בית הספר העמלני

בוועידת בתי הספר הממלכתית שיזם משרד הפנים הגרמני ב-1920 ובכינוסים רבים אחרים של החינוך הפרוגרסיבי בגרמניה נדון הרעיון בדבר ייסוד בית ספר חדש, השונה באופן מהותי מבתי הספר המכינים (Buch- und Paukschule) – "בתי חרושת לציונים", שבהם נלמד חומר הלימוד בצורה אינטנסיבית ומואצת, על מנת להכין את התלמידים לכניסה לאוניברסיטה, שהיו בתי הספר הטיפוסיים במערכת החינוך בגרמניה בתקופה הווילהלמינית (אנ'). הפדגוגיה העמלנית (גר') נתפסה כדרך האלטרנטיבית שעשויה להמיר את דגם בית הספר הסמכותני של המאה ה-19.

פדגוגים שונים שנמנו עם התנועה הפרוגרסיבית בחינוך תמכו ברעיונות שונים הנכללים במושג בית הספר העמלני. המחנך הוגו גאודיג (גר') הציע "עבודה בית-ספרית ברוח חופשית" (freie geistige Schularbeit), שפירושה חינוך הנשען על דיון כיתתי חופשי שיפתח תלמידים בעלי ביטחון עצמי. המחנך פאול אסטרייך (אנ'), ראש איגוד הרפורמטורים הבית-ספריים הבלתי-מתפשרים (Bund entschiedener Schulreformer), צידד ברעיון בית הספר היצרני (גר'), שבבסיסו הקניית כישורים ומוכוונות ליצרנות. גאורג קרשנשטיינר גרס כי יש להעמיד במרכז החינוך את העמל והמלאכה. אוטו גלֶקֶל (אנ'), שר החינוך הראשון של הרפובליקה האוסטרית הראשונה (1919–1920) ונשיא מועצת החינוך העירונית של הבירה וינה (1922–1934), פעל ליישום רעיון בית הספר העמלני במדינתו.^[1]

עקרונות הגישה תובעים את פעילותו העצמאית של התלמיד, ומדגישים את הצורך בשילוב בין מאמץ שכלי לגופני. כמו גם נשענים על דפוסים של תהליכים חברתיים, ובאמצעותה ניתן לעורר את התלמיד לצורכי החברה. העקרונות הללו מתחברים לעקרונות הציונות העוסקים בשיבה למולדת היסטורית ועיבוד אדמתה, ההתחדשות, לפי הציונות, נובעת מתוך העבודה.

בעקבות התפתחות הפדגוגיה המודרנית, ביקשו חלק מהמורים העבריים לשנות את דרכי החינוך וההוראה, מתוך התאמה לצרכים החדשים של גידול דור המכבד ואוהב את העבודה, ושואף לחיי יצירה מוסריים בארץ ישראל.

לצד הגישה בה העמלנות היא אידיאל לאומי, תפיסת החינוך הושפעה גם מהחינוך הפרוגרסיבי ככלי לביטויו.

בשנים תרע"ה - תרע"ו ניסה המורה דוד אידלסון ליישם את הגישה העמלנית בבית הספר במושבה הר-טוב. לפי גישתו, שרכש בהשתלמותו בגרמניה, יש ללמוד בבית ספר את דרישות החיים. הוא ייחס חשיבות לתמריץ המגיע מהילד ותיאר את תפקידו של בית הספר כאמצעי שמוביל אותו הלאה.

על פי ניס��ונו במושבה ביקש לשנות את שיטת החינוך בארץ, ואת עיקרי דבריו העביר בהרצאה באספה הכללית של מורי ארץ ישראל שנערכה ביפו. בהרצאה שטח 27 עקרונות מרכזיים, בהם שינוי מרכז הכובד מן המורה אל התלמיד, שימת דגש על היחסים בין התלמידים עצמם, תוך הענקת האפשרות לילדים לניהול עצמי. את בית הספר חילק לשלוש דרגות לימוד.

• הראשונה - שלוש שנות הלימוד הראשונות, בהן הילד לומד לפתח את חושיו, את הרגלי הסדר והנקיון שלו ואת אחריותו לעבודתו, זאת על ידי משחקים, טיולים ועבודה שנעשים בתנאי למידה מהטבע.
• השנייה - שלוש שנות לימוד המשמשות להכנת עבודות בכתב או בעל-פה, ובמהלכן מתחילה חלוקה למקצועות לימוד
• השלישית - שנתיים אחרונות בהן מתורגלת עבודה מדעית עצמית לצד הצעת בעיות ופתרונן בכל המקצועות הנלמדים. כאשר בשנה האחרונה מתבצעת העבודה בכל המקצועות וכוללת סיכום של חומר הלימוד.

גן ילדים ובית ספר עמלני בתל אביב הוקם לאחר שהציג אידלסון את משנתו באספת המורים הארצית. אידלסון ויהודה רון-פולני פנו אל מנהל ועד החינוך בבקשה לאשר את הקמתו. בבקשתם מנו את המטרות שהם מבקשים ליישם בו: בהם, פיתוח הרמוני והדרגתי של יכולתיו הגופניות והרוחניות של הילד, על מנת להכשירו לחיי חברה הכוללים פעולה ועבודה בארץ ישראל, תוך מתן עצמאות לילד.

בית הספר חינך על פי שיטת העבודה העצמית, התלמיד הביע התעניינות בנושא, ותוך פעילות ביקורתית גיבש החלטה. וכן הוא התפתח באופן טבעי ביחס לסביבתו, תוך ביצוע מטלות והדגשת ערכו של האידיאל החברתי, אהבת האדם והשאיפה לצדק.

בית הספר נפתח, בהתאם לתקופה, כיוזמה פרטית. אל אידלסון ופולני הצטרפו פנינה ויחיאל הלפרין. בית הספר נפתח בחודש אלול תרפ"א, בגן היו 2 תלמידים ובבית הספר 9, אך בשל בעיות תקציביות הפך, לאחר שנתיים, לבית החינוך לילדי העובדים שהפך לספינת הדגל של זרם העובדים וגובשו בו אותם יסודות פדגוגיים שהונהגו בבית הספר העמלני.

בית הספר הריאלי בחיפה הוקם והיה בשנותיו הראשונות בית ספר עמלני. ד"ר ארתור בירם הוביל את העקרונות בהם הילדים עובדים פיזית ורוחנית. בית הספר הדגיש את העצמאות של התלמידים, שיתופם וטיפוח יכולתם בתהליך הלמידה. בירם חיבר בין רעיונותיו של גאורג קרשנשטיינר לצורך של היישוב היהודי בחזרה לאדמתו ולעמל, גם כחלק מחיבור יצרי אל האדמה ועזיבת הגלות שהרחיקה את העם ממנה. ובגישה הפרקטית, החברה בראשית דרכה נזדקקה לידיים עובדות, ובית הספר סייע להכשיר את התלמידים.

• גיאורג קֶרשנשטַינר, מהות בית הספר העמלני: עם חמישה לוחות וששה ציורים בגוף הספר; תרגמו מגרמנית: א[ריה] אילן וי[הודה] דבוסיס [=דביר], ירושלים: הסתדרות המורים העברים בא"י ('ספרית הד החנוך'), תרפ"ט.
• יהודה רון-פולני, הניסיון הראשון: בית הספר העמלני בתל אביב (תרפ"ב–תרפ"ג), תל אביב: אוצר המורה ('דור לדור'), תשכ"א.
• עקיבא ארנסט סימון, אהרון פריץ קליינברגר, עזריאל שוחט (עורכים), תולדות החינוך, כרך ד של אנציקלופדיה חינוכית, ירושלים: משרד החינוך והתרבות ומוסד ביאליק, תשכ"ד.
• יעקב בן-יהודה, "חינוך עמלני – תולדות הרעיון ומהותו", עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב – בית-הספר לחינוך – החוג למדעי החינוך, תשל"ז 1976.
• שמעון רשף, 'החינוך הפרוגרסיבי ותנועת העבודה בארץ ישראל: ממד עולם בתולדות הזרמים בחינוך', עיונים בחינוך 21 (תשל"ט), 5–24.
• שמעון רשף, זרם העובדים בחינוך: מקורותיה ותולדותיה של תנועה חינוכית בשנים תרפ"א–תרצ"ט, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב; הקיבוץ המאוחד, תש"ם.
• ראובן פורת, 'חינוך עמלני והחברה הקיבוצית', בסמינר (שנתון סמינר הקיבוצים) (תשל"ז), 70–82.
• מיקי קריץ, '’החינוך החדש’ באמריקה ובאירופה והשפעתו על החינוך בארץ', החינוך וסביבו (שנתון סמינר הקיבוצים) כג (תשס"א), 139–164.
• איב ביירך, 'המקורות הרעיוניים של "החינוך החדש" בארץ-ישראל בשנות העשרים', עיונים בחינוך 2, 5 (תשס"ג), 179–196.

• דוד שחר, "עמלנות" ו"עבודה עצמית" בחינוך העברי בארץ ישראל, בראשיתו – 1882–1918
• א. לונצ'רסקי (תרגום: י. ס.), בית הספר העמלני המאוחד, הפועל הצעיר, 13 באוגוסט 1920, המשך, 27 באוגוסט 1920
• אספת המורים, הפועל הצעיר, 10 בספטמבר 1920
• צבי זוהר, על החנוך החדש (ממסעותיו של מורה באשכנז): בית הספר העמלני, דבר, 2 בספטמבר 1927
• איטה פקטורית, חינוך ילדי העובדים: ו. העמל והלמודים, דבר, 17 במאי 1934