ייבום

המונח "יבם" מפנה לכאן. לערך העוסק בחברת IBM, ראו יבמ.

מצוות ייבום
(מקורות עיקריים)

רות מפצירה בבועז לייבמה: "וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה."[1]
מקרא	ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ה'
משנה	מסכת יבמות
משנה תורה	ספר נשים, הלכות יבום וחליצה, פרק א' - ספר נשים, הלכות יבום וחליצה, פרק ג'
שולחן ערוך	אבן העזר, סימנים קנ"ו-קס"ח
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו שנ"ז, עשה רט"ז ספר החינוך, מצווה תקצ"ז, מצווה תקצ"ח

מצוות ייבום היא מצווה מהתורה, החלה כשאדם נשוי מת מבלי להשאיר אחריו צאצאים. במקרה כזה, אחיו של המת מצווה לשאת את אלמנתו ובכך להנציח את שם אחיו. לחלופין, הוא מצווה לבצע חליצה לניתוק הזיקה ביניהם, כשרק לאחר מכן האלמנה מותרת להינשא לגבר אחר. ייבום הוא המקרה היחיד בו מתירה התורה לגבר לקיים יחסי מין עם אשת אחיו.

השם "יבם" בא בתנ"ך לציין 'גיס' והושאל גם לפעולת ייבום שמשמעותה נישואין עם גיסה. השורש קיים בשירת אוגרית ככינויים לבעל ולענת – "יבם לאִלם" ו"יבמת לאמם", כלומר "מוליד אלים" ו"מולידת לאומים".^[2]

ערך מורחב – מעשה יהודה ותמר

מקורה של המצווה בספר דברים: ”כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל” (דברים, כ"ה, ה'–ו').

יש כמה מקרים כדוגמה לקיום המצווה בתנ״ך:

מעשה ער ואונן בני יהודה:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי... וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים... וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.

— ספר בראשית, פרק ל"ח

לפי פירוש המלבי"ם, בספר דברי הימים ייבם פדיה את אשת אחיו שאלתיאל^[3], וכן ייבם מחת את אשת אחיו עמשי והוליד את אלקנה.^[4]

במגילת רות מופיע סיפור של מעין ייבום באריכות: ”וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם” (רות, ד', י'). אולם, בעז, ה'יבם', לא היה יבם במובן ההלכתי של המילה – אחי הבעל המת – אלא קרוב משפחה רחוק. מהמגילה ניתן ללמוד שהנוהג באותה תקופה היה, במקרה שרעיה נותרה אלמנה ללא צאצאים וללא אחים לבעלה - קרובי משפחתו, לפי רמת קרבתם, היו צריכים לשאתה לאשה. בפן המשפטי קרוב המשפחה "גואל" את נחלת המת, ורעייתו "נגאלת" אגב השדה – ומדיני גאולת קרקע, כחלק מדיני צדקה; סדר הגאולה נקבע לפי הקרבה למת. רות ביקשה מבועז גאולה אישית, באמרה: ”וַיֹּאמֶר מִי אָתּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה” (רות, ג', ט'). ובעז הבטיח לה גאולה אישית, אך בפן המשפטי, קרוב המשפחה הראשון בסדר הגאולה הסכים לגאול את הקרקע (תמורת ממון – ואז לנעמי, מוכרת הקרקע יהיה ממה להתפרנס כמובן), אך לשאת את רות לאשה לא הסכים; רק אז גאל בועז, שהיה השני בסדר הגאולה, את השדה ונשא את רות לאשה.

הקרבה הרעיונית לייבום באה לידי ביטוי במספר אופנים:

• מכלול הפעולות מוגדר כ"הקמת שם המת על נחלתו"
• שחררו של הקרוב הראשון מחובת גאולה נעשה באמצעות טקס חליצה
• המעשה מורכב משני אלמנטים: גאולת הקרקע – קנייתה על ידי הגואל, וכמובן נישואים לאלמנה; זאת, בניגוד לגאולת קרקע של אדם שהעני על ידי קרוב משפחתו, שבמקרה זה הקרקע עוברת לרוכש וחוזרת ביובל לבעליה.
• לכאורה הנחלה עברה לרשות בועז ונספחה על נחלותיו ולא תחזור לרשות רות (או יורשיה) ביובל - ללא מקור

ייבום יוצר מקרה יחיד שבו לא רק שמותר לאדם לקיים יחסי מין עם אשת אחיו, אלא הוא מצווה לקיימם, וזאת חרף האיסור המפורש הכלול בחוקי העריות: ”ערוות אשת אחיך לא תגלה, ערוות אחיך הוא” (ויקרא, י"ח, ט"ז).

