מעמדה הבין-לאומי של ירושלים

מעמדה החוקי של ירושלים על פי החוק הישראלי כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל וחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הוא שירושלים המאוחדת והשלמה היא חלק ממדינת ישראל ועיר בירתה. מעמדה הדיפלומטי של ירושלים ומעמדה לפי החוק הבינלאומי מורכבים ונתונים במחלוקת. רבות ממדינות העולם ומהארגונים הבין לאומיים אינם מכירים דה יורה בריבונות ישראל בירושלים ולא מקבלים את סיפוח מזרח העיר, אך עמדתן של חלק מהמדינות מעורפלת. כמעט כל המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל מיקמו את שגרירויותיהן מחוץ לירושלים, אך למרות זאת רבות מהן מכירות דה פקטו במערב ירושלים כבירת ישראל, וביקורים רשמיים של נציגיהן נערכים בירושלים.

ארצות הברית מכירה בירושלים, באופן רשמי, כבירת ישראל מאז חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים (1995). אולם, העברת השגרירות בפועל נדחתה בתקופת כהונתם של הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה. לאחר נאום ירושלים (2017) של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הועברה שגרירות ארצות הברית לירושלים, ובעקבות זאת הכירו מדינות נוספות בירושלים כבירת ישראל. מדינות בודדות, בהן רוסיה, מכירות בריבונותה של ישראל על מערב העיר, ולמעשה רואות בקו הירוק את גבול הריבונות הישראלית.

בירושלים פועלות כיום שגרירויותיהן של ארצות הברית, גואטמלה, קוסובו,^[1] הונדורס ופפואה ניו גינאה. במקביל פועלות בירושלים נציגויות רשמיות של מספר מדינות: ברזיל, הונגריה, צ'כיה ואוסטרליה. מדינות נוספות הודיעו על כוונתן לפתוח שגרירות בירושלים.

בחוות דעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל במזרח ירושלים אינה חוקית, וכי על ישראל לסיים את נוכחותה בשטח בהקדם האפשרי.^[2]

במשך כ-400 שנה נשלטה ארץ ישראל ובכללה ירושלים על ידי האימפריה העות'מאנית. בשנת 1917 בזמן מלחמת העולם הראשונה נכבשה ארץ ישראל וירושלים בכללה על ידי בריטניה. הבריטים הפכו את ירושלים לבירתה של ארץ ישראל ולמקום מושבו של הנציב העליון.^[3] בפברואר 1947 (=שבט תש"ז), בעקבות ההתרחשות בארץ ישראל והמאבק בין היהודים לערבים, ביקשו הבריטים מהאו"ם לקחת אחריות על פתרון שאלת ארץ ישראל. ועדה שמינה האו"ם הציעה את תוכנית החלוקה שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (= כ"ט בנובמבר).

תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה במעמד ניפרד (קורפוס ספרנדום) משאר חלקי ארץ ישראל, וחלק מאזור בשליטה בין־לאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), באמצעות מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור.

ב-13 בדצמבר 1948 הכריז עבדאללה הראשון, מלך ירדן, על סיפוח מזרח ירושלים לירדן.^[4] הכרזה זו נדחתה על ידי בריטניה וארצות הברית, אך הוכרה על ידי הליגה הערבית ופקיסטן.

ערך מורחב – הכרזת ירושלים כבירת ישראל

בתום המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לבין ירדן (בית לחם נותרה בידי ירדן). ב-2 באוגוסט 1948 פורסם מנשר על ידי דוד בן-גוריון מתוקף תפקידו כשר הביטחון של מדינת ישראל.^[5] למִנשר צורפה גם מפת הסבר, כמו במִנשר על ארץ ישראל שנספח לפקודת שטח השיפוט והסמכויות שפורסמה ב-22 בספטמבר 1948, המִנשר החיל את המשפט של המדינה על שטחי ירושלים וסביבותיה שהוחזקו בידי צה"ל ב-1948, ובעקבותיו בא מִנשר מס' 2, שמינה מושל צבאי לעיר, דב יוסף.^[6]

ישיבתה הראשונה של הכנסת הראשונה ב-14 בפברואר 1949 (ט"ו בשבט תש"ט) התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים, אולם ישיבותיה הבאות של הכנסת, עד דצמבר 1949, התקיימו בבניין קולנוע קסם ובמלון "סן רמו" בתל אביב. גם מוסדות המדינה האחרים פעלו מתל אביב עד שהועברו בהדרגה לירושלים החל מדצמבר 1949.

ב-9 בדצמבר 1949 התקבלה החלטה 303 בעצרת הכללית של האו"ם הקובעת שיש להעביר את ירושלים לשליטת האו"ם.^[7][8] ההחלטה נתמכה בידי רבות מהמדינות הנוצריות-קתוליות שלא רצו שירושלים והמקומות הקדושים לנוצרים יוותרו תחת שלטון ישראל וירדן.^[9] בעקבות החלטה זו, ב-13 בדצמבר מסר בן-גוריון הודעה בכנסת בה הכריז על מערב ירושלים שהייתה בשליטת ישראל, כעל בירתה.^[10] ההודעה כללה גם בקשה מן הכנסת להעביר את ישיבותיה לירושלים.^[11] הכנסת אישרה את ההודעה, וקיימה את ישיבותיה הבאות בירושלים.

