, המצופה מבחוץ בעטיפת צימקאו דקה מאוד (כחמישית המילימטר) בטעם שוקולד, ובתוכו קצף ביצים ממותק. מבנה זה הופך את כיפת הקרמבו לרכה ושבירה מאוד. בבסיס הקרמבו נמצאת עוגייה. משקלו הכולל הוא כ-25 גרם, והוא מכיל כ-115 קלוריות ובממוצע 3.6%-2.5% שומן. הטמפרטורה הממוצעת הטובה ביותר לשמירת איכות הקרמבו היא כ-15 מעלות צלזיוס. הטעם הפופולרי ביותר לקצפת של הקרמבו הוא טעם וניל, ואחריו טעם מוקה, אך ניתן למצוא אותו גם בטעמי תות, בננה, תפוז וריבת חלב. |
חמאה היא מוצר חלב המופק בתהליך חיבוץ של שמנת או חלב. החמאה משמשת בין השאר למריחה, טיגון, אפייה ותיבול ונחשבת למצרך מזון בסיסי ברחבי העולם. החמאה עתירה בשומן רווי ונמנית בין המזונות התורמים לעלייה ברמות הכולסטרול ה"רע" בדם. מלבד השימוש שלה כמזון, שימשה החמאה לאורך ההיסטוריה כמוצר קוסמטי וכתרופה.
השלב הראשון בייצורה של חמאה הוא המתנה לציפת שמנת בכלי חלב. לאחר שהשמנת עוברת תסיסה ומחמיצה, כלומר הלקטוז שבה היה הופך לחומצה לקטית בעזרת חיידקים, היא מועברת למחבצה. בימים עברו, המחבצה הייתה כלי פשוט עשוי חרס, עץ או עור, ובתוכה השמנת טולטלה, עד שנוצרה חמאה. כיום התהליך ממוכן. חמאה שמופקת בשיטה זו מוגדרת כחמאה חמוצה, בניגוד לחמאת שמנת מתוקה שמיוצרת משמנת שלא החמיצה.
פלפל שחור הוא צמח מטפס פורח ממשפחת הפלפליים. הפירות עוברים ייבוש ומשמשים לבסוף כתבלין. בנוסף משמש הפרי גם לייצור פלפל לבן ופלפל ירוק. הפלפל השחור גדל בדרום הודו, שם מגדלים אותו בשטחים נרחבים כמו גם באזורים טרופיים נוספים. הפרי המכונה "גרגר פלפל" הופך לאחר הייבוש לגרגר קטן בקוטר של כ-5 מילימטר, שמכיל גרעין בודד ושצבעו לאחר הבשלתו הוא אדום כהה.
הפלפל היבש והטחון הוא אחד התבלינים השימושיים ביותר במטבח האירופאי, ומיניו השונים נודעו והוערכו מקדמת דנא בשל טעמם וסגולותיהם הרפואיות. הפלפל השחור רווח בשימוש גם במטבח היהודי, במטבח הישראלי ובמטבח מזרח-תיכוני. טעמו החריף של הפלפל השחור מגיע מחומר כימי ששמו פיפרין. גרגר הפלפל השחור הטחון, הקרוי על פי רוב פלפל, נמצא כמעט על כל שולחן במרבית ארצות העולם, בדרך כלל יחד עם מלח השולחן.
דבש – נוזל סמיך, דביק ומתוק שצבעו חום זהבהב, המופק מצוף פרחים על ידי דבורת הדבש (Apis mellifera). לדבש מגוון שימושים נרחב: כמקור לתזונה, כמרכיב במשקאות ובמתכונים וגם ברפואה. אפשר לומר בבטחה כי הדבש קדם לאדם, משום שנתגלו מאובנים של דבורת הדבש המתוארכים לתקופה של לפני 150 מיליון שנה. האדם גילה את הדבש עוד בתקופה הפרהיסטורית ועל כך מעידים ציורי קיר במערות ממקומות שונים בעולם. ישנן עדויות שעוד בתקופה הנאוליתית השתמש האדם בדבש ומוצריו. גילוי הדבש נעשה בנפרד על ידי תרבויות שלא היה ביניהן כל קשר כגון השומרים מצד אחד ותושבי אמריקה הקדומים מצד שני. |
מים הם תרכובת, מולקולת מים מורכבת משני אטומים של מימן ומאטום אחד של חמצן. הסימול הכימי של המים הוא H2O. המים הם חומר חיוני לקיומן של כל צורות החיים הידועות. בעלי החיים והצמחים זקוקים למים לצורך קיום מחזור החיים שלהם. עובדה זו מתקשרת באופן ישיר לכך שהמים נפוצים בכדור הארץ, שכן היותו של כדור הארץ מקורם של כל החיים הידועים, תואם את היותם של המים תנאי הכרחי לחיים אלו. האדם קולט את המים על ידי שתייה ומזון ופולט אותם על ידי זיעה, הפרשה ונשיפה. השימוש החשוב ביותר במים, למרות שלא הגדול ביותר מבחינה כמותית, הוא השתייה. האדם זקוק למים מתוקים (כלומר - ללא אחוזי המלח הגבוהים שבאוקיינוסים), ולכן תלוי במים שמקורם במשקעים. צריכת המים לנפש אינה זהה עבור כל בני האדם, ותלויה במאפיינים אנושיים רבים, בשיטות ייצור, ברמת חיים וכן הלאה. |
שוקולד הוא ממתק העשוי מזרעים מותססים, קלויים וטחונים של עץ הקקאו הטרופי. השוקולד הוא שילוב של מוצקי קקאו וחומצת שומן (חמאת קקאו). הוא בדרך כלל ממותק עם סוכר ומרכיבים נוספים ומיוצר כחפיסות שוקולד או כמשקה הנקרא שוקו. השוקולד גורם לשחרור אנדורפינים במוח, ועל ידי כך משרה תחושה טובה, ויש אף האומרים, ממכר.
ישנם שלושה זנים של עצי קקאו אשר בפוליהם משתמשים לצורך הכנת שוקולד. היקר, המבוקש והנדיר ביותר הוא הקריולו, המשמש כ־10% מתעשיית השוקולד. לפולים של עץ זה טעם מריר פחות וארומטי יותר מאשר שאר פולי הקקאו. פורסטרו הוא הזן הפורה ביותר, בו משתמשים ב־80% מתעשיית השוקולד, ואילו ה־10% הנותרים הם מזן המכונה טריניטריו שהוא הכלאה של שני הזנים האחרים.
שוקולד שאינו מיוצר כחפיסות, מופק לעיתים בצורה של פסלים קטנים (בדרך כלל של חיות או אנשים).
בנוסף, שוקולד הוא מרכיב נפוץ בגלידות, בעוגיות, בעוגות ובקינוחים אחרים. מקור המילה שוקולד הוא בשפת נאוואטל של האצטקים, אשר הפיקו מהזרעים משקה שאותו כינו "שוקולטל" (xocolātl). שף-קונדיטור המייצר שוקולד ניקרא "שוקולטייר".
המטבח הגרמני הוא שם קיבוצי למספר מטבחים אזוריים הנפוצים באזורים שונים בגרמניה, שלהם כמה מאפיינים משותפים. לכל אזור בגרמניה המאכלים האופייניים לו, הנובעים מתנאים גאוגרפיים (כגון קרבה לים או להרים, או תנאי אקלים) והיסטוריים-חברתיים. האזורים השונים בגרמניה מושפעים מן המדינות הגובלות בהם. כך, מושפע המטבח בצפון גרמניה לא רק מן האקלים והקרבה לים, אלא גם מהמטבח ההולנדי ומהמטבח הסקנדינבי. בגרמניה המערבית (ובעיקר באזור חבל הריין), ניכרת השפעת המטבח הצרפתי. בדרומה של גרמניה, בעיקר בבוואריה ובשוואביה, קיימת השפעה הדדית עם המטבחים האוסטרי והשווייצרי. במזרח המדינה קיימת השפעה סלאבית, מן המטבחים הפולני והצ'כי, כמו גם השפעה של התנאים הכלכליים-היסטוריים בגרמניה המזרחית, שפיתחו מאכלי "צנע" אשר עדיין פופולריים בחלקים אלה של גרמניה. תושבי האזורים שהשתייכו לגרמניה לפני תום מלחמת העולם השנייה (שלזיה, פרוסיה המזרחית, דנציג וכדומה), היגרו ברובם לשטחים שנותרו בידי בעלות הברית המערביות וניסו להמשיך - במידות שונות של הצלחה - את המסורת של המטבח האזורי שאבד.
רימון מצוי הוא עץ תרבותי נשיר ממשפחת הרימוניים, שמוצאו באזור הים הכספי באיראן של ימינו, משם הופץ לכל ארצות אגן הים התיכון. פרי הרימון, המכיל מאות גרעינים עסיסיים, נאכל ונסחר מאז העת העתיקה, בזכות עמידותו לאורך זמן ובזכות טעמו והסגולות הרפואיות שיוחסו לו.
הרימון הוא אחד משבעת המינים, ומסמל בתרבויות שונות שפע ופריון, יופי וחוכמה. בשל יפי הפרי וערכיו הסמליים, נפוץ השימוש בצורתו לעיטור מבנים, מטבעות, לבוש, כלים וחפצי אמנות, ומקומות רבים קרויים על שמו.
 רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד או "הרעב הגדול" הוא השם שניתן לרעב ההמוני ששרר באירלנד בין השנים 1846 ו-1849. התנאים לקיומו של רעב במדינה מערב אירופית באמצע המאה ה-19 נוצרו בחמישים השנה שקדמו לרעב, ומחולליהם היו המדיניות הכלכלית של ממלכת בריטניה הגדולה (אשר אירלנד הייתה חלק ממנה), שיטות חקלאיות כושלות, והופעת הכימשון, פרוטיסט שהרס את יבול תפוחי האדמה שהיה מקור מחייתם של רוב תושבי האי. תוצאותיו המיידיות של הרעב נמשכו עד 1851, ובשנים שבין אלו מיוחסות בין 750 אלף למיליון מיתות לרעב. מספר דומה של אנשים היגרו מן האי לאנגליה, לארצות הברית, לקנדה ולאוסטרליה ויצרו שם פזורה אירית. ההשפעה המיידית של הרעב על אירלנד הייתה הרסנית, והתוצאות לטווח רחוק היו כבדות משקל. הן גרמו לשינוי של קבע בתרבות האירית ובמסורת האירית עד היום. |
מטבח ימי הביניים הוא מונח המתאר את נוהגי האכילה, המאכלים ומוצרי המזון הבסיסיים ואופני הכנת המזון באירופה ובמזרח התיכון בימי הביניים - התקופה שנהוג לתחום אותה בדרך כלל מנפילתה של האימפריה הרומית (המאה ה-5) ועד תחילת תקופת הרנסאנס (המאה ה-16). על אף הגוונים הרבים והפנים הרבות של מטבחי האזורים השונים באירופה של ימי הביניים, ניתן לאפיין את הדגנים בכלל ואת הלחם בפרט, כמאכל העיקרי של תושבי אירופה בתקופה זו. ירקות גודלו בסמוך לבתי הצמיתים על מנת לגוון את הארוחה שהייתה מורכבת כמעט תמיד מדייסת דגנים וירקות. הבשר נחשב מאכל מותרות במרבית ימי הביניים, כמו גם ממתיקים שונים (דבש או סוכר) ותבלינים, שהיו בדרך כלל נחלתם של העשירים בלבד.
החל מהמאה ה-9 ועד המאה ה-11 השתלטו הערבים על נתיבי המסחר בים התיכון ועל מרבית נמליו. הסחר בים התיכון פסק כמעט לחלוטין בשל שוד ימי, ומיעוט הסחר הביא לשימוש בשיטות רבות של שימור מזון. רק עשירים מופלגים יכלו לייבא תבלינים לגיוון המזון, ולכן בדרך כלל רק מטבחי בתי האצולה הגבוהה, ראשי הכנ��ייה ובתי המלוכה באירופה היו נתונים להשפעות חוץ-אירופיות.
הדיג בארץ ישראל היה גורם כלכלי חשוב בתקופה הקדומה. בתקופה המודרנית, היה ענף הדיג אחד ממקצועות הכפיים ששמה לה התנועה הציונית ל"כיבוש" כחלק מכיבוש העבודה. בעקבות זאת נעשו החל משנות ה-20 של המאה ה-20 ניסיונות לרכוש מקצוע זה ולהתחרות עם הדייגים הערבים, שהייתה להם כבר מסורת ארוכה של דיג.
עם הקמת המדינה חלה פריצה משמעותית בתחום הדיג בארץ והוקמו כמה קואופרטיבים, ואולם בשנת 1955 בצורת פקדה את ענף הדיג ורוב הקואופרטיבים התפרקו.
בשנת 2004 נאמדה סה"כ צריכת הדגים של מדינת ישראל בכ-65,000 טון מהם 65% דגי ים מיובאים, כשרוב התוצרת המקומית מקורה בבריכות הדגים. כל הניסיונות שנעשו מקום המדינה להרחיב את הדיג הימי כשלו לאחר שפסקו הניסיונות לדוג במכמורת בים־סוף, חברות דיג האוקיינוסים פשטו את הרגל ומימי טורקיה ומצרים נחסמו לדיג.
מניהוט מצוי (שם מדעי: Manihot esculenta), הידוע במקומות שונים גם כקסאווה, יוקה או מאניוק, הוא שיח מעוצה ממשפחת החלבלוביים שמקורו בדרום אמריקה. בצורתו המבויתת המניהוט הוא גידול חקלאי רב-שנתי באזורים טרופיים וסובטרופיים, המשמש למאכל בשל השורש הפקעתי עתיר העמילן שלו. עיקר הגידול נעשה כיום באפריקה. אף שהמניהוט הגולמי כמעט אינו מוכר בישראל (להבדיל מעמילן הטפיוקה המשמש בתעשיית המזון) חשיבותו של הצמח בעולם עצומה. שורש המניהוט הוא המקור השלישי בגודלו לפחמימות באזורים טרופיים, אחרי אורז ותירס; במקומות מסוימים הצמח משמש גם להזנת בעלי חיים; ומסוף המאה ה-20 מתבצעים מחקרים שתכליתם לברר את היתכנות השימוש בו לייצור אתנול, בו נעשה שימוש כדלק מתחדש ונקי.
דיאטה קטוגנית היא דיאטה המבוססת על צריכה גבוהה של שומן, על חשבון צריכת פחמימות, שמטרתה לטפל בחולי אפילפסיה על ידי חיקוי מצב של צום, שבו ההתקפים האפילפטיים פוחתים. משתמשים בה בעיקר כדי לטפל באפילפסיה קשה בילדים. הדיאטה מחקה צום בהכריחה את הגוף לשרוף חומצות שומן במקום סוכרים. בתזונה מאוזנת מומרות הפחמימות הנמצאות במזון לגלוקוז, חד-סוכר זמין להפקת אנרגיה בגוף החשוב במיוחד לתפקודי המוח. עם זאת, אם יש מעט מאוד פחמימות בתזונה, הכבד הופך את השומן לחומצות שומן, שבתורן מפורקות לגופי קטון, ומכאן שמה של הדיאטה. גופי הקטון עוברים למוח ומחליפים את הגלוקוז כמקור אנרגיה. רמה גבוהה יותר של גופי קטון בדם, מצב הידוע כקטוזיס, גורמת להפחתה בשכיחות ההתקפים האפילפטיים.
הדיאטה הקטוגנית הקלאסית פותחה לטיפול באפילפסיה אצל ילדים בשנות ה-20 של המאה ה-20 והייתה בשימוש נרחב עד העשור שלאחר מכן, אך הפופולריות שלה ירדה עם הכנסת תרופות אנטי-אפילפטיות יעילות. במחצית שנות ה-90 ייסד המפיק ההוליוודי ג'ים אברהמס, שהצליח להגיע לשליטה באפילפסיה הקשה של בנו על ידי טיפול בדיאטה, קרן שתקדם את הטיפול בה. הקרן תמכה במחקר במרכזי רפואה שונים ותוצאותיו שפורסמו ב-1996 סימנו את התחלת העניין המחקרי המתחדש בדיאטה.
סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי עתיק הקיים מראשית תקופת התלמוד והגאונים ונערך בסעודת ליל ראש השנה. הוא כולל אכילת מאכלים סימבוליים המכונים "סימנים" ואמירת תפילות בזיקה לשם המאכל, על פי רוב זיקה מצלולית.
מקור המנהג בדברי האמורא אביי בתלמוד, המציין שיש לאכול "קרא" (דלעת או קישוא), "רוביא" (מין שעועית, או חילבה), "כרתי" (כרישה), "סלקא" (סלק, תרד או עלי מנגולד) ו"תמרי" (תמרים). בתקופת הגאונים מוזכרת גם אכילת דבש, בשר שמן וראש כבש. היסוד לאכילת דבש וב��ר שמן קדום מאוד, וכבר בספר נחמיה מוזכר שעזרא ונחמיה הורו לעם בראש השנה "”לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם”" (נחמיה, ח', י').
בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים, בקרב יהדות אשכנז, אוחד המנהג של אכילת הדבש עם מנהג אכילת התפוח למנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש, שהתפשט לרבות מקהילות ישראל גם במקומות אחרים. מאכלים רבים נוספו במרוצת הדורות, אשר שונים לעיתים בקרב עדות ישראל השונות.