ויקיפדיה

שניאור זלמן פוגצ'וב

מחנך עברי

שניאור זלמן פּוּגַצ׳וֹב[1] (שם משפחתו המעוברת: עמיאב; ביידיש: פּוגאטשאָוו; בפולנית: Sz. Pugaczow;‏ תרל"ט, 1878 / 1879[2] – 19 בינואר[3] או ה' בשבט תרצ"ד, 21 בינואר 1934) היה מחנך עברי ציוני ועסקן חינוך ותרבות בוורשה, במוסקבה, בברלין ובארץ ישראל. איש החינוך העמלני המתקדם, שעשה פרסום רב לרעיונותיו של הפדגוג הרוסי סטניסלב שאצקי. מחלוצי בית הספר העברי המודרני בפולין,[4] מייסד ומנהל בית ספר התיכון העברי הראשון במוסקבה,[5] מנהל לשכת "תרבות" בברלין ולאחר עלייתו לארץ ישראל ב-1924, מנהל "כפר ילדים" שבגבעת המורה.

שניאור זלמן פוגצ'וב
שניאור זלמן פוגצ'וב (כנראה במוסקבה, בסביבות 1920)
שניאור זלמן פוגצ'וב (כנראה במוסקבה, בסביבות 1920)
לידה 1878 או 1879
תרל"ט
פטירה 19 בינואר או 21 בינואר 1934
ה' בשבט תרצ"ד
תאריך עלייה 1924
בת זוג סוניה (שֶיינה) לבית מָטוּסוֹבסקי

ביוגרפיה

עריכה

מאוקראינה לוורשה

עריכה
 
פוגצ'וב בוורשה

פוגצ'וב נולד בשנת תרל"ט בעיירה קוֹנוֹטוֹפּ שבפלך צ'רניגוב, בדרום-מערב רוסיה (אוקראינה), בנם של דובה ויעקב, שהיה מורה בישיבה. משפחתו, כיתר תושבי העיירה, השתייכה לחסידות חב"ד. קיבל חינוך יהודי מסורתי וסיים את לימודיו בישיבה, וכשבגר נחשף להשכלה והחל ללמוד שפות ולימודים כלליים. שימש כמורה לעברית בעיירה זלטופול, ולמד לבחינת בגרות באופן אקסטרני. בשנת 1899 עבר לעיר ורשה שבפולין הרוסית. בוורשה הכיר את סוניה (שֶיינה) מָטוּסוֹבסקי, בת גילו וילידת אוקראינה כמותו (בת העיר קרֶמֶנצ'וּג), שלמדה רפואת שיניים בעיר. ב-1902 נישאו השניים, ובין השנים 1906 ל-1913 נולדו בוורשה ארבעת ילדיהם.

בשנות עיסוקו בהוראה רכש לעצמו פוגצ'וב מוניטין כמחנך. בשנת 1904[6] (או אף קודם לכן, בתרס"ג[7]) פתח עם עמיתו המחנך חיים אהרן קפלן "חדר מתוקן" בשם "התחיה" ברח' קַרמֶליצקָה (‏Karmelicka)‏ 23 שבשכונת מוּרָאנוב בוורשה.[8] שם גם התקרב למחנך והסופר ש"ל גורדון (שניהל גם הוא חדר מתוקן), ויחד איתו היה מראשי אגודת "חובבי שפת עבר", שנוסדה בעיר בשנת 1907 (פוגצ'וב היה חבר ועד האגודה ומזכיר הוועד[9]). עוד היה מיודד עם רופא הילדים, הפדגוג והסופר יאנוש קורצ'אק וכן עם הרופא והבלשן לודוויג זמנהוף.

בשנת תרס"ח פרסם ספרון ביידיש בשם "וואָס איז אזוינס דער חדר מתוקן?" ('מהו החדר המתוקן?'), שבו ביקש להסביר להורים את המושג החדש.[10] בסביבות שנת 1909 פרש פוגצ'וב מהחדר המשותף לו ולש"ל גורדון (שלימים התפתח לבית ספר של ממש, ופעל עד מלחמת העולם השנייה[6]), וייסד ברח' מַריאנסקה (Mariańska)‏ 6 חדר מתוקן (או בית ספר, училище) משל עצמו. בחדר הוצעו לימודים יהודיים מתקדמים ולצדם תוכנית לימודים כלליים רחבה, שבה נכללו לימודי רוסית, פולנית ואריתמטיקה. הוא התחיל עם שכבת לימוד אחת או שתיים, ומדי שנה נפתחה בו שכבה חדשה. בשנת 1913, שבה פעלו בו חמש כיתות, עבר המוסד לרשות ועד ההורים, וכעבור זמן קצר גם נכנס תחת חסותה והשגחתה הרוחנית של אגודת "חובבי שפת עבר" בוורשה. בחדר המתוקן שניהל פוגצ'וב למדו תלמידים רבים. בין מוריו היה המחנך והסופר הצעיר בנימין כספי.[11] פוגצ'וב היה מראשוני המורים שלימדו "עברית בעברית",[12] ונחשב לאחד ממייסדי בית הספר העברי המודרני.[4] ליד בית הספר התקיימו שיעורי ערב בעברית לתלמידים מבתי ספר כלליים, וכן שיעורים לילדים בני חמש, שבהם נלמד הדיבור העברי דרך משחק, זמרה, סיפורים וכדומה.[13] בדיווח ביומון העברי הוורשאי "הצפירה" מסוף שנת הלימודים 1914 נמסר כי בחינות הגמר של הכיתה החמישית, שרוב תלמידיה עשו בבית הספר של פוגצ'וב את כל חמש שנות הלימוד, "הוכיחו, כי התלמידים סגלו להם אמנם את ידיעת השפה והספרות העברית העתיקה והחדשה, בגבולות האפשרות לפי תנאי הילדים בזמן הזה, בקיאים באופן מצוין בתורה, בנביאים, ירמיהו וישעיהו, תהלים, באגדות התלמוד והמדרש, מקצת במשנה, דיני ישראל ומנהגיו ועוד. ואפשר לאמר, כי גומרי המחלקה [=הכיתה] יודעים את השפה העברית ועברו בה קורס שלם ומלא".[14]

בשבתו בוורשה הרצה בענייני חינוך יהודי מתקדם[15] והטיף לציונות. את ביתו ניהל כבית עברי (עם ילדיו דיבר רק עברית; עם אמם דיברו הילדים רוסית, ובהמשך עברו לעברית). כבעל רקע חב"די, הניגון החסידי היה שגור על פיו. הוא היה בעל קול נעים ונחשב ל"בעל מנגן", ובימים הנוראים נהג לעבור לפני התיבה באולם "חובבי שפת עבר".[16] באביב 1914 השתתף כציר במועצת המורים העבריים ברוסיה, שהתכנסה בעיר קייב בראשות הלל זלטופולסקי.[17] חיבר ספרי לימוד וקריאה.[18] באותה שנה היה פוגצ'וב חלק מקבוצת מחנכים וסופרים (בהם בעל מחשבות ויוסף הפטמן) שתכננו להוציא כתב עת לילדים יהודים בעריכת קורצ'אק – תוכנית שהתבטלה עקב פרוץ המלחמה.[19]

במוסקבה ובברלין

עריכה

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בקיץ 1914, עבר פוגצ'וב עם משפחתו מוורשה למוסקבה. הוא התגורר עם משפחתו על יד העיר, והיה נוסע ללמד בה עברית את ילדי היהודים שישבו שם. כמה מהמורים שלימדו בבית הספר שלו בוורשה עברו איתו. עם פרוץ מהפכת פברואר 1917, משהותר ליהודים לשבת במוסקבה, עברה לשם המשפחה, ופוגצ'וב למד באוניברסיטת מוסקבה. באותה תקופה עבד במחיצתו של המחנך ההומניסטי סטניסלב שאצקי והושפע מאוד מערכי החינוך הפרוגרסיבי ורעיונותיו, שהלה פעל לקדם. לאחר המהפכה הרוסית ייסד וניהל שאצקי, שינק מהגותו של ג'ון דיואי, את 'התחנה הניסיונית להשכלת העם' הראשונה – כפר או קהילת ילדים ('מושבה'), שנוהלה בהנהלה עצמית של חניכיה, והחינוך בו הועמד על ערך העבודה.[20] משה אביגל (ביגל), ידידו, סיפר בזיכרונותיו כי פוגצ'וב היה "אמן מצוין מטבעו וידע לספר דברים בצורה מרתקת... ב-1922 בורשה, כשהיינו מתהלכים שנינו ברחובות... והוא מתאר לי בהתלהבות רבה ואגב ייצוג טיפוסים בצורה דרמתית ובבדיחות דעת, כיד ה' הטובה עליו, אפיזודות מאותה קולוניה חינוכית של שצקי בקרבת מוסקבה ומחייו ואישיותו המופלאה של שצקי והליכותיהם של חבריו ותלמידיו".[21]

 
בית הספר העברי "תרבות" בהנהלת ש"ז פוגצ'וב, מוסקבה 1918

ב-1918, זמן לא רב לאחר המהפכה ברוסיה ותפיסת השלטון על ידי הבולשביקים, ובעקבותיה החרמת דירותיהם של בעלי ההון שברחו מרוסיה, זכה פוגצ'וב בדירה ענקית ומפוארת בת עשרה חדרים בקומה השנייה שבסמטה הקוֹזמוֹדֶמיַאנובית[22] מס' 10, ב��ית מיכאל ברוידא. בשניים–שלושה מחדרי הדירה חייתה המשפחה, וביתר החדרים פעל בית הספר שייסד – בית ספר תיכון עמלני עברי במסגרת רשת החינוך העברית הציונית "תרבות". בבית ספר זה, הראשון מסוגו ברוסיה,[23] נלמדו בין היתר מקצועות ריאליים כמו מתמטיקה וגאוגרפיה, ונחגגו בו חגי ישראל. משעברו כל בתי הספר התיכוניים לפיקוח הקומיסריון העממי לחינוך (משרד החינוך הסובייטי (אנ')), הצליח פוגצ'וב לקבל רישיון לקיום בית ספר עברי, והמוסד הפך מבית ספר של "תרבות" לבית ספר עברי עמלני (трудовая школа) ממלכתי סובייטי המוכר רשמית על ידי השלטונות. מִשֶכָּך, דאגה הממשלה לכול: לשלם את משכורות המורים, לספק לתלמידים מזון ואף להפעיל קייטנה לילדים ליד הנהר. ליד בית הספר, שפעל בשעות הבוקר, הקים פוגצ'וב מועדון נוער עברי שפעל בשעות אחר-הצהריים. היה זה מועדון הנוער העברי הראשון במוסקבה. חניכיו היו ברובם תלמידי בתי ספר תיכוניים כלליים, שבבוקר למדו בגימנסיות רוסיות ואחר-הצהריים היו מבלים במועדון העברי. בית הספר והמועדון העבריים נחלו הצלחה רבה, ותוך זמן קצר לקחו בהם חלק עשרות נערים ונערות מיהודי מוסקבה. לצד תיאטרון "הבימה", היו אלה האיים העבריים היחידים במוסקבה בימי הקומוניזם הצבאי. בבית הספר ובמועדון שלידו התנהלו החיים על טהרת העברית ובאמצעות הנהלה עצמית של התלמידים. פוגצ'וב, שהיה הרוח החיה בהם, חינך את תלמידיו לערכים של ציונות סוציאליסטית וחלוציות, ועודד אותם לעלות לארץ ישראל ולחיות חיי עבודה במולדת עברית; או כמו שניסח זאת אברהם (אַבּרָשָה) אָרֶסט, איש ציבור ירושלמי, ממנהיגי ארץ ישראל העובדת, שהתחנך בבית הספר של פוגצ'וב במוסקבה – "לאהבת העברית, לאהבת ארץ-ישראל, לכיבוד העמל ולאהבת האדם".[24] בין התלמידים היו רבים שעלו לארץ ישראל כחלוצים, פעלו בהתיישבות ובהגנה ואף תפסו עמדות חשובות בחיי החינוך והתרבות ובחיים הציבוריים, בהם ארסט (שהיה חבר מזכירות אחדות העבודה, חבר מועצת עיריית ירושלים והוועד הפועל הציוני, עובד הסוכנות היהודית ומנהל "קול ציון לגולה") וזאב צְ'לֶנוֹב (חבר קיבוץ משמר העמק; בנו של יחיאל צ'לנוב, מראשי ציונות רוסיה).[25] ארסט כתב בזיכרונותיו:

בית ספר זה, מיסודה של "תרבות" ובניהולו והדרכתו של ש"ז פוגצ'וב, היה אחד הפלאים של מוסקוה העברית: בבירת המהפכה, בלב מוסקוה, דקות ספורות הליכה מהקרמלין, שוכן לו בית-ספר עמלני סוואֶטי [=סובייטי] ושפת הלימוד בו – עברית... עקשנותו הבלתי נרתעת של ש"ז פוגצ'וב עמדה לו לבית-ספר עברי זה... שנות 1918–1921, הקומוניזם הצבאי בעיצומו, ובדירת פוגצ'וב [...] בחדרים הבלתי-מוסקים קיננה חמימות עברית. הדי יריות פולחים לא פעם את שעות בין-השמשות של החורף המוסקבאי – ומהדירה של פוגצ'וב עולים קולותיהם העבריים של תלמידיו וחניכיו. ובוקעים צלילי שירי עבודה ארצישראליים המתערבבים בניגוני חב"ד, שלימדם פוגצ'וב לילדי ישראל במוסקוה. יהדות חב"דית, ציונות עובדת ותרבות עברית ואנושית התמזגו בו בש"ז פוגצ'וב – המחנך העברי המתקדם.[24]

בית הספר זכה לתמיכה מצד לא-יהודים בצמרת מערכת החינוך הסובייטית,[25] אך כנגד זאת ספג יחס עוין מצד אנשי היֶיבסֶקציה (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, הבּוּנְדיסטים לשעבר) היידישיסטים, שיצאו נגד השפה העברית והלאומיות היהודית (ובפרט הציונות) וגרסו כי בית ספר יהודי צריך להתנהל בשפתם של המוני העם – יידיש. בקיץ 1919 הגיש פוגצ'וב תוכנית להעביר את תלמידיו למשך הקיץ למָלָחובקה, כפר סמוך למוסקבה, במטרה להרגילם לחיי קומונה ועבודה. התוכנית כמעט יצאה לפועל, אולם אז התעורר זעמו של שמעון (סֶמיון) דימנשטיין, הקומיסר לענייני יהודים, והוא שכנע את רשויות החינוך להתנות את המעבר לקומונה בוויתור על השפה העברית; פנייתו של פוגצ'וב לקומיסר החינוך לוּנָצַ'רסקי (אנ') לא הועילה והתוכנית בוטלה.[26] פוגצ'וב הצליח לקיים את בית הספר במשך יותר משנתיים – זמן רב יותר מבתי ספר עבריים אחרים בברית המועצות. אולם הניסיונות לחתור תחתיו הלכו וגברו, עד שלבסוף, ב-1920, הצליחה היבסקציה להפוך את בית הספר לבית ספר יידי, ופוגצ'וב לא היה מעוניין להמשיך לנהלו. השלטונות הוציאו מידיו את הדירה המפוארת, ותחת זאת נתנו למשפחה דירה קטנה באותו בניין, בקומה הראשונה ממול. פוגצ'וב עבר ללמד בבית ספר רוסי, וילדיו התפזרו בבתי ספר רוסיים.[27] עם זאת, גם לאחר סגירת בית הספר הוסיף פוגצ'וב לחנך את תלמידיו: הוא ייסד חוג מחתרתי-למחצה, שבו התחנכו בני הנוער "לידיעת הספרות העברית, להבנת בעיות הציונות, להבנת נתיבות העם היהודי בתוך הדרכים הסבוכות של עולם גדול ומסוער".[28]

באפריל 1920 התכנסה בדירתו הקטנה של פוגצ'וב הוועידה הציונית הארצית (הבלתי-לגאלית). בעקבות הכינוס נעצר פוגצ'וב על ידי הצ'קה (אנ') (המשטרה החשאית הסובייטית) ביחד עם יתר מאה ושבעים משתתפי הוועידה, שחלקם הובאו ללוּבּיַאנקַה וחלקם למבצר בּוּטירקָה, ולאחר תקופת מאסר קצרה, שוחררו בעזרתו של הג'וינט.[29] ימים ספורים לאחר שחרורו גלה עם משפחתו ממוסקבה וברית המועצות ונסע מערבה בכוונה להגיע לארץ ישראל. המשפחה יצאה מרוסיה ברכוש דל, ובדרך סרה לוורשה, שם מצאה מגורים בדירת-מרתף ונותרה בעיר כשנה. משם נסעו לברלין בירת גרמניה, שם נתמנה פוגצ'וב – אז עסקן חינוך ותרבות ידוע – למנהלהּ של הלשכה המרכזית של הסתדרות "תרבות" העולמית, שנוסדה אז בעיר.[30] בברלין התגורר כשנתיים, עד 1924.

בארץ ישראל: "כפר ילדים"

עריכה
 
פוגצ'וב יושב בין קבוצת תלמידות (כנראה בוגרות) ואנשי צוות: המורה לציור אריה אלואיל (מימין), צבי זהר (לצידו) ומנהל המשק והמדריך החקלאי דב יפה (משמאל)

בראשית שנת תרפ"ה (סתיו 1924) עלה לארץ ישראל עם משפחתו. בארץ עִברת את שמו ל"עמיאב". לאחר הגיעו לארץ התוודע לקיומו של מוסד חינוכי ליתומים בבלפוריה העליונה שבעמק יזרעאל, ובסוף שנת 1924 התמנה למנהלו. לאחר הפרעות במלחמת האזרחים ברוסיה אסף ישראל בלקינד ילדים פליטים מבתי היתומים באוקראינה והביאם לבסוף, באביב תרפ"ד (1924), לשטח בלפוריה העליונה שלרגלי גבעת המורה (לימים חלק מעפולה), שאותו עזבה זמן קצר קודם לכן קבוצת בלפוריה, שעברה לשטח חדש לא הרחק משם. באתר נותרו רק צריפים אחדים ובית אבן אחד, שלא הספיקו עבור הנערים, שמנו יותר ממאה, ובמשך שמונה חודשים הם התגוררו באוהלים. שנה וחצי לאחר העלייה על הקרקע פרשו ציוני דרום אפריקה את חסותם על הכפר, ותמיכתם הכספית אפשרה לבנות עבור הנערים מוסד שניתן לחיות בו ברווחה יחסית.

פוגצ'וב, שהיה למנהל המוסד, הביא עִמו את רעיון כפר הילדים המיוסד על שיטת החינוך העמלני מתוך הנהלה עצמית של התלמידים. הוא נתן למוסד את השם "כפר ילדים", וארגן את החיים בו במתכונת של חברת ילדים. לדברי חוקר החינוך שבח אדן, פוגצ'וב, שדגל בשיטות חינוך ליברליות למדי בשעתו, מצא בכפר "מדריכים הנוקטים משטר נוקשה וילדים חשדנים. תכניתו החינוכית לא קנתה את לב כל המדריכים. היו בהם לעיתים מעטים ולעיתים רבים - שהסתייגו מדרכו ואף סלדו ממנה. יחס זה כבל את ידיו, שלל כל אפשרות של שיתוף מלא מצד חבר העובדים, וגרם בסופו של דבר לכישלונו הגמור של הניסיון".[31]

דרכו החינוכית של פוגצ'וב בכפר התבססה על ארבעה יסודות: עבודה, השכלה הנרכשת בשיטת העבודה העצמית, מסורת, ואוטונומיה. הוא לא האמין כי החניכים בכפר ידרשו מיוזמתם חוקה דמוקרטית, ולכן ויתר על השימוש באנרכיה כאמצעי חינוכי לרה-אורגניזציה של המוסד (אמצעי שנקט שאצקי), ותחת זאת הציג בפניהם הצעת חוקה, שזכתה להסכמתם. בחוקה הוגדרה מטרת ההתארגנות: להגדיל את רכושו של כפר הילדים באמצעות עבודה אינטנסיבית הנעשית מתוך הבנה והכרה של כל ענפי המשק. עם זאת, המטרה לא הייתה תועלת חומרית פשוטה, כי אם בניינה של חברת העבודה העברית בארץ. לדברי אדן, "העבודה לא הייתה רק אמצעי חינוכי. לעבודת הילדים היה ערך כלכלי רב. עובדה זו הגבירה את בטחונם העצמי של החניכים, אך גם העמידה בצל את יתר שטחי החיים".[31] לאחר שנה וחצי כתב פוגצ'וב כי "יש כאן אפוא, בכפר ילדים שני עמים וקונפליקט מתמיד בין שני אלה: ... בין הדעה, שהכל משועבד לחינוך האישיות, ובין הדעה, שהכל משועבד למשק".[32] ביחס להשכלה, חוקת הכפר קבעה כי "כל אזרח מחויב לרכוש לו את ההשכלה היסודית, הנחוצה לבניין החיים התרבותיים. אזרחי הכפר חייבים ללמוד את החומר הלימודי הקשור בענפי המשק".[32] הלימודים לא נחשבו כבעלי ערך כשלעצמם, אלא כאמצעי המשרת את המשק. לצד זאת, טופח בכפר הביטוי העצמי האמנותי, באמצעות בימוי, ריקוד וכדומה. פוגצ'וב הטביע חותם מסורתי בחיי הכפר: הוא הקפיד על שמירת מצוות, קירב את החניכים לבית הכנסת שהוקם בכפר ולתפילה, והעניק צביון לאומי מסורתי לחגים ולהווי הכללי. פוגצ'וב גרס כי תפקידה העיקרי של האוטונומיה הוא "לעשות את הילד אחראי לפני מצפונו הוא".[33] כפר הילדים נוהל באמצעות אספה כללית, שהתכנסה אחת לחודש ובה ניתנו דו"חות הוועדות השונות, וועד פועל שנבחר מתוכה, אשר פיקח על יחסי החברה, על מילוי חובות החניכים ועל פעולות הוועדות.[34]

המפעל החינוכי זכה לפרסום רב ולביקורים של פדגוגים רבים. אולם משהפסיק ועד העזרה מדרום אפריקה את הסיוע למוסד, הוא עמד בפני סגירה. מספר החניכיו הוקטן בחצי, ל-60, והוא קיבל ילדים מהארץ, ששילמו שכר לימוד ודמי מחיה. בד בבד התערערו היחסים בתוך המוסד: המדריכים קבלו על סילוף עובדות בדו"חות החניכים, ואלה באו בטענות על פגיעה באוטונומיה שלהם מצד המדריכים. עם החרפת הסכסוך בין חברי הסגל, ועדת בירור מטעם ההסתדרות מינתה למוסד הנהלה משותפת של שלושה, ששני החברים האחרים בה היו ממתנגדי פוגצ'וב. פוגצ'וב, שלא הסכים לסידור החדש, התפטר,[35] ויחד איתו פרשו חלק מהעובדים. כך, לאחר קרוב לשבע שנים, הפסיק כפר ילדים לפעול במתכונת של חברת ילדים.[34][36] עם סיום עבודתו שם פרסם ספרון על "תולדות המפעל החנוכי: כפר ילדים (למשפט הקהל)".

אחריתו ומשפחתו

עריכה

לאחר שעזב את כפר ילדים, ב-1931, עבר פוגצ'וב עם משפחתו לתל אביב, שם התגוררה המשפחה בדירה שכורה ברחוב המגיד. הוא שכר שני בתים ברמת גן, אסף אנשי צוות (בהם כמה שבאו איתו מכפר ילדים) ופתח "כפר ילדים" ברוח דומה. במוסד פרטי זה ברמת גן התחנכו כ-35 ילדים, בהם ילדים מתל אביב שהוריהם לא יכלו לחנכם בעצמם, תלמידים מהסביבה (אשר לנו בבתי הוריהם) וכן יתומים.[37] בין התלמידים היו יצחק ישר (לימים אדריכל) ובתו של אביגדור המאירי אסתר (אסתי).[3] בנו של פוגצ'וב, המוזיקאי עמנואל עמירן, הורה מוזיקה בשני כפרי הילדים שניהל.

כעבור כשנתיים, בשנת 1933, לקה פוגצ'וב בגידול מוחי ונאלץ להפסיק את פעילותו החינוכית והציבורית; את ניהול המוסד מסר לאחד המורים. בסוף אותה שנה נסע לעבור ניתוח בבית החולים של רובע לַיינץ בווינה (גר') (כיום רובע היצינג), אך נפטר שם בטרם נותח, בינואר 1934, כשלצידו בתו הבכורה בת-עמי. בן 55 במותו, נקבר בבית הקברות היהודי בעיר. במשך שנים ביקשו בני משפחתו, ידידיו וחניכיו להעלותו לקבורה בארץ. לבסוף, בראשית שנת 1950, בהשתדלותם של שליח הסוכנות היהודית בווינה אשר בבלי ואשתו צופיה בבלי,[38] נמצאו שרידיו בבית הקברות, הועלו לישראל ונטמנו בבית העלמין המשותף של קיבוץ ומושב מרחביה, ליד השטח שבו פעל כפר ילדים.[39]

ארכיונו – ובו יומנים והתכתבויות מעבודתו כמחנך עברי במוסקבה, ורשה ותרבות, וברלין (1909–1924), וכן עבודתו בבתי ספר עבריים בוורשה, במוסקבה, בתרבות בברלין, ייסוד וניהול כפר הילדים שעל גבעת המורה, כפר הילדים ברמת גן, פעילות ציבורית חינוכית (1909–1933) – שמור בארכיון לחינוך יהודי שבבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב.[40]

פוגצ'וב הותיר את אשתו וארבעת ילדיו. בתו בת-עמי אלישיב (1906–1974) הייתה שחקנית "הבימה" (אשתו הראשונה של השחקן שמעון פינקל).[41] בנו עמנואל עמירן (1909–1993) היה מלחין קלאסי ופופולרי, מאבות הזמר העברי, ומחנך מוזיקלי, שכיהן מ-1949 כמפקח הראשון על החינוך המוזיקלי במשרד החינוך. מתתיהו עמירן (1910–1983) היה עובד משרד הביטחון.[42] ובנו הצעיר אביגדור פוגצ'וב (1913–1996) המשיך אף הוא את דרכו של אביו, כיהן כמנהל המחלקה לנוער וספורט של עיריית תל אביב בשנות ה-60 וה-70[43] והיה ממייסדי המדרשה למדריכי נוער של עיריית תל אביב.

אלמנתו של פוגצ'וב, סוניה, שבחייו לא עסקה במקצועה אלא עבדה לצידו כמנהלת המשק במוסדות החינוך שניהל, עבדה לאחר פטירתו לצד אחיה, שהיה רופא שיניים ברחוב שינקין בתל אביב. נפטרה בשנת 1973, במחצית השנייה של שנות התשעים לחייה. בן אחיה היה הצייר משה מָטוּס (מטוסובסקי) (1908–1958).

כתביו

עריכה
  • וואָס איז אזוינס דער חדר מתוקן?, ורשה: די יודישע ערציהונג[44] (דפוס סטאראוואלסקי), תרס"ח. (ביידיש)
  • פארוואס דארפען מיר א העברעאישע שול, ורשה: תרבות בפולניה, תרפ"ב 1922. (ספרון) (יידיש: 'לשם מה זקוקים אנו לבית ספר עברי')
  • המורה – בונה התרבות: הרצאה שנקראה בועידה המכוננת להסתדרות תרבות עולמית בחדש אייר תרפ"ג בברלין: מכתב אל המורים, מאת הלשכה המרכזית של הסתדרות תרבות העולמית, ברלין: הלשכה המרכזית של תרבות העולמית, תרפ"ג. (ספרון)
  • כפר ילדים בעמק יזרעאל: חוברת לנער ולעם, תל אביב: .דפוס אמנות ארץ ישראל, תרצ"א 1930
  • תולדות המפעל החנוכי: כפר ילדים (למשפט הקהל), תל אביב: (דפוס הארץ), תרצ"א. (ספרון)
  • כפר ילדים רמת גן שע"י תל אביב; בהנהלת ש"ז עמיאב (פוגצ’וב); שנה ראשונה; סקירה על החיים בכפר ילדים, תל אביב: (דפוס הארץ), 1932. (ספרון)

גלריית תמונות

עריכה
  •  
    ש"ז פוגצ'וב ליד הכניסה לבית הכנסת בכפר ילדים
  •  
    פוגצ'וב יושב בין קבוצת תלמידים ואנשי צוות: המורה לציור אריה אלואיל (מימין), צבי זהר (לצידו) ומנהל המשק והמדריך החקלאי דב יפה (משמאל)
  •  
    סוניה פוגצ'וב עם ילדיה, בסביבות 1920; משמאל, בכיוון השעון: מתתיהו (עמירן), עמנואל (עמירן), בת-עמי (אלישיב) ואביגדור (פוגצ'וב)
  •  
    העברת ארונו של פוגצ'וב לישראל, וינה, סוף 1949 (ראשון משמאל: אשר בבלי, נציג הסוכנות היהודית בווינה)
  •  
    המצבה שעל קברו של שניאור זלמן פוגצ'וב במרחביה

מקורות

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שניאור זלמן פוגצ'וב

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ נכתב גם: פוגצוב, פוגאצ'וב, פוגטשוב, פוגאטשוב.
  2. ^ על פי חלק מהמקורות, שנת לידתו היא 1878 (יזהר בן-נחום, שומרים חזק!: תנועת הנוער השומר הצעיר בארץ ישראל 1929–1939, גבעת חביבה: יד יערי, תשס"ה 2005, עמ' 318; להעלאת עצמותיו של ש. ז. פוגצ'וב (עמיאב), דבר, 7 במרץ 1950; עמירן, ראיון), ועל פי אחרים, נולד ב-1879 (הכיתוב שעל גבי מצבתו; חניכי כפר ילדים ומדריכיהם מברכים את מנהל הכפר ה' ש. ז. פוגצ'וב ליובל ה-50 שלו, דבר, 8 בינואר 1929). ייתכן כי הדבר נובע מהפערים בין הלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני; כך או כך, מדובר בשנת תרל"ט.
  3. ^ 1 2 עמירן, ראיון.
  4. ^ 1 2 דוד תדהר (עורך), "שניאור זלמן פוגצ'וב (עמיאב)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3787; אליעזר ארז, 'בת-עמי', במה 9-10 (1961), 85; נילי אריה-ספיר, "עיצובם של תרבות וחינוך עירוניים: סיפורי טקסים וחגיגות בתל-אביב בשנותיה הראשונות", דור לדור כו (תשס"ו 2006), 198; חוה ורבה, 'יצחק אלתרמן', בתוך: דוד לוין (עורך), על הראשונים: לכבוד י"ב אישים-מחנכים, תל אביב: מרכז הסתדרות המורים, תשי"ט, עמ' 35.
  5. ^ אברהם ארסט, בתוך עמי, בתוך עירי: רשימות, זכרונות, מאמרים הביא לבית הדפוס שלמה אבן-שושן, ירושלים: הועדה הציבורית להוצאת ספר, תש"ל (להלן: ארסט, בתוך עמי, בתוך עירי), עמ' 18.
  6. ^ 1 2 שלמה הרמתי, השוחים נגד הזרם: שבעה מחדשים בחינוך העברי (1892–1954) שחידושיהם היעילים נדחו ונשכחו, תל אביב: י. גולן, תשס"ח 2008, עמ' 124.
  7. ^ ראובן פורת, החינוך בקבוצות ובקיבוצים מהעליה השנייה עד העליה הרביעית: היבט היסטורי חברתי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ('סדרת עבודות עיון ומחקר של חברי קיבוץ'), תשל"ז 1977, עמ' 101.
  8. ^ בחדר המתקן "התחיה" של ח. א. קפלן ושׁ. ז. פוגצוב, הצפירה, 22 באוגוסט 1905.
  9. ^ ראו: וורשה: אספת "חובבי שפת עבר", הצפירה, טור 2, 24 במרץ 1912; וורשה: האספה הכללית של חובבי שפ"ע, הצפירה, טור 2, 11 במאי 1914.
  10. ^ בין היתר הודגש שם כי בחדר המתוקן אין המורים הולכים לאסוף את התלמידים מבתי ההורים, אלא תפקידם של ההורים הוא להביא את ילדיהם לבית הספר (עמירן, ראיון).
  11. ^ משה אביגל, הקדמה לספרו של בנימין כספי, במדבר: חזיון קדומים מימי ראשית עם ישראל, תל אביב: נ' טברסקי, תש"ז, עמ' 12 (מובא גם בערך בנימין כספי, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה").
  12. ^ ראו גם: ש. ש. [שכנא שטיין], עברית בעברית, בתוך: יהודה דוד אייזענשטיין (עורך), אוצר ישראל, כרך ז, ניו יורק: י"ד אייזענשטיין, 1912, עמ' 320 טור 2, באתר היברובוקס.
  13. ^ אין חדר מתוקן פון ש. ז. פוגטשוב, היינט, 27 באוגוסט 1909; בבית הספר העברי של ש. ז. פּוּגצוֹב, היינט, 3 באוקטובר 1909; בבית הספר בעל חמש מחלקות של ש. ז. פוגטשוב, הצפירה, 22 באוגוסט 1913; וורשה: בבתי הספר, הצפירה, טור 3, 24 ביוני 1913.
  14. ^ וורשה: בבתי-הספר, הצפירה, טור 2, 19 ביוני 1914.
  15. ^ ראו לדוגמה: וורשה: מקראות פופולריות בשאלת החנוך, הצפירה, טור 2, 28 באפריל 1914.
  16. ^ לדברי בנו המוזיקאי עמנואל עמירן, "הניגון החסידי לא זו בלבד ששגור היה על פיו ומנשמתו יצא, אלא שזמרתו לפני התיבה כל-כך מפורסמת היתה, עד כי רבים היו מוותרים על בית-הכנסת הגדול של מוסקבה בימים שנשא תפילתו בבית-הכנסת הקטן שבפרבר העיר. כאשר כתב יואל אנגל את המוזיקה ל"הדיבוק" – ישב ורשם מנגינות חסידיות מפי שניאור זלמן פוגצ'וב" (אהרון דולב, האקלים של השיר הישראלי: התנ"ך ונוף הארץ – הם הרקע האמתי לזמרת הארץ – אומר המלחין עמירן, מעריב, טור 1, 27 במרץ 1964).
  17. ^ מועצת המורים העבריים, הצפירה, 26 באפריל 1914.
  18. ^ ש. ז. פוגצוב, דבר, 23 בינואר 1934.
  19. ^ זיכרונותיו של העיתונאי והעסקן זליג טיגל (טיגעל), מובא אצל: יאָנאַס טורקאָוו, 'יאַנוש קאָרטשאַק – דער הייליקער קינדער-דערציער', בתוך: יעקב פּאַט, מלך ראַוויטש, זיינוול דיאַמאַנט (רעדאקציע־קאלעגיע), אלמאנאך יידיש, ניו יורק: אלוועלטלעכער יידישער קולטור קאנגרעס, תשכ"ב 1961, עמ' 81; נדפס שוב בתוך: מלך ראוויטש (רעדאקטאר), דאס אמאליקע יידישע ווארשע: ביז דער שוועל פון דריטן חורבן 1914-1939, מונטריאול: פארבאנד פון ווארשעווער יידן אין מאנטרעאל, תשכ"ו 1966, עמ' 332, בארכיון האינטרנט; גדליה אלקושי, יאנוש קורצ'אק בעברית: ביבליאוגראפיה מוערת בצירוף מבוא, לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון, תשל"ב, עמ' 73.
  20. ^ על שאצקי ובית ספרו כתב פוגצ'וב כעבור שנים ספורות במאמרו: 'התחנה הנסיונית הראשונה להשכלת העם', עתידנו (ירחון לתרבות ולחינוך) 1, 64.
  21. ^ משה אביגל, לבטים, תל אביב: תרבות וחינוך ('אורים: מדור לספרים פדגוגיים'), תשכ"ו, עמ' 74.
  22. ^ נכתב גם: הקוסמודימיאנית, קוזמודמיאנובסקי; ברוסית: козьмодемьяновский переулок.
  23. ^ דוד תדהר (עורך), "שניאור זלמן פוגצ'וב (עמיאב)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3788.
  24. ^ 1 2 אברהם ארסט, המחנך והמדריך (25 שנים לפטירתו של ש"ז פוגצ'וב), דבר, 23 בינואר 1959.
  25. ^ 1 2 ארסט, בתוך עמי, בתוך עירי, עמ' 432.
  26. ^ ארסט, בתוך עמי, בתוך עירי, עמ' 19; יהושע א' גלבוע, לשון עומדת על נפשה: תרבות עברית בברית המועצות, תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ז 1977, עמ' 119.
  27. ^ על פי ארסט, בית הספר נסגר מאוחר יותר – בשנת 1921, בתום שלוש שנות פעילות (ארסט, בתוך עמי, בתוך עירי, עמ' 18, 24).
  28. ^ ארסט, בתוך עמי, בתוך עירי, עמ' 24.
  29. ^ על הפרשה (וכן תצלום קבוצתי של משתתפי הכינוס) ראו אצל אריה צנציפר, עשר שנות רדיפות: מגלת הגזרות על התנועה הציונית ברוסיה הסובייטית, תל אביב: הועדה ההיסטורית של ברית קבוץ גלֻיות (דפוס אחדות), תר"ץ 1930, עמ' 59 ואילך.
  30. ^ וראו הרצאתו "המורה – בונה התרבות", על האופן שבו יש להקים הסתדרות מורים עברית, שנישאה בוועידה המכוננת להסתדרות תרבות עולמית בחודש אייר תרפ"ג וראתה אור בדפוס.
  31. ^ 1 2 "כפר הילדים בגבעת המורה (עפולה)", בתוך: שבח אדן, 'חברות הילדים הראשונות בארץ ישראל ומקורות יניקתן', דור לדור טז (תש"ס), 13 (המאמר, באתר "דעת").
  32. ^ 1 2 מובא אצל אדן, שם, שם.
  33. ^ מובא אצל אדן, שם, 14.
  34. ^ 1 2 אדן, שם, 14.
  35. ^ ראו גם: ש"ז עמיאב (פוגצ'וב), מכתבים למערכת: לפי שעה, דבר, טורים 1–2, 6 ביולי 1931.
  36. ^ ראו גם: יפה וולפמן, '"כפר ילדים" בגבעת המורה – תורת חינוך שיצאה מציון', דור לדור: קבצים לחקר תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות 39 (2011), 203–217.
  37. ^ לתיאור מפורט של כפר הילדים ברמת גן ראו: הרצל חיותמן, רמת-גן: כפר ילדים, דואר היום, 29 בנובמבר 1931; וכן כפר ילדים רמת גן שע"י תל אביב; בהנהלת ש"ז עמיאב (פוגצ’וב); שנה ראשונה; סקירה על החיים בכפר ילדים, תל אביב 1932.
  38. ^ דוד תדהר (עורך), "ד"ר אשר בבלי (ברנשטיין)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1512.
  39. ^ להעלאת עצמותיו של ש. ז. פוגצ'וב (עמיאב), דבר, 7 במרץ 1950.
  40. ^ פוגצ'וב שניאור זלמן (396-א; 89-את), בארכיון לחינוך יהודי, אתר בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב.
  41. ^ בתי עמי אלישיב, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב; בת-עמי אלישיב-פינקל (1906 - 1986) באתר הבימה.
  42. ^ מתתיהו עמירן באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  43. ^ דנקה הרניש, הפתעות בתערוכת נוער יוצר ביפו, דבר, 2 במאי 1971.
  44. ^ על פי: השילוח כ (1909), 305.


.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שניאור_זלמן_פוגצ%27וב&oldid=40134977"