במשך השנים שלאחר מכן הביעו מדינות ברחבי העולם מחאה כלפי ישראל על שהיא מעבירה מוסדות שלה לירושלים וישראל ניהלה מערכה דיפלומטית בדרישה שירושלים והדרך אליה תישאר חלק ממדינת ישראל.^[12] כך, בעת שישראל הכריזה על העברת משרד החוץ לירושלים, בשנת 1952, הביעו ארצות הברית ומדינות אחרות מורת רוח מכך.^[13]

במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על מזרח ירושלים, ואיחדה את שני חלקי העיר תחת שלטונה.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הוסיפה הכנסת סעיף לפקודת סדרי השלטון והמשפט (סעיף 11ב), המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי גם על השטח המכונה מזרח ירושלים, כלומר - על שטח עיריית ירושלים הירדנית, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים שנמצאו מעבר לקו העירוני, מצפון, ממזרח ומדרום לירושלים. מרבית הקהילה הבין־לאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים המוחזקים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות.^[14] ממשלת ישראל טענה במספר פורומים בין־לאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח.

האיחוד זכה למחאה מצד מדינות שונות ובעקבות הסיפוח העלו גורמים שונים מחדש את הדרישה לבינאום ירושלים.^[15] ספרד הגישה לעצרת הכללית של האו"ם הצעת החלטה לאשרור הדרישה לבינאום ירושלים.^[16] שר החוץ של הולנד, לעומת זאת, דחה את הדרישה לבינאום ירושלים.^[17] הממלכה המאוחדת ניסתה לגבש הסכמה על תוכנית לבינאום העיר העתיקה.^[18]

ערך מורחב – חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

ב-30 ביולי 1980 אושר בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. בתגובה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שקוראת לביטול החוק. בעקבות ההחלטה, העבירו כל 13 המדינות את שגרירויותיהן מירושלים, רובן לתל אביב, אולם (פרגוואי ובוליביה מחזיקות שגרירויות במבשרת ציון, שאיננה נחשבת כחלק מהעיר. הולנד השאירה בירושלים משרד של השגרירות לשירות תושבי העיר.

ב-1984, לאחר מאמצים דיפלומטיים, החזירו קוסטה ריקה ואל סלוודור את שגרירויותיהן בישראל לירושלים, אך ב-2006, לאחר מלחמת לבנון השנייה, החליטו שתי המדינות להחזיר את השגרירויות לתל אביב, במטרה לשפר את יחסיהן עם ארצות ערב.^[19] ב-14 במאי 2018 הועברה שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים.

על פי חוות הדעת המשפטית של מספר משפטנים ישראלים ומספר משפטנים תומכי ישראל בעולם יש לישראל זכות חוקית על מערב ירושלים, וחלקן אף סוברים שיש לישראל זכות גם על מזרח העיר.

החלטת ה-5 באפריל 1920 שהתקבלה בועידת סן רמו על ידי נציגי מדינות ההסכמה, שניצחו במלחמת העולם הראשונה, ולהן הייתה הסמכות מבחינת המשפט הבין־לאומי לקבל את ההחלטה, הייתה נקודת מפנה עבור העם היהודי. הוחלט לאשר את כתב המנדט^[20] על ארץ ישראל ובכך התקבלה לראשונה ההכרה בזכות ההיסטורית לבעלות יהודית על ארץ ישראל.^[21] החלטות סן רמו עוגנו בהסכם סוור שנחתם עם טורקיה בקיץ 1920. ההחלטה אומצה על ידי חבר הלאומים לאחר כשנתיים, ב-24 ביולי 1922. בהסכם לוזאן 1923 הטורקים ויתרו על זכויות הבעלות שלהם על השטחים במזרח התיכון מבלי שהסכם סוור שונה. ובכך נסגר המעגל^[22] - שטחי המזרח התיכון הועברו מהבעלים הקודם שלהם, האימפריה העות'מאנית, לבעלים החדשים, משטר המנדטים של חבר הלאומים, שבתורו הכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי לבעלות על ארץ ישראל מן הירדן לים (סעיף 25 איפשר להחריג את עבר הירדן המזרחי משטח המדינה היהודית העתידית) והתחייב ליצור את התנאים אשר יבטיחו הקמת בית לאומי לעם היהודי. בנוסח אין סעיף המחריג את מעמדה של ירושלים.

החלטות אלו והזכויות הגלומות בהן לאוכלוסיות ועמים בשטחי המנדט שבו ועוגנו במסמך החוקתי המכונן של האו"ם - מגילת האו"ם בסעיף 80 פרק 12, משקבל האו"ם את מחויבויותיו של חבר הלאומים.

החלטה זו היא היחידה בעל תוקף מחייב במשפט הבין־לאומי בנושא גבולות מדינת ישראל,^[23] והיא קודמת ועולה על תוכנית החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 שהתקבלה כהמלצה בלבד, ללא תוקף משפטי מחייב^[24] וכל החלטה אחרת של מועצת הביטחון או העצרת הכללית שהתקבלה מאז ועד היום כדוגמת החלטה 478.^[21]

תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בין־לאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), בהובלת מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. התוכנית סוכלה משום התוקפנות הערבית והעדר המוכנות מצד האו"ם להפעיל כוח ליישומה של התוכנית למרות הבקשה להתערבות מהצד היהודי. לאחר מלחמת העצמאות וחלוקת ירושלים בין ישראל לירדן, נערך בעצרת האו"ם דיון שהסתיים בקבלת החלטה הקוראת לבנאם את ירושלים, אך גם הפעם לא נעשו ניסיונות רציניים ליישם את ההחלטה.

בעקבות חוק ירושלים קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שבה נאמר כי "חוק ירושלים חסר תוקף ויש לבטלו באופן מיידי." בהחלטה תמכו 14 מדינות, 0 התנגדו, ו-1 (ארצות הברית) נמנעה. ההחלטה קראה לחברות האו"ם להוציא את שגרירויותיהן מירושלים.

ישנם מספר מומחים לחוק הבין־לאומי הטוענים כי אף אם היה צריך להתייחס להחלטות אלו כמחייבות - עדיין לישראל ישנה זכות חוקית לשלוט על יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. לטענתם, כיבוש שטח חסר-ריבונות מתוך הגנה עצמית מקנה זכות לריבונות על השטחים שנכבשו. לפי שיטה זו, מערב ירושלים נותרה חסרת ריבונות עם עזיבת הבריטים ב-1948, וישראל כבשה שטח זה כהגנה עצמית, ולכן ישראל זכאית לטעון לריבונות על מערב ירושלים. כהמשך ישיר לתפיסה זו, השטחים שנכבשו מירדן במלחמת ששת הימים נותרו חסרי ריבונות, ולכן ישראל זכאית לטעון לריבונות על יהודה ושומרון ומזרח ירושלים.

בשנת 1970 כתב סטיבן שוובל, לימים נשיא בית הדין הבין־לאומי בהאג, חוות דעת לפיה "יש לישראל זכות בעלות עדיפה בשטח שהיה פלשתינה לרבות ירושלים כולה, מאשר לירדן או למצרים". שוובל נימק את עמדתו בכך שמעמדה הקודם של ירדן בירושלים נבע מפלישה בלתי חוקית בתוקפנות צבאית, ולעומת זאת ישראל נכנסה לשטח ב-1967 במלחמת מגן.^[25] דברי שוובל צוטטו בפי שגריר ישראל באו"ם ב-1977, כדי להדוף יוזמות אנטי-ישראליות בעצרת הכללית.^[26]

לדעת רוב המדינות החברות באו"ם מעמדה החוקי של ירושלים נגזר מהחלטה 181 ומהחלטה 194 המאשררת אותה. על פי החלטות אלו הריבון החוקי בכל שטחי ירושלים הוא ארגון האו"ם. ועל כן כל ההחלטות הישראליות לגבי ירושלים נעדרות כל תוקף. תפיסה זו עוברת כחוט השני בכל החלטות האו"ם שנתקבלו מאז 1948 ועד ימינו אלו.

דוח ועדת אונסקו"פ, שאומץ על ידי האו"ם בהחלטה 181 מתייחס לשאלה מהי משמעות המושג "בית לאומי" המופיע בכתב המנדט. מסקנתו היא שבשימוש במושג "בית לאומי", נעשה במכוון שימוש במושג מעורפל מבחינה משפטית. הממשלה הבריטית נמנעה במודע מהשימוש במושג "מדינה", שהוא מושג חד משמעי, כדי להימנע מהתחייבות למדינה וזאת בגלל התנגדות חלק מחברי הממשלה.^[27] כמו כן לעניין גבולות הבית הלאומי. ההצהרה מתייחסת ל"בית לאומי בארץ ישראל" ללא פרוט גבולות כל שהוא. ברור שאין בה התחייבות מפורשת להקמת בית יהודי בכל שטחי ארץ ישראל.^[28] לכן החלטת החלוקה אינה סותרת את התחייבות חבר הלאומים אלא להפך היא מגשימה ומשדרגת אותה, על ידי הקמת מדינה יהודית בחלק משטחי ארץ ישראל המנדטורית.

ישראל רואה בירושלים המאוחדת את "בירת הנצח של מדינת ישראל ושל העם היהודי". במילים אלה הגדירו בכירים ישראלים את ירושלים מספר רב של פעמים (כך, למשל, הגדיר יצחק רבין את מעמדה של ירושלים בנאום שנשא לרגל חתימת "הצהרת העקרונות" של הסכמי אוסלו בספטמבר 1993). משרד החוץ מחזק טענה זו באומרו: "יהודים ישבו בירושלים ברציפות משנת 1004 לפנה"ס, אז דוד המלך הכתיר את ירושלים כבירת ממלכתו. לעם היהודי יש קשר רוחני איתן לירושלים.^[29]"

בסעיף 3 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, מתחייבת ישראל לשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות בעיר ולהימנע מכל פגיעה בחופש הגישה למקומות הקדושים וקיום הפולחן בהם. עם זאת, ישראל מגבילה לעיתים קרובות את הכניסה ליהודים להר הבית, ואוסרת בפועל על תפילה בהר, בטענה שהדבר הכרחי לשם שמירה על הביטחון והסדר הציבורי. גורמים ישראלים (למשל, גולדה מאיר בספרה האוטוביוגרפי "חיי"^[30]) האשימו בעבר את הממשל הירדני בהצרת חופש הדת ליהודים בעת שלטונו במזרח ירושלים, ובהחרבת מוסדות דת יהודיים רבים. מבין האתרים היהודים הדתיים שהוחרבו או נפגעו במהלך שלטון ירדן במזרח העיר אפשר למנות את האתרים הבאים:

• הרובע היהודי בעיר, על כל 68 בתי הכנסת שהיו בו, פוצץ והוחרב.
• מצבות בית הקברות היהודי בהר הזיתים נעקרו ושימשו כאבני בניין. בית הקברות שוקם רק לאחר מלחמת ששת הימים.

בניגוד להסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן מ-1949, לא הותרה גישה של יהודים ישראלים לכותל המערבי ולשאר האתרים הקדושים ליהודים במזרח ירושלים.

מאז ראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 שוכנים כל מוסדות השלטון המרכזיים של מדינת ישראל (למעט משרד הביטחון) בחלקה המערבי של ירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים העבירה ממשלת ישראל את משרד המשפטים לרחוב צלאח א-דין בחלקה המזרחי של העיר. פגישות של ראשי המדינה עם מנהיגים זרים ועם דיפלומטים נערכות בדרך-כלל בירושלים. נדיר שנציגים של מדינות זרות מחרימים פגישות רשמיות בירושלים עקב העדר ההכרה בירושלים כבירת ישראל, אולם היו מקרים שבהם ביקשו הנציגים הזרים שהפגישות תערכנה במערב העיר. מלך ירדן, עבדאללה השני, העדיף לקיים את ביקורו הרשמי הראשון בישראל בתל אביב ולא בירושלים.

מאז 1967 בנתה ישראל מספר רב של שכונות ברחבי ירושלים, בפרט במזרח העיר. כולן נועדו להתיישבות יהודים. 24% מהיהודים בירושלים חיים בשכונות שבמזרח העיר.

ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנאום שכונה "נאום ירושלים" כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירתה של מדינת ישראל. עד אז נמנעה ארצות הברית במשך שנים רבות מלהכיר רשמית באף חלק מירושלים כחלק ממדינת ישראל, בהתאם להחלטת האו"ם על בינאום ירושלים.^[31] שגרירות ארצות הברית בישראל הועברה מתל אביב לירושלים ב-14 במאי 2018.

בעבר לא צוינה ישראל בסעיף "ארץ הלידה" בדרכון של אזרחי ארצות הברית שנולדו בירושלים ותקנה של הקונגרס מ-2002 שדרשה לרשום אזרחים שנולדו בירושלים כמי שנולדו בישראל בניגוד לעמדת הממשל נפסלה בפסק דין משפט זיבוטפסקי נגד קלינטון. ב-29 באוקטובר 2020 הודיעה מחלקת המדינה של ארצות הברית כי ניתן לכתוב בדרכונם של אזרחי ארצות הברית שנולדו בירושלים את ישראל בסעיף "ארץ הלידה".^[32]

ביוני 2007, עם ציון 40 שנה למלחמת ששת הימים, קיבל בית הנבחרים של ארצות הברית את החלטה מס' 152, שבה כלולים, בין היתר, הסעיפים הבאים:

• הקונגרס מברך את אזרחי ישראל לרגל 40 שנה למלחמת ששת הימים, שבה הביסה מדינת ישראל את אויביה, שמטרתם הייתה השמדת המדינה היהודית.
• הקונגרס מברך את תושבי ירושלים ותושבי ישראל לרגל 40 שנה לאיחוד העיר ההיסטורית.
• הקונגרס משבח את ישראל על אופן ניהול העיר הבלתי-מחולקת של ירושלים ב-40 השנה האחרונות, תוך מתן כבוד לכל הדתות בעיר.

במהלך השנים העלו אישים אמריקניים הצעות שונות לגבי מעמד ירושלים, וארצות הברית עמדה על כך שמעמד ירושלים צריך להקבע בהסכם בין הצדדים.^[33]

ערך מורחב – חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים

"חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים" (באנגלית: Jerusalem Embassy Act of 1995, בתרגום חופשי לעברית: חוק השגרירות בירושלים של 1995) נחקק על ידי הקונגרס של ארצות הברית בשנת 1995. בחוק נאמר: "יש להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל, ושגרירות ארצות הברית בישראל תועבר לירושלים לא יאוחר מ-31 במאי 1999". על פי החוק, נשיא ארצות הברית היה רשאי לדחות את ביצוע העברת השגרירות מדי שישה חודשים, וכך אמנם נעשה עד 2017.

עמדת האו"ם בנושא ירושלים מבוססת על החלטה 181 של העצרת הכללית ("תוכנית החלוקה") והחלטות אחרות של העצרת הכללית ושל מועצת הביטחון שבאו בעקבותיה. בסך הכל היו 6 החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם שמגנות או שוללות את ניסיונות ישראל לאחד את ירושלים.

בעקבות חוק ירושלים קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שבה נאמר כי "חוק ירושלים חסר תוקף ויש לבטלו באופן מיידי." בהחלטה תמכו 14 מדינות, 0 התנגדו, ו-1 (ארצות הברית) נמנעה. ההחלטה קראה לחברות האו"ם להוציא את שגרירויותיהן מירושלים.

בעקבות ההחלטה אכן עזבו את ירושלים 13 השגרירויות שהיו בה: בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגוואי, ונצואלה והולנד.

למספר מדינות, בהן הולנד, ספרד, איטליה, אוסטריה, צרפת, בריטניה, אתיופיה ויוון, יש בירושלים קונסוליות או משרדים דיפלומטיים. למעט המשרד הדיפלומטי ההולנדי, כל המשרדים האחרים הם קונסוליות שאינן מואמנות למדינה כלשהי ואינן כפופות לשגרירויות הנמצאות בתל אביב. חלק מהקונסוליות האלה הוקמו עבור נתיני המנדט הבריטי עוד לפני 1948. כיום הן משרתות בדרך-כלל את תושבי ירושלים, וכן את תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה הפלסטינים, ולעיתים גם את המתנחלים. המשרד הדיפלומטי ההולנדי הוקם לאחר מעברה של השגרירות ההולנדית בחזרה לתל אביב ב-1980, והוא משרת את אזרחי ישראל המתגוררים בירושלים.

בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב-2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת.

יש ארגונים פלסטיניים, בפרט כאלה שאינם מכירים במדינת ישראל, הרואים בירושלים כולה בירה עתידית למדינה הפלסטינית.

לפי משרד ההסברה הפלסטיני, העמדה הרשמית של הפלסטינים לגבי ירושלים מורכבת מארבע נקודות:

• מזרח ירושלים הוא שטח כבוש, לפי החלטה 242 של האו"ם, והפלסטינים רואים במזרח ירושלים חלק ממדינה פלסטינית ריבונית, לכשתוקם.
• לפי הסכמים קודמים בין ישראל לפלסטינים, מעמדה של ירושלים פתוח למשא ומתן.
• על ירושלים להישאר עיר פתוחה, נגישה ובלתי מחולקת, בכל פתרון עתידי לשאלת הריבונות בעיר.
• מדינה פלסטינית תישאר מחויבת לחופש הדת והפולחן, ותשתמש בכל האמצעים כדי לשמר ולהגן על מבנים דתיים.

מדינות ערב אינן מכירות בירושלים כבירת ישראל, ורואות במזרח ירושלים שטח כבוש שעתיד להיות בירת המדינה הפלסטינית לכשתקום. מדינות ערב המכירות במדינת ישראל נוטות לראות במערב העיר חלק ממדינת ישראל^{[דרוש מקור]}. בתקשורת הערבית משמש השם "תל אביב" כשם נרדף לממשלת ישראל, כאילו הייתה תל אביב בירת ישראל.

עמדת האיחוד האירופי היא שיש למצוא פתרון הוגן לשאלת מעמדה החוקי של ירושלים, במסגרת פתרון שתי המדינות, כחלק ממפת הדרכים, מתוך התחשבות בצרכים הדתיים וההשקפות הפוליטיות של כל הצדדים:

• "האיחוד האירופי מתנגד לכל צעד שיפסוק מראש מה יהיה מעמדה העתידי של ירושלים, מתוך התבססות על החלטה 242 של מועצת הביטחון, ובייחוד נשללת האפשרות של תפיסת השטח בכוח.
• "האיחוד האירופי מודאג מעמדות ישראל, המצמצמות את הסיכוי להגיע להסדר קבע בעתיד, וסותרות הן את מפת הדרכים שישראל התחייבה עליה והן את החוק הבין־לאומי.
• "האיחוד האירופי קורא לפתיחה מחודשת של המוסדות הפלסטיניים במזרח ירושלים, בהתאם למפת הדרכים, בייחוד האוריינט האוס ומשרד המסחר הפלסטיני, וקורא לממשלת ישראל להפסיק כל אפליה ביחס כלפי הפלסטינים במזרח העיר, בייחוד בכל הנוגע לאישורי עבודה, גישה לשירותי חינוך ובריאות, היתרי בנייה, הריסת בתים, מיסים וניהול כספי."

ביוני 2007 נערך בפרלמנט האירופי אירוע לציון 40 שנה למלחמת ששת הימים. האירוע אורגן על ידי מרכז הקהילות היהודיות באירופה, בשיתוף גורמים נוספים. מתוך 785 חברי פרלמנט, רק כ-20 השתתפו באירוע. חלק מהנמנעים ציינו שהסיבה היא "הסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים בנוגע לשליטה במזרח ירושלים." מתוך אלה שהשתתפו, בלט נציג פינלנד האנו טאקולה, שהכריז בטקס כי "ירושלים מאוחדת, והיא שייכת לישראל." בעקבות הכרזת טראמפ ב-6 בדצמבר 2017 הודיעה גם צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל.^[34] בדצמבר 2017 נשיא צ'כיה הודיע כי יעביר את השגרירות לירושלים^[35] ואף הורה בפועל להיערך לכך.^[36] ואולם באפריל 2018 הודיע ראש ממשלת צ'כיה שהשגרירות לא תעבור. ב-11 במרץ 2021, נפתחה שלוחת השגרירות הצ'כית בירושלים.^[37][38]

הממלכה המאוחדת נמנעה בהצבעה על החלטת החלוקה מ-1947, לפיה ירושלים אמורה להיות אזור בין־לאומי הנשלט על ידי האו"ם. בפועל, במלחמת העצמאות נכבש החלק המערבי בידי ישראל, והחלק המזרחי, ובו העיר העתיקה, בידי ירדן. הממלכה המאוחדת הכירה דה פקטו בחלוקה זו, אך לא הכירה בריבונות כלשהי על ירושלים (בניגוד לקבלתה את סיפוח שאר הגדה המערבית לירדן).

לאחר מלחמת ששת הימים הביעו שגרירי הממלכה המאוחדת עמדות לפיהן הממלכה המאוחדת רואה במזרח ירושלים שטח כבוש.

הממלכה המאוחדת מחזיקה שגרירות בתל אביב. בירושלים ישנה קונסוליה של הממלכה המאוחדת שלא מסרה כתב האמנה למדינה כלשהי. הבריטים מאמינים כי זו דרכם להביע עמדה, לפיה אין כרגע לאף מדינה ריבונות על ירושלים,^[39] וכי מעמדה הסופי של ירושלים צריך להיקבע רק כחלק מהסכם שלום בין ישראל לפלסטינים.^[39]

ב-2014 אמר היועץ המשפטי של ממשלת אוסטרליה במהלך דיון בפרלמנט, כי ממשלתו תחדל להשתמש בביטוי "שטח כבוש" כלפי אזורים הנמצאים במשא ומתן מתמשך, כגון מזרח ירושלים.^[40] בשנת 2023 שבה אוסטרליה להשתמש במושג "השטחים הפלסטיניים הכבושים".^[41]

ב-15 בדצמבר 2018 הודיע ראש ממשלת אוסטרליה, סקוט מוריסון, על הכרת ארצו במערב ירושלים כבירת ישראל.

אוסטרליה הודיעה כי תפתח נציגות רשמית בעיר ואף תחל בתהליך בחינת אתר עתידי לשגרירות, אך השגרירות תישאר בינתיים בתל אביב בשל העלות הנאמדת ב-200 מיליון דולרים^[42] באפריל 2019 פתחה אוסטרליה רשמית משרד מסחרי וביטחוני ברחוב המלך ג'ורג' בעיר.^[43]

ב-18 באוקטובר 2022 הודיעה שרת החוץ של אוסטרליה, פני וונג, כי אוסטרליה חוזרת בה מהחלטתו של ראש הממשלה הקודם, סקוט מוריסון, וכי אוסטרליה אינה מכירה עוד במערב ירושלים כבירת ישראל.^[44]

ב-6 באפריל 2017 הודיע משרד החוץ הרוסי כי הוא מכיר במערב ירושלים כבירת ישראל, וכי מזרח ירושלים צריכה להיות בירתה של המדינה הפלסטינית.

ערך מורחב – נציגויות דיפלומטיות בירושלים

כיום ממוקמות בירושלים שגרירויותיהם של ארצות הברית, גואטמאלה, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה.

השגרירויות הזרות שמוקמו בתל אביב עם קום מדינת ישראל, נשארו בה לאור העדר ההסכמה הבין־לאומית להכרזת ישראל על בירתה. עם זאת, כתבי האמנה של השגרירויות נמסרו לנשיא מדינת ישראל, במשכנו שבירושלים.

לאחר מלחמת ששת הימים עברו מספר שגרירויות זרות לירושלים, ועד שנת 1973 שכנו בעיר 19 שגרירויות: שגרירות הולנד, חמש שגרירויות מארצות אפריקה – חוף השנהב, זאיר, קניה, אתיופיה והרפובליקה של קונגו ו-13 שגרירויות מדרום אמריקה ואמריקה המרכזית: בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגוואי, ונצואלה. קביעת מקום השגרירויות לא הייתה הכרה רשמית בירושלים כבירת ישראל, אבל הייתה בה הכרה דה-פקטו בכך שירושלים היא מרכז השלטון הישראלי.

בשנת 1973 נסגרו רוב השגרירויות בירושלים, עקב מלחמת יום הכיפורים וניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מדינות אפריקה לאחר ועידת אלג'יר של המדינות הבלתי-מזדהות. מדינות אמריקה הלטינית והולנד המשיכו להחזיק שגרירויות בירושלים עד שנת 1980, אך לאחר חקיקת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל והכרזת ירושלים כבירה מאוחדת על ידי הכנסת, הן העבירו את נציגויותיהן לגוש דן.

ב-1984, לאחר מאמצים דיפלומטיים, החזירו קוסטה ריקה ואל סלבדור את שגרירויותיהן בישראל לירושלים, אך ב-2006 החליטו שתי המדינות להחזיר את השגרירויות לתל אביב.

בשנות ה-90, כשהארצות האפריקאיות חידשו את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל הן לא החזירו את השגרירים לירושלים אלא קבעו את מושביהם בגוש דן.

לאחר נאום ירושלים (2017) של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בו הכיר בירושלים כבירת ישראל והודיע על העברת השגרירות לעיר החלה ישראל מהלך דיפלומטי לרתימת מדינות נוספות למהלך ולהעברת שגרירויותיהן לעיר. ב-1 במאי 2018 החזירה גואטמלה את שגרירותה לעיר^[1] וב-14 במאי נפתחה גם שגרירות ארצות הברית.^[45] ב-21 במאי הועברה לירושלים שגרירות פרגוואי, אך בהמשך השנה הוחזרה להרצליה.

באוגוסט 2019 הכירו הונדורס^[46] ונאורו^[47] בירושלים כבירת ישראל.

ב-16 ביוני 2023 פורסם על הסכם שנחתם בין ישראל לרוסיה, במסגרתו תפתח רוסיה בירושלים שלוחה של שגרירות.^[48]

באוגוסט 2023 הכריזו ארבעה נשיאים על כוונתם לפתוח נציגות של ארצם בירושלים: נשיא סיירה לאון, ג’וליוס מאדה ביו ונשיא פפואה ניו גיני, ג'יימס מרפה הכריזו על כוונתם לפתוח את שגרירות ארצם בירושלים,^[49][50] נשיא פרגוואי החדש, סנטיאגו פניה הכריז ששגרירות פרגוואי תחזור לירושלים בקרוב^[51] ונשיא אורוגוואי לואיס לאקאז'ה פו הכריז על כוונתו לפתוח משרד דיפלומטי בירושלים.^[52]

בספטמבר 2023, בפגישה בין נשיא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו פליקס צ'יסקדי וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הכריזו השניים כי קונגו תעביר את שגרירותה בישראל לירושלים.^[53]

בדצמבר 2023, בשיחה בין נשיא ארגנטינה הנבחר חאבייר מיליי וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הודה נתניהו למיליי על כוונתו להעביר את שגרירות ארגנטינה בישראל לירושלים.^[54]

• ארצות הברית ארצות הברית בפברואר 2018 הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית כי השגריר יעביר את מושבו למתחם הקונסוליה בירושלים ב-14 במאי 2018, לכבוד יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל.^[55]
• גואטמלה גואטמלה, ב-24 בדצמבר 2017 הודיע נשיא גואטמלה, ג'ימי מוראלס, כי הורה להעביר את השגרירות בישראל מתל אביב לירושלים.^[56] ב-1 במאי 2018 עברו צוות השגרירות מתל אביב לירושלים^[57] וב-17 במאי התקיים הטקס הרשמי לקביעת השגרירות במעמד נשיא גואטמלה ובכירי ממשלתו.
• קוסובו קוסובו, ראש ממשלת קוסובו עבדולה הוטי הודיע בספטמבר 2020 במסגרת הסכם סרביה-קוסובו על כינון יחסים דיפלומטיים ופתיחת שגרירות בירושלים.^[58] על דברים אלו חזר גם נשיא קוסובו האשים טאצ'י.^[59] ב-14 במרץ 2021, פתחה קוסובו את השגרירות שלה בירושלים.^[60]
• הונדורס הונדורס הודיעה כי היא מכירה בירושלים כבירת ישראל ומתכוונת להעביר אליה את השגרירות שלה, אך התנתה זאת בפתיחת שגרירות ישראלית בבירתה שלה, טגוסיגלפה.^[61] בינתיים ועד לביצוע החלטה זו פתחה הונדורס בירושלים משרד סחר. ב-24 ביוני 2021 פתחה הונדורס את שגרירותה בירושלים.
• פפואה גינאה החדשה פפואה גינאה החדשה ב-5 בספטמבר 2023 חנך ראש ממשלת פפואה גינאה החדשה ג'יימס מרפה את שגרירות ארצו בירושלים, במעמד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.^[62]

פרגוואי העבירה את שגרירותה ב-2018 לירושלים, אך לאחר מספר חודשים החזירה אותה לתל אביב.

לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

מדינת ישראל   מדינות שהודיעו על כוונתן להעביר את השגרירות שלהן לירושלים

• רוסיה רוסיה הודיעה באפריל 2017 כי היא מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, אך אמרה כי מזרח ירושלים צריכה להיות בירת הרשות הפלסטינית.^[63] ב-16 ביוני 2023 פורסם על הסכם שנחתם בין ישראל לרוסיה, במסגרתו תפתח רוסיה בירושלים שלוחה של שגרירות.^[48]
• צ'כיה צ'כיה, הנשיא מילוש זמאן התחייב לרגל יום העצמאות ה-70 להעביר את השגרירות לירושלים. הוא הודיע שיעשה זאת בשלבים מחמת בעיה כלכלית,^[64] ושהוא מכיר בירושלים כבירת ישראל. בינתיים ועד למימוש התחייבות זו פתחה צ'כיה שלוחה לשגרירות הקיימת והקימה בית תרבות מטעמה בירושלים.
• ונואטו ונואטו הכירה בירושלים כבירת ישראל במאי 2017, וגינתה את ההחלטה באו"ם המגנה את החלטת ארצות הברית להעביר את השגרירות לירושלים, והנשיא אף קרא למדינות נוספות לעשות זאת.^[65]
• נאורו נאורו, שגרירת המדינה הודיעה על הכרה בירושלים כבירת ישראל ב-29 באוגוסט 2019.^[66]
• אוקראינה אוקראינה, הודיעה כי תפתח בירושלים נציגות דיפלומטית לתחומי היזמות והטכנולוגיה.^[67] בנוסף, בדצמבר 2021 בטקס לציון 30 שנה ליחסים בין ישראל לאוקראינה אמר שגריר אוקראינה כי מדינתו מכירה בירושלים כבירת ישראל ושלאחר שהממשל האוקראיני יאשר זאת תיפתח נציגות בירושלים.^[68]
• פנמה פנמה הודיעה כי היא מתכוונת להעביר את השגרירות שלה לירושלים.^[61]
• רומניה רומניה, יו"ר הפרלמנט הודיע לתקשורת כי ארצו תעביר את השגרירות לירושלים. בעקבות כך האשים נשיא רומניה קלאוס יוהאניס את ראשת ממשלת רומניה ויקטוריה דנסילה ב"עסקה סודית עם היהודים".^[69]
• סלובקיה סלובקיה, יו"ר הפרלמנט הסלובקי, אמר במהלך ביקורו בישראל כי מדינתו מתכננת להעביר את שגרירותה לירושלים.^[70]
• הונגריה הונגריה, פתחה בירושלים משרד סחר.^[71]
• ברזיל ברזיל, הודיעה על כוונה לפתוח משרד רשמי בירושלים. בנוסף, אדוארדו בולסונרו, יו"ר ועדת החוץ והביטחון בקונגרס הלאומי של ברזיל ובנו של נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו התחייב בדצמבר 2019 שתפתח שגרירות ברזילאית בירושלים ב-2020 (מה שלא קרה).
• הפיליפינים הפיליפינים, ב-6 בדצמבר 2017, בעקבות הצהרת ההכרה של ארצות הברית, הנשיא רודריגו דוטרטה הביע עניין להעביר את שגרירות הפיליפינים מתל אביב לירושלים, ולפי הדיווחים יצר קשר עם משרד החוץ בישראל כדי לדון בתוכניות. עם זאת, משרד החוץ של הפיליפינים הזכיר בהמשך כי אינו תומך בהצהרתו של טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל והביע את תמיכתו בפתרון שתי המדינות.
• אוגנדה אוגנדה, לאחר התיווך בין ישראל לסודאן, הודיעה שמתכוונת להעביר את השגרירות בישראל לירושלים.^[72]
• הולנד הולנד, פתחה משרד מדע בירושלים.
• יוון יוון, פתחה קונסוליה מרכזית בירושלים.
• מולדובה מולדובה, הודיעה ביוני 2019 שתפתח שגרירות בירושלים.^[73]
• גאורגיה גאורגיה, פתחה קונסוליה של כבוד בירושלים.^[74]
• סרביה סרביה, נשיא סרביה, אלכסנדר ווצ'יץ', הודיע בספטמבר 2020 כי סרביה תעביר את שגרירותה לירושלים עד יולי 2021, וכי עד אז תפתח בה נציגות וזאת במסגרת הסכם סרביה–קוסובו.^[58] עם זאת, הבטחה זו לא מומשה.
• מלאווי מלאווי, נשיא מלאווי לזארוס צ'קוורה, הודיע כי ארצו מתכוונת לפתוח שגרירות בירושלים.^[75]
• צ'אד צ'אד, נציגות מהמדינה שביקרה בישראל בספטמבר 2020, התחייבה שתפתח נציגות רשמית בירושלים, וכך הפכה למדינה דוברת ערבית הראשונה המבטיחה לפתוח נציגות בירושלים. בנוסף, נתניהו אמר שצ'אד שוקלת לפתוח גם שגרירות בעיר.^[76]
• הרפובליקה הדומיניקנית הרפובליקה הדומיניקנית, משרד החוץ הודיע ב-31 באוקטובר 2020 על כוונה להעביר את השגרירות הדומיניקנית לירושלים.
• גינאה המשוונית גינאה המשוונית בפברואר 2021 הודיע נשיא גינאה המשוונית, תאודורו אוביאנג נגמה מבאסוגו כי יעביר את השגרירות של מדינתו לירושלים.^[77]
• אקוודור אקוודור, ב-12 במאי 2022 הודיע נשיא אקוודור גיירמו לאסו, על פתיחת משרד לחדשנות מטעם אקוודור בירושלים.^[78]
• סורינאם סורינאם, ב-30 במאי 2022, בפגישותו עם שר החוץ הישראלי יאיר לפיד, הודיע שר החוץ הסורינאמי כי מדינתו תפתח שגרירות בירושלים.^[79] עם זאת הבטחה זו לא מומשה בשל שיקולים תקציביים.
• אלבניה אלבניה, ב-12 בספטמבר 2024, במהלך פגישה עם נשיא מדינת ישראל, הכריז ראש ממשלת אלבניה אדי רמה על החלטתו לפתוח לשכת מסחר בירושלים^[80].

אוסטרליה הודיעה ב-2018 כי היא מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, אך בשנת 2022 חזרה בה מהודעה זו.

• מעמד התושבות במזרח ירושלים
• מעמדה החוקי והבין־לאומי של רמת הגולן
• מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון

מדיה וקבצים בנושא מעמדה הבין-לאומי של ירושלים בוויקישיתוף

• משה הירש ודבורה האוסן-כוריאל, ירושלים לאן? הצעות בדבר עתידה של העיר, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1994
• ליאור להרס, משא ומתן על ירושלים: עיון בתהליכי המשא ומתן הישראלי-פלסטיני בסוגיית ירושלים - 2011-1993, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2013
• עקיבא אלדר ונמרוד גורן, מארב ירושלמי: מהלכים להעברת שגרירות ארצות הברית לבירה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2002
• דורי גולד, המערכה הדיפלומטית על ירושלים, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
• אורי ביאלר, ‏הדרך לבירה – הפיכת ירושלים למקום מושבה הרשמי של ממשלת ישראל בשנת 1949, קתדרה 35, אפריל 1985, עמ' 191-163
• משה קול, ‏הדיון במועצת המדינה הזמנית על ירושלים כבירת ישראל, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 200-199; אורי ביאלר, ‏תגובה להערה, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 201
• זכי שלום, מאבקה של מדינת ישראל לסיכול החלטת עצרת האו"ם על בינאום ירושלים בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 97-75
• ברוק גולדשטיין, גם לפי החוק הבין־לאומי: ירושלים שייכת ליהודים 12 דצמבר 2017 באתר מידה
• שמואל ברקוביץ, המעמד של ירושלים במשפט הבין־לאומי והישראלי, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2018
• אלעד בן-דרור ואסף זידלר, ניצחון הצהרתי: החלטת האו"ם על בינאום ירושלים מ־9 בדצמבר 1949, עיונים בתקומת ישראל 29, 2018, עמ' 162–181.
• ירושלים - בירת ישראל, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית