הפארק הלאומי ילוסטון

כ־96% משטח הפארק שוכן בוויומינג, 3% במונטנה ואחוז אחד באיידהו. אורך הפארק מצפון לדרום הוא 102 קילומטרים, ורוחבו עומד על 87 קילומטרים ממערב למזרח. שטחו של הפארק הוא 8,983 קילומטרים רבועים, והנהרות והאגמים מכסים 5% משטחו. הפארק שוכן על רמת ילוסטון בגובה ממוצע של 2,400 מטרים מעל פני הים. גבולות הרמה מותווים באופן כמעט בלעדי על ידי הרי הרוקי התיכונים, שגובהם נע בין 2,743 ל־3,352 מטרים. הנקודה הגבוהה ביותר בפארק היא פסגת הנשר (Eagle Peak) שגובהה 3,462 מטרים, והנמוכה ביותר היא לאורך ריז קריק (Reese Creek) בגובה 1,610 מטרים מעל פני הים.^[3] רכסי ההרים הסמוכים לפארק הם גאלאטין בצפון־מערב, ברטות' בצפון, רכס אבסארוקה במזרח, ורכס טיטון ורכס מדיסון בדרום־מערב ובמערב.

קו פרשת המים של אמריקה, המפריד בין אגני הניקוז של הנהרות הנשפכים לאוקיינוס השקט לאלו הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי, חוצה באלכסון את החלק הדרום־מערבי של הפארק. מוצאי הנהרות ילוסטון וסנייק סמוכים זה לזה, אבל מפני שהם נמצאים משני צדדיו של קו פרשת המים, זורמים מימיו של הסנייק אל האוקיינוס השקט, ואלה של הנהר ילוסטון אל מפרץ מקסיקו באוקיינוס האטלנטי. גוף המים הגדול ביותר הוא אגם ילוסטון ששטחו 35,220 הקטאר, ועומקו המרבי הוא 122 מטרים. האגם נמצא בגובה 2,357 מטרים מעל פני הים, והוא האגם הגבוה ביותר באמריקה הצפונית. בפארק שני קניונים גדולים שנהרותיהם חותכים בטוף הגעשי של מישור ילוסטון מזה 640,000 שנים. נהר לואיס זורם דרך קניון לואיס בדרום הפארק, ואילו נהר ילוסטון עיצב בזרימתו את הקניון הגדול של ילוסטון.

80% משטח הפארק מכוסה ביער, ורוב השטח הנותר הוא ערבת דשא.^[3] אחד היערות המאובנים הגדולים בעולם שוכן בפארק, ובו עצים שנקברו לפני זמן רב על ידי אפר וקרקע, והפכו מעץ לחומרים מינרליים.

האקלים בילוסטון הוא אקלים ממוזג יבשתי. בחודשי הקיץ (יוני עד ספטמבר) הטמפרטורה נעה בין 20 ל־25°C, ואילו בשעות הלילה הטמפרטורה עשויה להגיע עד לאפס מעלות צלזיוס באזורים הגבוהים. בשעות אחר הצהריים בקיץ מתחוללות סופות רעמים רבות. טווח הטמפרטורות באביב ובסתיו הוא בין אפס ל־20°C, כאשר בלילה הטמפרטורה יכולה לרדת עד כדי 20°C-‏. החורף בילוסטון קר מאוד, וטווח הטמפרטורות הוא בין מינוס עשרים ל־5°C-‏, ובשעות הלילה משך רוב החורף, הטמפרטורה כמעט תמיד מתחת למינוס עשרים מעלות צלזיוס.^[6] הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה במקום הייתה 37°C‏ (1936), ואילו הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה הייתה 54°C-‏ (1933).^[3]

כמות המשקעים בילוסטון נעה בין 380 מילימטרים במעיינות החמים במאמות', ל־2,000 מילימטרים בחלקים הדרום־מערביים של הפארק. כמות המשקעים בילוסטון מושפעת מערוץ הלחות שנוצר על ידי מישור הנהר סנייק במערב, כאשר הערוץ עצמו נוצר על ידי ילוסטון. שלג עשוי לרדת בכל אחד מחודשי השנה, והכמות הממוצעת היא 38 סנטימטרים באזור אגם ילוסטון, וכמעט כפול מכך באזורים הגבוהים.^[6]

בילוסטון כמעט ואין סופות טורנדו, אולם, ב־21 ביולי 1987 תועדה הסופה החזקה ביותר בוויומינג שפגעה גם בפארק. הטורנדו סווג ברמה F4 (רמה אחת מתחת לרמה הגבוהה ביותר), ומהירות הרוח נעה בין 207 ל־260 קמ"ש. הטורנדו הותיר אחריו נתיב הרס ברוחב 1.6 עד 3.2 קילומטרים ובאורך של 38 קילומטרים וגרם להרס של שטח המשתרע על־פני 60.7 קילומטרים רבועים.^[7]

הפארק הלאומי ילוסטון שוכן בקצה הצפון־מזרחי של מישור הנהר סנייק. הקצה המערבי של המישור, שצורתו דמוית פרסה ארוכה המתפתלת בין ההרים, נמצא באזור העיר בויסי שבאיידהו, כ־600 קילומטרים מערבית לילוסטון. מישור זה משרטט את מסלול תנועתו של הלוח הצפון־אמריקאי ב־17 מיליון השנים האחרונות מעל נקודה חמה קבועה במעטפת כדור הארץ. הנוף הנוכחי של פארק ילוסטון הוא התוצאה המאוחרת ביותר של פעילות נקודה חמה זו מתחת לקרום כדור הארץ.^[8]

קלדרת ילוסטון היא המערכת הגעשית הגדולה ביותר באמריקה הצפונית, והיא מכונה "סופר הר־געש" כיוון שנוצרה בהתפרצויות עזות במיוחד. הקלדרה נוצרה כתוצאה מהתפרצות־על שהתרחשה לפני כ־640,000 שנים, ואשר בה נפלטו כ־1,000 קילומטרים מעוקבים של אפר געשי, סלעים וחומרים פירוקלסטיים אחרים. עוצמת התפרצות זו, בעלת מדד התפרצות געשית 8, הייתה גבוהה פי 1,000 מזו של הר סנט הלנס בשנת 1980.‏^[9] ההתפרצות יצרה קלדרה שאורכה 85 קילומטרים, רוחבה 45 קילומטרים ועומקה כקילומטר, ואת "טוף ערוץ הלבה" (Lava Creek Tuff) – תצורה של טוף מרותך. בהתפרצות האלימה ביותר הידועה, שהתרחשה לפני כ־2.1 מיליון שנים, נפלטו 2,450 קילומטרים מעוקבים של טפרה, ולאחר מכן נוצרה התצורה הידועה בשם "טוף רכס הקלברי" (Huckleberry Ridge Tuff).‏^[10] בהתפרצות קטנה יותר, שהתרחשה לפני 1.2 מיליון שנים, נפלטו לאוויר 280 קילומטרים מעוקבים של טפרה, ונוצרו קלדרת איילנד פארק וטוף מפלי מסה (Mesa Falls).‏^[9]

בכל אחת משלוש ההתפרצויות הגדולות נפלטו לאוויר כמויות נרחבות של אפר געשי שגרמו להחשכת רוב החלק המרכזי של אמריקה הצפונית, והאפר שקע במרחק של מאות קילומטרים ממוקד ההתפרצות. ייתכן כי כמות האפר והגזים הגעשיים שהשתחררה לאטמוספירה גרמה להשפעות ניכרות על דפוסי מזג האוויר העולמיים, והובילה להכחדת מינים רבים של בעלי חיים, בעיקר באמריקה הצפונית.^[11]

לפני 160,000 שנים התרחשה התפרצות קטנה יותר, ובה נוצרה קלדרה קטנה יחסית המכילה את ה"בוהן" המערבית של אגם ילוסטון. בתקופה שלאחר מכן התרחשו שני מחזורי התפרצות נוספים, כאשר האחרון הסתיים לפני כ־70,000 שנים, וכתוצאה מהן נקברה מרבית הקלדרה מתחת לקילוחי לבה עבים.^[10]

כל התפרצות היא למעשה חלק ממחזור התפרצויות המגיע לשיאו כאשר מתמוטט גגו של תא המאגמה, לאחר שהתרוקן. קריסה זו יוצרת שקע הנקרא "קלדרה", וגורמת לפליטת כמויות אדירות של חומר געשי דרך הבקיעים המקיפים אותה. פרק הזמן בין שלוש ההתפרצויות הגדולות האחרונות באזור ילוסטון נע בין 600,000 ל־900,000 שנים, ומכיוון שמספר ההתפרצויות הגדולות קטן מדי – לא ניתן לנבא באופן אמין מתי יתחדשו ההתפרצויות.^[12]

בתקופה שהחלה לפני 700,000 שנים והסתיימה לפני 630,000 שנים התמלאה קלדרת ילוסטון כמעט לגמרי בלבה ריוליטית, בה ניתן לחזות בצוק האובסידיאן, ובלבה בזלתית כגון זו שב"צוק אוכל הכבשים" (Sheepeaters Cliff)(אנ'). בקניון הגדול של ילוסטון ניתן לצפות בנקל בשכבות הלבה העתיקות השונות הגלויות, כיוון שהנהר ילוסטון ממשיך לחתור בתוכן. הקניון הוא עמק V אופייני שנוצר כתוצאה מסחיפת נהרות.

הגייזר המפורסם ביותר בפארק הוא האולד פיית'פול שבאגן הגייזרים העליון; באגן הגייזרים נוריס שבפארק נמצא גייזר ספינת הקיטור, שהוא הגייזר הפעיל הגדול בעולם. בילוסטון יש 300 גייזרים וכ־10,000 אתרים גאותרמיים בסך הכל, המהווים כמחצית מהאתרים הגאותרמיים וכשני שלישים מהגייזרים בעולם.^[13]

•  
  קלדרות ילוסטון
•  
  הגייזר אולד פיית'פול
•  
  הגייזר אולד פיית'פול מתפרץ פעם בשעה וחצי בקירוב
•  
  התפרצותו של הגייזר קאסל
•  
  מעיין חם בפארק

במאי 2001 הקימו הסקר הגאולוגי של ארצות הברית, הנהלת הפארק ואוניברסיטת יוטה את המצפה הגעשי ילוסטון (Yellowstone Volcano Observatory או YVO), המנטר את התהליכים הגאולוגיים בשדה הגעשי של רמת ילוסטון.^[14]

בשנת 2003 נסגרו זמנית חלק משבילי הטיולים באגן הגייזרים נוריס עקב שינויים שהתחוללו בו. באגן נצפו פומורולות חדשות, ובחלק מהגייזרים חלה עלייה בטמפרטורת המים וברמת הפעילות. הטמפרטורה של חלק מהגייזרים הייתה כה גבוהה, עד כי הם הפכו לעמוד קיטור ומחזור ההתפרצות הופר.^[15] תופעות אלה התרחשו במקביל לפרסומו של מחקר רב־שנתי מטעם הסקר הגאולוגי של ארצות הברית, שמיפה את תחתית אגם ילוסטון ודיווח על כיפה טבעית עתיקה, שלא נשקפה ממנה סכנה מיידית להתפרצות געשית.^[16] ב־10 במרץ 2004 גילה ביולוג את פגריהם של 5 ביזונים שככל הנראה שאפו גזים גאותרמיים רעילים שנלכדו באגן הגייזרים נוריס על ידי אינוורסיה עונתית. זמן קצר לאחר מכן, באפריל 2004, נמדדה עלייה בפעילות הסייסמית האזורית.^[17] בשנת 2006 דווח כי כיפת אגם מאלארד וכיפת סור קריק (שני אזורים שידועים מזה זמן רב בשינויים משמעותיים בתנועת הקרקע שעליה הם נמצאים) התרוממו ב־4 עד 6 סנטימטרים בין אמצע 2004 לשלהי 2006. העלייה הקלה בגובה נמשכה בקצב מופחת החל משלהי 2007.‏^[18][19] אירועים אלה משכו תשומת לב תקשורתית רבה, אך מומחים הביעו את דעתם כי אין סיכון מוגבר להתפרצות געשית באזור בעתיד הקרוב.^[20]

בכל שנה מתרחשות בילוסטון אלפי רעידות אדמה קטנות, ורובן המוחלט אינו מורגש על ידי האדם. נכון ל־2016 תועדו שש רעידות אדמה בדרגה הגבוהה מ־6, כולל רעידה בדרגה 7.5 בסולם מגניטודה לפי מומנט שפגעה ב־1959 באזור הנמצא בסמוך לגבול הצפון־מערבי של הפארק. רעידה זו גרמה למפולת סלעים ולהתמוטטות חלקית של הסכר שעל אגם הֶבּגֶן (Hebgen). במורד הזרם גרם סחף האדמה ליצירתו של אגם חדש, הידוע בשם אגם רעידת האדמה (Earthquake Lake). ברעידה זו נספו 28 בני אדם, ובאזור הקרוב למוקד הרעש נגרם נזק רב לרכוש. הרעידה גרמה להתפרצות של חלק מהגייזרים באזור הצפון־מערבי של הפארק, יצרה סדקים גדולים בקרקע שמהם נפלטו עמודי קיטור, והעכירה את המים של חלק מהמעיינות החמים שהם בדרך כלל צלולים.^[21] ב־30 ביוני 1975 התחוללה רעידת אדמה בדרגה 6.1 בתוך הפארק, אך הנזק לא היה גדול. במשך שלושה חודשים ב־1985 נמדדו 3,000 רעידות קטנות באזור הצפון־מערבי של הפארק במה שכונה "נחיל רעידות אדמה", שיוחס לשקיעה קלה של קלדרת ילוסטון.^[9] במשך כמה ימים החל ב־30 באפריל 2007 התרחשו בקלדרת ילוסטון שש־עשרה רעידות אדמה בעוצמה של עד 2.7 בסולם ריכטר. נחילי הרעידות הללו אינם נדירים, ובין 1983 ל־2006 נמדדו 70 דוגמתם.^[22] הפעילות הסייסמית נמשכת, כפי שניתן ללמוד מרעידת אדמה בדרגה 4.2 שהתרחשה ב־25 במרץ 2008.

בין ה־26 בדצמבר 2008 ל־6 בינואר 2009 התחוללו במקום מאות רעידות אדמה.^[23] מאחר שההתפרצויות הגדולות אירעו במחזורים של כ־600,000 שנה, מתייחסים למקום כאל "פצצה מתקתקת" העלולה להתפרץ בכל רגע. התפרצות כזו תאפשר לאמת את תאוריית אסון טובה.

הפארק הלאומי ילוסטון שוכן במרכז המערכת האקולוגית ילוסטון רבתי ששטחה 80,937 קילומטרים רבועים. באזור נמצא גם הפארק הלאומי גרנד טיטון, יערות לאומיים הסמוכים לילוסטון ואזורי טבע בראשיתי נרחבים ביערות הללו. מערכת אקולוגית זו היא השריד הגדול והעתיק ביותר של אזור טבע בראשיתי בארצות הברית (מלבד אלסקה), והיא נחשבת למערכת הגדולה ביותר בחצי הכדור הצפוני הממוזג.^[24] כיום ניתן למצוא בפארק את כל מיני בעלי החיים שהיו בו כאשר החוקרים הלבנים הראשונים הגיעו אליו, בין השאר בזכות התוכנית להשבת הזאבים.

הצמחייה הטבעית של הפארק מונה כ־1,700 מינים של עצים, חזזיות וצמחים וסקולאריים. ישנם 170 מינים נוספים הנחשבים למינים גרים. מבין שמונת מיני המחטניים שתועדו, יערות האורן המפותל (Pinus contorta) מהווים 80% משטח היערות הכולל שבפארק.^[3] מחטניים אחרים גדלים בחורשות הפזורות ברחבי הפארק. נכון ל־2007, אורן לבן-קליפה מאוים על ידי הפטרייה Cronartium ribicola; אולם, האיום מוגבל בעיקר ליערות הצפוניים והמערביים. כשבעה אחוזים מעצי אורן לבן-הקליפה בילוסטון נפגעו מהפטרייה, בהשוואה להדבקה כמעט מוחלטת בצפון־מערב מונטנה. צפצפות וערבות הם המינים הנפוצים ביותר מבין העצים הנשירים. אוכלוסיית הצפצפות קטנה מאוד מאז תחילת המאה ה־20, אך המדענים באוניברסיטת אורגון מאמינים כי הגילוי מחדש של צפצפות קשור להחדרתם של הזאבים ששינו את הרגלי הרעייה של האייל הקנדי.^[25]

בפארק יש מינים רבים של צמחים בעלי פרחים, רובם פורחים בין מאי לספטמבר.^[26] ורבנת החול של ילוסטון (Abronia ammophila) היא צמח נדיר בעל פרחים הגדל רק בילוסטון. צמח זה קרוב מבחינה סיסטמטית לצמחים הנמצאים בדרך כלל באזורים יותר חמים, והימצאותו בפארק ילוסטון קשה להסבר מדעי. במרחק בטוח מקו המים של חופי אגם ילוסטון החוליים גדלים 8,000 פרטים של הצמח.^[27]

החיידקים הגדלים במים החמים של ילוסטון יוצרים משטחים של מושבות בעלות צורה מורכבת, המכילות כל אחת טריליוני פרטים. החיידקים הללו נמנים עם צורות החיים הפרימיטיביות ביותר בכדור הארץ. זבובים ופרוקי-רגליים אחרים חיים על המשטחים הללו, גם באמצע החורף הקר. ההשערה הראשונית של המדענים הייתה כי המיקרואורגניזמים באזורים הללו מתקיימים אך ורק בזכות הגופרית. אולם, במחקרים משנת 2005 התגלה כי גם מימן מולקולרי הוא הבסיס לקיומם של חלק מהחיידקים ההיפרתרמופיליים.^[28]

אחד מהחיידקים הנמצאים במעיינות החמים של ילוסטון הוא Thermus aquaticus. חיידק זה מייצר אנזים שניתן לסנתזו במעבדה, שבו נעשה שימוש בתהליך PCR המאפשר שכפול ("הגברה") של DNA ומשמש בזיהוי מחלות תורשתיות, כמו גם בזיהוי "טביעות אצבע" של ה־DNA. לקיחת החיידקים מסביבתם הטבעית לא משפיעה עליה בצורה כלשהי.

מיני הצמחים הגרים מאיימים לעיתים על המינים המקומיים בתחרות על חומרי מזון. הגם שמינים אלו נמצאים בדרך כלל באזורים שבהם האדם מבקר בתדירות הגבוהה ביותר, כגון ליד כבישים או אזורי תיירות פופולריים, הם התפשטו אף אל פנים השטחים הטבעיים. באופן כללי, רוב המינים הגרים מסולקים על ידי עקירת הצמחים מהקרקע או ריסוס, כאשר שתי השיטות עולות כסף וזמן רב.^[29]

הפארק הלאומי ילוסטון נחשב לבית הגידול המוצלח ביותר ליונקים גדולים ב־48 המדינות היבשתיות של ארצות הברית. בפארק חיים כשישים מיני יונקים, כולל זאב מצוי, שונר ודוב גריזלי.^[3] בין היונקים הגדולים האחרים ניתן למצוא את הביזון (באפלו), דוב שחור אמריקני, אייל קנדי, אייל קורא, אייל פרדי שחור־זנב, יעל ההרים, אנטילוקפרה אמריקנית, כבש גדול־קרניים, קויוט ופומה צפון־אמריקאית.

אוכלוסיות הביזון הגדולות הן מקור דאגה עבור החוואים, החוששים כי הביזונים החיים בטבע יעבירו מחלות פרים לקרוביהם המבויתים. למעשה, כמחצית מהביזונים בילוסטון נחשפו לברוצלוזיס, שהיא מחלה חיידקית שהובאה לאמריקה הצפונית באמצעות פרים אירופיים ועשויה לגרום להם להפלה טבעית. המחלה כמעט ואינה משפיעה על ביזוני הפארק, ומעולם לא תועד מקרה שבו הועברה המחלה מהזן הלא מבוית לזן המבוית. אולם, השירות לפיקוח על בריאות בעלי החיים והצומח (APHIS) הצהיר כי הביזונים הם "מקור סביר" להתפשטות המחלה באוכלוסיית הפרים של ויומינג ודקוטה הצפונית. גם האייל הקנדי יכול להיות נשא של המחלה, וההשערה היא כי הוא זה שהעביר אותה לסוסים ולפרים.^[30] מספר הפרטים באוכלוסיית הביזונים בצפון אמריקה היה בעבר בין שלושים לשישים מיליון, כאשר בילוסטון שכן אחד מריכוזי האוכלוסייה הגדולים והיציבים ביותר. בשנת 1902 מנתה אוכלוסיית הביזונים של הפארק חמישים פרטים, אך בשנת 2003 היא כבר מנתה 4,000.‏^[31] העדר בילוסטון נחשב לאחד מבין ארבעת העדרים החופשיים והטהורים מבחינה גנטית המשוטטים בשטחים ציבוריים באמריקה הצפונית. שלושת העדרים האחרים נמצאים בהרי הנרי שביוטה, בפארק הלאומי וינד קייב שבדקוטה הדרומית ובאי האייל הקנדי שבאלברטה.^[32]

על מנת להתמודד עם האיום, רשויות הפארק פועלות פעמים רבות על מנת לכוון את עדרי הביזונים לתוך הפארק במקרה שהם נודדים אל מעבר לגבולותיו. במהלך החורף של 1996–1997 עדר הביזונים היה כה גדול, וכאשר 1,079 פרטים יצאו מגבולות הפארק הם ניצודו או נשלחו לשחיטה.^[30] פעילי זכויות בעלי חיים טענו כי שיטה זו היא אכזרית מדי, וכי חששם של החקלאים מפני העברת מחלות איננו מוצדק. האקולוגים הצביעו על כך שהביזונים בסך הכול נודדים לאזורי מרעה עונתיים שאינם חלק מהמערכת האקולוגית של ילוסטון רבתי והפכו לאזורי מרעה המתאימים לפרים, כאשר חלקם נמצאים ביערות לאומיים ומושכרים לחוואים פרטיים. APHIS הצהיר כי באמצעות שימוש בחיסונים ואמצעים נוספים ניתן יהיה לגרום להדברת הברוצלוזיס מעדרי הביזונים והאייל הקנדי הנמצאים ברחבי ילוסטון.^[30]

בשנת 1914 החליט קונגרס ארצות הברית, מתוך מטרה להגן על אוכלוסיות האייל הקנדי, להעניק תקציב שישמש למטרת "השמדת זאבים, נובחניות, ובעלי חיים אחרים המזיקים לחקלאות ולאיכרות" באדמות ציבור. ציידים מטעם הנהלת הפארק ביצעו את ההוראות האלו, ובשנת 1926 הרגו בסך הכל 136 זאבים, ובאופן זה נעלמה אוכלוסיית הזאבים של ילוסטון.^[33] מבצעי חיסול נוספים נערכו עד להתערבותו של שירות הפארקים הלאומיים ב־1935. זאבי הערבות שהגיעו לילוסטון לאחר חיסולה של אוכלוסיית הזאבים הפכו לטורפים הכלביים העיקריים בפארק. אולם, זאב הערבות לא מסוגל להתגבר על בעלי חיים גדולים, והתוצאה של המחסור בטורף על באוכלוסיות הללו הייתה גדילתן בצורה לא פרופורציונלית לכדי מגה-פאונה. לאחר העברתו של חוק המינים בסכנת הכחדה בשנת 1973, הזאב הפך לאחת החיות הראשונות שהוספו לרשימה.^[33]

במהלך שנות ה־90 שינה הממשל הפדרלי את דעתו בכל הנוגע לזאבים. בהחלטה שנויה במחלוקת של שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית (המפקח על המינים המצויים בסכנת הכחדה) הובאו לפארק זאבים מעמק מקנזי שבקנדה. מאמצי ההחדרה מחדש היו מוצלחים, וגודלן של האוכלוסיות נותר יציב. בסקר שנערך בשנת 2005 התברר כי בפארק שוכנות 13 להקות זאבים, ובסך הכל 118 פרטים בילוסטון ו־326 במערכת האקולוגית כולה. גודל האוכלוסייה היה קטן יותר בהשוואה לשנת 2004, אך הדבר יוחס לנדידה של זאבים לאזורים אחרים בעקבות גידול האוכלוסייה של מונטנה באותה תקופה.^[34] כמעט כל הזאבים שתועדו הם צאצאיהם של 66 זאבים שהובאו אל הפארק בין 1995 ל־1996.^[34] שיקום האוכלוסיות בוויומינג, מונטנה ואיידהו היה כה מוצלח עד ששירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית הציע להסיר את הזאב מרשימת בעלי החיים המצויים בסכנת הכחדה.^[35] החזרת הזאבים לפארק גרמה לשינויים משמעותיים במערכת האקולוגית. אוכלוסיית האייל הקנדי קטנה למחצית מגודלה קודם להחזרת הזאבים וכתוצאה מכך חלה התאוששות של עצי צפצפה וערבות שהאייל נהגו לכרסם. דבר דומה קרה לאוכלוסיית זאבי הערבות שהיו טורף העל קודם לכן, ולכן היוו תחרות על מזון לזאבים שנוהגים לתקוף אותם. לעומת זאת אוכלוסיות הארנבות והשועלים שהיו טרף עיקרי של זאבי הערבות גדלה.^[36]

במערכת האקולוגית ילוסטון רבתי גדלים כ־600 דובי גריזלי, וכמחציתם גדלים בתחומי הפארק. הגריזלי נחשב כמצוי בסכנת הכחדה, אך שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית הכריז שבכוונתו להוציא את הגריזלי מהרשימה עבור אזור ילוסטון, אך יתקיים מעקב צמוד באזורים שבהם האוכלוסייה לא התאוששה לחלוטין. מתנגדי ההסרה מהרשימה מודאגים שמדינות ארצות הברית יתירו מחדש לצוד את הדובים, וכי יש צורך להפעיל אמצעי שימור יותר טובים על מנת להבטיח את קיומה של אוכלוסייה יציבה של דובי גריזלי.^[37]

אוכלוסיית האייל הקנדי מונה כ־30,000 פרטים, והיא האוכלוסייה הגדולה ביותר בילוסטון של יונק גדול. גודלו של העדר הצפוני הצטמק מאז אמצע שנות ה־90, והדבר יוחס לטריפה על ידי זאבים ותוצאות משניות של הטריפה כגון מעבר של האיילים לאזורים מיוערים על מנת להימנע מטריפה, ובכך הם מקשים על החוקרים לספור אותם במדויק.^[38] העדר הצפוני נודד מערבה לדרום־מערב מונטנה בחורף. העדר הדרומי נודד דרומה, ורוב האיילים הללו נודדים למקלט האיילים הלאומי, הנמצא דרומית־מזרחית לפארק הלאומי גרנד טיטון. נדידתו של העדר הדרומי היא נדידת היונקים הגדולה ביותר בארצות הברית (מלבד אלסקה).

בשנת 2003 מופו שבילים באורך של 3.2 קילומטרים שנוצרו על ידי נקבת שונר והגור שלה. החומר הצואתי ועדויות אחרות שנאספו אישרו כי מדובר בשונר. אולם, נקבת השונר לא נצפתה באופן ישיר. השונרים לא נראו בילוסטון מאז 1998, אף על פי שדגימות DNA משנת 2001 סייעו להוכיח כי השונרים לכל הפחות עוברים דרך הפארק.^[39] יונקים אחרים שכמעט ואינם נראים בפארק הם הפומה צפון-אמריקאית והגרגרן. ההשערה היא כי אוכלוסיית הפומות ברחבי הפארק מונה רק כ־25 פרטים.^[40] הגרגרן נחשב ליונק נדיר בפארק, ואין הערכות מדויקות באשר לגודל האוכלוסייה.^[41] היונקים הללו מהווים קנה מידה למידת הבריאות של האזורים המוגנים כגון ילוסטון, והם מסייעים לצוות הניהולי לקבל החלטות שיסייעו בשימור בתי הגידול שבאחריותם.

במאגרי המים של ילוסטון שוכנים 18 מיני דגים, כולל טרוטת ילוסטון (Oncorhynchus clarki bouvieri -זן של טרוטת קלארק) הנחשבת לדג מבוקש בקרב הדייגים.^[3][42] טרוטת ילוסטון ניצבה בפני מספר איומים מאז שנות ה־80, כולל החדרתו של הדג טרוטת האגמים (זן נוסף של טרוטה הנחשב למין פולש שטורף את טרוטת ילוסטון) למימיו של אגם ילוסטון.^[43] על אף שטרוטת האגם הובאה לאגמי לואיס ושושוני בשלהי המאה ה־19 במסגרת מבצעים של הממשל הפדרלי, הם מעולם לא הוחדרו באופן רשמי לאגן הניקוז של נהר ילוסטון.^[44] טרוטת ילוסטון נאלצה להתמודד עם בצורת מתמשכת, כמו גם ההחדרה בטעות של טפיל הפוגע במערכת העצבים המרכזית של הדגים הצעירים. בשנת 2001 נחקק חוק המסדיר את הפיקוח על דיג ספורטיבי במאגרי המים של ילוסטון.^[42] כמו כן, הפארק הוא בית גידול עבור שישה מיני זוחלים, כגון צבגון מצויר ועכסנים, וארבעה מיני דו־חיים.^[45]

ברחבי הפארק תועדו 311 מיני עופות, וכמחציתם מקננים בפארק עצמו.^[3] מאז 1999 תועדו בפארק 26 זוגות מקננים של עיטמים לִבני־ראש. כמו כן, ישנן תצפיות נדירות של עגורים אמריקאים, וידוע כי בהרי הרוקי מקננים שלושה פרטים של עוף זה מתוך אוכלוסייה עולמית של 385.^[46] עופות אחרים, הנחשבים למינים בעלי חשיבות עקב שכיחותם הנמוכה בילוסטון, כוללים את הצוללן הצפוני (מין עוף בסדרת הצוללנאים), ברווז ארלקינו, שלך, בז נודד וברבור מחצצר.^[47]

שרפה היא מרכיב קבוע במערכות אקולוגיות רבות, וצמחיית ילוסטון הסתגלה אליה במגוון דרכים. לאשוח דאגלס יש קליפת עץ עבה המגינה על חלקיו הפנימיים מפני רוב השריפות. אורן מפותל - שהוא מין העץ הנפוץ ביותר בפארק - מתגונן באמצעות אצטרובלים הנפתחים רק בתגובה לחום. זרעיהם מוחזקים במקום על ידי שרף קשיח, והאש גורמת להתכתו של השרף ובאופן זה הזרעים יכולים להתפזר. האש מסלקת את החומר העצי המת, ובכך מגדילה את שטח המחיה של עצי האורן. אורן לבן-קליפה ומינים אחרים נוטים לצמוח באזורים היותר קרים ולחים, היכן שפחות סביר שתתחולל שרפה. עצי הצפצפה יכולים לצמוח מחדש מהשורשים, וגם אם האש מכלה את העצים הגדלים מעל פני הקרקע, השורשים שורדים ברוב המקרים כיוון שהם מבודדים מהחום.^[48] לפי הערכה של שירות הפארקים יש שריפות באזורי הדשא של ילוסטון פעם ב־20 עד 25 שנים, ואילו ביערות שבפארק יש שריפות פעם ב־300 שנים.^[48]

הברקים מחוללים בכל שנה כ־35 שריפות יער טבעיות, ואילו שש עד עשר שריפות נוספות נגרמות על ידי האדם (בדרך כלל בגלל תאונה). בפארק יש שלוש תחנות כיבוי אש. התחנה הנגישה ביותר היא זו שבהר וושבורן, אך היא סגורה לציבור. הנהלת הפארק מפקחת על האש מהאוויר ומסתמכת על עדויות ראייה של התיירים המבחינים בלהבות.^[49] תחנות כיבוי האש מאוישות באופן כמעט רציף משלהי יוני עד אמצע ספטמבר (החלק העיקרי של עונת השריפות). השריפות העזות ביותר מתחוללות בשעות אחר הצהריים המאוחרות ובערב. רוב השריפות מכלות שטח שגודלו הוא עד כ־0.4 קילומטרים רבועים (40 הקטאר), ורובן מכלות רק 0.5 הקטאר לפני שהן מתכלות בעצמן.^[50] הפיקוח על האש ממוקד בניטור כמויות החומר העצי המת, קרקע, לחות העצים ומזג האוויר, ובאופן זה קובעים אילו מהאזורים מ��ויים בסכנת ההתלקחות החמורה ביותר. המדיניות הנוכחית היא לכבות את כל השריפות הנגרמות על ידי האדם ולהעריך את היתרונות והחסרונות של השריפות הטבעיות ביחס למערכת האקולוגית של הפארק. אמצעי הכיבוי מופעלים אם הוחלט כי האש מהווה סכנה מיידית לאדם או למבנים, או שהיא עשויה לצאת מכלל שליטה.^[51]

עובדי הפארק עושים פעולות נוספות מעבר לבקרה על סכנת האש, מתוך מטרה לצמצם את ההסתברות של שריפות היוצאות מכלל שליטה ומסכנות את האנשים והמבנים בפארק. שרפות מבוקרות מוצתות בתנאים שבהם הכבאים יכולים לוודא כי הן יבערו במקום ובעוצמה שהם יבחרו. שריפות טבעיות יחשבו כשריפות מתוכננות אם יתאפשר להן לבעור לבדן. בילוסטון, בניגוד לפארקים אחרים, היו מעט מאוד שריפות מתוכננות שהוצתו על ידי העובדים. אולם, במהלך שלושים השנים האחרונות התרחשו 300 שריפות טבעיות שהנהלת הפארק לא התערבה בהן. כמו כן, הכבאים מסלקים עצים מתים ונפולים וסכנות אחרות מהאזורים שבהם האש עשויה לאיים על בני האדם והרכוש, ובכך הם מפחיתים את הסכנה באזורים הללו.^[52] פקחי האש מתמודדים איתה גם באמצעות שירותי הדרכה לציבור, ובתקופות שבהן הייתה סכנה מוגברת לשריפות הם אסרו על הדלקת מדורות באתרי המחנאות. התפיסה הראשונית במדיניות ניהול הקרקעות של ארצות הברית הייתה שכל שריפות היער הן רעות. האש נתפסה ככוח הרסני, וחלקה במערכת האקולוגית לא היה מובן. כתוצאה מכך, עד לשנות ה־70, כאשר התפתחה הבנה טובה יותר של השרפה, כל השריפות כובו. מדיניות זו גרמה להצטברות באזורים מיוערים מתים וגוססים, שמאוחר יותר סיפקו דלק לשריפות קשות יותר, ובחלק מהמקרים לכאלה שלא ניתן היה לשלוט בהן. כתוצאה מכך הוכנו מספר תוכניות לפיקוח על האש, ובהן נקבע כי יש לאפשר לאש הטבעית להמשיך לבעור אם היא לא מהווה איום מיידי על החיים או הרכוש.

לאחר האביב הלח של 1988 התפשטה הבצורת ברחבי הרי הרוקי הצפוניים, וגרמה לשנה השחונה ביותר שתועדה אי פעם. דגניים וצמחים שהתפתחו היטב בתחילת הקיץ, כתוצאה מהלחות שהצטברה באביב, הפכו בסופן של דבר לחומר בעירה יבש. שירות הפארקים הלאומיים החל בפעולות על מנת למנוע את התפשטות השריפות, אך הבצורת הקשה גרמה לקשיים בהכנות לקראת השריפות. בין ה־15 ביולי ל־21 ביולי השריפות התפשטו במהירות משטח של כ־35 קילומטרים רבועים באזור ילוסטון כולו (שכלל גם אזורים מחוץ לגבולות הפארק) לשטח של כ־400 קילומטרים רבועים משטחי הפארק לבדם. השריפות יצאו מכלל שליטה לקראת סוף יולי. השריפות הגדולות בערו ביחד, וב־20 באוגוסט נשרפו כ־600 קילומטרים רבועים בילוסטון כולו. בשבע שריפות גדולות נוספות התכלו 95% מ־3,200 הקילומטרים הרבועים שנשרפו בחודשיים הבאים. בסך הכל השתתפו במאמצי הכיבוי 25,000 כבאים ואנשי צבא ארצות הברית, והעלות הייתה 120 מיליון דולר. עד שהחורף הגיע והביא עמו את השלג שסייע בכיבוי הלהבות האחרונות, השריפות גרמו להרס ב־67 מבנים ולנזק של כמה מיליוני דולרים.^[53] אף על פי שאזרחים לא נפגעו, שני אנשי צוות שהיו מעורבים במאמצי הכיבוי נהרגו במילוי תפקידם.

בניגוד לדיווחי התקשורת וההשערות שהועלו באותה תקופה, כמעט ולא נהרגו בעלי חיים בפארק. לפי סקרים מספר החיות שנהרגו עמד על כמה מאות פרטים בלבד. השינויים במדיניות הפיקוח על האש יושמו על ידי סוכנויות ניהול הקרקע בכל רחבי ארצות הברית, תוך התבססות על הניסיון שנצבר בשריפות של 1988, ועל הערכותיהם של מדענים ומומחים ממספר תחומי מחקר. לאחר מכן הוכנסו שינויים בדרכי ההתמודדות עם האש.^[53]

הפארק שוכן במוצאו של הנהר ילוסטון והוא נקרא על שמו. סוחר צרפתי כינה את הנהר בשם "Roche Jaune" ("הסלע הצהוב"), וככל הנראה מדובר בתרגום של השם המאנדאני "מי טסי א־דה־זי" ("נהר הסלע הצהוב"). בתקופה מאוחרת יותר שיבשו סוחרים אמריקנים את השם הצרפתי, וכינו את הנהר "אבן צהובה" (ילו סטון). על אף שמקובל לחשוב שהנהר נקרא על שם הסלעים הצהובים הנמצאים בגרנד קניון ביוסמיטי, מקורו של השם האינדיאני אינו ברור.^[54]

ההיסטוריה האנושית המתועדת של הפארק החלה לפני כ־11,000 שנים, כאשר הפלאו-אינדיאנים הראשונים החלו לצוד ולדוג באזור. במהלך בנייתו של משרד הדואר בגרדינר (מונטנה) בשנות ה־50 התגלה ראש חץ העשוי מאובסידיאן, ומעריכים שגילו כ־11,000 שנים.^[55] תושבים ראשונים אלו מתרבות קלוביס השתמשו בכמויות משמעותיות של אובסידיאן שנמצא בפארק על מנת לייצר כלי חיתוך ונשק, וראשי חנית מאובסידיאן שמקורו בילוסטון נמצאו גם בעמק נהר המיסיסיפי, דבר המרמז על קשרי מסחר בין שבטי האינדיאנים המקומיים לבין שבטי האינדיאנים שממזרח.^[56] בזמן שמגלי הארצות הלבנים הראשונים הגיעו לאזור במהלך משלחת לואיס וקלארק ב־1805, הם פגשו בשבטים נז פר��, קרואו ושושוני. חברי המשלחת של לואיס וקלארק התוודעו אל החלק הדרומי של ילוסטון בזמן שחצו את השטח שבו שוכנת כיום מונטנה, אך לא חקרו אותו.^[56]

ג'ון קולטר, אחד מחברי המשלחת של לואיס וקלארק, עזב את הקבוצה ב־1806 על מנת להצטרף לקבוצה של סוחרי פרוות. לאחר שנפרד מהסוחרים האחרים ב־1807, הוא חצה בחורף 1807–1808 את האזור שבו שוכן כיום הפארק, וצפה לפחות באתר גאותרמי אחד בחלק הצפון־מזרחי של הפארק, ליד מפלי טאוור.^[57] לאחר שהחלים מפציעותיו בעקבות קרב עם שבטי קרואו ובלקפוט ב־1809, הוא תיאר מקום הדומה ל"אש וגופרית", שנחשב על ידי רוב האנשים כהזיה. ההשערה הייתה שהוא דמיין מקום שכונה "הגיהנום של קולטר". במשך ארבעים השנים שלאחר מכן הגיעו דיווחים מאנשי ההרים ומסוחרים שסיפרו על בוץ רותח, זרמי נהרות עזים ועצים מאובנים, אך חלק מהדיווחים הללו נחשבו באותה תקופה למיתוס.^[58]

איש ההרים ג'ים ברידג'ר דיווח לאחר מסע מחקר שנערך ב־1856, כי צפה במעיינות חמים, מים הבוקעים מהקרקע, ובהר זכוכית וסלע צהוב. דיווחים אלה נתקלו בהתעלמות כמעט מוחלטת כיוון שברידג'ר נחשב ללא־אמין. סיפוריו עוררו את התעניינותו של החוקר והגאולוג פרדיננד ונדוויר היידן (Ferdinand Vandeveer Hayden), שהחל ב־1859 במסע שנמשך שנתיים לעבר נהר המיזורי. לאחר שחקר יחד עם מדריכיו את אזור הגבעות השחורות, כיום חלק ממדינת דקוטה הדרומית, הוא קרב לנהר ילוסטון, אך נאלץ לסגת בשל כמויות השלג הרבות שירדו באזור.

המחקר המתועד הראשון באזור ילוסטון נערך ב־1869 על ידי משלחת פולסום (Cook–Folsom–Peterson Expedition), שהורכבה משלושה חוקרים שעבדו במימון פרטי, ואשר צעדו לאורך נהר ילוסטון לעבר אגם ילוסטון.^[59] חברי המשלחת ניהלו יומן מסעות, ולפי המידע שנמצא בו ארגנו ב־1870 מספר תושבים ממונטנה את משלחת וושבורן־לנגפורד־דואן (Washburn–Langford–Doane Expedition), שבראשה עמד הנרי וושבורן. המשלחת שהתה באזור משך חודש וחקרה אותו, ואספה דוגמיות וקראה למקומות ייחודיים בשמות. קורנליוס הדג'ס (Cornelius Hedges), סופר ועורך דין ממונטנה, שהיה חבר במשלחת וושבורן, הציע כי האזור יוכרז ויוגן כפארק לאומי, ובין 1870 ל־1871 הוא כתב מספר מאמרים מפורטים על תצפיותיו עבור העיתון הלנה הראלד. הדג'ס חזר על טענות שהושמעו באוקטובר 1865 על ידי תומאס פרנסס מאהר, המושל של טריטוריית מונטנה, כי יש להגן על האזור.^[60] במכתב משנת 1871 כתב ג'יי קוק לחברו פרדיננד היידן כי הסנאטור ויליאם די. קלי (William D. Kelley) הציע שקונגרס ארצות הברית יקבל הצעת חוק שלפיה אגן הגייזר הגדול יוכרז כפארק ציבורי לצמיתות.^[61]

היידן הצליח בניסיונו השני לחקור את האזור, לאחר שנכשל בכך 11 שנים קודם לכן, ובסיוע ממשלתי הוא שב לילוסטון בראש משלחת גדולה יותר. הוא חיבר דוח מפורט שבו כלל תצלומים וציורים. הדוח שלו סייע לשכנע את קונגרס ארצות הברית לבטל את העמדת האזור למכירה פומבית, וב־1 במרץ 1872 חתם הנשיא יוליסס ס. גרנט על הצעת החוק, וכך הוקם הפארק הלאומי ילוסטון.

נתניאל לנגפורד (Nathaniel Langford) מונה למפקח הראשי הראשון של הפארק ב־1872, וכיהן משך חמש שנים, אך לא קיבל משכורת, מימון או כוח אדם. ללנגפורד לא היו את האמצעים לשפר את איכות הקרקע או להגן על הפארק כראוי, וללא מדיניות רשמית או חקיקה מתאימה הוא לא היה יכול לאכוף את הגנת המקום. גורמים אלה הותירו את ילוסטון חשוף לפגיעת ציידים לא חוקיים, ונדלים ואחרים ששאפו לגזול מהפארק את משאביו הטבעיים. קולונל ויליאם לודלאו (William Ludlow) שחקר בעבר את האזורים של מונטנה בפקודת ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, מונה ב־1875 למנהל המשלחת למונטנה ולפארק ילוסטון. בדוח הסיור של לודלאו נכללו תצפיות על ההפקרות וניצול משאבי הפארק. הדוח כלל מכתבים ונספחים מחברי המשלחת האחרים, כולל הנטורליסט והמינרולוג ג'ורג' בירד גרינל (George Bird Grinnell). גרינל תיעד את הציד הלא חוקי של הבאפלו, האייליים, האייל הקנדי והאנטילופות, בשל עורם, וכתב כי "ההערכה היא שבמהלך החורף של 1874–1875, לא פחות מ־3,000 באפלו ואייל פרדי שחור־זנב סבלו בצורה יותר חמורה מאשר האייל הקנדי, והאנטילופות סבלו כמעט כמו האייל הקנדי".^[62]

לאור ממצאי הדוח נאלץ לנגפורד להתפטר מתפקידו ב־1877,‏^[63][64] ופילטוס נוריס (Philetus Norris) התנדב למלא את תפקידו, לאחר שנסע ברחבי ילוסטון והתרשם ממנו מכלי ראשון. הקונגרס אישר לבסוף כי מנהל הפארק יקבל שכר ותקציב צנוע לתפעול הפארק. נוריס השתמש בתקציב על מנת להרחיב את הגישה לפארק, להתחיל בבניית הדרכים בו ולבנות מספר מתקני שירות בסיסיים.^[64] הוא שכר את הארי יונט (Harry Yount) על מנת שזה יפקח על הציד הבלתי חוקי ועל הוונדליזם בפארק, וכיום, נחשב יונט לשומר היער הראשון של הפארק הלאומי.^[65] אולם גם באמצעים אלה לא היה די על מנת להגן על הפארק ביעילות, כיוון שנוריס וממשיכיו בתפקיד לא זכו בכוח אדם ובמשאבים מספיקים.

חברת מסילת הרכבת הצפונית בנתה תחנת רכבת בליווינגסטון, מונטנה, שחוברה אל הכניסה הצפונית של הפארק בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־19, וס��יעה בהעלאת מספר המבקרים מ־300 בשנת 1872 ל־5,000 בשנת 1883.‏^[66] המבקרים בשנים אלה נאלצו להתמודד עם דרכים מדורדרות ועם שירותים מוגבלים, ואמצעי הגישה העיקרי אל הפארק היה על גבי סוסים או במרכבות. ב־1908 היה מספר המבקרים גדול דיו כדי לשכנע את חברת מסילת הרכבת יוניון פאסיפיק לחבר את מערב ילוסטון לרשת מסילות הרכבת.

הציד הלא חוקי והרס המשאבים הטבעיים נמשכו עד שצבא ארצות הברית הגיע למעיינות החמים הוט מאמות' ב־1886, ובנה את מחנה שרידן. במשך 22 השנים שלאחר מכן הקים הצבא בפארק מבני קבע, ושמו של מחנה שרידן שונה לפורט ילוסטון.^[67] בעזרת מימון וכוח אדם ראוי, פיתח הצבא מדיניות ותקנות עצמאיות, לפיהן התאפשרה גישת מבקרים אל הפארק, בזמן שהצבא הגן על חיי הטבע והמשאבים הטבעיים שלו. כאשר שירות הפארקים הלאומיים הוקם ב־1916, רוב עקרונות הניהול שנקבעו בידי הצבא אומצו על ידיו,^[67] והצבא מסר לידיו את השליטה בפארק ב־31 באוקטובר 1918.‏^[68]

עד שנת 1915 נכנסו לפארק 1,000 כלי רכב בכל שנה, אך אלה לא עלו בקנה אחד עם תנועת הסוסים ורוכביהם, ובשנים שלאחר מכן נאסרה התנועה בדרכים על גבי סוסים.^[69] חיל השימור האזרחי בנה את רוב מרכזי המבקרים הראשונים בין 1933 ל־1941, וכן את אתרי המחנאות ואת מערכת הדרכים הנוכחית של הפארק. בזמן מלחמת העולם השנייה צנח מספר המבקרים ואנשי הצוות בפארק, ומתקנים רבים הוזנחו.^[70] בשנות ה־50 חלה עלייה משמעותית במספר המבקרים בילוסטון ובשאר הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. על מנת להתמודד עם מספר המבקרים הגדול הפעילה הנהלת הפארק את משימה 66,^[א] שהייתה מאמץ להרחיב ולעדכן את מתקני השירות בפארק. התוכנית הושלמה בשנת 1966, לכבוד יובל ה־50 להקמת שירות הפארקים הלאומיים, ובמסגרתה נבנו מבנים כגון בקתות עץ ומבנים בסגנון מודרני.^[71] בשלהי שנות ה־80 שונו כמה מהמבנים בפארק ועוצבו מחדש בסגנונות מסורתיים. בשריפות היער הגדולות של 1988 נפגע רוב האזור של גרנט וילג', והמבנים ששוקמו נבנו בסגנון מסורתי. מרכז המבקרים בקניון וילג', שנפתח ב־2006, מעוצב גם הוא בסגנון מסורתי.^[72]

רעידת האדמה שהתחוללה באזור אגם הגבן, פגעה בתשתית הדרכים והמבנים שבפארק. בחלק הצפון־מערבי של הפארק נמצאו גייזרים חדשים, ומעיינות חמים רבים הפכו לעכורים.^[21] רעידה אדמה זו הייתה החזקה ביותר שפגעה באזור ותועדה ברשומות. השרפות שהשתוללו בקיץ 1988 היו הגדולות ביותר בתולדות הפארק (ראו להלן), וכתוצאה מהן הוערכה מחדש מדיניות ההתמודדות עם שריפות במקום.

ההיסטוריה התרבותית הנרחבת של הפארק תועדה ב־1,000 אתרים ארכאולוגיים שהתגלו בפארק. בסך הכל יש בפארק 1,106 מבנים ואתרים היסטוריים, וצוק הלבה השחורה (המכונה גם הצוק האוביסדיאני) וחמישה בניינים הוכרזו כציוני דרך היסטוריים־לאומיים.^[3] ילוסטון הוכרז כשמורה ביוספרית ב־26 באוקטובר 1976, וב־8 בספטמבר 1978 העניק ארגון אונסק"ו לפארק מעמד של אתר מורשת עולמית.

ילוסטון הוא אחד מהפארקים הלאומיים הפופולריים ביותר בארצות הברית. ובממוצע מבקרים בפארק מעל ל-4 מיליון תיירים בכל שנה. בשיאה של עונת התיירות בקיץ עובדים בילוסטון 3,700 מועסקים מטעם זכיינים שונים, ושירות הפארקים מעסיק 800 עובדים נוספים על בסיס קבוע או עונתי.^[3] הזכיינים מנהלים תשעה בתי מלון ואכסניות, שבהם למעלה מאלפיים חדרים, ומפקחים על החנויות ועל רוב אתרי המחנאות.

בפארק יש כ־500 קילומטרים של דרכים סלולות המגיעות לחמש כניסות נפרדות.^[3] דרכי השירות בתוכו מובילות אל אתרי התיירות העיקריים, וההנהלה שוקדת על שיפורן, אולם פרק הזמן שבו ניתן לעסוק בכך קצר, והדבר מחייב את סגירתם של נתיבים אחרים. כל הדרכים, מלבד אחת, סגורות בין נובמבר לאפריל למעבר כלי רכב על גלגלים, וחלקן נותרות סגורות עד לאמצע מאי.^[73][74] בתוך הפארק אין שירותי תחבורה ציבורית, אך ישנן כמה חברות תיירות המפעילות סיורים מודרכים. הזכיינים מפעילים בחורף סיורים מודרכים באמצעי תחבורה המיועדים לשלג.^[75] המתקנים באזורים הפופולריים עמוסים בחודשי הקיץ, ובפארק קיימים עומסי תנועה.

שירות הפארקים הלאומיים מתפעל תשעה מרכזי מבקרים ומוזיאונים, ובאחריותו לתחזק את המבנים ההיסטוריים ורוב 2,000 הבניינים האחרים. מבנים אלה כוללים ציוני דרך לאומיים היסטוריים כגון פונדק אולד פיית'פול שנבנה בין 1903 ל־1904, וכל המחוז ההיסטורי פורט ילוסטון - המעיינות החמים מאמות'. בחלק מהמקומות בפארק מתרחשים בקיץ אירועים שבמרכזם מדורה מתוכננת, סיורים מודרכים ותצוגות אחרות, אך פעילויות אלה מוגבלות בעונות השנה האחרות.

בפארק 1,770 קילומטרים של שבילי טיולים,^[76] ועל מנת להבטיח את שלומם של המבקרים באתרים הגאותרמיים נבנו שבילים סלולים, וגם בעלי לקות יכולים להגיע אליהם. בילוסטון יש תריסר אזורי מחנאות גדולים ו־2,000 אתרי מחנאות נקודתיים.^[3] ניתן לחנות גם ביערות הלאומיים המקיפים את הפארק, כמו גם בפארק הלאומי גרנד טיטון הגובל בחלקו הדרומי של ילוסטון. ילוסטון לא נחשב לאתר פופולרי בקרב מטפסי ההרים, כיוון שסוג הסלע הדומיננטי בפארק הוא סלע געשי שמתפורר בקלות.

בפארק עצמו אסור לצוד, אם כי ביערות הלאומיים המקיפים אותו יש עונת ציד קבועה. אחת הפעילויות הפופולריות בפארק היא דיג, אך חל איסור מוחלט לשוט בנחלים ובנהרות שבפארק, מלבד בנהר לואיס שאורכו 8 קילומטרים, והמחבר את אגמי לואיס ושושוני. רק כלי שיט לא ממונעים רשאים לחצות את הנהר. באגם ילוסטון יש מעגן, והאגם נחשב ליעד השיט הפופולרי ביותר בפארק.^[77]

אזורים מוגנים אחרים בפארק כוללים את היערות הלאומיים קאריבו־טארגהי, גאלאטין, קאסטר, שושוני וברידג'ר־טיטון. דרך ג'ון ד. רוקפלר של שירות הפארקים הלאומיים נמצאת בדרום הפארק, והיא מחברת אותו לפארק הלאומי גרנד טיטון, והכביש המהיר הנופי בירטות' הוא דרך הגישה לחלק הצפון־מזרחי של הפארק.

נמל התעופה הבינלאומי בוזמן ילוסטון אשר נקרא על שם הפארק ממוקם כ-146 קילומטרים ממנו.

• ג'ואל אקנבך, על סף התפוצצות - עד לא מזמן סברו כי בילוסטון שוכן הר געש כבוי. כעת מתברר שהוא פעיל מאוד, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 135, אוגוסט 2009
• דאגלס צ'דוויק, מלחמת הזאבים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 142, מרץ 2010

•   אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי ילוסטון (באנגלית)

•   הפארק הלאומי ילוסטון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
•   הפארק הלאומי ילוסטון, ברשת החברתית אינסטגרם
• הפארק הלאומי ילוסטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   פארק לאומי ילוסטון, דף שער בספרייה הלאומית
• מפה אינטראקטיבית של ילוסטון כולל נקודות ציון חשובות
• מאגר מידע על האתרים הגאותרמיים של ילוסטון (אורכב 14.05.2008 בארכיון Wayback Machine)
• היסטוריה געשית של ילוסטון, באתר הסקר הגאולוגי של ארצות הברית
• "איתור שינויים במערכת הגעשית של ילוסטון", סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית, נייר עמדה 03–100, 2004
• הפארק הלאומי ילוסטון, באתר ויקימסע (באנגלית)
• חיים קרופך‏, ילוסטון: הפארק האמריקאי הראשון המדהים מכולם, באתר וואלה, 23 במאי 2013
• הר געש הסמוי של ילוסטון, מכון דוידסון לחינוך מדעי
• הניו יורק טיימס, ארץ הפלאות אוכלת יושביה: שינויי האקלים מאיימים על הפארק הלאומי ילוסטון, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2018
• Yellowstone supervolcano even more colossal מאתר ה־BBC
•   אור הורביץ, ילוסטון וגרנד טיטון: ביקור בשניים מהפארקים הלאומיים היפים בארה"ב, באתר הארץ, 4 בינואר 2022
• שולמית ברנט, ‏הפארק הלאומי ילוסטון – סדרה בת 3 כתבות, באתר GoTravel