פורטל:יפן

תקופות היסטוריות ביפן

תאריך	שם התקופה
פרה-היסטוריה – בערך 1000-300 לפנה"ס	ג'ומון
בערך 300 לפנה"ס – 250	יאיואי
בערך 250 – 710	תקופת קופון או יאמטו
710 – 794	תקופת נארה
794 – 1185	תקופת הייאן
1185 – 1333	תקופת קמקורה
1333 – 1336	רסטורציית קנמו
1336 – 1392	תקופת מורומאצ'י
1573 – 1603	תקופת אזוצ'י-מומויאמה
1600 – 1867	תקופת אדו
1868 – 1912	תקופת מייג'י
1912 – 1926	תקופת טאישו
1926 – 1989	תקופת שווה
1989 – 2019	תקופת הייסי
2019 - ימינו	תקופת ראיווה

תקופת יאיואי (ביפנית: 弥生時代) היא תקופה בהיסטוריה של יפן המתוארכת מ-300 לפנה"ס עד שנת 400 לספירה וחופפת בחלקה עם תקופת הברזל. התקופה נקראת על שם שכונה בטוקיו בה גילו ארכאולוגים את הממצאים הראשונים מתקופה זו. מאפייניה העיקריים של התקופה הם הופעת סגנון קדרות חדש וראשית גידול אורז בשדות מוצפים. תרבות היאיואי התפרשה מדרום קיושו ועד לצפון הונשו.

תקופת קוֹפוּן (יפנית: 古墳時代) היא תקופה בהיסטוריה של יפן שנמשכה בערך משנת 250 ועד שנת 583, ובאה לאחר תקופת יאיואי. מקור שמה של התקופה הוא במילה היפנית לתלי הקבורה שנבנו בתקופה זו. תקופת קופון ותקופת אסוקה לעיתים נכללות יחד תחת תקופת יאמטו. התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר ביפן מתוארך לתקופת קופון, אך מכיוון שכרונולוגיית האירועים ומקורותיהם אינם אמינים דיים, מרבית מחקר התקופה מתבססת על ממצאים ארכאולוגיים.

בתחום הפוליטי, בתקופה זו השתלט אחד מראשי השבטים שישבו באזור על מערב הונשו ועל החצי הצפוני של קיושו, תהליך שבסופו נוסדה המשפחה הקיסרית. ייתכן שתלי הקבורה בטנגשימה ושני מקדשי שינטו עתיקים ביקושימה סימנו את גבולות המדינה החדשה.

תקופת אָ‏סוּ‏קָ‏ה (ביפנית 飛鳥時代, "אסוקה ג'ידאי") היא תקופה בהיסטוריה של יפן משנת 538 עד שנת 710 (לפי תיארוך אחר, התקופה נמשכה בין השנים 592-645). מקור שם התקופה הוא באזור אסוקה, הנמצא כ-25 קילומטר מנארה המודרנית, אשר בו התמקמה החצר הקיסרית. תקופה זו מתאפיינת בתמורות פוליטיות וחברתיות רבות הנובעות מחדירת בודהיזם ליפן ואימוץ התרבות ומערכת הממשל הסינית. בנוסף, בתקופה זו השתנה שם הממלכה מוָ‏ה (倭) לנִיחוֹ‏ן (日本 יפן).

ההיסטוריונים מתחילים את תקופת אסוקה עם הגעתו של הבודהיזם ליפן, בשנת 538. לגבי סוף התקופה אין דעה חד משמעית: בעוד שמרבית ההיסטוריונים רואים את סוף התקופה במעבר עיר הבירה לנארה, היסטוריונים רבים של אמנות ואדריכלות רואים את רפורמת טאיקה בשנת 646 כסימן של סוף התקופה, ונוהגים לקרוא לתקופה שאחריה תקופת הָ‏אקוּ‏הוֹ‏. בעוד שבתקופת אסוקה הושפעה יפן מהתרבות הקוריאנית ומהתרבות הצפון-סינית, לאחר רפורמת טיקה ניתן לראות יותר השפעה של שושלת טאנג הסינית.

תקופת הייאן (ביפנית: 平安時代) היא החלק האחרון של התקופה הקלאסית בהיסטוריה של יפן, ונמשכה מ-794 עד 1185. התקופה נקראת על שמה של עיר הבירה בתקופה זו הייאן-קיו, קיוטו כיום. בתקופה זו היו הבודהיזם, הטאואיזם ושאר ההשפעות הסיניות בשיאם, ובה הגיעה החצר הקיסרית לשיא השפעתה. התקופה ידועה אף בשל התפתחות האמנות היפנית, בעיקר בשירה ובספרות.

פירוש המילה הייאן ביפנית הוא "שלום ושלווה."

תקופת קמקורה (1333-1185) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן בה שלטו במדינה השוגונים לבית קמקורה. שלטונה של המשפחה החל רשמית בשנת 1192 על ידי השוגון ("מצביא ראשי") מינאמוטו יוריטומו, שהקים מטה צבאי בקמקורה (עיר ליד יוקוהאמה), מטה אשר התנהל במקביל לממשל האזרחי ברשות הקיסר, ואשר היווה את הרשות השולטת בפועל ביפן.

התקופה הגיעה לסיומה עם חורבן השוגונות והעיר קמקורה עקב מלחמות ירושה שהתפתחו בין יורשי השלטון. לאחר תקופת קמקורה, ניסה הקיסר גו-דאיגו להחזיר את השלטון לחצר הקיסרית, שאיפה שלא התממשה עקב חוסר הרצון של מעמד הסמוראים, ששלט בפועל ביפן, לוותר על כוחו הפוליטי.

תקופת קמקורה נחשבת לתחילתם של ימי הביניים ביפן כמו גם לתחילתה של התקופה הפיאודלית במדינה, תקופות שנמשכו עד לרסטורציה של מייג'י בשנת 1868.

תקופת אשיקאגה (ביפנית: 室町時代, נקראת גם: תקופת מוּרוֹמאצ'י) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן אשר החלה בערך בשנת 1336 והסתיימה ב-1573. בתקופה זו שלטה ביפן שוגונות מורומאצ'י, אשר נוסדה בשנת 1336 על ידי שר הצבא שהפך לשוגון מייסד השושלת, אשיקאגה טאקאוג'י. סיומה של התקופה הגיע עם סיומה של השושלת כאשר השוגון ה-15 אשיקאגה יושיאקי גורש בשנת 1573 מהבירה קיוטו.

חלקה הראשון של התקופה (1336-1392) נקרא גם תקופת שתי החצרות הקיסריות, על שם הפילוג בחצר הקיסרית שהביא לקיומן הבו-זמני של שתי חצרות מקבילות. חלקה המאוחר יותר של התקופה (מ-1467 ואילך) נקרא גם תקופת סנגוֹקוּ.

תקופת אדו המכונה גם תקופת טוקוגאווה, היא תקופה בהיסטוריה של יפן שהחלה בשנת 1603 והסתיימה בשנת 1868 עם ביצוע הרסטורציה של מייג'י והפיכתה של יפן למדינה מודרנית. בתקופה זו שלטה ביפן שוגונות טוקוגאווה שבירתה הייתה אדו (טוקיו של ימינו) ומכאן גם שמה של התקופה. התקופה החלה עם כינונה של השוגונותו על ידי טוקוגאווה איאיאסו, וסיומה, תחת שלטונו של השוגון טוקוגאווה יושינובו, מסמלת את תחילת העת המודרנית בהיסטוריה של יפן.

תקופת מייג'י (יפנית 明治時代 - "מֵייגִ'י גִ'ידָאי") היא תקופה בהיסטוריה של יפן, שהחלה בשנת 1868, עם עלייתו לשלטון של הקיסר מוצוהיטו. כינוי המלכות שלו - "מייג'י" (ביפנית: "שלטון נאור": 明 - "מואר", 治 - שלטון) העניק לתקופה את שמה ביפן. התקופה הסתיימה בשנת 1912 עם מותו של קיסר המייג'י. במהלך תקופה זו התרחשו שינויים כבירים ביפן, תמורות מדיניות וחברתיות אשר הביאו את הסתגרותה של יפן לידי סיום, פתחו את שעריה לעידן המודרני והקימו בה משטר פרלמנטרי על חורבות המערכת הפיאודלית. בארבע השנים הראשונות של תקופה זו התרחשה הרסטורציה של מייג'י, מהפכה שלטונית בה הוחזר הכח לכס הקיסרות על ידי נישול המשפחות הפיאודליות מכוחן.

תקופת טאישו (ביפנית: 大正時代 Taishō jidai, מילולית: "תקופת הצדק הגדול") היא התקופה בהיסטוריה של יפן בה שלט במדינה הקיסר יושיהיטו, מ-30 ביולי 1912 עד ה-25 בדצמבר 1926. בריאותו של הקיסר הייתה רופפת, דבר שאיפשר את מעבר הכוח בפוליטיקה היפנית מקבוצת האוליגרכים שהחזיקה בכוח מראשית תקופת מייג'י, אל הדיאט של יפן ואל המפלגות הדמוקרטיות. לפיכך מכונת התקופה "הדמוקרטיה של טאישו" ביפן; התקופה בולטת על רקע תקופת מייג'י הסוערת מבחינה מדינית שקדמה לה, ועל רקע החלק הראשון של תקופת שווה, שהתאפיין במיליטריזם.

תקופת שׁוֹוָה (Shōwa jidai 昭和時代, מילולית: "תקופת השלום הנאור") היא התקופה בהיסטוריה של יפן בה שלט הקיסר הירוהיטו, מ-25 בדצמבר 1926 עד 7 בינואר 1989. התקופה ארכה זמן רב יותר מתקופת שלטונו של כל קיסר אחר בתולדות יפן. ניתן לחלק את תקופת שווה לשתי תקופות בעלות אופי שונה לחלוטין, כאשר התקופה שלפני 1945 מתייחסת לאימפריה היפנית ואילו התקופה שלאחר מכן נוגעת ליפן המוכרת כיום.

עד 1945 הייתה יפן תחת שלטון לאומני ומיליטריסטי, שלא בחל בנקיטת אמצעים דיקטטוריים ובדיכוי זכויות האדם. שאיפותיה האימפריאליסטיות של יפן הגיעו לשיאן בפלישה לסין ב-1937, בכניסתה למלחמת העולם השנייה לצד מדינות הציר ובמתקפה על פרל הארבור ב-1941, שהובילה למלחמה עקובה-מדם עם ארצות הברית.

כניעתה של יפן בתום המלחמה, וכיבושה על ידי ארצות הברית - כיבוש שנמשך שבע שנים - הביאו עמם שינויים קיצוניים ביפן. בתקופת הכיבוש נערכו רפורמות דמוקרטיות מקיפות, בהן איבד הקיסר את מעמדו כ"אל חי" ויפן הפכה למונרכיה חוקתית. ב-1952, עם חתימת חוזה סן פרנסיסקו, שבה יפן להיות מדינה ריבונית. לאחר הכיבוש האמריקאי נהנתה יפן מתקופת של שגשוג כלכלי והפכה לאחת מהמעצמות הכלכליות המובילות בעולם.

הֵייסֵי (ביפנית: 平成) הוא שמה של תקופת השנים שהחלה ב-8 בינואר 1989, יום אחד לאחר פטירתו של הקיסר הירוהיטו. בנו, יורש העצר אקיהיטו, עלה לכס הקיסרות. בהתאם למסורת היפנית, שונה שמו של הירוהיטו לשוֹווַה (ביפנית: 昭和天皇) תקופה זו הסתיימה עם פרישתו של הקיסר אקהיטו ב-30 באפריל 2019.

רֶאִיוָוה (ביפנית: 令和時代) היא שמה של תקופת השנים הנוכחית ביפן. התקופה החלה ב-1 במאי 2019, יום אחד לאחר פרישתו של הקיסר אקהיטו ועליתו לכס הקיסרות של בנו נארוהיטו.

הוקאידו (ביפנית: 北海道) הוא האי השני בגודלו ביפן (אחרי הונשו) וה-21 בגודלו בעולם. כל האי מהווה מחוז אחד והוא המחוז הצפוני והגדול ביותר של יפן. מצר צוגרו מפריד בין האי להונשו. מתחת למצר עוברת מנהרת סייקן, שאורכה 53.85 ק"מ והיא מנהרת הרכבת הארוכה ביותר בעולם. העיר הגדולה באי היא סאפורו, והיא משמשת גם כבירת המחוז.

האי נמצא בקצה הצפוני של יפן, ליד רוסיה, והוא מוקף על ידי האוקיינוס השקט, ים יפן וים אוחוצק. מרכזו של האי כולל מספר רכסי הרים וכן מישורים געשיים. האי פעיל מבחינה סייסמית, ורעידות אדמה פוקדות אותו תדיר. שטחו של האי 83,452.47 קמ"ר, ואוכלוסייתו מונה 5,702,131 תושבים (נכון ל-2003).

הונשו (ביפנית: 本州 Honshū) הוא האי הגדול ביותר באיי יפן, האי השביעי בגודלו בעולם והשני המאוכלס ביותר (אחרי ג'אווה).

הונשו שוכן בין האי הוקאידו הנמצא מעבר למצר צוגורו שבצפונו, והאיים שיקוקו וקיושו הדרומיים לו. אורכו כ-1300 קילומטר ורוחבו נע בין 50 ל-230 קילומטר. שטחו הכולל הוא כ-230,500 קילומטר רבוע, המהווים כ-60% משטח יפן כולה.

הונשו הוא הררי וגעשי, ורעידות אדמה תכופות פוקדות אותו. הפסגה הגבוהה בו היא הר פוג'י המתנשא לגובה 3,776 מטר. נהרות רבים זורמים בו ובהם נהר שינאנו, הארוך בנהרות יפן.

נכון ל-2005 אוכלוסיית האי מנתה כ-103,000,000 נפש, המרוכזים בעיקר במישור קנטו וסביב טוקיו ויוקוהמה. ערים חשובות אחרות באי הן קיוטו, אוסקה, קובה, הירושימה, סנדאי ונאגויה. כשלושה רבעים מערי יפן הגדולות והמודרניות שוכנות באי הונשו.

באי גם אזורים חקלאיים חשובים: ניאיגטה היא אזור גידול אורז נודע, במישורי קאנטו ונובי מגדלים אורז וירקות, בימנאשי ואאומורי מגדלים פירות.

שיקוקו (ביפנית: 四国, מילולית: "ארבע המחוזות") הוא האי הקטן מבין ארבעת האיים המרכזיים של יפן בשטחו ובאוכלוסייתו. אורכו כ-225 קילומטר, ורוחבו משתנה בין 50 ל-150 קילומטר. אוכלוסייתו מנתה 4,141,955 איש בשנת 2005. שם האי מתייחס לארבעה מחוזות אשר נמצאו בעבר על האי: אווה, טוסה, סנוקי ואיו. המחוזות האלה נקראים היום אהימה, קאגווה, קוצ'י וטוקושימה.

האי בעל שטח של 18,800 קילומטר רבוע, המדרג אותו במקום ה-50 בעולם. אוכלוסייתו, כ-4.2 מיליון בני אדם. רכס הרים החוצה את האי ממזרח למערב מחלק אותו לשני אזורים. מרבית אוכלוסיית האי מרוכזת באזור הצפוני, ובאזור זה נמצאות הערים הגדולות של האי, כולל מצויאמה, העיר הגדולה של האי המונה (נכון ל-2005) 512,982 תושבים. מישורי אדמת סחף בצפון-מזרח האי מאפשרים גידולי אורז, חיטה, שעורה ופירות שונים. התעשייה באזור מפותחת יחסית וכוללת מחצבי נחושת. האזור הדרומי, הגדול בשטחו, הררי ברובו ובקושי מאוכלס. היערות באזור משמשים את תעשיית הנייר. הנקודה הגבוהה של האי היא הר אִישִיזוּ‏צִ'י בגובה 1,982 מטר.

האי מחובר לאי הונשו השכן בעזרת רשת גשרים. החלק המרכזי של האי, בו נמצא מחוז קגאווה, מחובר למחוז אוקיאמה בעזרת רשת גשרים אשר הוקמו בשנת 1988. העיר נרוטו בצפון-מזרח מחוברת לעיר קובה ולאזור קנסאי כולו בעזרת שני גשרים תלויים דרך האי אוואג'י, המפורסם ביניהם הוא גשר אקשי-קייקיו. בנוסף, על האי ארבעה שדות תעופה פנימיים, והוא מחובר לאיים השכנים בדרכים ימיות.

קיושו (ביפנית:九州, מילולית: "תשעת המחוזות") הוא האי הדרומי ביותר בארכיפלג היפני. מדרום אליו משתרכת רצועת האיים אוקינאווה. בין הערים החשובות באי: פוקואוקה מיאזאקי נגסקי, קגושימה, קוממוטו וסגה.

הרי געש מפורסמים: אסו (הר הגעש בעל השטח הגדול בעולם), סקורג'ימה.

ישנם ארבעה איים מרכזיים בארכיפלג היפני. איים אלה, המכונים גם "איי הבית", הם (מצפון לדרום): הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו. בנוסף, ישנן שתי קבוצות איים גדולות בארכיפלג היפני: איי ריוקיו, שנמצאים מדרום לקיושו ומשתרעים כמעט עד גבולות טאיוואן, ואיי בונין, הנמצאים כמה מאות קילומטרים מחופיו הדרום-מזרחיים של האי הונשו.

האי הגדול ביותר בקבוצה קבוצת האיים ריוקיו הוא האי אוקינאווה, ובירתו היא העיר נהה. קבוצות איים נוספות בקבוצת האיים ריוקיו הן איי סקישימה ואיי דאיטו. השליטה באיי ריוקיו הייתה לא פעם גורם לעימותים בין מדינות מזרח אסיה. בזמן מלחמת העולם השנייה כבשה ארצות הברית את אוקינאווה מידי האימפריה היפנית.

קיסר	שנים
גִ'ימוּ	660 לפנה"ס - 585 לפנה"ס
סוּיזֶאי	581 לפנה"ס - 549 לפנה"ס
אנֶי	549 לפנה"ס - 511 לפנה"ס
איטוֹקוּ	510 לפנה"ס - 476 לפנה"ס
קוֹשוֹ	475 לפנה"ס - 393 לפנה"ס
קואן	392 לפנה"ס - 291 לפנה"ס
קוֹרֶיי	290 לפנה"ס - 215 לפנה"ס
קוֹגֶן	214 לפנה"ס - 158 לפנה"ס
קָאיקַה	157 לפנה"ס - 98 לפנה"ס
סוּג'ין	97 לפנה"ס - 30 לפנה"ס
סוּינִין	29 לפנה"ס - 70
קֶייקוֹ	71–130
סֶיימוּ	131–191
צ'וּאַי	192–200
אוֹגִ'ין (האצ'ימאן)	270–230
נינטוֹקוּ	313–399

תקופת יאמטו - 400 עד 719 לספירה.

קיסרים שתקופת שלטונם אינה מתוארכת בוודאות:

קיסר	שנה
ריצ'וּ	405–400
האנזי	410–406
אינגיו	453–411
אנקו	456–453
יוּריאַקוּ	479–456
סֶאינֶאי	484–480
קנזו, קיסר יפן	487–485
נינקֶן	498–488
בוּרֶטסוּ	506–498
קֶייטַאי	531–507
אנקאן	536–531
סֶנקוּאה	539–536

קיסרים שתקופת שלטונם מתוארכת בוודאות (715-539):

קיסר	שנות שלטון	שנות חייו
קימֶאי	571–539	571–509
בידאטסוּ	585–572	585–538
יומֶאי	587–585	587 - ?
סוּשוֹן	592–587	592 - ?
סוּיקוֹ	628–593	638–554
ג'וֹמֶאי	641–629	641–593
קוֹגיוֹקוּ (סאימאי)	645–642	661–594
קוטוקו (טאיקה)	654–645	654–597
סַאִימֶאי	661–655	661–594
טנג'י	672-661	672–626
קוֹבוּן	672	672–648
טמו|טמוּ	686–672	686 - ?
ג'יטו	697–686	703–645
מוֹמוּ	707–697	707–683
גֶמֶאי	715–707	722–661

תקופת נארה (781-715):

קיסר	שנות שלטון	שנות חייו
גנשו	724--715	748-680
שוֹמוּ	749-724	756-701
קוקן	758-749	770-718
ג'ונין	764-758	765-733
שוֹטוֹקוּ	770-764	770-718
קונין	781-770	782-709

תקופת הייאן 1198-781 לספירה:

קיסר	שנות שלטון	שנות חייו
קאמו	806-781	806-737
הֶאיזֶי	809-806	824-774
סאגה	823-809	842-786
ג'ונה	833-823	840-786
נימיו	850-833	850-810
מוֹנטוֹקוּ	858-850	858-827
סייווה	876-858	881-850
יוזאי	884-876	949-869
קוקו	887-884	887-830
אודה	897-887	931-867
דאיגו	930-897	930-885
סוּזאקוּ	946-930	952-923
מוראקאמי	946-930	967-926
ריזאי	969-967	1011-950
אניו	984-969	991-959
קאזאן	986-984	1008-968
איצ'יג'ו	1011-986	1011-980
סאנג'ו	1016-1011	1017-976
גוֹ-איצ'יג'וֹ	1036-1016	1036-1008
גוֹ-סוּזאקוּ	1045-1036	1045-1009
גו-ריזי	1068-1045	1068-1025
גו-סאנג'ו	1073-1068	1073-1034
שירקאווה	1087-1073	1129-1053
הוריקאוואה	1107-1087	1107-1079
טוֹבּה	1123-1107	1156-1103
סוּטוֹקוּ	1142-1123	1164-1119
קונואה	1155-1142	1155-1139
גו-שירקאווה	1158-1155	1192-1127
ניג'ו	1165-1158	1165-1143
רוֹקוּג'וֹ	1168-1165	1176-1164
טאקאקורה	1180-1168	1181-1161
אנטוֹקוּ	1185-1180	1185-1178
גו-טובה	1198-1183	1239-1180

תקופת קמקורה (1339-1198) לספירה:

קיסר	שנות שלטון	שנות חייו
טסוצ'ימיקאדו	1210-1198	1231-1195
ג'וּנטוֹקוּ	1221-1210	1242-1197
צ'וּקיוֹ	1221	1234-1218
גו-הוריקאוואה	1232-1221	1234-1212
שיג'ו	1242-1232	1242-1197
גו-סאגה	1246-1242	1272-1220
גוֹ-פוּקאקוּסַה	1260-1246	1304-1243
קאמיאמה	1274-1260	1305-1249
גו-אודה	1287-1274	1324-1267
פושימי	1298-1287	1317-1265
גו-פושימי	1301-1298	1336-1288
גו-ניג'ו	1308-1301	1308-1285
האנאזונו	1318-1308	1348-1297
גו-דאיגו	1339-1318	1339-1288

תקופת אשיקאגה 1611-1339 לספירה:

קיסר	שנות שלטון	שנות חייו
גו-מוראקאמי	1368-1339	1368-1328
צ'וקאי	1383-1368	1394-1343
גו-קאמיאמה	1392-1383	1424-?

קיסרי החצר הצפונית 1611-1331 לספירה:

קיסר	שנות שלטון	שנות חייו
נציב אשיקאגה 1 - קוגון	1333-1331	1364-1313
נציב אשיקאגה 2 - קומיו	1348-1336	1380-1322
נציב אשיקאגה 3 - סוּקוֹ	1351-1348	1398-1334
נציב אשיקאגה 4 - גו-קוגון	1374-1338	1371-1352
נציב אשיקאגה 5 - גו-אניו	1393-1359	1382-1371
גו-קוֹמאטסוּ	1412-1392	1433-1377
שוקו	1428-1412	1428-1401
גו-האנאזונו	1464-1428	1471-1419
גו-טסוצ'ימיקאדו	1500-1464	1500-1442
גו-קאשיוואבארה	1526-1500	1526-1464
גו-נארה	1557-1526	1557-1497
אוגימאצ'י	1586-1557	1617-1572
גו-יוזי	1611-1586	1617-1572.

תקופת אדו 1867-1611 לספירה:

קיסר	שנות שלטון	שנות חייו
גו-מיזוּנוֹ	1629-1611	1680-1596
מֶאישוֹ	1643-1629	1696-1624
גו-קומיו	1654-1643	1654-1633
גו-סאי	1663-1655	1685-1637
רֶאיגֶן	1687-1663	1732-1654
היגאשיאמה	1709-1687	1709-1675
נאקאמיקאדו	1735-1709	1737-1702
סאקוראמאצ'י	1747-1735	1750-1720
מומוזונו	1762-1747	1762-1741
גו-סאקוראמאצ'י	1771-1762	1813-1740
גו-מומוזונו	1779-1771	1779-1758
קוֹקאקוּ	1817-1780	1840-1771
נינקו	1846-1817	1846-1800
קומֶיי	1867-1846	1867-1831

יפן המודרנית (1867 עד היום):

קיסר	שנות שלטון	שנות חייו
מוצוהיטו (נקרא ביפן "הקיסר מייג'י")	1912-1867	1912-1852
יושיהיטו (נקרא ביפן "הקיסר טאישו")	1926-1912	1926-1879
הירוהיטו (נקרא ביפן "הקיסר שוֹוה")	1989-1926	1989-1901
אקיהיטו (נקרא ביפנית "טנו הֶייקַה")	1989–2019	נולד - 1933
נארוהיטו - "הקיסר המכהן"	2019 ועד היום	נולד- 1960

הספרות היפנית המוקדמת הושפעה רבות מהספרות הסינית הקלאסית ואף נכתבה בסינית. גם לספרות ההודית הייתה השפעה על הספרות היפנית בדרך הבודהיזם. בסופו של דבר התפצלה הספרות היפנית לסגנון ייחודי, וסופרים יפנים החלו לכתוב על יפן, אם כי ההשפעה הסינית הקלאסית נותרה עד שלהי תקופת אדו במאה ה-19. מאז נפתחה יפן בפני העולם המערבי במאה ה-19, התקיימו חילופי השראה בין ספרות המערב וספרות המזרח.

• הכתב היפני: קנג'י
• ספרים: ניהון שוקי, מניושו, מעשה גנז'י, ספר הכרית, עלילות קוצר הבמבוק, עלילות הייקה, יער נורווגי וקורות הציפור המכנית.
  • סופרים: מורסקי שיקיבו, סיי שונאגון, צ'יקמצו מונזאמון, מצואו באשו, יאסונרי קאוובטה, קנזאבורו אואה, מיצואקי אינואואה, שוסאקו אנדו, קובו אבה, הרוקי מורקמי, בננה יושימוטו
• שירה: הייקו
  • משוררי הייקו: באשו, איסא, יוסה בוסון ושיקי.

נו (ביפנית 能) היא אחת מצורות תיאטרון הדרמה המוזיקלית העיקריות ביפן ששורשיה במאה ה-14. תיאטרון הנו מאופיין בחינניות מאופקת וספרטנית ובשימוש במסכות. מחזות נו מפורסמים: (החלוקה לקטגוריות על פי בית הספר קנזה)

• גבירת החצר אוֹי ("אוי נו יואי" קטגוריה רביעית)
• דוֹג'וֹג'י (קטגוריה רביעית)
• גלימת הנוצות ("האגוֹרוֹמוֹ" קטגוריה שלישית)
• עריסת הבאר ("איזוּטסוּ" קטגוריה שלישית)
• רוח מרתקת ("מטסוּקאזֶה" קטגוריה שלישית)
• קומאצ'י בסְקידֶרֵה (קטגוריה שלישית)
• גשר אבן ("שאקיוֹ" קטגוריה חמישית)
• האלף השתיין (שוֹג'וֹ" קטגוריה שלישית)
• יוֹרימסה (קטגוריה שנייה)
• יוּיה (קטגוריה שלישית)

קבוקי (ביפנית: 歌舞伎) הוא סוגה תיאטרלית מסורתית ביפן. המחזה כולל לרוב ריקוד ודרמה, והוא מתאפיין בססגוניותו ובאיפור המתוחכם שעוטים השחקנים.

משמעות סימניות הקאנג'י המרכיבות את המילה "קבוקי" הן "לשיר" (歌), "לרקוד" (舞) ו"מיומנות" (伎). עם זאת, סימניות אלה נבחרו בשל צלילן ולא בשל משמעותן. ככל הנראה שמקור המילה קבוקי היא בפועל "קבוקו" שמשמעותו "להיות יוצא דופן" ולכן ניתן לפרש זאת כמשמעות של המילה קבוקי.

מחזות מפורסמים:

• קָנַדֶהוֹן צ'וּשינְגוּרָה (仮名手本忠臣蔵; חבורת נושאי כלים נאמנה) הוא סיפורם של 47 הרונין, אותם הוביל אואישי קורנוסוקה, שאיתרו את אויבם ונקמו בו לפני שביצעו ספוקו, כנדרש בקוד הכבוד שלהם לאחר מותו של אדונם, אסאנו נו טקומינוקאמי.
• יוֹשיצוּנֶה סֶנְבּוֹן זאקוּרָה (義経千本桜; יושיצונה ואלף עצי הדובדבן) עוסק במינאמוטו נו יושיצונה בעוד הוא נמלט משליחיו של אחיו יוריטומו.
• סוּגָוַוארה דֶנְג'וֹ טֶנָרַאִי קָגַאמי (菅原伝授手習鑑; סוגווארה וסודות הקליגרפיה) מתבסס על חייו של המלומד סוגווארה נו מיצ'יזאנה, שהוגלה מקיוטו, ומותו גורם למספר אסונות בבירה. לאחר מכן הוא הופך לאל המלומדים, ואנשים מתפללים אליו לסיום שרשרת האסונות.

פורטל:יפן/קיסרי יפן/אמנות יפן

גנים יפניים (קנג'י: 日本庭園), במסורת של יפן, עשויים להימצא בבתים פרטיים, בפארקים שכונתיים או עירוניים, במקדשים בודהיסטיים או במקדשי שינטו ובנקודות ציון היסטוריות כדוגמת מצודות עתיקות. רבים מהגנים היפניים המפורסמים ביותר במערב וביפן עצמה, הם גני זן. גנים יפניים טיפוסיים מכילים, באופן ממשי או סמלי, אחדים מהאלמנטים הבאים:

• מקור מים
• אי
• גשר אל האי
• פנס, לרוב במבנה אבן
• בית תה או ביתן
• עצי בונסאי ננסיים
• סויקינקוצו - מתקן מוזיקלי העושה שימוש במים

אִיקֶ‏‏בָ‏‏נַ‏ה (生け花, "אִיקֶ‏רוּ‏" - לסדר, להעניק חיות, "הנַ‏ה" - פרח) היא אמנות סידור פרחים יפנית. בניגוד לסידור פרחים מערבי, המשתמש במספר רב של פרחים והמתמקד ביופי של צבעים, איקבנה מבוססת על סידור הכולל ענפים ועלים עם כמות קטנה של פרחים, ומתמקדת ביופי ומשמעות של קווים. בנוסף, הכלי הוא אחד מיסודות הקומפוזיציה וקובע במידה רבה את סגנון האיקבנה.

איקבנה שואבת משתי הדתות העיקריות של יפן - שינטו ובודהיזם, ואחדים מעקרונות היסוד של שתי הדתות האלה - החיבור לטבע האופייני לשינטו ותרגול האמנות וחוויית היצירה כדרך להתפתחות רוחנית - עיצבו במידה רבה את עקרונותיה המנחים של איקבנה, אשר דורשת מהסידור לבטא את החיות והיופי הפנימי של הצמחים המרכיבים אותו, וגם מדגישה את חשיבות היוצר וחוויית היצירה שלו.

סוגי איקיבנה:

• ריקה
• שוקה
• נגירה
• מוריבנה
• ג'וקה
• רימפה
• מורימונו

אוריגמי (ביפנית: 折り紙) היא אמנות קיפולי נייר. מקור השם "אוריגמי" בצירוף המילים ביפנית 折り ("אוֹרִי", קיפול) ו-紙 ("קַאמִי", פיסת נייר). השם "אוריגמי" נטבע ב-1880, בתקופה שבה התגבשה האמנות בצורתה המודרנית, אך האמנות עצמה החלה להתפתח זמן רב לפני כן. לאמנות האוריגמי משמעות תרבותית עמוקה בתרבות היפנית והסינית ששם החלה והיא משמשת בטקסים שונים בדת השינטו, הנפוצה ביפן.

• אמני אוריגמי עיקריים:
  • אקירה יושיזאווה
  • סם רנדלט
  • רוברט הארבין
  • קוניהיקו קאסאהארה
  • קושירו האטורי
  • טושיקאזו קוואסקי

אמיגורומי היא האמנות היפנית של סריגת בובות פרווה, חיות שונות, פרחים וקישוטים. המילה נגזרת משילוב של מילים ביפנית אמי- סרוג, ונגורומי- בובת פרווה.

טכניקת הסריגה המקובלת באמיגורומי היא שיטת סריגה מעגלית (ספירלה) כאשר בכל שורה מוסיפים עיניים או מצמצמים עיניים כדי ליצור את הדמות הרצויה. הדמויות נסרגות בחלקים וממלאים אותם במילוי, לרוב עשוי אקרילן, שאריות בד, או ניילון, תוך כדי דחיסה כדי לתת לדמות נפח וחוזק ומראה אנושי, ולאחר מכן מחברים את כל החלקים. לסיום מחברים פריטים כמו עיניים, שיער, שפתיים ובגד.