אגודת חובבי שפת עבר

ראשיתה של האגודה נעוצה עוד בשנות השמונים של המאה ה-19, עת שימשה כאחת הוועדות התרבותיות של "חברת מפיצי השכלה" אשר פעלה ברוסיה. וועדה זו היא שהוציאה בזמנו את כתבי יל"ג, פרץ סמולנסקין ואחרים.^[1]

בשנת 1907 אישרה הממשלה הרוסית את הקמת האגודה העצמאית "אגודת חובבי שפת עבר" שמרכזה הוא בפטרבורג, עם רישיון להקמת סניפים נוספים ברחבי האימפריה הרוסית. האגודה החלה לפעול רשמית בשנת 1908. ליו"ר האגודה נבחר הברון דוד גינצבורג, ולסגנו: ד"ר יהודה לייב כצנלסון (בוקי בן יוגלי). על החברים המייסדים נמנו שמעון דובנוב, זלמן אפשטיין, אברהם אידלסון ואחרים.^[2] במנשר שפורסם בעיתוני התקופה פרשו המייסדים את משנתם: "... לחזק ולשכלל את דעת שפת עבר בתוך דור יבוא, לבל יברח מבית ישראל המפתח היותר נאמן לכל אוצר סגולותיו..."^[3]

עד מהרה קמו לאגודה כ-60 סניפים בערים השונות ברחבי רוסיה, כאשר מתקיימים בהם שיעורי ערב, גני ילדים, בתי ספר לבנים ולבנות, ספריות ועוד. מכשול רציני שהתעורר בשנה הראשונה: איסור של ניהול האסיפות בשפה העברית, נפתר גם הוא בהשתדלותו של הברון גינצבורג ובינואר 1909 התקבל האישור לניהול האסיפות הרבות בשפה העברית – דבר שהקל מאוד על פעילות האגודה. על הסניפים הפעילים ביותר נמנו סניפי ורשה, אודיסה (בין חברי הוועד באודיסה היו: חיים נחמן ביאליק, מנחם אוסישקין ויוסף קלוזנר), לודז', ביאליסטוק ועוד. הסניף במוסקבה, בו היו פעילים שושנה פרסיץ ואביה, הלל זלטופולסקי, היה פעיל מאוד במהלך מלחמת העולם הראשונה בהקמת בית ספר וגן ילדים עבור פליטי המלחמה במוסקבה, וכן בהקמה וסיוע לבתי ספר בערים שונות, בהם חויניקי, ניז'ני נובגורוד, בוגורודסק, וביליץ פלך אוריל^[4]. פעיל נוסף באחד מסניפי הוועד היה אהרן ליטאי רבינוביץ.

האגודה שמה לה למטרה לפעול למען ייסוד חדרים מתוקנים, הקמת ספריות, בתי ספר, שיעורים לעברית וטיפוח הוראת העברית בבתי הספר הקיימים, הדתיים והחילוניים. עקב תנאי הדיכוי באימפריה הרוסית תחת שלטון הצאר יכולה הייתה האגודה להגשים רק חלק מפעולותיה. עם כל זאת היא צברה לעצמה מוניטין בהיותה אגודה עברית לאומית, ציונית למעשה, שהייתה ליגלית, ואסיפותיה פטורות היו מביקורת המשטרה, מאחר שפעלה מלכתחילה ברישיון.

פעילות תרבותית ענפה התנהלה בסניפים. בעיון בפרויקט בן-יהודה נמצאים מספר לא מעט של נאומים שנישאו באסיפות של האגודה, או שעסקו בה. ביאליק הרבה להרצות בסניף אודסה, למשל, על נושאים שונים. בטבת תרע"ג (1913), עם מלאת 20 שנה למותו של יל"ג, דיבר ביאליק עליו באספת חובבי שפת עבר.^[5] שנה לאחר מכן הוא דיבר על המשוררים טשרניחובסקי, יעקב כהן וזלמן שניאור באספת "חובבי שפת עבר" באודסה, מרחשון תרע"ד.^[6] בשנת 1917 הוא הספיד באספה דומה את הסופרים שנפטרו בשלוש השנים שקדמו^[7]. לעומת זאת, יוסף חיים ברנר התעמת עם האגודה ואף הכפיש אותה באחת מכתבותיו.^[8]

ב-1917 אחרי מהפכת פברואר הרחיבה האגודה את מסגרתה והסבה את שמה ל"תרבות".

• חברת מרבי השכלה
• תרבות (רשת חינוך)

• האנציקלופדיה העברית, ספריית פועלים, 1988

• אברהם לוינסון, התנועה העברית בגולה, ורשה, תרצ"ה

• האוניברסיטה הפתוחה, פרקים בתולדות הלשון העברית, תל אביב, 1994

• חובבי שפת עבר, תקנות, סנט פטרבורג, 1909

• חובבי שפת עבר, דרכנו; קבץ לענייני התרבות והחינוך, אודסה, תרע"ז

• מידע על חובבי שפת עבר בקטלוג הספרייה הלאומית
• תמונה של אגודת חובבי שפת עבר במלאווה, פולין, לפני מלחמת העולם הראשונה
• י.ל. כהנוביץ, הרהורים, ('אגודת חובבי שפת עבר'), הזמן, 26 בפברואר 1908
• פתיחת סניפים לאגודת חובבי שפת עבר בערי המדינה, הזמן, 12 במרץ 1908 (עיתונות יהודית היסטורית)
• פעילות בורשה: "וורשה", הצפירה, 6 בדצמבר 1912 (עיתונות יהודית היסטורית)
• הוועד של חובבי שפת עבר, "קול קורא", הצפירה, 9 בנובמבר 1916 (עיתונות יהודית היסטורית)