התקרית הגרעינית בגרינלנד

התקרית הגרעינית בגרינלנד

מפציץ B-52 מהדגם שהיה מעורב בתקרית
תאריך	21 בינואר 1968
מיקום	החוף המערבי של גרינלנד
גורם	שרפה
קואורדינטות	76°31′40″N 69°16′55″W / 76.527778°N 69.281944°W / 76.527778; -69.281944
הרוגים	1
ניצולים	6
המעורבים באסון
מטוס	B-52 סטרטופורטרס
זיהוי	58-0188
מפעיל	חיל האוויר של ארצות הברית
אנשי צוות	7
הרוגים	1
ניצולים	6
(למפת גרינלנד מוגדלת)   נוק קאקורטוק אילוליסאט סיסימיוט אסיאט מאניצוק טאסילאק פאמיוט נארסאק קאנאק קנגרטיטיווק קנדה איסלנד אוקיינוס הקרח הצפוני מפרץ באפין ים גרינלנד האוקיינוס האטלנטי ים לברדור התקרית הגרעינית בגרינלנד (למפת גרינלנד רגילה)   נוק קאקורטוק אילוליסאט סיסימיוט אסיאט מאניצוק טאסילאק פאמיוט נארסאק קאנאק קנגרטיטיווק קנדה איסלנד אוקיינוס הקרח הצפוני מפרץ באפין ים גרינלנד האוקיינוס האטלנטי ים לברדור התקרית הגרעינית בגרינלנד

התקרית הגרעינית בגרינלנד התרחשה ב-21 בינואר 1968. מפציץ B-52 אמריקאי בטיסה מבצעית שנשא ארבע פצצות מימן עלה באש בשמי גרינלנד עקב תקלה והתרסק בקרבת חופה המערבי. החומרים הרדיואקטיביים שהיו בחימוש שנשא התפזרו על פני משטח הקרח של הים. מבצע ניקוי של השטח שהזדהם על ידי ממשלות ארצות הברית ודנמרק נמשך מספר חדשים ולא הביא לאיסוף מלוא החומרים המזהמים.

התאונה ארעה במהלך טיסה שגרתית של מפציץ B-52 סטרטופורטרס במסגרת מבצע כיפת כרום (Operation Chrome Dome). המבצע התנהל בשנים 1961–1968. במסגרתו טסו מפציצים אלו דרך שגרה בנתיבים שונים בעולם הקרובים לגבולות ברית המועצות, כשהם נושאים פצצות תרמו-גרעיניות, במטרה להרתיע את ברית המועצות ממלחמה גרעינית. באותה עת הוקצה אחד המפציצים למשימת פטרול בקרבת בסיס חיל האוויר האמריקאי תולה (Thule) שבגרינלנד ומערכת ההתרעה מפני טילים בליסטיים שהוצבה בו. מטרת הפטרול הייתה לאפשר בדיקה במקרה של אובדן קשר עם הבסיס אם קטיעת הקשר נבעה מהתקפה או מתקלה טכנית.

ב-21 בינואר 1968 המריא למשימה מפציץ B-52G שיצא מבסיס חיל האוויר פלאטסברג (Plattsburgh) במדינת ניו יורק. נמצא בו צוות אוויר בן שבעה אנשים, כולל שלושה טייסים. המטוס נשא ארבע פצצות מימן בעצמה של 1.1 מגאטון כל אחת. לאחר שהמטוס הגיע למסלול הפטרול שלו בקרבת בסיס תולה פרצה שרפה בתא הנווט עקב חסימת אחד מפתחי האוורור בתא על ידי כרית, שהוצתה על ידי זרם של אוויר חם. אנשי הצוות ניסו לכבות את האש אך לשווא. קברניט המטוס ביקש אישור לבצע נחיתת אונס בבסיס תולה, אך המצב במטוס הידרדר לחוסר שליטה והקברניט הורה לאנשי צוותו לנטוש את המטוס. אחד מהם נהרג במהלך ניסיון הנטישה. המטוס הריק מאדם המשיך בטיסתו עד שהתרסק לתוך משטח הקרח של הים בשעה 15:39 לפי שעון החוף המזרחי של ארצות הברית כ-12 קילומטר ממערב לבסיס תולה.

עקב ההתרסקות הופעלו מטעני חומר הנפץ הקונבנציונלי שבפצצות המימן, אך מנגנוני הבטיחות שבפצצות מנעו יצירת תגובה גרעינית. ההתפוצצויות גרמו לפיזור חומר רדיואקטיבי על פני שטח נרחב. מטען הדלק של המטוס (כ-102 טון) בער במשך שש השעות שלאחר ההתרסקות והמיס את משטח הקרח, ועקב כך שקעו שרידים מהמטוס ומהפצצות אל קרקעית הים.

האירוע הוכרז כחץ שבור – מונח צבאי אמריקאי המציין תאונת נשק גרעיני שאיננה מערבת סכנה למלחמה.

ההתפוצצויות והשרפה פיזרו את שרידי המטוס והפצצות על פני שטח שאורכו 4.8 קילומטר ורוחבו 1.6 קילומטר. שטח זה היה מזוהם בדלק סילוני ובשרידים של פלוטוניום, אורניום, אמריציום וטריטיום.

ממשלות ארצות הברית ודנמרק, שגרינלנד נמצאת בריבונותה, פתחו מיד במבצע לטיהור שטח התאונה מהשרידים הרדיואקטיביים. השם שניתן לו היה פרויקט כתר קרח (Project Crested Ice), שבאופן בלתי רשמי כונה "דוקטור פריזלאב" (משחק מילים על שמו של הסרט דוקטור סטריינג'לאב). הייתה דחיפות רבה לטהר את השטח לפני הפשרת הקרח עם בוא האביב, שאיימה לפזר את הזיהום הרדיואקטיבי על פני שטח רחב יותר. תנאי העבודה באזור התאונה היו קיצוניים – טמפרטורות של 40 עד 60 מעלות צלזיוס מתחת לאפס ורוח במהירות של 140 קילומטר לשעה, שהכבידו מאוד על פעולת הציוד שנדרש למבצע. בנוסף לכך שררה במקום עד 14 בפברואר חשיכה מוחלטת של ליל הקוטב, ורק לאחר מכן החלה השמש להופיע בהדרגה.

בסיס צבאי הוקם על הקרח בקרבת אתר ההתרסקות, אך מחוץ לתחום השטח שבו נמדדה קרינה. כבישי קרח נסללו אליו מבסיס תולה. הבסיס איפשר קיום פעולות טיהור במשך 24 שעות ביממה.

ממשלת דנמרק דרשה מארצות הברית לאסוף ולסלק את כל שרידי המטוס ותכולתו ואת הקרח שהזדהם בדלק וקרינה רדיואקטיבית, וזאת מחשש שלאחר הפשרת הקרח באביב יצוף הדלק המזוהם על פני הים עד לחוף גרינלנד ויזהם גם אותו. כמו כן דרשו הדנים שהקרח המזוהם לא יושאר בגרינלנד לאחר איסופו. האמריקאים השתמשו לפיכך במפלסות לאיסוף השלג והקרח המזוהמים, ואלו הוכנסו לתיבות עץ והועברו למצבור ליד בסיס חיל האוויר תולה. שם הועמסו התיבות לתוך מיכלי מתכת. המיכלים הועלו על אוניות והובלו אל אתר החומרים הגרעיניים סוואנה ריוור (Savannah River) בארצות הברית. לטענת מפקד מבצע הטיהור סולקו מהאתר 93% מהשלג והקרח שהזדהמו בקרינה רדיואקטיבית. בסך הכל נאספו כ-2,100 מטרים מעוקבים של נוזלים מזוהמים בקרינה ועוד 30 מיכלי מתכת ובהם חומרים אחרים, חלקם מזוהמים.

מבצע הטיהור הסתיים ב-13 בספטמבר 1968. הועסקו בו 700 איש מארצות הברית ומדנמרק ויותר מ-70 סוכנויות של ממשלת ארצות הברית היו מעורבות בו. על פי הערכה הגיעה עלות המבצע ל-9.4 מיליון דולר (64 מיליון דולר במחירי 2016). בסך הכל נאספו 85% מהאורניום שבפצצות ו-94% מהמשקל של שלושה ממנגנוני השלב השני.

שנים רבות לאחר התאונה החלו לצוץ טענות בתקשורת כי לא כל חלקי ארבע פצצות המימן אותרו ונאספו במהלך מבצע הטיהור:

• בשנת 2008 פרסם ה-BBC מאמר שהיה מבוסס בחלקו על מסמכים אמריקאים מסווגים שנחשפו מכוח חוק חופש המידע. לפי המאמר נוכחו חוקרי התאונה האמריקאים בתוך מספר שבועות לאחריה כי השלב השני (כלומר רכיב הפצצה המיועד ליצירת היתוך גרעיני) של אחת מארבע הפצצות לא אותר: על גבי משטח הקרח אותרו מנגנון כמעט שלם של השלב השני מפצצה אחת וחלקים השקולים למנגנוני השלב השני של שתי פצצות נוספות. באוגוסט 1968 נשלחה לאתר צוללת זעירה כדי לחפש אחרי השלב השני החסר, אך לשווא. ככל הנראה הופסקו החיפושים אחרי השלב השני הנעדר לאחר שהוחלט שלאור הקושי האמריקאי הגדול לאתרו אין לצפות שגורם זר יצליח בכך.
• מחקר שערך המכון הדני לעניינים בינלאומיים בהזמנת הממשלה המקומית השווה בין מסמכים שפורסמו בשנות ה-90 ולאחריהן. הוא קבע ב-2009 מסקנה שונה משל ה-BBC, היינו כי לא היה שלב שני שלם שלא אותר, וכי האמריקאים חיפשו תחת פני המים אחרי אורניום שנמצא בשלב הראשון של אחת הפצצות.

בדיקות מדעיות חוזרות של קרקע הים באתר התאונה נערכו לאחריה מדי שנתיים עד שבע שנים. הן הביאו לקביעה כי השרידים הרדיואקטיביים השונים במקום נותרו במידה רבה קבורים בקרקעית הים תחת שכבה של משקע ימי שנוצרה עקב הפעילות הביולוגית שם, לא הגיעו אל פני המים, לא זיהמו שטחים סמוכים ומעברם לבעלי חיים בקרקעית הים היה נמוך. נקבע כי שרידים אלו יוצרים סיכון נמוך עבור בני אדם, וכי יש לערוך בדיקות תקופתיות של חוף הים הסמוך לאתר התאונה על מנת לנטר הופעה של שרידים רדיואקטיביים שם, משום שאלו עלולים להתפשט באוויר. דגימות אלו נלקחו מספר פעמים החל ב-2003.

לאחר התאונה ובעקבות התקרית הגרעינית בפאלומארס והקשיים הטכניים והפוליטיים שעוררו החליטה ארצות הברית להפסיק את הטיסות במסגרת מבצע כיפת כרום. ההחלטה נבעה גם מהירידה בחשיבות האסטרטגית של מפציצים גרעיניים לאור פיתוחם ושכלולם של טילים בליסטיים בין יבשתיים נושאי נשק גרעיני. ארגון גרינפיס טען כי תאונות אלו וכן תאונת גולדסבורו ב-1961 הביאו את ארצות הברית וברית המועצות לנקוט אמצעים על מנת להבטיח שאף אחת מהן לא תגיע בעקבות תאונה שכזו למסקנה כי הן עומדות בפני הנחתת מכה גרעינית על ידי הצד שכנגד. בספטמבר 1971 חתמו שתי המדינות על הסכם על אמצעים להפחתת הסיכון של מלחמה גרעינית. במסגרתו התחייבו להודיע למדינה האחרת מיד לאחר כל תאונה או אירוע בלתי מורשה או לא צפוי המערב נשק גרעיני ושיש בו כדי להגדיל את הסיכון לפרוץ מלחמה גרעינית. הוחלט להשתמש לשם כך בקו החם מוסקבה-וושינגטון.

התאונות בפאלומארס ובתולה הניעו את ארצות הברית לעסוק במחקר לשם שיפור חומר הנפץ הקובנציונלי והחיווט החשמלי המשמשים בראשי הנפץ הגרעיניים שלה, לאחר שהתברר שהם אינם יציבים דיים לעמוד בפני הכוחות המעורבים בתאונה אווירית. ב-1979 פיתחה המעבדה הלאומית לוס אלמוס חומר נפץ קונבנציונלי חדש (IHE‏ – Insensitive High Explosive), שהוכנס לשימוש בכלי הנשק הגרעיניים של ארצות הברית.

מדיניותה של ממשלת דנמרק מאז 1957 הייתה לאסור על נוכחות כלי נשק גרעיניים בשטחה. לכן הסתירו ממשלות דנמרק וארצות הברית לאחר קרות התאונה בתולה את טבעה האמיתי של משימת המטוס שהתרסק – טיסה מבצעית שגרתית בשמי גרינלנד – והציגו את נוכחותו שם כסטייה חד-פעמית. בשנות ה-90 סתר תוכן מסמכים אמריקאים שנחשפו את טענות ממשלת דנמרק בנדון ועקב כך התחוללה ב-1995 סערה פוליטית בדנמרק שזכתה לכינוי "תולהגייט". הפרלמנט הדני פנה אל המכון הדני לעניינים בינלאומיים על מנת שיערוך מחקר בנוגע לטיסות הגרעיניות של ארצות הברית בשמי גרינלנד ומעורבות בסיס האוויר תולה בהן. המחקר הושלם כעבור שנתיים. הוא קבע כי הטיסות הגרעיניות האמריקאיות בשמי גרינלנד היו חוזרות ונשנות. כמו כן נטען בו שראש ממשלת דנמרק הנס כריסטיאן הנסן לא חשף בפני ארצות הברית את מדיניות ארצו נגד הצבת נשק גרעיני בשטחה בעת ניסוח ההסכם הביטחוני בין ארצו לבין ארצות הברית (שעסק גם בבסיס האוויר תולה) ב-1957 והביא להכללת ניסוח עמום בו בנדון. נטען שהנסן נתן למעשה הסכמה שבשתיקה לארצות הברית לאחסנת נשק גרעיני בגרינלנד. המחקר גם קבע שכלי נשק גרעיניים אמריקאים אוחסנו בגרינלנד עד 1965, דבר שסתר את טענת שר החוץ הדני נילס הלווג פטרסן בשנות ה-90 כי כלי נשק אלו נמצאו במרחב האווירי של גרינלנד אך מעולם לא הוצבו על הקרקע שם. לבסוף, המחקר גם חשף פרטים על התוכנית האמריקאית שלא מומשה (פרויקט תולעת הקרח) להציב במתקנים תת-קרקעיים בגרינלנד עד 600 טילים גרעיניים.

עובדים דנים שהיו מעורבים במבצע הטיהור לאחר התאונה – אם כי לא בעבודה על גבי משטח הקרח הנגוע – טענו לימים לנזקים בריאותיים שנגרמו להם עקב חשיפה לקרינה ולהיעדר מעקב נאות של ממשלת דנמרק אחרי מצב בריאותם. מחקר אפידמיולוגי שנעשה בדנמרק ב-1986 מצא בקרב עובדים אלו שיעורי היארעות של סרטן בשיעור של 50% יותר מאשר באוכלוסייה הכללית, אך לא קבע כי הקרינה הגרעינית עקב התאונה גרמה לכך. ב-1995 נמצא כי 410 עובדים מתוך מדגם של 1,500 מהם מתו מסרטן. באותה שנה שילמה ממשלת דנמרק פיצויים ל-1,700 עובדים. הליכים משפטיים בנדון של עובדים לאחר שנת 2000 נגד ממשלת דנמרק על פי משפט הקהילה האירופית לא זכו להצלחה. ממשלת דנמרק גם טענה כי התאונה לא גרמה בטווח הארוך לבעיות בריאות באוכלוסייה הכללית בדנמרק.

תביעת עובדים דנים בנדון נגד ארצות הברית ב-1987, שלא הצליחה, הביאה לחשיפת מסמכים שמהם עלה כי ארצות הברית לא ערכה בדיקות בריאות תקופתיות לאנשיה שעסקו במבצע הטיהור. מאז החלה ארצות הברית לבדוק אנשים אלו באופן סדיר.

• פרויקט תולעת קרח

מדיה וקבצים בנושא התקרית הגרעינית בגרינלנד בוויקישיתוף

• דו"ח ראשוני על התאונה של הוועדה לאנרגיה גרעינית של ארצות הברית, באתר Wayback Machine
• דו"ח על המבצע לטיהור אתר התאונה