יבמות כ א

כלל לאיתויי מאי אמר רפרם לאיתויי צרת איילונית וכדרב אסי. האי דלא אמר מחזיר גרושתו משום דהתם לכולי עלמא חולצת ולאו ערוה היא ומתניתין ערוה קתני ולא חולצת ולא מתיבמת קתני וצרת סוטה נמי לא אתיא דלאו איסור ערוה היא ולא ממעטא משום דטומאה כתיב בה כעריות אבל איילונית כיון דלא שייך בה יבום אשת אח שלא במקום מצוה היא ואיסור ערוה קרינן לה.

ויש שמפרשים דלא אתיא מכללא משום דכיון דטומאה כתיב בה כעריות איסורה איסור ערוה היא ובלא כלל איתא במתניתין ומיהו ללישנא בתרא איכא למימר מיעוטא אפילו לצרת סוטה ואע"ג דאיסורה איסור ערוה היא דהא מצינן למידק כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהו דאסירה כלומר כולהו אבל צרתה לא אסירה כולהו אלא איכא מינייהו דשריא והיינו צרת איילונית וה"ה לצרת סוטה אלא משום דסבירא לן כרב לא אמרינן הכי וסוגיין כהלכתין.

ויש מפרשים דלהכי לא מרבינן ולא ממטעינן צרת סוטה מכלל דמתניתין משום דמתניתין כלל לערוה ליבם וסוטה ערוה לבעל, וכן מחזיר גרושתו.

אחותה דמאן אלימא אחותה דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו.נראה לי דה"ק: על כרחין מדקתני מתני' אחותה דאיסורא ש"מ סבירא ליה יש זיקה דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אעפ"י ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה וכיון דסבירא ליה לתנא דמתניתין יש זיקה אחותה דאיסור מצוה האיך מתייבמת כיון דמאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו אי נמי טעמא דמתניתין משום דאסור לבטל מצות יבמין באחותה דאיסור מצוה נמי אסור ליבם משום דפטר לה ממצות חליצה.

וראיתי מפרשין מכאן שאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול בתחילה ולפגוע באחות זקוקתו. ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל (יבמות דף י"ח) ואי ס"ד סבר ר"מ אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין האי ליבם חדא והאי ליבם חדא וא"ת בשני יבמין מותר אבל ביבם א' נראה כפוגע באחות אשתו והתנן אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול ותצא הלזו משום אחות אשה אלא שיש לדחות התם נמי כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו אעפ"י שהיא קטנה אין כאן מפני מראית העין ואין זה לדעתנו נכון.

והא דאקשינן אילימא אחותה דאיסור מצוה. ולא אקשינן נמי ודאיסור קדושה אלומי אלים למימרי' ונקיט חדא וה"ה לאידך ומפרקינן לה אאיסור ערוה דווקא אבל איסור מצוה וקדושה אחותה שהיא יבמתה אסורה והכי תנן עלייהו בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ו) חולצת ולא מתיבמת ובדין הוא דלירמי מתניתין אלא משום דטעמא ברירא הוה לא בעי לאיתויי מדוכתא אחריתי.

קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין. פירוש רישא דייק ומסיפא להדיא פירכא דקתני סיפא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דחייבי לאווין גרידא נינהו ולא אתי עשה ודחי להו.

ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא כיון דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אמאי חולצת הוי ליה כחייבי כריתות ואיכא למימר סבירא לן זיקה בכדי לא פקעה דחייבי לאוין לא מפקע קידושין.

אי נמי איכא למימר גזירה משום חייבי לאוין וא"ת ונגזר אם אתה אומר חולצת מתיבמת הך גזירה שכיחא טפי אבל חייבי כריתות כחייבי לאוין לא אתי לאחלופי דלימא היינו טעמא דאינה מתיבמת משום גזירה דחייבי כריתות.אי נמי נצריך בחייבי כריתות חליצה משום לאוין גרידא וטפי שכיח למגזר בהא מדנגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת.

והא דתניא (לקמן בדף זה ובדף ע"ט) בחייבי לאוין ואם בעלו קנו דווקא בחייבי לאוין גרידא אבל חייבי לאו ועשה אלמנה מן הנשואין לכהן גדול אם בעלו לא קנו כדאמרינן לקמן בשמעתין שאינה פוטרת.

ולא דאיק האי לישנא דאי חייבי לאוין ועשה חולצין משום גזירה חייבי לאוין גרידי נימא דאין מייבמין משום גזירה דחייבי לאוין ועשה ומאי קשיא לך ואיכא למימר חייבי לאוין גרידא שכיחא למיגזר משום ליתא דידהו והנך לא שכיחי כל כך.

והא דאקשינן ואימא חייבי כריתות. פירוש ולא בא ללמד שאינה מתיבמת דההיא מדרשה דפרקין קמא נפקא אלא לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת אמר קרא ואם לא יחפוץ וכו'.

אי הכי חייבי לאוין נמי. איכא למידק חייבי לאוין מנא לך דלא מיבמא דדרשת יבמתו מהתם נמי תיפוק לך דחולצת ועוד היכא אקשינן ומה ראית הא אם מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות חייבי לאוין או חולצין או מיבמין וליכא למעוטינהו מואם לא יחפוץ ואיכא למימר דהכי פירושו אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה עולין ליבום אם אין עולין ליבום לא יעלו לחליצה.

ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות ורבויא לחייבי לאוין.

ואקשינן ומה ראית נוקי קרא דלא יחפוץ לחייבי לאוין לומר שעולה ליבום וחליצה ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ"י שאינה מתיבמת חולצת וא"ת חייבי לאוין למה לי לרבויינהו ליבום פשיטא דאתי עשה ודחי לא תעשה איכא למימר כיון דכתיב יבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ"י שאין עולין ליבום עולין לחליצה קס"ד כל שביאתה אסורה לו בכלל קמל"ן.

ומפרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. פרש"י ז"ל הילכך קרינא בה לקחת את יבמתו בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסו בהו קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא וקשיא לן הא למאי דס"ד השתא דחייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו נמי לא קנו והיכי קרינן בי' לקחת אפילו בדיעבד אלא מסתברא חייבי לאוין תפסו בהו קדושין וקרינא ביה יבמתו חייבי כריתות לא תפסו בהו קדושי ולא קרינן ביה יבמתו.

לשון אחר יש לפרש: אי הכי חייבי לאוין נמי נימא שלא יעלו לזה אלא אם כן עולין לזה הא רבי רחמנא יבמתו שיש לך אחרת שעולה לחליצה ורוינה עולה ליבום.

ומה ראית נימא יבמתו לחייבי כריתות ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין וכיון דקרא יתירא הוא לומר שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה מכלל שמענו שכל שביאתה באיסור אינה ראויה ליבום ולא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ובא הכתוב ללמדנו עוד שכיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.

ופרקינן מסתברא כיון דחייבי לאוין תפסי בהו קידושין חליצה בכדי לא פקעי וחייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ופקע זיקא מינייהו וזה להלשון שפרשתי למעלה שאף חייבי לאוין שיש עמהן עשה חולצין מסברא מן התורה ואעפ"י שאם בעלו לא קנו משום שביאתן באיסור.

אלא שקשה לי נימא כי אתי קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום לחייבי לאוין שיש בהן עשה אתי אבל לחייבי לאוין גרידא אתי עשה ודחי לא תעשה ואיכא למימר כל דקרינן ביה יבמתו במשמע אי נמי קסבר רב גידל להנהו לא צריך קרא אם לומר שאין מיבמין פשיטא אם לומר שחולצין כיון דתפסי בהו קידושי פשיטא דזיקה בכדי לא פקעי ואי נמי שתיק מינייהו קרא לא מוקמינן אם לא יחפוץ אלא לחייבי כריתות בלחוד כי איצטריך קרא לשאר חייבי לאוין לומר שחולצין ולא מיבמין.

ומסקנא דחי רבא להאי דרב גידל אמר רב ופריש לה משום גזירה ויש לומר דלא סבירא ליה כלל הני דרשי אלא זיל בתר טעמא התם תפסי קידושין ולא פקעי זיקה הכא הא תפסי קידושין ופקעי זיקה ודאמרינן בריש מכילתין (דף ג') קמ"ל כל שעולה ליבום עולה לחליצה כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה לישנא דקרא נקיט ולאו משום מדרש.

ואיכא למימר רבא מוקים דרשא דיבמתו בחייבי לאוין שיש עמהן עשה ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות ובהלכות גדולות בהלכות עריות מצאתי כן והא דרב גידל אמר רב מקיימא באלמנה מן הנשואין דאע"ג דמאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה מכל מקום מעיקרא מקמי דתיתי דרב גידל דאמרינן בשלמא מן הנשואין קס"ד דזיקה משום איסור לאו לא פקעי אי נמי כדאמרין לעיל דחליצה דרבנן היא (ודומיא דאיסור קדושה קתני.

האי איסורא דאית ליה היתרא כו':    פירשו בתוס' (ד"ה האי) דלאחר שנשאה יבם פקע מינה איסור אשת אח ויכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע לגבי דידיה פקע נמי לגבי אח הנולד והויא לה אשת אחיו שהיה בעולמו.

כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי:    והא דלא אמר לאתויי [צרת] מחזיר גרושתו משום דההיא לכולי עלמא חולצין ומתניתין לא חולצת ולא מתיבמת קתני. ואם תאמר לימא לאתויי צרת סוטה וכדרב וכדמשמע בפרקין קמא (ג, ב) דפטורה מן החליצה ומן היבום. יש לומר דלא מרבינן ולא ממעטינן מכללא דמתניתין דערוה אלא ערוה ליבם וכשרה לבעל, וסוטה אסורה היא בין לבעל ובין ליבם. והיינו דכי ממעטינן מכללא דמתניתין צרת אילונית ודלא כרב אסי לא ממעטינן צרת סוטה דלאו דומיא דמתניתין היא. ועוד יש מפרשים (רמב"ן) דסוטה לאו משום ערוה היא והיא בת יבום, אלא שמעשיה הרעים גרמו לה, וכתיב בה טומאה כעריות, אבל איילונית כיון דלאו בת יבום היא, אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואיסור ערוה קרינא בה.

והא דאמרי באיכא דאמרי כל שאיסורה איסור ערוה כו' למעוטי צרת איילונית:    הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי צרת סוטה, דכל שכן זו שאינה ערוה, אלא משום דקיימא לן כרב אמרינן הכי. ומתניתין כללא הוא לכל איסורי ערוה דהיא ניהי דאסירא וליכא חדא מינייהו דשריא, אבל צרותיהן איכא מינייהו דשריא ולמעוטי צרת איילונית דאף על פי שהיא ערוה צרתה שריא, וכל שכן צרת סוטה דאיכא למימר דאיהי גופה לאו איסור ערוה. ומיהו ר"ח ז"ל גריס כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהי דאסורה צרתה הא לאו הכין דאין איסורה איסור ערוה לא אסירא צרתה למעוטי צרת איילונית, פירוש דאיילונית לאו איסור ערוה היא ולפיכך צרתה שריא. וכן הגירסא בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל. וקשיא ליה דהא ללישנא קמא קרינן ליה איסור ערוה ואפילו תמצא לומר דהשתא הדר ביה, מכל מקום קשיא דבמתניתין לאו בצרות איירינן אלא בעריות גופייהו ומאי קאמר הוא ניהו דאסורה צרתה.

