קידושין עח א

הא דאמרי' ומודה אביי (אפי') במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה. כלפי שאמר אביי באלמנה לכהן גדול דבקדושין לחודייהו הוה לקי משום דכתיב לא יקח שמא יעלה עליך לומר כן במחזיר גרושתו שכך כתוב בה נמי לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה לפיכך הוצרך לפרש דשאני התם דכתיב להיות לו לאשה משעת ביאה הוא ולא משעת קדושין וכן נמי משום שאמר בעל בלא קדושין חייב הוצרך לומר שהוא מודה במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה.

אבל רבא שאמר לא בעל אינו לוקה לא הוצרך לומר שהוא מודה בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש שחייב שהוא לא חלק אלא על קדש ולא בעל אבל על בעל ולא קדש לא חלק אלא שמא תאמר כי היכי דאמר רבא משום לא יקח בלאו לא יחלל אינו לוקה אף בלא יחלל בלאו לא יקח לא ילקה ששניהם תלויין זה בזה קמ"ל.

וזה שאמרו שניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה שלא תאמר חייב משעת בעילה ואע"פ שכתוב בה קיחה ככהן גדול באלמנה קא משמע לן דהתם לא יחלל באפי נפשיה הוא אבל הכא קיחה בביאה כתיבה.

אבל לא נאמרו דברים הללו כלל אלא בחייבי לאוין של קדושין כלו' במקומות שכתוב בהן לאו בקיחה כגון אלו האמורים כאן מחזיר גרושתו ואלמנה לכהן גדול וה"ה לגרושה וחללה זונה להדיוט דהא גמרינן להו מהדדי הכא וכדפי' רש"י ז"ל אבל ממזרת ונתינה לישראל הדבר ידוע שעל הקדושין אינו לוקה שהרי אין כתוב בהן לאו בקיחה ועל ביאה בלא קדושין חייב כמו שהכתוב מפרש וצווח לא יבא שהוא הבעיל'.

ומפורש נמי בפ' אלו נערות (כתובות ד' כ"ט ע"ב) דאקשינן בהדיא אי כרבי יצחק קשי' ממזרת אמאי יש לה קנס שאין אדם לוקה ומשלם אלמא איכ' מלקות בממזרת בלא קדושין והוא הדין לעמוני ומואבי ופצוע דכא ושאר חייבי לאוין כיוצא בהן.

והדבר פשוט וידוע, והוצרכתי לכותבו מפני שא' מגדולי המחברים האחרונים [רמב"ם הל' איסו"ב ט"ו,ב'] כתב בחבורו שאין הבא על חייבי לאוין לוקה אלא א"כ קדש ותלה עצמו בהלכה זו משום שאמר דמודה רבא באלמנה לכהן גדול שאם בעל ולא קדש שחייב אלמא בשאר חייבי לאוין אינו כן ולא דקדק כן במה שאמרו ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה אלמא בשאר חייבי לאוין חייב וכבר פירשנו עיקר.

ועוד שאפי' כדבריו אין שאר חייבי לאוין דומין לאלו שכתוב בהן לאו בקיחה ולא הוזכר בשמועה זו (לא) [אלא] חייבי לאווין של קיחה כמו (שכתב) [שכתבנו] ואינו צריך לפנים ובודאי מקצת עריות שכתוב בהן קיחה כגון אשת אב ואחות אשה אינו לוקה על הקדושין דהא לא תפסי בה ומאי קאמר רחמנא לא יהא לך בה קיחה ואי בעל חייב עלייהו דכתיב לגלות ערותה ולא יגלה ועוד דאיתקשו כלהו עריות ואין לנו חייבי לאוין דקיחה חוץ מאלו שבשמועה זו אלא יבמה למאן דאמר לא תהיה לאו הוא ולדידיה קדש חייב בעל אינו לוקה והבא על הנתינה בעל חייב קידש אינו לוקה ואע"ג דכתיב לא תתחתן לומר לך דאפי' בגרותן דאית להו חתנות אסורות אינו חייב מלקות על הקדושין בלחוד והיינו דתנן ממזרת ונתינה לישראל בכלל שהי' לוקין ולא שנינו הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינן הבא על גרושתו משנשאת והכי נמי מזבח בפרק משוח מלחמה דף מ"ז ע"א בנתינה, וכן פירש רש"י ז"ל שם:

[וכולן מקרא אחד דרשו.] הא דתנן רבי אליעזר אומר ישראל שנשא גיורת וכו' בתו כשרה לכהונה. ולית ליה ק"ו דרבי יהודה משום דקרא מפיק ליה מיניה משום דכתיב בתולות ומזרע משמע אפי' מקצת זרע וכן משמע הני מילי בכל מקום ור"י דאמר עד דאיכא כל זרע לאו משמעותו של מקרא אמר כן אלא ק"ו מזקיקו לכך דחיק קרא משום ק"ו ורבי אליעזר סבר שאי אפשר לומר מזרע כל זרע הלכך קא מפיק מק"ו.

ור"ש ז"ל מפרש טעמיה דרבי אליעזר משום שאינו ברוב הקהל לאו מה הצד הוא מאחר שאין בהם בעצמן צד שוה וקאמר דהיינו דומיא דצד חמור ולא דייק דהתם בפרכא והכא בעיקר דינא וליכא פלוגתא:

אמר רב יהודה כ"ג באלמנה חייב שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל. פי' משום לא יחלל דגבי דידה דפרישנא לעיל שנעשית חללה מדכתיב לא יחלל זה שהי' כשר ונתחלל ומיירי כשהתרו בו משום שתיהם:

ופרכינן ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. פי' דכה"ג דכתיבא בהאי לישנא ליכא משום לאו שבכללות לכ"ע כנ"ל. והכי מוכח ממאי דכתיב' בפ' המקבל ושם מבואר יפה:

אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה. פירוש לוקה על קידושין בלחוד אף על פי שלא בעל ועל בעילה לחודה אף על פי שלא קידש וכן אם קידש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל:

רבא אמר בעל לוקה יש שפירש לוקה אחת אע"פ שקדש דמשום קדושין לא מחייב לעולם דלא יקח גררא דלא יחלל הוא מה טעם לא יקח משום לא יחלל וקשיא לן דהא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא דלמ"ד יש שליח לדבר עבירה כ"ג שאמר לישראל צא וקדש לי אשה חייב דשלוחו כמותו ואלו הכא אמרינן דליכא לאו בקדושין אפילו מקדש' הוא עצמו ולא מסתבר דתיתי ההוא כאביי לחוד לכן נ"ל לא בעל אינו לוקה משום קידושין לחודייהו דלא אהני מעשיו אבל קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח וא' משום לא יחלל דכיון דבעל הא אהני מעשיו דקידושין ואף על גב דבשעת קידושין הויא לה התראת ספק דדילמא לא בעיל קסבר התראת ספק שמה התראה דהכי נמי קיימא לן ו��פ' לקמן בבעל ולא קידש לוקה אחת והשתא אתיא ההיא דבב"מ לרבא בשקידש ע"י שליח ובעל כן פי' רש"י ז"ל והרז"ה ז"ל:

ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה. פי' דאע"ג דכהן שקידש ולא בעל מיחייב אביי הכא מודה דפטור ואע"ג דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחת' דהיינו קיחה דקידושין בהא מודה דגררא דביא' הם דכתיב לקחת' להיות לו לאשה:

ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש לוקה וכ"ת מאי מודה הא בהדיא אמרה בעל לוקה הכי קאמרינן דלא תימ' כשם שאינו חייב בעל לא יקח לחודיה כך אינו חייב על לא יחלל לחודי' דתרווייהו צריכי אהדדי ואם בעל בלא קידושין אינו לוקה וכי אמר רבא בעל לוקה היינו בשקיד' ובעל אבל על חד מנייהו באנפי נפשי' לא לקי כדאסקי' במחזיר גרושתו שאינו חייב עד שיקדש ויבעול קא משמע לן דרבא הכי קאמר דאפילו בעל לחוד בלא קדושין לוקה אחת ואם קידש ובעל לוקה שתים כדפרישית לעיל:

ויש מרבותינו ז"ל שהיו למדין מכאן דבשאר חייבי לאוין לא מחייב בביאה בלאו דהא לא מודה רבא אלא בכ"ג באלמנה הא בשאר חייבי לאוין אינו חייב בביאה בלא קידושין והא ליתא כלל דא"כ אדדייקי' מהכ' לפטורה נדוק מאידך לחיובא דאמרי' ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש אינו לוקה ודוקא בהא משום דדרך הוייה אסרה תורה הא בשאר חיובי לאוין לוקה וקשי' מימר' דרבא אהדדי אלא ודאי דהא לית' ועיקרן של דברים שלא עלה על דעת מעולם לחייב על קדושין או לתלות ביאה בקידושין אלא בהני לאוין דכ"ג ומחזיר גרושתו דכתיב בהו קיחה שהוא לשון קידושין דבכהן כתיב לא יקח ובאידך כתיב לשוב לקחת'. אבל שאר חייבי לאוין בביאה תלינהו רחמנא דכתיב לא יבא ולא הזכיר שם קידושין כלל הילכך אין טעם לחייב בהם משום מקדש ולא לפטור בהם בעילה בלא קדושין וזה פשוט ומושכל ראשון. ובהדיא אמרינן בפרק אלו נערות שיש להם קנס דמנינן הבא על הממזרת שיש לה קנס דאי כר' יצחק דאמר אין אדם לוקה ומשלם קשיא ממזרת היאך משלם קנס כיון שהו' לוקה אלמא האונס הממזרת לוקה בהתרא' והא קי"ל דבאונס ומפתה ליכא קידושין וכדאיתא במכילתין לעיל אלא בעל ולא קידש בחייבי לאוין לוקה ולא הזכירו קידושין אלא באלו דכתיב בהו קיחה ולא עוד אלא שאפי' באיסורי עריות שיש בהם קיחה כגון אשת אב ואחות אשה דכתיב לא יקח איש את אשת אביו וכתיב ואשה אל אחורה לא תקח אינו לוקה על הקידושין לדברי הכל. ואם בעל ולא קידש חייב שלא אמרו קידושין ולחייב לעכב בביאה אלא במקום שנא' קיחה והוא מקום שתופסין קידושין דקיחה דאזהר בהו היינו שלא לקדש ככהן באלמנה גרושה וחללה זונה ובמחזיר גרושתו אבל בעריות שאין קדושין תופסין בהם אין לאו דקיחה האמור בהם לאו על קידושין אלא ללמד שאין בהם קיחה ולא תפסי בהו קידושי ולאו דאית בהן היינו ביאה כדכתיב ולא יגלה ואפילו בביאה בלא קידושין שהקדושין כמאן דליתנהו דמו דלא אהני ולא חיילי כלל וגבי ישראל בנתינה דכתיב לא תתחתן בם ודרשינן ליה בגירותן דאית להו חתנות ותפסי בהו קידושין אף היא אינה אזהרה שלא לקדש ואם קידש ולא בעל אינו לוקה שאין אזהרת הכתוב אלא שלא לבעול אותה אפילו אחר שנתגיירה דתפסי בה קידושין ואית בה חתנות דהוה ס"ד דתהוי כגיורת דכשרה בישראל תדע דהא קרא בין בגרותן בין בגיותן כתיב ואלו בגיותן דלא תפסי בהו קידושין פשיטא מילתא שאם קידש ולא בעל אינו לוקה כשם שאינו לוקה בעריות דלא תפסי קידושין וכיון דכן ה"ה בגירותן שאין לוקה משום קדושין דאזהרה דלא תתחתן שוה היא בגיותן ובגירותן והיינו דתנן בכל דוכתא ממזרת ונתינה לישראל בכלל הלוקין ולא שנינו כהן הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינו הבא על גרושתו משניסת משום דבהא בעינן קידושין והחזרה בביאה. ובהני סגי בביאה לחוד כדאמרן ומיהו יבמה לשוק אליבא דשמואל דסבר דלא תהיה דכתיב ביה ללאו הוא דאתא כיון שהוא לשון הוייה וקידושין קדושין תופסין בה ה"ל בלא יקח ולדידיה קידש לוקה בעל ולא קידש אינו לוקה והרי זה מבואר יפה וזו שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה. פירוש דלא תימא דכי היכי דכהן באלמנה או גרושה לדברי שניהם בעל ולא קידש לוקה ואין לא יקח מעכב דה"ה בהאי דשאני התם דכתיב לא יחלל באנפי נפשיה לחייבי עליה לחוד בלא קיחה אבל במחזיר גרושתו ערבינהו קרא לקיחה והוויה דכתיב לקחתה להית לו לאשה אינו חייב אלא דרך הוייה הלכך לא מחייב עד דאיכא קדושין וביאה ומסתבר לי דכי איתנהו לתרוייהו לא מחייב אלא חדא כיון דערבינהו וכתב איתא בדידה (צ"ל וכתבינהו בהדדי ד"ה):

תניא רבי יהודה גר זכר שנשא בת ישראל כבת חלל שנשא ישראל שפסולה לכהונה והדין ניתן כו' עד מצרי שני יוכיח פירוש שנשא בת ישראל שאין יצירתו בעבירה ובתו פסולה לכהונה ואתיא כר"ל. כדפיריש' לעיל ונכון אבל רש"י ז"ל מפרש והוא מצרי שבא על מצרית ראשונה יוכיח שבתו פסולה לכהונה לדברי הכל והשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה דמצרי במצרית ליכא שום עבירה. ולית הלכתא כותיה אלא כרבי אליעזר דדריש מזרע ואפי' מקצת זרע כדלקמן ולא עביד האי ק"ו דר"י משום קרא דכתיב מזרע מפיק מיניה אי נמי דרבי יהודה מייתי ליה במה הצד דגר פוסל בביאתו ורבי אליעזר לא סבר ליה דגר פוסל בביאתו כדאמרינן בסמוך ורש"י ז"ל נותן טעם אחר בדבר ואינו נכון תניא רשב"י אומר גיורת פחות' מבת ג' שנים ויום א' כשרה לכהונה פירש"י ז"ל דלא מפסל' משום זונה ולכאורה נראה מדבריו דרבנן דפסלי היינו משום דמחזקי לה שנבעלה לעכו"ם בגיותה והויה זונה ול"נ חדא דהא ביאתה לאו ביאה היא בשום מקום ולא בעריות לחיובא ותו דהא בדאורייתא פליגי ואלו האי איסורא דרבנן הוא דחיישי לה שנבעלה לפי שסתם כותית הם זונות ועוד דהא"ר יוחנן וכלן מקרא א' דרשו ובמשמעות הכתוב פליגי ומשום גזירת הכתוב אתו עלה זה לכשרות וזה לפסלות ואף על גב דמקרא זה דברי קבלה הוא מכל מקום דאורייתא נינהו אלא דאתא יחזקאל ופירש וכדאמרינן בעלמא הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא דאורייתא ואתא יחזקאל ופירש וזה מבואר ותו לא מידי אבל י"ל לפי' רש"י ז"ל דודאי מה שפי' יחזקאל היינו משום דאשמועינן דזו בכלל זונה ולא מפני שנבעלה אלא כל שנולד' בגויית חל עליה שם זונה שהרי אין הדעת נותנת שיחזקאל איסורי כהונה שלא נאמרה בתורה כלל בענין זה שהאריך בו הכתוב כ"כ:

מאי אפילו. פי' אמאי אסקיה תרי דרגי שאמרו שניהם שהוא עובר בחדא סגי ופריק דלרבותא נקט דאפילו בהא לא מהימנא:

מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:

בשלא גמר ביאתו. פי' אבל אם גמר באיתו לוקה משום לא יחלל זרעו ואע"פ שאל נתעברה שאין העיברו תלוי בידו אלא בידי שמים והא מה שיש לו לעשות עשה ועל הביאה הזהירו הבורא:

ורבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה: עין בשנים אוחזין בהלכות ראה את המציאה בקנוטרסי במהדרא בתרא:

רבי יהודה אור בת גר זכר כבת חלל זכר. תנאי בתוספתא קדושין בסוף פרק הנותן רשות כהנת לויה וישראל שנשאו לגר לעבד משוחרר הודל עבד. משוחרר נראה לי דסתם תוספתא ר' יהודא ולהכי קרי להו לולדות גר ועבד משוחרר לומר שאם היא נקיבה אסרוה לכהן אע"פ שאמן ישראלית בתר גר ועבד משחורר אזלינן:

לא תימא אלמנה לכהן גדול יוכיח אלא אימא מצרי ראשון יוכיח. ראיתי מקשים דהאי דינא גופיה איתה בפ' הערל (דף ע"ז ע"א.) בהלכות עמוני ומואבי דקא פריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה ולא משני כי הכא מצרי ראשון יוכיח ואל קשיא ולא מידי משום דאיכא למיפרך התם מה למצרי ראשון שכן בתו פסולה אפילו לישראל ומשום הכי פסולה לכהנוה תאמר בגר עומני שבתו כשירה לישראל וכיון שכשירה לישראל כשרה נמי לכהונה (אמי אמרת חלל יוכיח וכו' וחזר הדין לא ראו זהו וכו' ההיא דינא וכו' כצ"ל.) חלל יוכיח שבתו כשרה לישרלא ופסולה לכהונה אף אני אביא גר עמוני מה לחלל שכן יצירתו בעיברה מצרי ראשון יוכיח וחזר הדין מאי אמר' לא ראי' זה בראי' זה הצד השו' שבהן שאינן ברורב קהל אף אני אביא גר עמוני. ההוא דינא לרבי יוסי הוא ורבי יוסי האי צד שוה לא פריך כיון שאין אומר שלהן שוה כדפירש המורה הכא אליבא דרבי אליעזר שרבי אליעזר ורבי יוסי שוין להכשיר בת גר זכר.

רבי יהודה סבר עד דאיכא כל זרע מישרלא ה איתי מקשים והא אית ליה לרבי יהודה בכיסוי הדם (חולין דף פ"ה ע"ב.) דמו ואפילו מקצת דמו. ונראה לי לתרץ שאין זה כזה דהכא סבר רבי יהודה דסתם זרע לא יקרא אלא זרע האב וזה הוא כל זרע דקאמר דהא לא חייש רבי יהודה לזרע האם כלל דישרלא שנשא גיורת היה מכשיר בתו. אבל התם גם מקצת הדם יקרא דמו ולא משמועיתא חדא איכא לתרווייהו: