נדרים לז ב

דיפנון אבוהון דינוקא למצותא. אם היו קורין בתחילה היה חמור להם והיו צריכים להאריך והאבות מצפין לסעוד עד שיבואו ומבטלין עונג שבת אבל מה שקראו מאתמול שונין בו היום כי אינן צריכין להאריך בו:

ויקיר להון עלמא. ואינם יכולים לסבול הטורח ללמוד דבר חמור:

שנוי וסת. המשנה וסתו ומנהגו שהוא נהוג בו לסעוד בכל יום:

בנות מי בעיין שימור. שאין דרכן לטייל ברחובות ומאי איצטריך לאשמועינן שמותר ללמוד בנותיו והא אין נוטלים עליהם שכר ואפילו לעצמן יכול ללמד בדבר שאין נוטלין עליו שכר ומתני' סתמא קתני ומלמד את בניו דמשמע אף בנות בכלל:

דאורייתא הוא. ואין נוטלין שכר:

מפורש זה תרגום. שמפרש המקרא:

ושום שכל אלו הפסוקים. שבשבילם מפסיקין בין דבר לדבר:

ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים. שעל ידי הניגון מבינין לחבר המקרא למעלה או למטה:

אלו המסורות. חסרות ויתרות:

מקרא סופרים ארץ ארץ. שמשתנה באתנחתא וכן שמים מצרים שאין קורין שמים מצרים בחירק:

עטור סופרים. כמו רק הבמות לא סרו דמתרגמינן לא עטרו שהוסרו מן התיבות אותיות הראויות להנתן בהם:

אחר תעבורו. היה ראוי לכתוב בוי"ו דהוה משמע סעדו לבכם ואח"כ תעבורו אבל השתא דכתיב בלא וי"ו משמע סעדו לבכם אחר שתעבורו וכן כולם:

משפטיך תהום רבה. היה ראוי לכתוב ומשפטיך בוי"ו:

פרת דבלכתו. בלכתו להשיב ידו על נהר פרת פרת לא כתיב וקרי:

איש דכאשר ישאל איש בדבר אלהים. דאחיתופל:

באים דונבנתה. הנה ימים באים ונבנתה:

את דהגד הוגד לי. את אשר עשית דרות:

לי דהשעורים. (את) שש השעורים [האלה] נתן לי:

נא דיסלח. בנעמן כתיב:

גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא כו':    תמיהא לי מאי גדולה מזו אמרו דקאמר, דהיא היא שאף הוא חייב להלביש את הבת לכסותה ולתת לה מנכסיו כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאה, ועכשיו זה פוטרו וכמו שאמרו בשלהי נערה שנתפתתה [כתובות נב, ב] דאמרינן התם קחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא קחו נשים לבניכם בידו אלא בנותיכם תנו לאנשים בידו הוא, ואמרינן לילבשה לכסייה ויהיב לה מידי כי היכי דליקפצו עלה ואנסבי לה. ויש לומר דמכל מקום אינו חייב כל כך בחייו שנכוף אותו לכך שיתן לה משלו לפרנסה, כבעל שהוא חייב לזון את אשתּו ובניו הקטנים שכופין אותו בבית דין.

בוגרת ומדעתה:    וקא משמע לן שאף על פי שאין הבת נשאת לו אלא על ידי דיבור האב אפילו הכי שרי, הואיל ויצאה מרשותו ומדעתה היא נשאת לו. ומכל מקום תמיהא קצת לשון ומדעתה, דלא הוה צריך למימר אלא בבוגרת ואנא ידענא דמדעתה היא נשאת לו. ונראה לי דהאי מדעתה לאפוקי מדעתו, דלא לימא שאם עשאו הוא שליח לדבר עמה על עסקי נשואיו, הרי זה אסור דקא מהני ליה דעביד שליחותיה. אלא דאכתי לא ניחא לי דבכל מידי דלא בעינן דעת משלח משמע לעיל דשרי, אף על גב דעביד שליחותיה ובמקום מצוה, כתורם את תרומותיו ומקריב קרבנותיו, והכי נמי במקום מצוה הוא.

מהדורא קמא:

מקרא סופרים ארץ ארץ שמים מצרים הברת הא' היא נקראת הנה בהברת הארץ עיטור סופרים היא תיקון הסופרים הגוף יבינו המלה כגון אחר תעבורו שהי' ראוי לכתוב ואחר כן תעבורו השתא דכתיב אחר העבירו משמע וסעדו לבכם אחר שתעבורו אלא שהסופרים מבינים אותי אחר כשתסעדו לבכם תעבורו וכן כולם וכן צדקתך כהררי אל משמע שהיא גבוהה כמו ההרים ואין פתרונו אלא צדקתך מגבהת האדם עד ההרים ומשפטיך מעמיקים אותם עד התהום וכל זה היא הלכה למשה מסיני:

ואם היה שכיר שבת פירוש שבוע שכיר חדש וכו'. וזו אין צריך לומר זו קתני דכיון דתנא דשכיר שבת הויא הבלעה כל שכן שכיר חדש שכיר שנה. נותנין שכר שבת דכיון דאיכא בהדיה שכר חול מיבלע בהדי שכר שבת ושרי. לפיכך שהוא שומר שכר אם אבדו חייב באחריותן כדין שומר שכר דמחייב בגניבה ואבידה כך שמעתי דבפרה אדומה ועומר קאמר. ותמיהא לי הא חפצי שמים ואמאי אין נותנין לו שכר ואפילו להשכירו בתחלה שרי כדתנן משדכין על התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות שלא אסרה תורה אלא חפצך והא נמי מצוה הוא עומר ופרה אדומה. וי"ל דקבלת השכר לאו חפצי שמים הוא כלום. עוד יש לומר דבחול מיירי בזרעים ובפ' חול ובשלהי תוספתא דשבת מצאתיה ולא איירי אלא במילי דחול (כלל) אבל זה לא נהירא דבפרק הזהב מוכח דבהקדש מיירי. שיטה.

אבל אם הוא שכיר שבת דהיינו שבוע אחד או שכיר חדש או שנה או שבוע שהוא שמיטה נותנין לו שכר השבת אף על פי שחשבונם הוא לתת לו דבר קצוב לכל יום ויום מכל מקום הואיל ושכרו לזמן מרובה לפי אותו הסך אינו נראה שלוקח שכירות השבת אלא שכירות (השבת) השנה או החדש כפי מה שיעלה סכום הכל ושכירות השבת מובלע בין שאר הימים ונראה כאלו אינו לוקח משכירות השבת כלום אלא כל מה שלוקח ממנו בשכירות ימי החול לוקח ומאחר שאיסור שכירות אינו אסור אלא מדבריהם היכא שאינו נראה כלוקח שכירות שבת ממש בפרט הקלו בו ולא רצו לגזור בזה כלל.

משום דמיפנן אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא. האי דאין קורין אפילו באביהם של תינוקות איירי שלא יקראו לבניהם בשבת פרשה שלא למדו אותה מעולם או אפילו בימי החול כבר למדוה ימים רבים יש וכבר שכחוה והטעם כדי שלא יהיו טרודים בלמוד התינוקות ויתבטלו מלעסוק במצות שבת שזהו העונג. אבל אם כבר למדו אותה פרשה בחול אפילו פעם אחת לא יהיה כל כך טרדה ושפיר יהיה להם פנאי להתעסק במצות שבת.

ויש נוסחאות דגרסי למיצתא להון והיא ישרה בעיני ופירושו היינו טעמא דאין קורין התינוקות בתחלה פרשה לפני רבן אלא שונין לפני רבן או לפני אביהן מה שקראו בשבוע מפני שאביהם (של) שלהן מופנים בשבת לשמוע מה שקראו בחול לידע אם יודעים אותו על הברור. הרי"ץ ז"ל. גירסא אחרת למצוואתא להגן פירוש שהאבות הם טרודים כל ימות החול ואינן קורין כלל ובשבת הם פנויין ומעכבין את בניהם כדי להיות להם לצוות ויקראו עמהם.

ויקיר עליהון עלמא כדשמואל. ושמעתי שיש במדרש גבי עונג שבת במה מענגו חד אמר בשינה וחד אמר בתלמוד תורה ולא פליגי כאן בתלמיד השונה ימי השבוע לו השינה עונג בעל הבית התלמוד עונג שאינו פנוי כל ימי השבוע ללמוד ובשבת הוא פנוי ותאב ללמוד ומתענג. הרא"ם ז"ל.

קסבר בנות לא מיבעיין שימור דקתני חסורי מחסרא והכי קאמר לא ילמדנו מקרא בקטן דמשמע בין קטן בין קטנה דהוו רגילין דמלמדין נמי נקבות תורה משום הכי אסור דאית להו הנאה דהאיכא שכר שימור. ומי מצית אמרת דקטנה בעיא שימור והכתיב כל כבודה בת מלך פנימה דאין דרכן של בנות לצאת. פירוש בנות מי בעיין שימור והלא אינן יצאנית ומתניתין קתני לא ילמדנו דמשמע בין בנים בין בנות אם הדיר מהם ואידך אין בעיין ובעיין.

ושום שכל אלו הפסוקים שתי טיפות של דיו המפסיקין בין פסוק לפסוק. מקרא סופרים קריאת תלמידי חכמים לפי ששאר העם לא היו מדקדקים בקריאה ומה שהיו הסופרים מדקדקים לקרות כן היו קורין לה מקרא סופרים. ורבי יצחק בא לאשמועינן דלא סופרים אמרו כן מלבם אלא קבלה היא בידם מהלכה למשה מסיני כגון ארץ ארץ שמים מצרים יש שהיו קוראים אֶרֶץ בסגו"ל והסופרים קוראים אָרֶץ בקמ"ץ או הפך.

ויש מפרשים שהיו מדקדקים בין קמ"ץ לפת"ח מצרים הסופרים מדקדקים לקרות מצרים בהכרת היו"ד ושאר העם אין מדקדקים בקריאתה ונראה כאלו קורין מצראים באל"ף דיו"ד. וכן שמים. עטור סופרים לשון הסרה רק הבמות לא סרו מתרגמינן לא עטרו והיו קורין הרבה מהעם וסעדו לבכם ואחר תעבורו בו"ו תשב הנערה אתנו ימים או עשור ואחר תלך בו"ו ואחר תאסף אל עמיך בו"ו קדמו שרים אחר נוגנים בו"ו ומשפטיך תהום רבה בו"ו והסופרים (הויין) היו עושין עטרה להני ווי"ן ולא היו קורין אותן כלל ולהני מילי קרי עטור סופרים. ובא רבי יצחק לומר כי מה שקורין הסופרים כן לא מלבם עשו כן אלא הלכה למשה מסיני. ועוד אמר רבינו האיי ז"ל כי עד דורות הקרובים משתבשים בפסוק לא ישמע על פיך שהיו קורין ולא ישמע בו"ו. הרי"ץ ד"ל.