אחותה דמאן אילימא אחותה דאיסור מצוה [וכו'] והא קא פגע באחות זקוקתו:    ולאו דוקא איסור מצוה הוא דקשיא ליה, אלא הוא הדין לאיסור קדושה דאף היא חולצת ולא מתיבמת, וכדתנן לקמן בפרק ארבעה אחין (דף כח:) היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות, ובדין הוא דלירמי עליה ממתניתין, אלא משום דמלתא דפשיטא היא לא חש לאותביה ממתניתין. ואם תאמר היכי קא מקשה הכי להדיא כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו, דלמא תנא דמתניתין סבירא ליה אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ויש מדקדקין מכאן (עיין רמב"ן) דאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול לכתחלה ולפגוע באחות זקוקתו, משום דנראה כפוגע באחות ארוסתו. וקשיא לי דהא אמרי בריש פרקין (דף יח:) א"ר הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי אבל בחד יש זיקה קא משמע לן, ואקשינן תו ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה ואפילו בחד, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא אפילו מחיים קא משמע לן דוקא לאחר מיתה אבל מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין, אלמא למאן דאמר אין זיקה אפילו בחד אי לאו דאסור לבטל מצות יבמין שרינן ליה לישא לכתחלה, ולא חיישינן למראית העין. ועוד דאם אתה אומר כן, היכי פשטינן (שם) מדר' יהודה בן בתירא דאמר אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה דקסבר יש זיקה, דלמא אין זיקה סבירא ליה ולכתחלה לא ישא משום דנראה כפוגע בארוסתו. ויש לומר בזו דשאני התם דנפלה ארוסתו קמי תרי, ובתרי לא מיחזי כולי האי כאחות אשתו, ועוד דקאי גדול דמצוה עליה דידיה רמיא. ומדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, נמי ליכא לאקשויי מהאי טעמא דשאני שני יבמין מיבם אחד, ומהאי טעמא נמי ליכא לאקשויי מהא דאמרינן לעיל (יח, א) ואי סלקא דעתך אמר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין היא ליבם חדא והאי ליבם חדא, דשאני התם דנפלין קמי תרי.

והא דתנן (לעיל שם) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול והויא מקודשת דאורייתא ותצא הלזו משום אחות אשה, דאלמא מותר לבעול לכתחלה ואפילו ביבם אחר, איכא לדחויי דהתם כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו קודם שמת אחיו אף על פי שהיא קטנה ליכא משום מראית העין. אבל ההיא דרב הויא תיובתיה כדכתיבנא. ועוד דאמרינן בפרק בית שמאי (דף קט:) גבי הא דרבן גמליאל קסבר רבן גמליאל המקדש אחותה יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אלמא אפילו כשאינה כנוסה אצלו אמרה רבן גמליאל. ולעיקר קושיין איכא למימר דאורחא דתלמודא היא לאקשויי אליבא דהלכתא, ואיהו ודאי הוה מצי לדחויי ליה קסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, אלא דניחא ליה לאוקמה למתניתין אליבא דהלכתא. אי נמי איכא למימר משום דלא אשכחן תנא דסתים כרבן גמליאל דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ועוד דהא סתים לן תנא בפרק ארבעה אחין יש זיקה. ואי נמי אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרקין (יח, א) ואי מוקמת האי סתמא דמתניתין כמאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין קשיין סתמי דמתניתין אהדדי. ובכדי לא נרמי פלוגתא ביני סתמי כנ"ל. אבל הרמב"ן נר"ו פירש דעל כרחין מתניתין כמאן דאמר יש זיקה, מדנקט לה באחותה דאיסור, דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אף על פי ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה.

הא דאמר רבא ומאן דלא מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי:    קשיא לי ומאן דמיקרי רשע כי לא מקיים קדוש לא מיקרי כי מקיים. והא אמרינן (ירושלמי פ"ב ה"ד) למה נסמכה פרשת קדושים תהיו לפרשת עריות לומר לך כל הפורש מן הערוה נקרא קדוש, (וכן) [שכן] השונמית אומרת לאישה איש אלקים עובר עלינו קדוש הוא, שלא נסתכל בה מעולם. ויש לומר דהפורש מן האיסור ודאי הוא דנקרא קדוש, אבל המצוה עצמה לא מיקריא מצות קדושה, דמינה משמע דאין בקיומה אלא מחמת קדושה, הא מאן דלא מקיים לא מיקרי רשע, אלא קדוש הוא דלא מיקרי כנ"ל.

אלמנה לכהן גדול קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין:    ובדין הוא דליקשי הכי מדקתני בהדיא במתניתין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דאיסורי לאו גרידא נינהו, אלא ניחא ליה לאקשויי מדוקיא דרישא דמתניתין ולא לאקשויי מסיפא בהדיא, ואורחא דתלמודא בהכי בהרבה מקומות. ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא, והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, ואמאי חולצת תפטר אף מן החליצה דכחייבי כריתות היא. ויש לומר דצריכה חליצה מדרבנן גזרה אטו שאר חייבי לאוי גרידא. ואם תאמר נגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, איכא למימר הך גזרה שכיחא טפי. ואם תאמר אם כן אף חייבי כריתות כן, ליתא דחייבי לאוין בחייבי כריתות לא אתו לאחלופי דילמא נצריך חליצה בחייבי כריתות משום לאוין גרידי, ובדידהו איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, אי נמי איכא למימר דאף חייבי לאוין ועשה חולצת דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה, כיון דבעלמא תפסי בהו קדושי וזיקה כעין קדושין היא. אי נמי יש לומר דבדין הוא דליקשי ליה הכין, אלא דמעיקרא אקשינן בלאוין גרידי אמאי אינה מתיבמת, ובפירוקא דפרקינן בהא סלקא פירוקא נמי במסקנא באלמנה מן הנשואין אמאי חולצת. זה נראה לי יותר.

אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה:    ואם תאמר מאי קושיא דלמא אינה מתיבמת מדרבנן גזרה אטו חייבי לאוין ועשה שלא יתיבמו, כדגזרינן בחייבי לאוין ועשה שיחלצו גזרה אטו חייבי לאוין גרידי, יש לומר חייבי לאוין ועשה לא שכיחי דנגזר משום לתא דידהו, אבל חייבי לאוין שכיחי ונגזור הנך משום לתא דידהו.

ואימא חייבי כריתות נמי:    כלומר, דלמא האי קרא אתא להצריך כל היבמות חליצה, ולמד על חייבי לאוין שלא תתייבם, ואף על פי שאינה מתיבמת חולצת, והוא הדין לחייבי כריתות, שאף על פי שאינה מתיבמות חולצות. ופרקינן אמר קרא והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', כל העולה ליבום עולה לחליצה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.

אי הכי חייבי לאוין נמי:    פירש, לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום. קשיא לן מאי קא מקשה חייבי לאוין לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום, ושאינן עולין ליבום מנא ליה מיבמתו, אם כן מהתם נמי תיפוק ליה דחולצות. ועוד מאי קא מקשה ומה ראית, כלומר ומה ראית למעט חייבי כריתות מן החליצה מוהיה אם לא יחפוץ ולרבות חייבי לאוין לחליצה מועלתה יבמתו, איפוך אנו ונוקי יבמתו לחייבי כריתות להצריכן חליצה ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין לפוטרו אף מן החליצה, דהא אי מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות, חייבי לאוין עולין הן בין ליבום בין לחליצה, דאם לא יחפוץ לא בא למעט אלא אותן שכבר נתמעטו מן היבום שלא יעלו אף לחליצה. ואיכא מרבוותא (רמב"ן) דפירשו דהכי קאמר אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה אף ליבום יעלו, אם אינן עולין ליבום אף לחליצה לא יעלו, דהא אמרת דאם לא יחפוץ אתי ללמד שהעולה לחליצה עולה ליבום, אם כן אין לך יבום בלא חליצה וחליצה בלא יבום. ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו. ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט, מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות וריבוייא לחייבי לאוין. ואקשינן תו ומה ראית לומר דאם לא יחפוץ למעט ויבמתו לרבות, אדרבה נוקים קרא דלא יחפוץ לרבות חייבי לאוין בין ליבום בין לחליצה, ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת. ואם תאמר חייבי לאוין למה לי קרא לרבינהו ליבום, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר אחר שמיעט הכתוב חייבי כריתות מן היבום וריבה לחליצה מיבמתו, הוה אמינא דיבום וחליצה כי הדדי נינהו, וכיון שאתה יכול לקיים עשה בחליצה אף חייבי לאוין לא יעלו ליבום אלא לחליצה וכסברא דרבא לקמן, קא משמע לן אם לא יחפוץ האיש.

תו כתב רחמנא ויבמה כלומר ומיותר הוא לדרשה זו ובמאי מוקמי' ליה ומה ראית כלומר כיון שמקרא א' מרבה ומקרא ממעיט מה ראית לדרוש ויבמה לגבי אח הנולד ולמדרש ולקחה לו לאשה לגבי האח המייבמה אדרבה כיון דאיסור אשת אח שלא היה בעולמו חדוש הוא נימא דשריותא לגבי דידיה היא דכל שמצאה בהתר שריא ליה ולגבי יבם החמיר הכתוב מפני שבא להפקיע זיקתו הראשונה ולא חפץ במצוה ותברח ממנו ופרקי מסתברא שדי התירא (וכו') :

אלא מעתה פי' דאע"ג דלנולד לא הותרה כלל מחמת הראשון ומפני יבמתו של שני הוא שהותרה לו ולא חיישי' לאיסור אשת אח הראשון. אחותו מאמו ונשאה אחיו מאביו קודם לידתו נימא דלא תיחול עליה איסור אחותו הואיל ומצא' בהתר לגבי אחיו וכן אשת אחיו מאמו והא ודאי בחדא מינייהו סגי למפרך דתרווייהו חדא היא אלא נקטי להו תרוייהו לגזמי מילתא ואומ' פירכא דאיתא לר"ש מדברי' הרבה שהן אסורין והיה לנו להיתר:

האי איסורא דאית ליה היתרא פי' דאיסור אשת אח הוה ליה התירא לגבי היבם הזה והואיל ואשתרו ליבם לגבי חשבינן ליה ראשון נדח' לגמרי של' יחול על הנולדי' והואיל ואישתרי ליבם אשתרי להאי כיון שמצא' בהתר ולא מצאה באיסור מחמת ראשון אבל איסור אחותו מאמו לא אשתרי כלל לגבי יבם כי היכא דנימא דאשתרי לאידך כי לא הותר לייבם איסור אחות כן פי' בתוס' והוא הנכון ולא כדפרש"י ז"ל:

מתניתין כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת פרש"י ז"ל אפי' צרתה וכ"ש היא ובודאי הכי מוכח בגמ' דמתני' פטורא דצרתה מיירי מדאמרי' כללא לאתויי צרת איילונית וכדרב אשי ומיהו ק"ל דסיפא דקתני איסור מצוה ואיסור קדוש' חוללת ולא מתייבמת בדידה בלחוד מיירי דאלו צרתה מתייבמת שאין צרתה פטורה אלא מערוה וכדנפקא לן מאחות אשה דכתי' בם לצרור וכן פירוש בירוש' בהדיא ובפ"ק לא פטרו צרת סוטה לרב אלא משום דכתיב בה טומאה כעריות ובמחזיר גרושתו אמרי היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת ומשו' טומא' דכתב בההוא דמספקא לן וכיון דכן לא אתו רישא וסיפא בחד גוונא וי"ל דברישא גבי ערוה מצי למכלל באיסו' ערוה אפי' לצרתה שאף היא ערוה היא ויש בה כרת וכדאית' בפ"ק אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה אין צרת' בכלל שלא עשה צרתה כמותה שתהא בא איסור מצוה ואיסור קדושה:

גמרא כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי פי' דכיון דלא חזיא לייבום הויא ליה כאשת אחים שיש לה בנים והויא ליה היא וצרתה ערוה גמורה ולא נקט צרת מחזיר גרושתו דההיא אפי' לר' יוסי בן כפר חולצת אבל קשי' לי אמאי לא נקט נמי צרת סוטה אליבא דרב לפי' רש"י ז"ל שכת' במקומו ומדל' נקטי' אלא מאי דדמי' לט"ו נשים שהם ערוה לייבם ולא לבעל ולאפוקי צרת סוטה שנעשת צרת ערוה ונכתב בה ערוה וטומאה גם לבעל ואחרים פירשו דלא קרי ערוה אלא לאיילונית שלא נראית מעולם ליבם דמגופ' אסור' אבל סוט' שדבר אחר גרם לה לעשותה ערוה ולהעמידה באיסור אשת אח דלא קרי לה ערוה דנרבי לה ממתני' ולאידך לישנא למעוטי צרת איילוני' השתא חשבי' דכללא דמתני' סימנא בעלמא הוא ולא לרבות כלום אלא למעט דכל שאיסורה איסור ערוה בעריות של ט"ו נשים שאינם מחמת אשת אח חשבי' ערוה גמורה לה ולצרתה דדמיא לאחות אשה דכתיב בה לצרור אבל כשהאיסור ערוה שיש בה אינו אלא משום אשת אח דלא חזיא לייבום לא חשיב ערוה לעשות צרתה כמותה ואתא למעוטי צרת איילונית שהיא מותרת ולא חשבי לה צרת ערוה וכ"ש דמעטי צרת סוטה שהיה לה שעת הכושר ונאסרה נעשת ערוה לבעל כמו לייבם ואפשר דבלישנא דכתב דוקא נקט צרת איילונית דאילו צרת סוטה שהיה לה שעת הכושר כיון דטומאה כתיב בה כעריות הרי עשאה הכתוב כערוה דט"ו נשים והאי איפסיקא בפ"ק הלכתא דלא כרב אסי בהדיא ופסקו רבנן ז"ל הלכתא כרב וכדכתיבנא התם אחות היא דמאן אילמא באיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה פגע באחות זקוקתו חדא מינייהו נקט הוא הדין דתיקשי איסור קדושה דהא חייבי לאוין חזו לייבום בביאה ראשונה וכדאמרי' לקמן וקא פגע באחות זקוקתו הקשו בתו' מאי קושיא דדילמ' תנא דמתני' סבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמים ותרצו בזה הרבה והנכון כמו שפי' הר"ם ז"ל דכיון דקתני אחותה משמע דוקא אחותה של ערוה או של איסורי מצוה וקדוש' הא שתי יבמות אחיות כשרות אין אחת מתייבמת וכיון שכן ע"כ ס"ל דיש זיקה או דאיסור לבטל מצות יבמי' ולהכי פרכי' דכיון דהכי ס"ל באיסור מצוה ואיסור קדושה נמי למה מתייבמת אחותה דהא חזיא ליה הא מדאורייתא ופגע באחות זקוקתו דאסור משום זיקה אז מבטל מצוה יבמית שנפטרה היבמה האחת והלכה לה:

אלא אחותה כערוה. וק"ל אדמייתי לה מהאי קושי' תיפוק ליה דמתני' היא בפ"ד אחים אסור בה ומותר באחותה:

איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתייבמות י"ל דטפי ניחא לי' לאכרוחי מסברא ודכוותא בתלמודא אמר רבא כל שאילו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע לא מיקרי הקשה רבי' ז"ל מאי קושי' דהא אע"ג דכי לא מקיים נקרא רשע כי מקיים שפיר מיקרי קדוש שהרי אמרו במדרש למה נסמכה פרשת קדושים לפרשת עריות שכל הפורש מן הערוה נקרא קדוש ותי' דאיהו נקרא קדוש אבל אין ראוי לקרא למצות איסור קדושה דמשמע שאין בה איסור אלא משום דרך קדושה בלבד ומאן דלא מקיים (לא) נקרא רשע ואינו עושה רשעות:

אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לן פירש שלא נקראת איסור קדושה לומר שאין בה אלא דרך קדושה אלא לומר שזו מן הדברים שנאסרו לקדש ישראל במותר להם דלא ליגעו באיסור דאורית' ומיהו מאן דלא עביד הכי עובר על דברי חכמי' ורשע מיקרי:

קפסיק ותני לא שנא מן הארוסין ולא שנא מן הנשואים בשלמא מן הנשואים אין עשה דייבום דוחה ל"ת ועשה פי' ואע"ג שאינם שוים בכל סבי' לן דלא אתי עשה השוה בכל ודחי להו וי"א שכתבו דודאי עשה השוה בכל דחי לא תעשה ועשה דאינם שוים בכל והכא לרוחא דמילתא אמרי לה ויש קצת הוכחה לזה בפ' שני נזירים ויש מקשי' הא נמי תקשי ליה למה חולצת כיון דלא חזיא לייבום הויא לה כחייבי כריתות ומתרצי' דקס"ד דמדרבנן הוא דחולצת גזירה משום חייבי לאוין והנכון דהשתא לא נחית למפרך מידי בחליצה דאפשר הוא דאיכא דסלקה לחליצה ולא לייבום ויבום הוא דקשי' ליה וכי איפרקה כולה מסקנא אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידח' לא תעשה וחדא מינייהו נקט דהוא הדין דקשיא ליה גרושה וממזרת ונתינה וא"ת ואמאי לא ניחא ליה ודילמא מדרבנן הוא דאינה מתייבמ' גזירה אטו חייבי לאוין ועשה י"ל דלא שכיחי חייבי לאוין ועשה דניגמור חייבי לאוין גרידי אמטולייתיהו א"נ דאיהו עיקר טעמא בעי' למידע אם אסרנום לייבום מן התורה או מדרבנן לכן סתם לן קושיי' סתומי:

א"ר גידל א"ר ועלתה יבמתו דיבמתו הוא כתוב מיותר לדרש' כדפרש"י ז"ל:

גרסי' והיא ג"ה ואימא חייבי כריתות נמי כלומ' דיבמתו ריבה כל שאינם עולים ליבום דיעלו לחליצה בין חייבי לאוין בין חייבי כריתות וקשי' לי דטפי הוה עדיף ליה למפרך דדילמא קרא לחייבי כריתות דוקא דקי"ל שאינן עולות ליבום וריבה אותם הכתוב לחליצה אבל חייבי לאוין עולים הם בין לייבום בין לחליצה ותו ק"ל דכי פרקי בהא אמר קרא אם לא יחפוץ אקשי א"ה חייבי לאוין נמי ותמיה לן טובא דהא מקרא דאם לא יחפוץ לא מוכח מי עולה לייבום מי לא עולה אלא דכייל לקרא כי העולה לייבום עולה לחליצה ומי שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה וכיון שכן אם אין משגיחים אנו בקושי' זו על ייתור ביבמתו למה נאמר בחייבי לאוין שלא יעלו לחליצה ולייבום אדרבא כיון שהם עולים לייבום דאתי עשה ודחי ל"ת שיעשו גם לחליצה ואם אנו משגיחין על יתור יבמתו ושמעי' מי' לחייבי לאוין שלא יעלו לייבו' התם תיפוק לן שיעלו לחליצה מיהת ועוד כי פרכי' ומה ראית איבעי לומר דנימ' איפכ' ונדרוש יבמתו לחייבי כריתו' שיעלה לחליצה ונדרוש אם לא יחפוץ לחייבי לאוין שלא יעלו לייבום ולא לחליצה וזה היאך איפשר דכיון דלר' דרשי' יבימתו על חייבי לאוין הרי הן עולים בין לחליצ' בין ליבו' וכדאמרן:

ויש שפירש דלא גרסינן א"ה חייבי כריתות נמי אלא ה"ג א"ה חייבי כריתו' כלומר נוקים קרא בחייבי כריתו בלחוד וכן הגרסא במקצת נוסחאות והא דפרכי' א"ה חייבי לאוין נמי אם עולים לייבו' יעלו לחליצה כדדייק מלא יחפוץ ופרקי דאם כן יבמתו למה לי הרי מקרא א' מרבה לחליצ' שלא במקום ייבם ומקרא א' ממעט חליצה שלא במקום ייבום מוקמיה מיעוט' לחייבי כריתות ורבוי לחייבי לאוין ופרכי' מה ראית לומר דאם לא יחפוץ בא למעט יבימתו לרבות' אדרבא נימא דשניהם לרבות וקרא דיבימתו בחייבי כריתות שאינם עולים לייבום ודאי שיעלו לחליצה ואם לא יחפוץ לרבו' חייבי לאוין בין לייבום בין לחליצה משום דדילמא ממעטי' להו מייבו' מקר' דיבמתו ואתא אם לא יחפוץ ואוקימנא אדינייהו שיעלה לייבום ולחליצה ופרקי מסתברא בחייבי לאוין תפשי בהו קדושין וקרינן ביה יבימתו דאתא למעט ייבום ולאוקומי בחליצה וחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין ליתא זיקה כלל ולא קרי' בהו יבימתו ודרשי' להו מאם לא יחפוץ שלא יעלו לא לייבום ולא לחליצה והפי' הזה יש בו כמה גמגומי' חדא דלישנא דפרכי א"ה חייבי לאוין ודאי משמע שיהא דינם כחייבי כריתות ממש ושלא יעלו לא לייבום ולא לחליצה והדרא קושיא קמייתא לדוכתא ועוד מאי קשיא ליה מה ראי' לומר דנוקים קרא דלא יחפוץ להתיר חייבי לאוין דייבום דהא מאם לא יחפוץ ליכא שום משמעות להביא שום אשה לייבום אלא שבא לתת חליצ' במקו' ייבו' או לסלקה ממי שאינה בן ייבום ועוד דלשון מה ראית בשום מקום אינו בא לחדש ענין שלא דברנו בו אלא לומר שנהפוך את האמור בזה לזה:

והנכון בשמועה זו מה שנראה מפרש"י ז"ל דכולה דרשא דקרא על לקח' את יבימתו סמוך ומעיקרא דרשי מייתורא דיבמתו דיש לך שאינ' עולה לייבום משום דלא קרי' ביה לקחת פי' דלא שייכא בה קיחה בעלמ' שאסור לישא אותה וא"ה עולה לחליצה והיינו חייבי לאוין להכי פרכי דא"ה דיבמתו להאי אתא אפי' חייבי כריתות נמי דלא קרי' בהו לקחת נשמע מהכ' שיהו עולי' לחליצה ונוקים קרא בין לחייבי לאוין בין לחייבי כריתו' דהא שקולי' הם ויבאו שניהם ופרקי' דהא איכא קרא אחרינא דמרבה שכל שאינו עולה לייבום דלא קרי' ביה בעלמא לקחת לא יעלו לחליצה ומרבי' חייבי כריתות ופרכי' שפיר דהא קרא נמי יכול לרבויי חייבי לאוין דכיון דבעלמ' לא קרי' בהו לקתת שאסור לקדשם שלא יעלו אף לחליצה ומהדרי' הא כתב רחמנא יבמתו כלומר דאם כן יבמתו דמיותר מאי דרשי' ביה ופרכי' ומה ראית למידרש חייבי לאוין ואם לא יחפוץ חייבי כריתות שהרי אין באחד מן הכתובים הכרע לזה יותר מזה וה"נ מצי' למימר איפכא ופרקי מסתברא דחייבי לאוין דתפסי בהו קדושי' בעלמא וקרי' בהו בעלמא לקחת בדיעבד דליעבד הכא זיקה קצת להצריכם לחליצה ולא ליפקו בכדי אבל חייבי כריתות בעלמא לא תפסי בהו קדושי' ואפי' בדיעבד לא קרי בהו לקחת דלא תפסי בהו שום זיקה ושירבה אותם הכתוב לפטרם מן החליצה מאם לא יחפוץ והוו להו ג' דינים כל היכא דקרי' בהו לקחת אפי' לכתחלה עולים לייבום ולחליצה כפשטיה ��קרא שאין אני קורא בהם לקחת בעלמא ואפי' בדיעבד כגון חייבי כריתות אינם עולים אפי' לחליצה מדוקיי' דאם לא יחפוץ וכי קרי בהו לקחת בדיעבד מיהת ולא לכתחלה כגון חייבי לאוין אין עולי' לייבום ועולי' לחליצה מייתורא דיבמתו וזה מה שפי' רש"י מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי' וקרי' בהו לקחת אבל חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושי' ואפי' דיעבד. הא ייבם ונסב' לאו קיחה היא עכ"ל ויש שהקשה עליו דלמאי ס"ד השתא בחייבי לאוין לאו דמיין לייבום אם בעלו לא קנו והיכי קרינן בהו ולקחה ואפי' דיעבד ואינה קושי' לפי מה שכתבנו דמר"ן ז"ל הק' דכיון דבעלמא קרי' ביה לקחת בדיעבד שפיר איכא למיקרי בה ולקחת למעבד נמי זיקה להצריך חליצה מש"כ בחייבי כריתות דלית בהו שום לקוחי' לא ביבמה ולא בעלמא וכן פי' קצת רבותי' ז"ל ומיהו עדין קשה לפי' זה שהרי לא הזכיר התלמוד בדרשא קמייתא דיבמתו הא דלקחה כלל אלא כולי דריש ליה מייתורא דיבימתו וכדאמרי' מה ת"צ יבמתו. וא"ת ולמה לי דמייתי עלה מהא טעמא דתפסו בהו קדושי' לימא ליה דסברא היא לאוקומי זיקת חליצה בחייבי לאוין דקילי ולמעוטי מחייבי כריתות דחמירי וי"ל דהא לאו טעמא הוא דמאי קולא איכא בחליצה דנמעטינן מחייבי כריתות ומאי מקילנ' בחייבי כריתות כדמצרכי בהו חליצה הא ודאי אידך טעמא דנקטי עדיף טפי וא"ת ולמאי דאסקי' דחייבי לאוין עולין הן מן התורה בין לייבום בין לחליצ' קראי היכי דרשי להו וי"ל דהשתא ודאי הוה מוקמי' ביבמתו בין לחייבי לאוין ועשה דאינהו נמי קרי' בהן לקחת בדיעבד ולמסקנ' מוקמי' לה לחייבי לאוין ועשה בלחוד וקרא דאם לא יחפוץ לחייבי כריתות כדאמרי' השתא לצדדים קתני אבל לא מצי למימר דכלהו באיסור מצוה דבני חליצה וייבום מדאוריית' לדברי הכל דהא בהדיא קתני ברייתא איסור מצוה ואיסור קדושה ומיהו וכו' לעיל:

ואר"י ב"ח לומר שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי נימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים ותבעי חליצה שאני התם כתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו א"ה ה"נ הא כתיבי רחמנא ויבמה ומה ראית מסתברא שדי איתרא דולקחה לו לאשה בהיתרא דכל מייבם אשת אחיו שאין זה שום איסור למידרש דלא תבעי חליצה בהיתרא היכא דכולה מילתא היתר כגון מייבם א"א ושדי איסורא ביבמה למידרש עדיין יבומין הראשונים עליו אאיסורא היכא דאיכא צד איסור כמו א"א שלא הי' בעולמו:

ואמרי' א"א שלא הי' בעולמו היכא כתיבי, פי' לאיסורא, אר"י דא"ק כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לא"א שלא הי' בעולמו, יחדיו המיוחדים בנחלה פרט לאחים מן האם, פי' הראוים לירש זא"ז פי' אחר שחולקים נחלה א' ואין הלכה כר"ש דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והלכך לא מבעי נולד ואח"כ יבם אלא אפי' יבם ואח"כ נולד אסורי' כרבנן:

מתניתין כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ול אמתיבמת אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת איסור מצוה שניות מדברי סופרים, איסוק קדושה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר פי' כל יבמה שהיא אסורה לו איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת לא היא ולא צרתה כדאמר בפ"ק שאם היא אסורה ליבם כ"ש צרתה, איסור מצוה כגון שני' שהוא מדרבנן או א' איסור קדושה שהן חייבי לאוין חולצות דאין איסור חזק להפקיע זיקתה לגמרי דקדושין תופסין בחייבי לאוין ואנן בעינן דומיא דאחות אשה שהוא בכרת ולא תפסי בה קדושין, ולא מתיבמות מפני האיסור שבה ואם היבמה היא אחות ערוה גם יבמתו או חולצת או מתיבמת, כגון ראובן ושמעון שהיו נשואים שתי אחיות ומתו ונפלו ב' לפני לוי והיתה א' מהן ללוי איסור ערוה כגון שהיתה אחותו או כלתו מותרת ליבם אחותה דהשתא אינה רחל אחות זקוקתו שהרי לאה היא ערוה ואינה זקוקה לו ויוצאת בלא כלום, הלכך רחל אחותה או חולצת או מתיבמת, אלמנה לכ"ג שמת אחיו ההדיוט ונפלה אלמנתו לפניו גרושה וחלוצה כ"ה שעבר אחיו המת ונשא גרושה או חלוצה וכשמת בלי בנים צריכה חליצה שהרי קדושין תפסין בח"ל, אלב יבמוי לא משום שאסורה לו משום דהוה כהן ולא יפטורי בלא כלום לא, דלא אלים להו דכהן למיפטרי' דילפי' מאחות אשה בפ"ק:

ואמרי אחותה שהיא יבמתו דמאן, אי לימא אחותה דאיסור מצוה ואיסור קדושה כיון דמדאורייתא רמיא קמי' קא פקע באחות זקוקתו' אלא אחותה דאיסור ערוה:

איסור מצוה שניות מדברי סופרים ואמאי קרי להו איסור מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים איסור קדושה דכתי' קדשים יהיו לא':

קא פסיק ותני אלמנה לכ"ג ל"ש מן הנישואים ל"ש מן האירוסין, בשלמא מן הנישואין עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת אר"ל א"ר א"ק ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו ומה ת"ל יבמתו אלא יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזוהי זו חייבי לאוין ואימא חיובי כריתות א"ק ואם לא יחפץ הא חפץ יבם וכל העולה יבום עולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזוהי זו חייבי לאון ואימא חיובי כריתות א"ק ואם לא יחפץ הא חפץ יבם וכל העולה יבום עולה לחליצה א"ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו מה ראית מסתברא ת"ל תפסי בהן קדושין ח"כ לא תפסי בהו קדושין:

מתיב רבא איסור מצוה ואיסור קדושה בא עלי' או שחלץ לה נפטרה צרתה, פי' ואי מדאורייתא אסורה ליבם כדילפי' מיבמתו הכי פטרה ביאתה צרתה אפי' היא גופא לא תפטר ואסיק רבא גזירה ביאה ראשונה דאית בה מצוה אטו ביאה שני' דדלית בה מצוה, פי' מדאורייתא אסורה ליבם כדילפי' מיבמתו הכי פטרה ביאתה צרתה אפי' היא גופא לא תפטר ואסיק רבא גזירה ביאה ראשונה דאית בה מצוה אטו ביאה שני' דלית בה מצוה, פי' מדאורייתא שרי ח"ל ליבמה דאתי עשה ודחי את ל"ת אלא הא דתנן דכל ח"ל אינן מתיבמות גזירה ביאה ראשונה דאיכא מצוה אטו ביאה שני' דליכא מצוה, תנ"ה אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימן בביאה שני' ואע"ג דכל ח"ל מדאורייתא בני יבום נינהו וקרינהו בהו אם חפץ יבם אפ"ה איצטריך לן דרשא דרב גידל מיבמתו לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת מדאורייתא בני יבום נינהו וקרינהו בהו הא אם חפץ יבם אפ"ה איצטריך לן דרשא דרב גידל מיבמתו לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת ומדאורייתא לאו יבום היא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וה"א דלא תחלוץ קמ"ל יבמתו, ואע"ג דח"ל אפשר בחליצה ואל לידחי עשה את ל"ת ועשה חליצה במקום יבום לוא מצוה היא והלכך אתי עשה ודחי את ל"ת אי לאו גזירה:

א) ואע"ג דלקמן אצטריך קרא לקטן למימר שתגדלנו שמא מיניה ילפינן בעלמא א"נ שאני קטן דאינו בר הקמת שם כלל בעודנו קטן אבל אותה הבתולה לאחר ביאה ראשונה איכא בה הקמת שם. וא"ת היכי קאמר בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. הא ודאי יש לנו לומר דהכא דחי ל"ת ועשה אע"ג דבעלמא לא דחי משום דהוי לאו שאינו שוה בכל. וי"ל דפריך הכי אפי' אי אמרינן דאין חלוק בין לאו השוה בכל ללאו שאינו שוה בכל (מ"מ) ולא תקשי לך מידי מן הנשואין מ"מ תקשי לך מן האירוסין דיבא עשה וידחה ל"ת:

ומשני רבי רחמנא יבמתו. וא"ת א"כ מנלן דחייבי לאוין גרידי דלא מייבמה נוקי יבמתו בלאו ועשה וחייבי לאוין גרידי עדיין לא שמעינן וי"ל דמסתבר דאתא יבמתו לחדש ולאסור ליבם ואי לחייבי לאוין ועשה לא אצטריך דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א) וא"כ אתא לאסור חייבי לאוין גרידי מיבום. וא"ת ונימא דחייבי לאוין ועשה אפי' חליצה לא צריכי ותפטר ונוקי יבמתו דמשמע דחליצה [מיהו צריך] בחייבי לאוין גרידי די"ל דסברא הוא לאוקמי יבמתו בכל הנך דתפסי בהו קדושי: