ערוך השולחן אורח חיים תרח

כתב הרמב"ם בסוף פרק ראשון שצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו, שנאמר: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב", כלומר: התחל לצום ולהתענות מערב תשיעי הסמוך לו. וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מליל אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר (שם): "מערב עד ערב תשבתו שבתכם". עד כאן לשונו.

כלומר: "עד ערב" ועד בכלל. וזה אי אפשר לומר כל הערב, שהרי אומר "מערב עד ערב" – הרי רק מעת לעת. אלא דהכי פירושו: מערב ומעט קודם, כדמוכח מן "בתשעה", כמו שכתבתי, ו"עד ערב" ומעט מאוחר.

ונראה להדיא מדברי הרמב"ם שאין תוספת רק בעינוי, אבל לא לעניין מלאכה. דכשם שבשבתות וימים טובים – ליכא תוספת לדעת הרמב"ם, שהרי לא הזכיר זה בשום מקום, כמו כן ביום הכיפורים בדבר השוה לשבת ויום טוב, דהיינו מלאכה. ורק בעינוי, שזהו ביום הכיפורים לבד יש תוספת עינוי; וכן כתב המגיד משנה.

ואף על גב דבאותה ברייתא דדריש תוספת עינוי – דריש שם גם תוספת מלאכה ולשבת וליום טוב, עיין שם – סבירא ליה להרמב"ם דלעניין זה אין הלכה כן, משום דבפרק קמא דראש השנה (ט א) מוכח דדרשא זו הוא לרבי ישמעאל ולא לרבי עקיבא, והלכה כרבי עקיבא נגד רבי ישמעאל כידוע.

ואמנם תוספת עינוי מבואר בביצה (ל א) דהוי דאורייתא. ולעניין שבת ויום טוב –מבואר בריש מועד קטן (ד א) דליכא תוספת; וכן מבואר בירושלמי ריש מסכת שביעית (הביאו התוספות בר"ה שם). וזה שאומר רבי עקיבא שם שיש תוספת בשביעית – אומר בריש מועד קטן ובירושלמי שם דאין הלכה כן, עיין שם.

(ונמצא דעיקר טעמו של הרמב"ם משום דבביצה שם מוכח דבעינוי יש תוספת, ובמועד קטן שם מוכח דבמלאכה אין תוספת. וכן משמע להדיא בפסחים נד ב דאין תוספת במלאכה, עיין שם. ודע דאף על גב דיש תוספת בעינוי, מכל מקום אין בו לא כרת ולא לאו, אלא עשה בעלמא, כדמוכח ביומא שם. ועיין מגיד משנה ולחם משנה שטרחו בדברי הרמב"ם, ודייק ותמצא קל.)

אבל הרי"ף והרא"ש פסקו שיש תוספת גם במלאכה, וכן בשבת ויום טוב יש תוספת. וזהו דעת הטור, שכתב שאוכלין ומפסיקין קודם בין השמשות, דמקרא נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקדש, בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה.

ותוספת זה אין לו שיעור אלא קודם בין השמשות, שזמנו מהלך אלף וחמש מאות אמה קודם הלילה – צריך להוסיף מעט מהחול על הקדש.

(עיין ט"ז, דהטור יליף תוספת מברייתא ד"עצם" "עצם", ולכן לא כתב תוספת בשבת ויום טוב, עיין שם. וכן עיקר, דאי אפשר לומר דהטור יליף מברייתא דב"תשעה לחדש" כהרי"ף, שהרי הטור הצריכו לאכילת ערב יום הכיפורים. ועוד דבשם מבואר גם שבת ויום טוב. והרי"ף באמת סבירא ליה תוספת בש��ת ויום טוב, וכמה מהראשונים סוברים כן. ודייק ותמצא קל.)

כתבו הרא"ש סוף יומא והר"ן בריש פרק רביעי דביצה, דתוספת זה בעל כרחך שיש לו איזה שיעור, ולא משהו בעלמא. דאם לא כן, הרי גם בלא זה בהכרח להפריש את עצמו מעט מקודם, מפני שאי אפשר לצמצם, וספיקא דאורייתא לחומרא. אלא וודאי שיש לזה שיעור, רק לא ידענו כמה שיעורו.

ולכן נזהרים כל ישראל להפסיק מאכילתם ושתייתם בעוד השמש נראית להדיא על הארץ, ולא סמוך לשקיעה ממש. ועל שיעור זה אמרו בביצה (ל א): הני נשי דאכלין ושתין עד שחשיכה, ולא מחינן בהו, דמוטב שיהיה שוגגות ולא מזידות. ואין הכוונה "עד שחשיכה" ממש, דחס ושלום לומר כן, דאפילו על בין השמשות יש למחות בהן. אלא הכוונה על התוספת, שזהו בעוד החמה זורחת, ולא ישמעו לנו. וכן מבואר שם דזהו לעניין תוספת, משום דלדעתן הקלות אי אפשר שיהא אסור לאכול בעוד החמה זורחת, ולא יקבלו מאתנו כשנאמר להם תוספת יום הכיפורים דאורייתא.

וזהו כשיודע בוודאי שלא יקבלו ממנו (מגן אברהם). אבל אם יש ספק אם יקבלו – צריך למחות. וכשיראה שלא יצייתו – לא ימחה עוד.

וכתב רבינו הרמ"א דהוא הדין בכל דבר איסור, אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ודווקא שאינו מפורש בתורה, אף על פי שהוא דאורייתא. אבל אם מפורש בתורה – מוחין בידן. ואם יודע שאין דבריו נשמעים – לא יאמר ברבים להוכיחן רק פעם אחד, אבל לא ירבה בתוכחות, מאחר שיודע שלא ישמעו עליו. אבל ביחיד – חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו. עד כאן לשונו.

ודבריו צריכין ביאור: דתחלת דבריו הם בשוגגין, וסוף דבריו הוא במזידין (שהרי זהו מהנימוקי יוסף סוף פרק שישי דיבמות, והתם במזיד מיירי ולעניין תוכחה, עיין שם).

ונראה לי דהכי פירושו: כשיש אנשים טועים בדין, וסוברין שדבר זה מותר, אם יודע בוודאי שלא יקבלו ממנו – ישתוק, ומוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין.

אבל כשיש ספק שמא ישמעו – מחוייב להודיעם שדבר זה אסור, וימחה בידם. ועל דבר זה נענשו גם הצדיקים בזמן החורבן במה שלא מיחו. ואמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: אם לפניך גלוי שלא ישמעו להם, לפניהם מי גלוי (שבת נה א; עיין ט"ז סעיף קטן ב)?

ואין חילוק בזה בין איסור דאורייתא לדרבנן. ואפילו בדרבנן אם יש ספק שמא ישמעו – מחוייב להודיעם ולמחות בידן. ואם מודיעם ומוחה, ואינם שומעים – ישתוק, ומוטב שיהיו שוגגים.

וזהו בדבר שאינו מפורש בתורה להדיא. אבל בדבר המפורש בתורה, אפילו יודע וודאי שלא ישמעו – או שמיחה פעם אחת ולא שמעו כיון שהם שוגגים, שאין רצונם לעבור במזיד אלא שנשתבשו לומר שדבר זה מותר, ודבר זה מפורש בתורה – מחוייב לומר ולייסרם כמה פעמים, ולהראותם שזה מפורש לאיסור בתורה. וקרוב שיצייתו לו, כיון שהם שוגגים. אך אחר כך, כשמיחה כמה פעמים ולא פעל מאומה – ישתוק.

וכל זה הוא בשוגגין. אבל אם עוברין במזיד – ובזה לא שייך להודיעם שאסור, שהרי יודעים בעצמם אלא שבמזיד עוברים על זה – אמרו בגמרא בסוף פרק שישי דיבמות (סה ב): כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. וחד אמר שחובה שלא לומר, שנאמר: "אל תוכח לץ, פן ישנאך".

והקשה הנימוקי יוסף: הא יש מצות "הוכח תוכיח", דעיקרו הוא במזיד? ותירץ דוודאי פעם אחד חייב להוכיחן, ואולי ישמעו. ואף אם ברור לו שלא ישמעו, מכל מקום כדי שלא יהא להם פתחון פה – מחוייב להוכיחן ברבים פעם אחת, ולא יותר.

ולפי זה מה שאמרו שם ד"מצוה" שלא לומר, או "חובה" – זהו על יותר מפעם אחת, וזהו ברבים. אבל ליחיד כתיב "הוכח תוכיח" אפילו מאה פעמים, וכמו שכתבתי לעיל סימן קנו: עד שיכנו או יקללנו, כפי הדיעות שבארנו שם.

ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר, ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד, שלא יתחלל שם שמים (מגן אברהם סעיף קטן ג). ודע דכל זה הוא בישראל המאמין, אלא שיצרו תקפו לעשות, ובזה שייך תוכחה. אבל הפוקרים בדברי חכמינו ז"ל – באלו אין שייך תוכחה, שהרי הם מינים ואפיקורסים, ואין להתווכח עמהם.

(ולולי דברי הנימוקי יוסף והרמ"א, הייתי אומר דבאלו מיירינן ביבמות שם.)

אם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול – יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קיבל עליו התענית. ואפילו אם קיבל עליו קודם פלג המנחה – אינו כלום. וזהו כשקיבל עליו משום יום כיפור. אבל אם קיבל עליו שלא לאכול עוד – לא גרע מכל השנה, שצריך לקים נדרו, כמו שכתבתי בסימן תקסב (וזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן ד).

וקבלה בלב לא הוי קבלה. ויש חוששין לומר דהוי קבלה, וחומרא יתירה היא. ומכל מקום יש שנוהגין כן (עיין מגן אברהם שם).

וטוב לנהוג שקודם השקיעה יאמר כל אחד: "הנני מקבל עלי מצות עשה של תענית יום הכיפורים, כמו שצויתנו בתורתך הקדושה, על ידי משה עבדך. והנני מקבל עלי החמשה עינוים, כמו שהורו לנו קדושיך." וממילא כשנוהג כן – אין במחשבתו הקודמת כלום.

בערב יום הכיפורים אין לאכול רק מאכלים שקלים להתעכל. ולכן אוכלין עופות בסעודה המפסקת, כדי שלא יהיה שבע הרבה ומתגאה כשיתפלל.

וכן אין אוכלין דברים המחממין את הגוף, שלא יבואו לידי קרי. וכן אין לאכול מאכלי חלב המרבים זרע. ויש נוהגין לאכלן בשחרית, ואצלינו אין נוהגין כן. והזהירות מדברים קלים אינו אלא בסעודה המפסקת, ולא בשחרית, דעד הלילה תסתלק השביעה. ולא יאכל דברים המרבים כיחה וניעה, כמו שומשמין וכיוצא בזה; וגם הם מעלים גרה, ואינם נוחים לאכילה בערב יום הקדוש הזה.