הרמב"ם הדגיש נקודה זו:

"אשת אביו ואשת בנו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ארבעתן ערוה עליו לעולם בין מן האירוסין בין מן הנישואין בין שנתגרשו בין שלא נתגרשו בין בחיי בעליהן בין אחר מיתת בעליהן חוץ מאשת אחיו שלא הניח בן ואם בא על אחת מהן בחיי בעלה חייב שתים משום שאר בשר ומשום אשת איש שהרי שניהן האיסורין באין כאחד."

— משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ב'

בספרות חז"ל מובאות כמה דוגמאות לקיום מצוות ייבום בפועל. במשנה מוזכרת עדותו של רבי יהושע בן בתירא על בן מגוסת שעל אף שהיה סריס (ומת כך, וממילא לא היה מסוגל להקים זרע), אחיו החי ייבם את אשתו כשמת^[5]. בתוספתא, העיד רבי יהושע על שתי משפחות של כהנים (עובדים בבית המקדש) שהיו מצאצאי יבום^[6]. עדויות נוספות הן מימי התנא רבי שמעון^[7] וכן בתלמוד בבלי^[8].

מובא כי בנו של הרב יוסף קארו, שלמה, ייבם את אשת אחיו יצחק אחר מותו, בהסכמתם של הרב משה אלשיך והרב יהושע בן נון^[9].

מדין התורה, היבמה (אשת האח המת) נישאת לאחי בעלה על ידי קיום יחסי אישות, שלאחריהם הופכים היבם (אחי הנפטר) והיבמה לבעל ואישה לכל דבר. חכמים תיקנו שלא יישא היבם אלא לאחר ׳מאמר׳ (לקדשה, בדומה לנישואים רגילים ולא ישאנה רק בבעילה).

מצוות הייבום היא מצוות עשה הדוחה איסור ('לאו') המתקיים בדרך כלל, שכן אסור לאדם לשאת את אשת אחיו, אף לאחר מות אחיו, ורק במקרה שבו נפטר האח ללא צאצאים, ואין סיבות המונעות את הייבום, מצווה אדם לשאת את אשת אחיו. בתלמוד ישנו אף דיון על הקשר בין מצוות הייבום לבין הכלל 'עשה דוחה לא תעשה'. בכל מקרה שבו האישה לא התייבמה, היא לא תתייבם יותר לעולם, שכן חזר לחול עליה איסור 'אשת אח', במשנה (יבמות פרק ד משנה י) הובא כי על האח לייבם את האשה אחר חלוף זמן של תשעים יום ממיתת האח, כדי להיות בטוחים שהאשה לא בהריון מבעלה הראשון. (דין זה הוא בכל הנשים ולאו דווקא ביבום^[10])

החיוב בייבום הוא רק כאשר הבעל מת ללא כל צאצאים (בנים, בנות או נכדים) חיים בעת מותו. אם לבעל לא היו אחים, קרובי המת פטורים מלייבם את אשתו. כמו כן, אם האח מנוע מלשאת את האישה, למשל מפני שהוא נשוי לאחת מקרובותיה ('איסור ערווה'), האישה פטורה מייבום וחליצה ואסורה לו מכוח איסור עריות. במקרה שבו ישנם כמה אחים, והאישה אסורה להתייבם רק לאחד מהם, חייב אחד משאר האחים לייבם או לחלוץ אותה. מי שהיה נשוי לכמה נשים (פוליגמיה) - אסור לאחיו לייבם יותר מאישה אחת, וכן אין צורך לחלוץ אלא אחת מהן כדי להתיר את כולן להינשא לזרים. במקרה שבו רק אחת מהנשים אסורה להתייבם, הרי היא פטורה גם מחליצה, ופוטרת גם את צרתה (היינו - האישה השנייה) מחליצה. הלכה זו, שנקראת 'צרת ערווה', הייתה נתונה במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שכן לדעת בית שמאי מותר לייבם את צרת הערווה, ואף צריך לחלוץ את צרת הערווה כדי להתירה להינשא לזר. במשנה ביבמות נאמר ש”אף על פי שאלו [אוסרין ואלו מתירין, אלו] פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי”. לדעת רבי עובדיה מברטנורא הטעם שלא נמנעו - הוא מאחר שהיו מודיעים האחד לשני אלו נשים אסורות להם, והיו פורשים מהם.

אם היבם בא על היבמה שלא לשם קיום מצוות ייבום אלא לשם זנות (כלומר כל יחסי אישות מחוץ לנישואים), בשוגג (כאשר לא הכירו אחד את השני) או באונס - הייבום חל, אף שנעשה ללא כוונתם או ידיעתם, והם נחשבים לזוג נשוי. דין זה הוא בין אם רק צד אחד לא התכוון לייבום או לא הכיר בצד השני, ובין אם שני הצדדים לא התכוונו לייבום ולא הכירו אחד בשני.

ערך מורחב – חליצה

במקרה שאחד מן השניים, האח או האלמנה, אינו מעוניין בקיום הייבום, מתבצע טקס חליצה בו יורקת האישה בפניו (על הרצפה שלפניו) לביישו^[11] בפני בית דין על סירובו להקים שם לאחיו המת, וקוראת לפניו "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". אם האח מעוניין בקיום הייבום והאישה לא^[12], קיימת מחלוקת בפוסקים אם במקרה זה בית הדין יכול לכפות את האח לחלוץ לה^[13].

כל עוד לא התקיים יבום או חליצה, האישה מכונה 'זקוקה' ליבם, או "שומרת (=ממתינה ל)יבם", ויש איסור מהתורה על נישואיה או קיום יחסי מין בינה ובין אדם אחר, "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר". איסור זה הוא מצוות לא תעשה, ועונשו מלקות. אם מצב זה נמשך תקופה ארוכה במהלכה אין לאישה אפשרות לצאת ממנו, היא נחשבת לעגונה.

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: הטבלה מיותרת, מעמיסה ולא מקובלת. יש לתמצת את הדעות העיקריות ולציין את המקורות בהערות שוליים.

ביהדות ארצות האסלאם היה מקובל לעיתים לייבם, שכן ייחסו חשיבות רבה לדברי המשנה האומרת שמצות ייבום קודמת למצוות חליצה ואולי גם בגלל דברי הקבלה לפיהם היבום מסייע בענייני גלגול נשמות (נשמת המת מתגלגלת בבן שיוולד לאחיו). לעומת זאת, ביהדות אשכנז היה מקובל שבשום פנים אין להחליף את החליצה ביבום, כלומר אף אם האישה ואחי הבעל מעוניינים - אל להם להפוך לזוג.

בתקנות הרבנות הראשית לישראל משנת תש"י ("חרם ירושלים"), נאסר לייבם בארץ ישראל, ללא קשר למוצא היבם, אלא רק במקרים מיוחדים. הטעם היה ש"בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות"^[18]. שנה לאחר מכן, יצא הרב עובדיה יוסף נגד התקנה, וקבע בפסק דין שגם בזמן הזה מצוות היבום קודמת לחליצה עבור הספרדים, וכי להחלטות הרבנות הראשית לישראל אין סמכות לאסור את מצוות היבום, ולכן אין להחלטה זו תוקף^[19].

אף שמדובר במצווה שמקורה בהלכה, הרי מכוח חוקי הנישואים בישראל, המחייבים אדם להינשא רק לפי עקרונות דתו, חלים דיני ייבום וחליצה בישראל גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, ואשה שזקוקה לחליצה, לא יכולה להינשא קודם חליצה.

יבמה מבוגרת, שאינה מתכננת בלאו הכי להינשא לאחר, ומשכך אין לה צורך בחליצה כדי שתוכל להינשא, אם רוצים שניהם שלא לעשות לא ייבום ולא חליצה - נחלקו הפוסקים אם יכולת בידם לעשות כך. המחלוקת נובעת ממחלוקת בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה, אם היא מצווה בדומה לאכילת מצה בפסח שחייבים לקיימה, או שהיא פעולה משפטית קניינית בלבד, שהרוצה יעשנה ושאינו רוצה לא יעשנה.

לשאלה זו בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה השלכות נוספות, כגון קיום החליצה בזמן שהאשה אבלה על מות קרובה לפני קבורתו, מצב המוגדר בהלכה כאונן הפטור מכל המצוות; וכן, האם על החולץ לברך ברכה על החליצה, כפי שמברכים על כל המצוות^[20].

בעת שזוג נרשם לנישואין נוהגים ברבנות לרשום את שמות האחים למקרה, חלילה, שהבעל ימות ללא צאצאים, ויהיה צורך בחליצה.

מסכת יבמות מרחיבה רבות בהלכות ייבום וחליצה. בין השאר נידונים שם הנושאים הבאים:

ישנה מחלוקת תלמודית, מתי נגרם המעבר של האשה למצב של זיקה ליבם כך שהיא זקוקה לייבום וחליצה; אם זה נגרם בשעת נישואי המת, כלומר שכבר בשעת נישואיו של האח הראשון שנפטר עתה חלו דיני התורה המשייכים אותה כאשתו של השני במקרה שהראשון ימות ללא בנים, או שדין זה נגרם ומתחדש רק בשעת מיתת האח המת.

בין שתי שיטות אלו, ישנם הלכות רבות שנובעות כתוצאה מכל אחת מהשיטות. אחת מהן היא צרת ערווה. אם אחת מהיבמות הייתה צרת ערווה בשעת הנישואין, ולאחר מכן כבר לא, באופן שהערווה אינה ערווה יותר, כגון אחות אשתו שאשתו נפטרה, באופן כזה הערווה עצמה תהיה מותרת לייבום מכיום שהותרה, אך הצרה תהיה אסורה מכיוון שנאסרה בשעת הנשואין שעה אחת^[21].

ערך מורחב – צרת הבת

כאשר אשה נצרכת ליבום ועימה נופלת ליבום אשה נוספת של אותו בעל שמת (שהיה נשוי לשתי נשים) שהיא ערווה לגבי היבם (כלומר קרובת משפחה האסורה בנישואין עם היבם מהתורה מצד עצמה, כגון בתו של היבם), אזי גם האשה הראשונה שאינה אסורה ליבם מצד עצמה אסורה להתייבם לו מכח האשה השנייה, וכן היא מותרת מיד להנשא לזר ללא צורך בחליצה, אם אין יבמים נוספים.

יבמה שנאסרה ליבום בשעת נפילתה ליבום, אסורה לעולם להתייבם לאותו יבם שנאסרה עליו. מקור הדין הוא אמרתו של רב האומר: ”כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה”. דין קיים גם אם היו כמה יבמות שנפלו לפני כמה יבמין, ואחת מהם נאסרה לאחד מהאחים, למרות זאת חל דין זה על היבם והיבמה ואסור להם לקיים את היבום.

הראשונים חלוקים אודות טעם דין זה. יש שתלו זאת בטעם דרכיה דרכי נועם^[22] המורה שברור שהתורה לא תגרום למצב בו היבמה תיזקק ליבום לאחר שנפטרה, דבר העלול לגרום שתי בעיות, האחת שיבמה שהותרה ונשאת לאדם אחר, ותזקק ליבום לאחר נישואיה לאחר, וממילא תזקק לבצע חליצה, דבר המציג אותה כאשה שנישאה באיסור, מכיוון שלאחר נישואיה הייתה עליה זיקת היבם, ומכיוון שדבר זה עלול לגרום עליה להתגנות על בעלה, ברור שהתורה אסרה זאת^[23] הבעיה השנייה היא, שאין זה דרכי נועם אם עליה להזדקק שוב לאותו יבם שכבר נפטרה ממנו^[24]

לפי שני טעמים אלו, דין נאסרה הוא דין דאורייתא, ומכיוון שהיבמה אסורה להתייבם הרי היא ”כאשת אח שיש לה בנים” כלשון הגמרא, והיא ערווה גמורה, האוסרת את צרתה להתייבם.

יש מהאחרונים שתלו את דין נאסרה בסברא, שדיני האישות חלה רק בשעת נפילה שהיא הזוקקת ליבום, ומכיוון שבשעת הנפילה לא הייתה נפילה ליבום, לא ניתן לזקוק אותה ליבום לאחר מכן. לפי טעם זה, ניתן להבין מדוע יבמה שהותרה, נאסרה וחזרה והותרה, מותרת ליבום לכל הדעות, גם לפי מי שסובר שאין מצוות יבום באופן כזה^[25] מכיוון שכבר הייתה נפילה ליבום המתירה את איסור אשת אח, ולכן גם אם מצוות יבום התבטלה, לא נפקע איסור אשת אח.

לעומת זאת, הרמב"ם^[26] מסתפק בדבר, והוא מציע אפשרות כי הדין הוא תקנה דרבנן, ואם כן אין צרתה נפטרת מהחליצה.

אחד מהאופנים בהם אסורה היבמה להתייבם, הוא כאשר היא אשת אחיו שלא היה בעולמו, כלומר שהיבם עדיין לא נולד בשעת פטירתו של המת בעלה של היבמה. לפי דעת רבי שמעון^[27], אם היבם נולד לאחר שאחד מהאחים כבר ייבם את היבמה, אין היבמה אסורה יותר, מכיוון שכאשר היא נשאת ליבם היא נעשית אשתו לכל דבר^[28] ונפקעת איסור אשת אח לגבי היבם, ולכן כאשר האח הנולד בא לייבם מכח נישואי אחיו, היא מותרת לו, מכיוון שהוא קם תחת אחיו, ולגבי אחיו וכל הבאים מכוחו הותר איסור אשת אח^[29]. עם זאת, כאשר האח נולד לפני היבום, אין תקף לגביו ההיתר, ויש התולים זאת באיסור ל "יבמה שנאסרה שעה אחת"^[30]. בדעת רבי שמעון נחלקו אמוראים אם הוא מתיר אף כאשר האח נולד לפני מעשה הייבום או דווקא לאחר שייבם^[31].

"אשת אח שיש לה בנים" הוא מושג תלמודי נפוץ במסכת יבמות, המשמש כל אשת אח שאינה נופלת ליבום. בתואר זה מתארת הגמרא יבמה שנאסרה שעה אחת, או אשת אח שלא היה בעולמו^[32], וזאת מלבד אשת אח רגילה שיש לה בנים.

התואר בא להבדיל את האשה, מ"אשת אח שאין לה בנים" האסורה ליבום, כמו למשל חלוצה לדעת רבי יוחנן, כלומר אשה שנפלה לייבום וחלצו לה, שבאופן כזה מכיוון שהיא אשת אח שיש לה בנים המכונית "במקום מצווה", אז כבר לא קיים איסור אשת אח, והאיסור לייבם את האשה לאחר החליצה הוא איסור מחודש של לאו של "כיון שלא בנה שוב לא יבנה". לעומת זאת, לפי ריש לקיש גם אשה כזו נחשבת לאשת אח שיש לה בנים^[33].

ההסבר לכינוי זה הוא העובדה שאיסור אשת אח הותר לחלוטין לעניין יבום, עד שאפילו בנפילה שנייה, כלומר כאשר לאחר שייבם היבם את היבמה הוא מת והיא נפלה ליבום לפני יבם אחר, כך שהוא לא מייבם אותה בזיקת אחיו הראשון אלא בזיקת אחיו השני, גם באופן זה מותר לייבם אותה^[34]. כתוצאה מעובדה זו, מכנה הגמרא את איסור אשת אח שלא הותר ליבום כ"אשת אח שיש לה בנים".

אחת מהדוגמאות העיקריות לנושא היא אמרתו של רב יהודה^[35]: ” אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה.”.

• מסכת יבמות
• תקנות שו"ם
• מעשה יהודה ותמר

• ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ה'–י'
• מסכת יבמות, בייחוד דף ק"א-דף ק"ו (תיאור דיני החליצה)
• משנה, מסכת סוטה, פרק ט'
• אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט"ו ערך חליצה, וכרך כ"א ערך יבום.
• דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, הפרק "ייבום ואיסור עריות", עמ' 339-320.

• יהודה איזנברג, מצוות חליצה ויבום, באתר "דעת"
• הערך "יבום", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)