יבמות סא א

הא דאמר רבי שמעון בן יוחאי אין א"ה עכו"ם קרוין אדם. קשיא, והכתיב לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, תירוץ הא דרשינן ליה אדם ולא מלך והא דכתיב ואתן אדם תחתיך התם דרשינן ליה בברכות אל תיקרי אדם אלא אדום ולי נראה שאני התם דמוכח כדכתיב ובישראל באדם.

וכן נמי קשיא הא דאמרינן במסכת סנהדרין (דף ל"ט) רבי מאיר אומר מניין שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא אדם הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.

ורש"י ז"ל פירש התם דרבי מאיר פליג אדרבי שמעון ב"י וכן שמעתי שרת"ם ז"ל היה אומר זו ששנינו במשנתנו (אהלות פ' י"ח) רשב"ג אומר מדורות העכו"ם טמאים מפני שהנשים קוברים נפליהם ההיא דלא כרבי שמעון והיה מוסיף לומר שהלכה כרשב"ג משום דאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וקשיא לי הא דאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי"ד) רבי אבהו אשכחי' לאלי' דהוה קאי בבית הקברות של עכו"ם א"ל ולאו כהן ניהו מר א"ל גמר סדר טהרות דתניא אמר רבי שמעון ב"י וכו' אלמא הלכתא כוותיה אומר הרב ז"ל דהתם דחויא מדחי ליה לפי שהוא היה סומך לו על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח (ברכות דף י"ט) אלא שגזרו חכמים משום שאין בהם והוא זכור לטוב לא היה רוצה לנהוג קלות ראש בגזרתם ולהתירם בפניהם וכן מצינו כשקברו לר' עקיבא אמר להם צדיקים אינם מטמאין ולא הי' אלא דהוי שהיה סומך לו משום דר"ע מהרוגי מלכות היה ומת מצוה היה ואפילו כ"ג הולך לשחוט את פסחו מטמא לו. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה לדבריו מדאמרינן במסכת משקין [מו"ק] (דף ה') רמז לציון קברות מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון וההיא גבי גוג ומגוג כתיב אלמא א"ה עכו"ם מטמאין באוהל.

ואין דברים הללו נכונים, משום דההיא כללא דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו ליתא כדפסק רבינו הגדול ז"ל בפרק גט פשוט והכי מוכח בפרק המדיר (כתובות דף ע"ז) ובפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח) .

ויש מפרשים ההיא דרשב"ג משום מגע ומשא הוא שהנשים קוברות שם נפליהן ואין מעמיקין אותם והן מתגלין בדריסת הרגל ואי אפשר שלא יגע בעצם כשעורה ובמגע ובמשא מודה רשב"י וההיא דאיתמר במסכת משקין איכא למימר נמי משום מגע ומשא היא דעבדי ציון כדרבינא ואע"ג דאמרינן במסכת משקין אין מציינין אלא על טומאת אוהל לעתיד מציינין על הכל לרבות טהרה בישראל א"נ דילמא איקטל חד מישראל ומטמא להו דהא לא מקשי' מההוא קרא לר' שמעון ב"י וכוותי' קיימא לן משום דמעשה אלי' רב ומה שאמר שהי' דוחה אותו חס ושלום שאם כן היה נותן מכשול לפני עור ומורה בתורה שלא כהלכה ועור פורץ גדרן של חכמים שגזרו על ארונות ועוד שבית הקברות של עכו"ם אינן בארונות שלא נהגו בארון ולא בפותח טפח אלא ישראל ומשום טהרות ואשכחן נמי סוגיא דתלמודא כוותיה כדאמרינן במסכת כריתות (דף ו') הסך את העכו"ם פטור שנאמר על בשר אדם לא ייסך שאין אומות העולם עכו"ם קרוין אדם ואי נמי ההיא דא"ר מאיר בעכו"ם ועוסק בתורה דלא כרבי שמעון ב"י לא מידחיא בהכי.

אבל יש אומרים דכל מקום ברכה כגון אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכיוצא בה אלו הי' הקב"ה מדבר על ישראל בלבד היה מזכיר שמותן אבל בשאר מקומות כשהוא מזכיר אדם אין אומות העולם עכו"ם במשמע וכדאמרינן באגדה במדבר סיני רבה מה אקוב לא קבה אל בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות בברכות היה מזכירן שנאמר ואלה יעמדו לברך את העם בקללות לא היה תובען שכן הוא אומר ואלה יעמדו על הקל��ה על הר עיבל ובילמדנו אדם כי יהיה בעור בשרו למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפרשיות אלא אדם כי יהיה זהו שאמר הכתוב כי לא אל חפץ רשע אתה וכו' ועל הענין הזה בכ"מ ברכה אם נאמר האדם אפילו עכו"ם במשמע בשאר מקומות אין אדם אלא ישראל.

והא דאמרינן ממגע ומשא מי מיעטינהו. איכא למידקוהא כתיב או בעצם אדם התם מדרש בסיפרי לאבר מן החי ומדין אהל מיעטיה ונגיעה דמת נתרבית בו מדכתיב ועל הנוגע בעצם דהיינו עצם כשעורה מן המת והא דכתיב נמי לכל נפש אדם ההוא לאפוקי נפש בהמה איצטריך דמדכתיב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה ואיכא למימר נמי דמתרבו עכו"ם לנגיעה מההיא דתניא בנזיר פרק כהן גדול (נזיר דף נ"ד) או בקבר אמר ר' שמעון זה קבר שלפני הדיבור כלומר וגבי נגיעה תניא וכך פירש שם רש"י ז"ל דכל קברי עכו"ם קרי קבר שלפני הדיבור כלומר של בני נח ור' שמעון לטעמי' דאמר מעטינהו רחמנא באוהל ורבינהו גבי נוגעין דכולי קרא במטמאין במגע ולא באוהל כתיב כדמפרש בגמרא התם והא דמתרץ רבינא נהי דבאוהל לא מטמו וכו' משמע דלסתמא דגמרא סבירא להו דלגמרי מיעטינהו, וזה צ"ע.

רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא לטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא:    פירוש, דבטומאת מגע לא כתיב בה אדם אלא הנוגע בעצם או בחלל ואפילו גוי במשמע. ואם תאמר והא כתיב או בעצם אדם, הא דרשינן ליה בספרי (פרשת חקת פי' קכז) לאבר מן החי. והא כתיב לכל נפש אדם, ההוא איצטריך לאפוקי לנפש בהמה דמדכתב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה. ואי קשיא לך והלא אומות העולם נמי קרוין אדם דכתיב (התלים קכד, ב) בקום עלינו אדם. יש לומר דדרשינן ליה בפ"ק דמגילה (יא, א) אדם ולא מלך. והא דכתיב (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתיך, הא דרשינן ליה בברכות אל תקרי אדם אלא אדום. והא דאמרינן בסנהדרין (סב, ב) ר' מאיר אומר מנין שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. פירש רש"י ז"ל שם (בד"ה האדם) דר' מאיר פליג אדרשב"י. והא נמי דתנן (משנה, אהלות ח, ט) רבן שמעון בן גמליאל אומר מדורות הגוים טמאין מפני שהנשים קוברים שם את נפליהם. פירש (ר"ש) ז"ל שאף היא פליגא אדרשב"י. וכתב דהלכתא כרשב"ג משום דקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. ועוד דאמרינן במסכת מועד קטן (ה, א) רמז לציון מן התורה מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, וההוא גבי גוג ומגוג הוא דכתיב, אלמא אומות העולם מטמאין אף באהל דציון משום טומאת אהל הוא דעבדי ליה, כדאמרינן התם (ה, ב) דאין מציינין אלא על טומאת אהל. ואי קשיא לך הא דאמרינן במציעא בפרק המקבל (קיד, ב) רבי אבהו אשכחיה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גוים אמר ליה ולאו כהן ניהו מר, אמר ליה לא גמר מר סדר טהרות דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי עכו"ם אין מטמאין, דאלמא הלכתא כותיה. תירץ הרב ז"ל (במס' ב"מ שם) דהתם דחויי קא מדחה ליה דלאו משום דרבי שמעון בן יוחאי הוא דקאי תמן, אלא שהיה סומך על רוב ארונותי שיש בהן פותח טפח אלא שגזרו חכמים על כולן משום מיעוט שאין בהם פותח טפח (ברכות יט, ב) והוא זכור לטוב לא היה רוצה לנהוג קלות ראש בגזרותם ולהתירם בפניהם. וכן מצינו (בילקו"ש משלי רמז תתקמ"ד ובמדרש משלי פ"ט) כשקברו לר"ע אמר להן צדיקים אינן מטמאין, ולא היה אלא דחוי בעלמא שהוא היה סומך לו על שר' עקיבא מעשרה הרוגי מלכות היה ומת מצוה היה ואפילו כהן גדול והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו מטמא לו.

ויש חולקין (רמב"ן) על הרב ז"ל שאי אפשר שהיה אליהו הנביא זכור לטוב פורץ גדרן של חכמים שגזרו על כל ארונות ואפילו יש בהן פותח טפח. ועוד שהרי היה נותן מכשול לפני ר' אבהו לומר לו שאין קברי עכו"ם מטמאין והן מטמאין. אלא ודאי ממעשה דאליהו קיימא לן כרבי שמעון בר יוחאי וההיא דרשב"ג ליתא. ואף על גב דקיימא לן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, אין למדין מן הכללות. ובההוא דרשב"ג גופיה מוכח בפרק המדיר (כתובות עז, א) דלא קיימא לן כותיה כדאיתא התם בשמעתתא דהיו בו מומין גדולים וכדכתב הרב אלפסי בפרק גט פשוט. (ב"ב קעד, א) ועוד דדלמא רשב"ג משום טומאת מגע קאמר לפי שאין קוברין שם את הנפלים ופעמים שהן מתגלין שאין חופרים לנפלים.

וההיא דציון דבמסכת מועד קטן נמי משום מגע ומשא, ואף על פי שאין מציינין אלא על טומאת אהל, לעתיד מציינין על הכל כדי לרבות בטהרה, הלכך קיימא לן כרשב"י. ועוד דסוגיא דתלמודא כותיה, דאמרינן במסכת כריתות (ו, ב) הסך את העכו"ם פטור שנאמר על בשר אדם לא יסך, לפי שאין אומות העולם קרוין אדם. ואפילו תמצא לומר דר' מאיר דבמסכת סנהדרין (שם) פליגא אדרבי שמעון בן יוחאי, לא דחינן דרשב"י ומעשה דאליהו משום דר"מ. ואיכא מאן דאמר (רבינו משולם בתוס' ד"ה ואין ובתוס' הרא"ש) דההיא דר' מאיר נמי לא פליגא, דאיכא למימר דכל מקום ברכה כגון אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכיוצא בו אלו היה מדבר על ישראל בלבד היה מזכיר שמותן, אבל בשאר מקומות כשהוא מזכיר אדם אין אומות העולם במשמע, וכדאיתא בהגדה במדבר סיני רבה (פר' כ פי' ט) מה אקב לא קבה אל בשעה שהיה מצוה אותן על הברכות ועל הקללות, בברכות היה מזכירן שנאמר ואלו יעמדו לברך את העם, בקללות לא היו טובען (כ"ה במדרש שם ובכת"י מזכירן וכ"ה בתנחומא ישן) שכן הוא אומר ואלה יעמדו על הקללות בהר עיבל. ובילמדנו (תנחומא ישן תזריע אות ט) אדם כי יהיה בעור בשרו למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפסוקות אלא אדם כי יהיה זהו שאמר הכתוב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע ^[2].

רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מלטמויי באהל במגע ובמש' מי ממעיטינהו פי' דלגבי משא ומגע לא כתיב ביה אדם אלא הנוגע בעצם או באדם ויש בכלל זה אפי' עכו"מז וא"ת הא כתיב או בעצם אדם יש לומר דהא דרשי לה בסיפרא לאבר מן החי ואם תאמר הא כתיב הנוגע במת לכל נפש אדם. יש לומר דההוא אצטריך לאפוקי נפש בהמה דכיון דכתב נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה. תוס':

אשה ולא יבמה וא"ת ולימא ליה אשה א' אמר רחמנא ולא שתים י"ל דאלמנה ושומרת יבם תרוייהו כחדא חשיבי דשם אלמנה חד הוא:

עד דאוקימנא ליהושוע בן גמלא בכהני רברבי וא"ת והא אמרי' בפ' לא יחפור שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל י"ל דההוא אחרינא הוא א"נ דלבתר הכי היה חסיד. תוס':

בשלמא מן הנשואין אין עשה דוחה את לא תעשה פי' ואעפ"י דהעשה דיבמה הוא שוה בכל ועשה ולא תעשה דכ"ג אינו שוה בכל אבל בפ' שני נזירים משמע קצת שהוא דוחה אותם והכא י"ל לפי אותה שיטה דלרוחא דמילתא נקט לה דלא בעי למפרך אלא מן האירוסי' ובמאי דפרקי' לא איתפרקא מן הנשואים נמי דטעמא משום גזירה ודכוותא בתלמודא ולהאי שמעתא רהטא שפיר סוגיא דפ"ק דמכילתי' דנזיר ומצורע:

אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה פי' דאסור ערות אשת אח שרא רחמנ' לגמרי ונעשית כאשתו לכל דבר דההוא לא דחייא הוא כיון דלעולם לה סגיא בלאו הכי אבל שאר אירוסין אמרי' לא שרא רחמנא אלא ביאה ראשונה כיון דע"י דחיות לאו היא ואפשר במקו' אחר בלא שום דחייה ומיהו בלא ביאה ראשונה שרא מדאורייתא דאע"ג דיבם קונה בתחלת ביאה כיון דקיום מצוה ליתא לא אישתרי אלא ביאה ראשונה בלחוד דהא אפשר שתתעבר ע"י מיעוך בתולים. קטנה שמא תמצא אילונית ונמצא פוגעי' בערוה הא כתבי' בפ"ק מאי דפר"ת דמיירי בשקבל אחיו עליו אפי' הוא אילונית הויא מקח טעות אלא כשהכיר בה בחייו לא מפקיעי קדושי' דידה למפרע מחיים דדילמא אלו היה קיים לא היה מפקיעה הילכך אי משתכת' אילונית השתא לאחר מיתה נמצאו פוגעים בספק ערוה דאוריית' והא דתנן בפ"ק ונמצאו אילונית צרותיהן מותרות דפריש לה רב אשי משום מקח טעות שנמצאו אילונית מחיים וקפד וליתא שהרי פי' שם בתו' בין שנמצאו מחיים בין לאחר מיתה. ואחרים פירשו ונמצאו פוגעים בערוה היינו שהתירו צרתה לשוק ביבום שלה ואע"ג דיבמה לשוק ליכא אלא לאו קרי ליה ערו' אטו סריס והנכון כפר"ת ז"ל:

אירס את האלמנה וכו' ת"ר מנין שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג שיכנוס ת"ל אשה, פי' כי אם בתוהל מעמיו יקח אשה אשה קרא יתירא היא ובא לרבות את זו, א"ה ש"י נמי, אשה ולא יבמה:

ומניה המלך, נתמנה לא קתני אלא מינה אמר ר"י קיטור קא חזינא הכא פי' קשר רשעים דאר"י תרקבא דדינרי עיילא לי' מרתא בת ביתוס לינאי המלך דאוקים לי' ליהושע בן גמלא בכהנא רברבי, וק' לי דהא ינאי המלך מבית חשמונאי הוה והי' מלך וכ"ג כדאמרי' בקדושין והאיך מינה יהושע ב"ג כהן והא מרתא ב"ב היתה בחורבן הבית כדאמרי' בגיטין ומלכי חשמונאי הי' קודם הבית זמן רב כדאמרי' מלכי בית חשמונאי ק"ג ומלכי הורדוס ק"ג ולבסוף חרב הבית, ונ"ל דשני ינאי הוי א' במלכי חשמונאי וא' במלכי הורדוס:

כ"ג שמת אחיו וכו' קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין אין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה וידחה את ל"ת גזירה ביאה ראשנוה אטו ביאה שניה:

מתניתין כ"ה לא ישא איילנות אא"כ יש לו אשה ובנים ר"י אומר אע"פ שי"ל אשה ובנים לא ישא את איילנות מפני שהיא זונה האמורה בתורה, וח"א אין זונה אלא הגיורת והמשוחררת ושנבעלה בע"ז. פי' הגירות והמשוחררת שנבעלה לגוי ועבד שביאתו פוסלת וב"י שנבעלה בע"ז ופסול לה. א"ל ריש גלותא לר"ה מ"ט משום פו"ר ואפו"ר כהנים הוא דמפקיד ישרלא לא מפקדי אלא משום דקבעי למינתי סיפא ר"י אומר אע"פ שיש וכו' דאזונה כהני הוא דמפקדי ישראל לא מפקדי מ"ה תנינן כהן אמר ר"ה מ"ט דר"י דכתיב ואכלו ואל ישבעו, הוזנו ואל יפרוצו כל ביאה שאית בה פרוצה אצלה אינה אלא בע"ז ולית הל' כר"י מפני שהוא יחיד:

ואין העובדי כוכבים כו'. פרשתי בב"ק בפרק שור שנגח:

דלמא אקטיל חד מישראל. י"מ דר"ש מוכיח מכאן דכל קבוע כמחצה על מחצה מדקאמר תתחטאו דלמא אקטיל חד מישראל אע"ג דעובדי כוכבים רובא אכן לא נהירא דלמסקנא אין הדבר מיושב דקאמר ממגע ומשא מי מעטינהו קרא וש"מ הוצרכו חטוי משום טומאת מגע ומשא עוי"ל דאין ראיה מכאן דדלמא הכי פירושא דלמא אקטיל חד מישראל והם היו פושטים ידיהם על החללים ונמצא שנגעו בכולם א) האהלות ואפי' אי ליכא אלא חד מישראל אטמו מחמתיה. ובכתובות פי' דנפקא ליה מוארב לו וקם עליו והקשינו מנא ליה לר' שמעון דמפיק לדרשא אחרינא בפרק ואלו הן הנשרפים (דף ע"ט) מנליה ופי' שם ור"ת פסק דלא כר"ש דאמר קברי ישמעאלים אין מטמאים באהל דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו ורשב"ג פליג עליה דר"ש דאמר ב) מדורות עובדי כוכבים מטמאין באהל מפני שקוברין שם נפליהם. ובמסכת אהלות (פי"ח מ"ט) נמי רשב"ג פליג עליה דקאמר עיר עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדורות העובדי כוכבים משמע אבל ישובה אית בה ומטמאה באהל:

ממגע ומשא מי אמעיט. וא"ת הא כתיב נמי או בעצם אדם דמשמע ישראל ולא עובדי כוכבים וי"ל דבנזיר מוקמינן לכולי קרא בטומאת אהל אבל ממגע ומשא לא אמעוט עובדי כוכבים:

א) וגם אין זה יהושע בן גמלא ג) שהיה בב"ב שתקן כמה תקנות שאותו צדיק היה אלא אחר הוא זה ד):

ב) וא"ת והא כבר תנינא לעיל אלמנה לכה"ג חולצת ולא מתייבמת גבי איסור מצוה ואיסור קדושה וי"ל דהכא עיקר ולעיל תנייא שום כללא דכייל ותני: