ראש השנה ט א

ולאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת החמשים עולה למנין היובל ועולה למנין ז' שביעית כלומר זורעין ה' שנים. והיובל עולה למנין ששית ומשמיטין השביעית.

ופשטינא דמוסיפין מחול על קדש מהא דכתיב בחריש ובקציר תשבות וא"ר עקיבא חריש של ערב שביעית שנכנס בשביעית וקציר של שביעית כלומר הספיחין שצמחו בשביעית ולא הספיק לתלשן ונכנסו למוצאי שביעית שמשביתין בשנה השביעית.

ור' ישמעאל אומר לא בא זה הכתוב אלא להקיש קציר לחריש ולאסור קציר של רשות כמו חריש של רשות. וממילא שמעינן כי קציר העומר שהוא מצוה מותר אבל שמוסיפין מחול על הקדש מהא נפקא מדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש יכול בתשעה ת"ל בערב.

[אי בערב] יכול [וכו'] עד מקום שנאמר שבות מוסיפין מחול על הקודש.

ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדפתי דתני וכו'.

אתה מונה שנת החמשים ואי אתה מונה שנת חמשים חסר אחת שמטה היא דכתיב "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה" (ויקרא כה:ח) ושנת חמשים יובל וסברי רבנן ששנת יובל אינה עולה למנין שני שבוע כדתניא בספרא (בהר א:ו) יכול שנת היובל עולה (למנין) [לכאן ממנין] שני שבוע תלמוד לומר "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה:ג) שני זריעה וזמירה עולה למנין שני שבוע ולא שנת יובל עולה למנין שני שבוע" הילכך מאחר ששנת יובל חושבין [שנת יובל מונין ו׳ שנים] ומשמיטין שביעית וחושבין שנת היובל שנת שמטה היא [וזהו] פירוש שנת חמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת חמשים חסר אחת כלומר שהוא [שנת] שמטה כמו שפרשנו שלא תחשוב שנת יובל בשאר השנים ותתחיל לחשוב שש שנים מאחר שנת תשע וארבעים ותחשוב שנת היובל משש השנים ונמצאת זורע ה׳ שנים מאחר היובל ומקדש שביעית לשנת תשע וארבעים שהיא (שישית) ליובל כרבי (יהודה) דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן כלומר עולה ליובל ועולה (לשני) שבוע.

ולאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן:    כלומר, שהיא נמנית גם כן מכלל שני השבוע הבא אחריו. ואותה שמיטה ראשונה שלאחר היובל אין בה אלא חמש שנים של עבודה לפי שהיובל בתחלתו ושנת השמטה בסופו. והא דכתיב "ועשת את התבואה לשלש השנים"- הכא צריכה לעשות לארבע אלא שלא דבר הכתוב אלא על שאר שני שבוע שהן רב, וכדאהדר להו ר' יהודה לרבנן ומייתינן לה בנדרים (בריש פ' קונם יין).

וכתב רבינו תם ז"ל דקיימא לן כר' יהודה משום דסתם מתניתין דהכא כר' ישמעאל דפליג אדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה; וקיימא לן כר' יהודה שמקדשין חדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל. ור' יוסי דנמקו עמו קאי כר' ישמעאל (בפרק קמא דקידושין) דאית ליה התם "דיובל מתחלתו משמט ". ובערכין (בסוף פרק אין מקדישין) מוכח דמאן דאית ליה "מתחלתו משמט" סבר ליה כר' ישמעאל דאמר "מראש השנה חייל יובל".

ורבי עקיבא אומר אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר":    ואם תאמר, והא איצטריך למיסר חרישה בשביעית, מדאמרינן (בריש פ"ק דמועט קטן) "החורש בשביעית אינו לוקה. מאי טעמא? מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? לומר אהני תולדות מיחייב, אאחריניתא לא מיחייב" - אלמא איצטריך "בחריש" לאסור חרישה בשביעית.  ויש לומר דעיקר דרשא מ-"בקציר", ו"הבציר" לא איצטריך לשביעית דהא בהדיא כתיבה והילכך מד-"קציר" לאו לשביעית אלא לתוספת שביעית, אף "בחריש" לאו לשביעית אלא לתוספת שביעית.

וקציר של שביעית היוצא לשמינית:    פרש"י ז"ל דקציר שהביא שליש בשביעית. ויש להקשות, דאם כן מאי שנא משום תוספת שביעית, האי דינא מיסר אסירא דבתר שביעית שדינן לה, דכל תבואה בתר שתא דהביאה שליש שדינן לה ואפילו למעשרות (כדאיתא לקמן בפירקין וכדדרשינן מ-"ועשת את התבואה לשלש השנים"- קרי ביה לשליש".   ויש לומר דהכי קאמר רחמנא, בקציר היוצא משביעית לשמינית- שבות בו ולא תעשה מלאכה בשדה בשבילו, שלא תעדור ולא תנקש בשדה מחמתו, וזהו תוספת שביעית בסופו.

הא דאיבעיא להו הכא לר' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש:    איכא למידק מאי קא מיבעיא להו? הא אמרינן (בריש פ"ק דמועד קטן) "קראי לר' עקיבא, הלכתא לר' ישמעאל", דעשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים- הלכה למשה מסיני; דאלמא זקנות אסירי וכדאמרינן התם כיון דאיצטריך הלכתא למשרי ילדה ממילא זקנה נאסרה. ועוד, כיון דאמרינן הכא דנפקא ליה לר' ישמעאל מ-"שבתכם" - קראי אפילו לר' ישמעאל!

ותירץ רבינו תם ז"ל דהכא לתוספת שלאחר שביעית, ד"שבתכם" מערב עד ערב קאי, דמיניה מרבינן לאחוריו; והלכתא לתוספת שביעית.

ויש מי שפירש דהא דאמרינן הכא כל מקום שנאמר שבות והיינו לרבות תוספת שביעית - לפום מסקנא דהתם אסמכתא בעלמא היא ועיקר קרא אשבתות וימים טובים ויום הכפורים הוא דאתא. והא דבעי הכא לר' ישמעאל "מנא ליה?" - מיקמי דתיקום לן מסקנא דהתם. ור' עקיבא נמי דמוקים האי קרא לאוכל תשיעי כאילו מתענה תשיעי ועשירי אוקימתא רויחא דהא מיבעיא ליה נמי לר' עקיבא לגופיה לתוספת יום הכפורים ושבתות וימים טובים.

ורבנן:    פי' דלא דרשי וקדשתם לקדש שנה בתחלתה האי יובל [היא] מאי דדשי ביה ומהדרי' שנת הנ' אתה מקדש ואי אתה (מקדש שנת נ"א) [מונה שנת חמשים אחת] זו גרסת התוס' וה"פ בשנת היובל שהיא שנת נ' ואין מונין אותה בשמיטה הבאה:

ולאפוקי מדר' (יהושע) [יהודא] דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן:    פי' שנמנית ג"כ משנת שני השבוע הבאים אחר היובל ובכל הספרים וכן גרסת רש"י שנת נ' אתה מונה ואי אתה מונה שנת (נ"א) [חמשים ואחת] וה"פ ואי אתה מונה אותה לב' מנינים שתהא שנת הנ' לכאן ושתהא שנה א' לכאן והכל עולה לדרך אחד אלא שגרסת התוספת יותר מכוונת וכיון דהני רבנן מפקי מדר' יהודא מכלל דר' ישמעאל כר' יהודא ס"ל דהא אצטריך ליה יובל היא לההיא דרשה דלעיל שלא תהא מתקדשת בסופה (וכן) [וכיון] דכן ש"מ דהילכתא כר' יהודא דהא קיי"ל כר' ישמעאל וכסתם מתני' דאוקימנא כוותיה וכדכתי' לעיל דהא קיי"ל בכוליה תלמודא שמקדשין את החדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל ועוד דר' יוסי דנימוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפ"ק דקדושין דאית ליה התם דיובל מתחלתו משמט ובעירכין סוף פ' אין מקדישין מוכח דמאן דאית ליה מתחלתו משמט ס"ל כר' ישמעאל דאמר מר"ה חייל יובל ובפ"ק דע"ז סוגיין כר' יהודא דאמרינן התם ונשקול מאה [ממאה] תרתי כדכתי' התם וכן כתב ר"ת ז"ל הילכך לר' יהודא שבוע ראשון של שמיטה אינה אלא חמשה שנים של עבודה בלבד וכדאיתא פ' קונם יין:

ודמוסיפין מחול וכו' דתניא וכו':    פי' האי קרא הכי הוא גבי שבת ו' ימים תעבוד וביום הז' תשבות בחריש ובקציר תשבות ובודאי אינו ענין לשבת דמ"ש חריש וקציר דאסור בשבת הרי ארבעים מלאכות חסר אחת ותולדותיהן אסורות מן התורה וליכא למימר נמי שיצאו לחלק דהא לא תבערו אש בכל מושבותיכם יצא לחלק ואפי' למ"ד שיצא ללאו הא נפקא ליה לחלק מדכתיב מאחת מהנה אחת שהיא הנה כדאיתא פרק כלל גדול ועוד שכל שיצא לחלק לא מפיק ליה בלשון עשה אלא בלשון לאו שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת הילכך אינו ענין לשבת וכיון דכן תנהו ענין לשביעית שלפי שאמר ו' ימים תעבוד בא לומר שיש פעמים שאינו עובד אפי' בימי החול והוא צריך לשבות בחריש ובקציר משום שמטת הארץ ואלו לשביעית עצמה לא הוצרך לומר שהרי הזהיר עליו במקום אחד שדך לא תזרע וליכא למימר שבא הכתוב כאן להוסיף עליו עשה אחר מלבד הכתוב שם בפרשת שביעית דק"ל כל היכא דאיכא למדרש לא מוקמי' בלאוי ועשה יתירה וק"ל דהא אצטריך למיסר חרישה בשביעית מדאמרינן בריש פ"ק דמ"ק החורש בשביעית אינו לוקה מ"ט מכדי זמירה בכלל זריעה למאי הילכתא כתבינהו רחמנא לומר אהני תולדות מיחייב אאידך לא מיחייב הילכך אצטריך בחריש לאסור חרישה בשביעית. וי"ל דעקר דרשא דהכא מבקציר הוא שהוא מיותר דהא כתיב לא תקצור את ספיחיה ומדקציר לאו לשביעית חריש נמי לאו לשביעית דוקא אלא לערב שביעית כך פי' תוס':

אלא חריש של ערב שביעית הנכנסת לשביעית:    פי' שהיא מועלת בשביעית וזה מן התורה שלשים יום קודם שביעית וחכמים הוסיפו בשדה אילן מן הפסח ובשדה לבן מן העצרת דבהכי מועילין בשביעית:

וקציר שביעית היוצא למוצאי שביעית:    פרש"י כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית וא"ת א"כ למה לי משום תוס' שביעית הא אסירא מדין פירות שביעית כדנפקא לן מדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וי"ל דהכא לא הוצרכו לאסור הפירות אלא לאסור כל עבודה בשדה שיש בה באותו קציר במוצאי שביעית עד שתשלש אותה תבואה וזהו תוספת שביעית בסופה:

ר' ישמעאל אומר וכו':    פי' מה חריש רשות דהא לית לן שום חרישה של מצוה ואפילו לחרוש לעומר ולשתי הלחם שהרי אם מצא חרוש אינו חורש מ"ה אפשר לעשות בחול ואין טעם לחלל בה שבת:

אף קציר רשות יצא קציר העומר שדוחה שבת:    פי' דקסבר דחובה לקצור ולהביא בו ביום וכדכתיבנא במס' מגילה אבל ר"ע סבר שאין קצירת העומר דוחה שבת שאפשר לקצור מבעוד יום וההיא דאמרינן במס' מנחות שאומר קופה זו מגל זו שבת זו כר' ישמעאל שייכא:

ור' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקדש מנ"ל:    פי' בתוספת מנ"ל בשביעית ומייתי ליה מדתניא ועניתם את נפשותיכם דקתני סיפא שבתכם כל שנאמר בו שבות אתה מוסיף מחול על הקדש. ונראה שהוצרכו לפ' דהאי בעיא בשביעית היא מתרי טעמא חדא (דאין) [דאנן] בשביעית קיימינן השתא בשמעתין ועוד דאי בשבתות וי"ט מאי איריא דאיבעיא לן אליבא דר' ישמעאל תבעי לן נמי אליבא דר"ע אלא ודאי לשביעית הוא דאיבעיא לן וקשיא להו אי בשביעית מאי קמבעיא לן והיכא מייתינן לה הכא מקראי דהא בפ"ק דמ"ק אמר להדיא דלר' ישמעאל תוספת שביעית הל"מ וכדאמרינן התם קראי לר"ע הלכה לר' ישמעאל דעשר נטיעות (הלכה) וערבה וניסוך המים הל"מ מכלל דזקנות אסירי דכיון דאצטריך למשרי ילדה ממילא (ואסרה) [אסורה] זקנה כדאיתא התס ואלו לפום סוגיא דהכא קראי אפי' לר' ישמעאל דהא נפקא ליה משבתכם וי"מ דהאי בעיא דהכא היינו מקמי דתיקום לן מסקנא דהתם ולפום מסקנא דהתם עקר קרא לשבתות ולי"ט אתא ומאי דדרשי' ליה לר"ע לאוכל ושותה עי"ה לישנא רויחא הוא דהא ודאי מבעיא ליה לתוספת שבתות וי"ט וי"ה ור"ת ז"ל [תירץ] דמאי דמייתי הכא קראי לר' ישמעאל היינו לתוספת שביעית של מוצאי שביעית דשבתכם דמרבינן מיניה אתוספת מחול על הקדש (דמרבינן) לאחריו קאי ואינו נכון דהא ודאי כי היכא דמרבינן מתשבתו תוספת לשבתות וי"ט בין לפניהם ובין לאחריהם ה"נ דרשינן ליה גבי שבתכם ואכתי איכא קראי לר' ישמעאל ואפי' לפניו והל"מ למה לי גם תירוץ הראשון אינו נכון מדלא אקשינן עלה הכא כלל מההיא דהתם והנכון דהכא ודאי כל שבתות וי"ט אבעיא לן דאלו לשביעית לר' ישמעאל הל"מ ואלו לר"ע לא אבעיא לן כלל לענין שבתות וי"ט דכיון דלדידיה איכא תוספת שביעית לפניו ולאחריו מקראי מיניה גמרינן לי"ה ושבתות וי"ט שהם המורים בכ"ש אבל לר' ישמעאל כיון דהל"מ היא לא גמרינן מיניה כלל לעלמא אלא היכא דגמיר גמיר היכא דלא גמיר לא גמיר וא"כ מנ"ל תוספת לשבתות וי"ט ומייתינן לה מהא מתנית' והא דאמרינן כל מקום שנאמר בו שבות לאו למשרא (דאפשר) למדרש הכי בדוקא דא"כ תיפוק ליה לר' ישמעאל תוספת שביעית מהכא מקראי אלא ודאי עקר קרא לי"ט אצטריך ונקיט ליה תנא בהאי לישנא משום דהכי קושטא דמלתא אפי' בשביעית אי לר' ישמעאל ואי לר"ע מקרא דבהריש וכקציר וכ"ת מ"מ לגמר ר' ישמעאל תוספת שביעית משבתות וי"ט י"ל דהא ליתא שאין למדין קל מחמור להחמיר עליו הילכך הא דרשא דאמרינן לקמן לר"ע דדריש קרא לאוכל ושותה בעי"ה דוקא היא דאלו לשבתות וי"ט לא צריך קרא דמשביעית יליף לה כדאמרן שהרי לד"ה למדין חמור מקל להחמיר עליו והא דפרישנא בעיין לר' ישמעאל בתוספת שבתות וי"ט אי קשיא לך דא"כ הו"ל לפרושי הכי דהא אנן בענין שביעית איירינן עד השתא לא קשיא דאנן סתמא תניא לעיל שמוסיפין מחול על הקדש דמשמע בכל מקום ואלו מעקרא בעינן סתם דמוסיפין מחול על הקדש מנ"ל ופשטינן ליה לר"ע לשביעית ומינה נפקא לן ודאי לכולהו הדר בעיין לר' ישמעאל מנ"ל בעלמא דהא בשביעית לא חזינן דאית ליה וכבר ידעינן דמהל"מ גמיר לה וא"כ בשאר ענינים מנ"ל ומייתינן לה מהא מתניתא והרי זה ברור ונכון:

יכול בתשעה ת"ל בערב:    וא"ת האיך אפשר לומר בט' דוקא עד דאצטריך בערב והלא הכתוב צווח ואומר בעשור לחדש השביעי הזה י"ה הוא וי"ל דאי מהתם ה"א דבעשור הוה י"ה אבל אין הענוי בו אלא בט' כדכתיב הכא בט' לחדש א"נ דהכא בערב לאו דוקא דודאי מאידך קרא נפקא לן אלא דכיון דאפשר למדרשיה מקרא גופיה דרשי' ליה מיניה גופא דכיון דכתב רחמנא בט' לחדש לא סגיא דלא כתיב נמי בערב דלא לישמע (דסתם) [דסתר] אידך קרא דבעשור וכיוצא בו בתלמוד הרבה ותוספת זה כבר ביררנו בפ' במה מדליקין ששיעור התוספת בכניסתו הוא מזמן תחלת שקיעת החמה עד זמן בין השמשות ששיעור זה הוא מהלך ג' מילין ורביע מיל רצה לעשותו כולו קדש עושה רצה לעשותו מקצתו בלבד עושה כיון שהוסיף דבר הניכר שיש בו משום קדושה ותוספת זה אינו בדברים וביטול מלאכה בלבד אלא שיוסיפנו בדברים של קדושה או בתפלה או בקדוש ושיעור התוספת ביציאתו הוא שימתין עד שיראה ג' כוכבים קטנים שאינן נראין אלא בלילה דאלו בבינונים הוה לילה גמור לכל דבר הוסף עד הקטנים משום תוספת ובירושלמי אמרו והוא דיתהמון ג' ככבין דכדמין חד ככבא פי' שיראה ג' כוכבים רצופים כאלו נראין תוך אמה אחת וי"מ תוך ד' אמות: