ביאור:בבלי מגילה דף ז

עמוד א (דלג לעמוד ב)

הַשֵּׁנִית ואיצטריך למיכתב בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: דאי מ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, הוה אמינא כי קושין [כמו שהקשינו לעיל: אדר הסמוך לשבט] - קא משמע לן הַשֵּׁנִית; ואי אשמועינן הַשֵּׁנִית - הוה אמינא 'בתחילה [לכתחילה - יקראו] בראשון ובשני' - קא משמע לן בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.

ורבי אליעזר ברבי יוסי, האי הַשֵּׁנִית מאי עביד ליה?

מיבעי ליה לכדרב שמואל בר יהודה, דאמר רב שמואל בר יהודה: בתחילה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כולו ^[1].

אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים ^[2]: קבעוני לדורות ^[3]!

שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות ^[4]!

שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס ^[5].

רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא ^[6] - חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן ^[7].

שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות!

שלחו לה (משלי כב כ) הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ [שלשום] שָׁלִישִׁים [בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת]: שָׁלִישִׁים ^[8] ובמשנה תורה (דברים כה יז: זכור את אשר עשה לך עמלק) ובספר שמואל ^[9]</ref> ולא רבעים ^[10]!

עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה: (שמות יז יד) [וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה] כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר [וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם]: כְּתֹב זֹאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה ^[11], זִכָּרוֹן - מה שכתוב בנביאים, בַּסֵּפֶר - מה שכתוב במגילה.

כתנאי: כְּתֹב זֹאת - מה שכתוב כאן, זִכָּרוֹן - מה שכתוב במשנה תורה, בַּסֵּפֶר - מה שכתוב בנביאים, דברי רבי יהושע; רבי אלעזר המודעי אומר: כְּתֹב זֹאת - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זִכָּרוֹן - מה שכתוב בנביאים, בַּסֵּפֶר - מה שכתוב במגילה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים ^[12].

למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה? והאמר שמואל אסתר ברוח הקודש נאמרה!?

נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב.

מיתיבי [ידים פ"ג מ"ה, עם שנויים בשמות החכמים]: רבי מאיר אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, ומחלוקת בשיר השירים: רבי יוסי אומר: שיר השירים מטמא את הידים, ומחלוקת בקהלת; רבי שמעון אומר: קהלת - מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, אבל רות ושיר השירים ואסתר מטמאין את הידים!?

הוא דאמר כרבי יהושע ^[13].

תניא: 'רבי שמעון בן מנסיא אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, מפני שחכמתו של שלמה היא.

אמרו לו: וכי זו בלבד אמר? והלא כבר נאמר (מלכים א ה יב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף ^[14], ואומר: אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו [פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ] ^[15]'.

מאי ואומר?: וכי תימא מימר טובא אמר, דאי בעי איכתיב ודאי בעי לא איכתיב ^[16] - תא שמע אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו ^[17].

תניא 'רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ו ו) [וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרו] וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ [לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי] ^[18]!

רבי עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ב טו) [וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים] וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ;

רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ב כב) וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי [וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁ�� מָרְדֳּכָי] ^[19];

רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ט י) [עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ] וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם ^[20].'

אמר שמואל: אי הואי התם, הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו: שנאמר (אסתר ט כז): קִיְּמוּ וקבל וְקִבְּלוּ [הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה ]: קִיְּמוּ למעלה מה שקִבְּלוּ למטה.

אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל, דלית ליה פירכא:

דרבי אליעזר - סברא הוא: דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה, והאי כי קא מפיש טובא ואמר (אסתר ו ח: יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת) - אדעתיה דנפשיה קאמר ^[21];

דרבי עקיבא - דלמא כרבי אלעזר, דאמר: מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו ^[22];

והא דרבי מאיר - דלמא כרבי חייא בר אבא, דאמר ^[23]: בגתן ותרש - שני טרשיים היו;

והא דרבי יוסי בן דורמסקית - דלמא פריסתקי שדור ^[24];

דשמואל ודאי לית ליה פירכא.

אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפתא - ממלי צני קרי.

רב יוסף אמר: מהכא: (אסתר ט כח) [וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר] וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים [וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם] ^[25].

רב נחמן בר יצחק אומר: מהכא: וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם.

ומתנות לאביונים:

תני רב יוסף: (אסתר ט כב) [כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה] וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ [וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים]: שתי מנות ^[26] לאיש אחד ^[27]; וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים - שתי מתנות לשני בני אדם ^[28].

רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא ^[29] וגרבא דחמרא.

שלח ליה:

קיימת בנו רבינו וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ ^[30] וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ^[31] ומלי כסא קמחא דאבשונא ^[32]; אמר ליה אביי: השתא אמר מרי: אי חקלאה מלכא ליהוי - דיקולא מצואריה לא נחית? ^[33]

הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא;

אמר אביי ^[34]: השתא אמר מר ^[35]: אנא שדרי ליה חוליא ^[36] ואיהו שדר לי חורפא!

אמר אביי: כי נפקי מבי מר ^[37] הוה שבענא ^[38]; כי מטאי להתם - קריבו לי שיתין צעי ^[39] דשיתין מיני קדירה, ואכלי בהו שיתין פלוגי ובישולא בתרייתא הוו קרו ליה 'צלי קדר', ובעאי למיכס צעא אבתרה ^[40]!

אמר אביי: היינו דאמרי אינשי: 'כפין עניא ולא ידע';

אי נמי: רווחא לבסימא שכיח ^[41].

אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ^[42].

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי ^[43] בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי; איבסום ^[44]; קם רבה, שחטיה לרבי זירא; למחר בעי רחמי ואחייה!

לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי!

אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

אמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה - לא יצא ידי חובתו.

מאי טעמא?

(אסתר ט כב) [כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם] יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה [וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים] כתיב.

רב אשי הוה יתיב קמיה דאמימר; נגה ולא אתו רבנן ^[45]; אמר ליה: מאי טעמא לא אתו רבנן? דלמא טרידי בסעודת פורים?

אמר ליה: ולא הוה אפשר למיכלה באורתא?

אמר ליה: לא שמיע ליה למר הא דאמר רבא: 'סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו'?

אמר ליה: אמר רבא הכי?

אמר ליה: אִין! תנא מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה.

משנה:

אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ^[46].

גמרא:

הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין ^[47]; מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא [תוספתא מגילה פ"א ה"ז [ליברמן]]: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש; רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.

מאי טעמא דתנא קמא?

אמר קרא (שמות יב טז) [וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם]: הוּא ולא מכשיריו!

ורבי יהודה?

אמר קרא: לָכֶם: לכם לכל צורכיכם;

ואידך נמי הכתיב לָכֶם?

לָכֶם - ולא לעובדי כוכבים, לָכֶם - ולא לכלבים.

ואידך נמי הא כתיב הוּא!?

כתיב הוּא וכתיב לָכֶם: כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב ^[48], כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב ^[49].

משנה:

אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם ^[50] וזה זדונו בכרת.

גמרא:

הא לענין תשלומין זה וזה שוין; מני מתניתין? - רבי נחוניא בן הקנה היא, דתניא: 'רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין: מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין - אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ^[51] ופטור מן התשלומין ^[52]'.

תנן התם [מכות פ"ג מ"טו]: כל חייבי כריתות שלקו ^[53] - נפטרו מידי כריתתן ^[54], שנאמר (דברים כה ג) [אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה] וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ : כיון שלקה - הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל.

אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חביריו על רבי חנניה בן גמליאל.

אמר רבא: אמרי בי רב: תנינא ^[55]: אין בין יום הכפורים לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהיכרת, ואם איתא ^[56] - אידי ואידי בידי אדם היא ^[57]!?

אמר רב נחמן: ^[58]הא מני? - רבי יצחק היא, דאמר ^[59]: מלקות בחייבי כריתות ליכא ^[60], דתניא: 'רבי יצחק אומר: חייבי כריתות בכלל היו ^[61], ולמה יצאת כרת באחותו ^[62]? לדונה בכרת ולא במלקות ^[63].

רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן ^[64]: זה ^[65] - עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בהיכרת ^[66].