קרקלה

קרקלה
Lucius Septimius Bassianus

לידה	4 באפריל 188 לוח שנה לא מוגדר, ככל הנראה יוליאני לוגדונום, גאליה לוגדוננסיס
נרצח	8 באפריל 217 לוח שנה לא מוגדר, ככל הנראה יוליאני חרן, האימפריה הרומית
שם לידה	Lucius Septimius Bassianus
מדינה	רומא העתיקה
מקום קבורה	טירת סנטאנג'לו
בן או בת זוג	פולוויה פלאוטילה יוליה סואימיאס יוליה ממאיאה
קיסר רומא 198 – 8 באפריל 217 (כ־19 שנים) → ספטימיוס סוורוס מקרינוס ←

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס אַנְטוֹנִינוּס (בלטינית: Marcus Aurelius Severus Antoninus Augustus), המכונה קַרַקַלָּה (Caracalla;‏ 4 באפריל 188 – 8 באפריל 217) היה קיסר רומא משנת 211 ועד מותו.

קרקלה היה בנו הבכור של ספטימיוס סוורוס, ושותף בשלטון על האימפריה החל משנת 198. עם מות האב בשנת 211, קיבלו קרקלה ואחיו גטה את מושכות השלטון כשותפים שווים. בפברואר 212 נרצח גטה בפקודתו של קרקלה, שהפך לשליטה היחיד של האימפריה. קרקלה השאיר את ניהול ענייני האימפריה בידי אימו יוליה דומנה, שנשאה בתואר "אוגוסטה", בעוד הוא מקדיש את זמנו למלחמה על גבולות האימפריה. מסעות המלחמה היו עיסוקו העיקרי, מתוך ניסיון להידמות לאלכסנדר מוקדון.^[1]

בתקופת שלטונו של קרקלה בוצעו מספר רפורמות, שהחשובה שבהן היא תקנה שנתנה אזרחות רומאית (אנ') לכל האנשים החופשיים תושבי האימפריה הרומית. היה זה שלב חשוב בהתפתחות המעמד המשפטי של תושבי האימפריה בכללם, אולם לא ברור מה היה ההיקף האמיתי של הרפורמה והשפעתה המעשית. בכל מקרה, ברור שהייתה לה השפעה על אחדות האימפריה.^[2] רפורמה אחרת בעלת השפעה ארוכת טווח שנעשתה בתקופת שלטונו הייתה יצירת מטבע חדש, האנטוניאנוס, שהפך למטבע העיקרי של האימפריה במשך מספר דורות.^[3]

קרקלה עלה לשלטון בזכות אביו, ושמר על מעמדו בזכות נאמנות חיילי הצבא הרומי, שנבעה בעיקר מהטבות מפליגות שניתנו להם. קרקלה העביר את רוב שנות שלטונו בקרב הלגיונות, וזו הייתה סיבה נוספת לנאמנות חייליו. המקורות הרומאיים מתארים בכתביהם דמות שלילית "נלעגת ודוחה" של קרקלה, שליט אכזר חסר יכולת, שחלומותיו לתהילה בשדה הקרב לא תאמו את יכולותיו המוגבלות.^[4] ריחוקו של קרקלה מרומא מנע מהעיר ומהאימפריה את התופעות החמורות שאפיינו את שלטונם של שליטים עריצים ששכנו בעיר כגון נרון או קומודוס.^[5] בתקופת שלטונו נחשף כוחו והשפעתו ההולכים וגוברים של צבא האימפריה בכלל והמשמר הפרטוריאני בפרט, וההשפעה של תופעות אלו על האימפריה.^[6]

קרקלה נולד בעיר לגדונום (בימינו העיר ליון שבצרפת) ב-4 באפריל 188 (על פי מקורות אחרים הוא נולד בשנת 186^[7]). אביו היה ספטימיוס סוורוס, קיסר האימפריה הרומית, שהיה קצין בצבא הרומאי ממוצא צפון-אפריקאי, מצאצאי המהגרים הפיניקים לאזור. אמו הייתה יוליה דומנה, אצילה מפרובינקיה סוריה ממוצא ערבי. בשנות ה-80 המוקדמות של המאה ה-2, נפגשו הוריו לעתיד של קרקלה כאשר ספטימיוס סוורוס פיקד על לגיון שהוצב בסוריה. הוא היה נשוי לפאקיה מרקיאנה. מאוחר יותר באותו עשור, זמן לא רב לאחר מותה של פאקיה, סידר סוורוס עם משפחתה של יוליה שתשלח לגאליה, שם כיהן כמושל הפרובינקיה. נראה כי הם נישאו בשנת 187. בשנת 188 נולד קרקלה. בלידתו ניתן לו השם לוקיוס ספטימיוס בסיאנוס סוורוס (Lucius Septimius Bassianus) שהורכב משמות אביו בתוספת שם הסבא מצד אימו ועד שנת 196 הוא נקרא "בסיאנוס" על מנת להבדיל בינו לבין אביו. בשנת 189, שנה לאחר לידתו של קרקלה, נולד בנם השני של ספטימיוס סוורוס ויוליה דומנה, גטה. לעומת מידע זה, ספר ההיסטוריה אוגוסטה וספרי היסטוריה רומאית מהמאה הרביעית מעלים כעובדה ברורה שקרקלה היה למעשה בנו של סוורוס מאשתו הראשונה, פאקיה מרקיאנה.^[8]. ב-190 היה ספטימיוס סוורוס לקונסול ומונה על ידי קומודוס למפקדם של הלגיונות בפאנוניה (אזור הונגריה המודרנית). שם נודע לו על רצח הקיסר פרטינקס ברומא ב-28 במרץ 193. באפריל 193 תפס סוורוס את השלטון, אך נאלץ להילחם על הכתר מול מספר מתמודדים, במלחמת אזרחים ממושכת. לאחר עלייתו של ספטימיוס סוורוס לשלטון, זכה קרקלה להוסיף את התואר "קיסר" לשמו, כמי שמיועד להיות יורש העצר. לאחר שספטימיוס סוורוס הכריז על עצמו כבנו המאומץ של הקיסר מרקוס אורליוס, שונה שמו של קרקלה למרקוס אורליוס אנטונינוס, ובשם זה הוא מופיע בדברי הימים ובמסמכים רומאיים. לעיתים משמש השם המקוצר "אנטונינוס" בלבד. בספרות המחקר ההיסטורי מקובל השם קרקלה (Caracalla). שם זה דבק בו בשנת 213, כאשר החל ללבוש בגד עליון שהיה אופייני לשבטים הגרמאניים והיה ידוע בשם זה. במקורות אחרים שם הבגד הוא קרקלוס (Caracallus) וכך הוא מופיע בחלק מהמחקרים.^[7]

בינואר 198 העניק סוורוס תואר אוגוסטוס לקרקלה ומינה אותו לקונסול. בכך הפך אותו לשותף מלא בשלטון על האימפריה הרומית במהלך שקיבל השראה ממרקוס אורליוס, שהכשיר בדרך דומה את הקרקע לבנו קומודוס, ונועד להעביר את השלטון לבניהם. על מנת למנוע קשיים והשגות, הם דאגו להעניק ליורשים המיועדים את התארים, הסמכויות וההכשרה המעשית שיבטיחו העברה חלקה של השלטון בעתיד ויבטיחו שכל מי שיערער על חילופי השלטון יתמודד עם עובדה מוגמרת. כך קיבל קרקלה גם את התואר פונטיפקס מקסימוס, הכוהן העליון של הדת ברומא העתיקה, והופקד על ניהול הפולחן והדת ברומא. בשנת 199 הוא קיבל מקום בקרב קבוצת כוהני האחים הארבלים, ובסוף השנה קיבל את התואר "אבי המולדת" (pater patriae).

בשנת 202 נישא בשידוך לפולביה פלאוטילה, בתו של מפקד המשמר הפרטוריאני גאיוס פולביוס פלאוטיאנוס. הנישואים היו אומללים: קרקלה תיעב את אשתו, אולי מאחר שהנישואים נכפו עליו ואולי בגלל ההבנה כי חותנו עתיד להיות יריב פוליטי. קסיוס דיו מציין כי היא הייתה ידועה בהתנהגות בזבזנית. החתונה נחגגה ברוב פאר והדר ותיאור החגיגות, המאכלים והמתנות מזכיר אגדות על חגיגות מלכי המזרח. החתונה נערכה במקביל לחגיגות הניצחון של סוורוס, ששולבו בחתונה, ו��יון עשור לעלייתו לשלטון.^[9]

בינואר 205 העידו עשרה חיילים כי פלאוטיאנוס קשר קשר והורה להם בכתב לרצוח את סוורוס ואת קרקלה. קרקלה עמד כנראה מאחורי זיוף הראיות והדחת העדים. הוא זימן את פלאוטיאנוס להופיע בפני סוורוס, ובטרם הספיק פלאוטיאנוס לענות להאשמות, הכה אותו קרקלה והורה לאחד מהשומרים להרוג אותו. סוורוס, שהיה עד לאותו זמן צמוד לפלאוטיאנוס וראה בו איש אמונו ושותף נאמן, הסתפק בהבעת צער בלבד. מניעיו של קרקלה היו הרצון להתגרש מפלאוטילה, שלא אהב, כפי שאכן עשה מיד, כמו גם ההכרח להיפטר מאיש פוליטי רב עוצמה, שאמנם היה נאמן לסוורוס אך ודאי היה הופך ליריבו של קרקלה. פלאוטילה ואחיה הוגלו לאי קפרי ונרצחו זמן קצר לאחר מכן במצוותו של קרקלה.^[10] מהלך זה מראה על נכונותו של קרקלה לנקוט בכל צעד ללא גבולות על מנת להבטיח את מילוי מאוויו, ובעיקר את תאוות השלטון.

באביב 208 יצא סוורוס לפרובינקיה בריטניה, מלווה באשתו, שני בניו ומפקד המשמר הפרטוריאני. מטרתו הייתה להחזיר את השלטון הרומאי אל חלקי האי שנכבשו על ידי פולשים מהצפון. בשנת 196 פולשים אלה פרצו את חומות ההגנה והגיעו עד העיר יורק. הרומאים, שהבינו כי לא יצליחו לדכא את המרד בכוחות העומדים לרשותם, קנו את נסיגת הפולשים בכסף, וניסו לשקם את ההריסות במהלך העשור, אך בשנת 207 חזרו השבטים המורדים לערוך פשיטות, לזרוע הרס ולשדוד מכל הבא ליד. הנציב הרומאי פנה לקיסר בבקשת עזרה. סוורוס, שהיה חולה וחשש כי מותו קרוב, החליט לצאת למלחמה בעצמו, מתוך רצון לסיים את חייו כחייל, ולא כאדם הרתוק למיטתו. סיבה נוספת הייתה דאגה לגורל השושלת שהקים: שני בניו, קרקלה וגטה, לא הסתירו את שנאתם אחד לשני ולא את משיכתם לחיים נוחים ברומא. סוורוס קיווה כי המשימה בבריטניה, והאחריות שבקבלת פיקוד על צבא, יתרמו לתיקון אורחות החיים של בניו, והניסיון שיצברו יביא אותם לעבוד יחד ויכשיר אותם לאתגרים שיעמדו מולם כאשר יעלו לשלטון. בשנת 209, לאחר שהצליחו להגיע לחלקים הצפוניים של סקוטלנד ואף שלא הצליחו להכריע את המלחמה, הכריזו הרומאים על ניצחון במלחמתם נגד הפולשים. ההכרזה על הניצחון לא הרשימה את המורדים, שבשנת 210 הפרו את ההסכם וחידשו את הלחימה ביתר שאת.

גם תקוותו של סוורוס שהמערכה בבריטניה תשפר את היחסים בין קרקלה לגטה הסתיימה במפח נפש. קרקלה לא הסתיר את שאיפתו לעלות לשלטון ללא דיחוי וכשליט יחיד, והמקורות הרומאיים מציינים במפורש כי התנהגותו הסבה עוגמת נפש לאביו.^[11] עם חידוש הלחימה היה סוורוס על ערש דווי והוא נותר במחנה הרומאי ביורק ביחד עם גטה, בעוד קרקלה יצא בראש הצבאות לפגוש לכאורה את האויב, אך על פי המקורות הרומאיים ההיסטוריונים קסיוס דיו והרודיאנוס הוא לא התעניין בניהול המלחמה אלא פעל להסיר מדרכו את המכשול העיקרי לכס השלטון וניסה לשחד את רופאיו של סוורוס להחיש את קיצו. סוורוס מת ביורק בראשית ספטמבר 211 ואמר לשני בניו שנקראו אליו "שמרו על האחדות בינכם, העשירו את החיילים ואל תשימו לב לכל האחרים"^[1] קרקלה התנהג תחילה כאילו הוא מקבל עליו את דין צוואת אביו, אבל למעשה התנהג כשליט יחיד לכל עניין וניצל לשם כך את כל הסמכויות שניתנו לו. הוא ניהל משא ומתן עם השבטים הקלדונים המורדים והגיע איתם במהירות להסכם שלום: הרומאים נסוגו מכל כיבושיהם מצפון לחומת אדריאנוס וויתר על התוכנית של סוורוס לכבוש את כל צפון בריטניה. כתוצאה ממהלך זה התייצב הגבול למשך תקופה ארוכה.

ההיסטוריונים הרומאיים, ובעקבותיהם חלק מהמחקרים ההיסטוריים, מותחים ביקרות על קרקלה משום שמערכה עתירת משאבים ומאמץ שנמשכה שלוש שנים הסתיימה ללא הישגים טריטוריאליים וללא ניצחון מכריע. הם מייחסים לקרקלה רצון ליישב את המלחמה בבריטניה כדי לשוב לרומא, לתפוס את השלטון ולסלק את גטה. היסטוריונים אחרים משבחים את ניהול שלבי המלחמה האחרונים תחת שרביטו של קרקלה. על פי גרסה זו מוצו המהלכים הצבאיים וההסכם שלגבי תנאיו יש מידע חלקי בלבד הביא לייצוב גבולות הפרובינקיה וסיום מערכה שגבתה מחיר גבוה.^[12]

קרקלה פעל בהחלטיות לביסוס שלטונו. הוא פיטר את פפיאנוס, מפקד המשמר הפרטוריאני, שהיה יד ימינו של אביו, והרחיק יועצים אחרים מתפקידם. אלה שבהם ראה איום עתידי, הוצאו להורג. הוא הורה להוציא להורג את אשתו, פולביה פלאוטילה, שעד אז הייתה בגלות באי קפרי. כחודש לאחר מותו של סוורוס עזבו שני השליטים, קרקלה וגטה, את בריטניה, מלווים ביוליה דומנה ואנשי החצר, ובמאי 211 הגיעו לרומא. בשלב זה היו האחים השליטים עוינים זה לזה ולא יכלו לדור תחת קורת גג אחת. הם התגוררו בחלקים שונים של הארמון, מוקפים בשומרי ראש. השנאה שיתקה לא רק את חצר המלוכה אלא גם את האימפריה, והועלתה הצעה לחלק את האימפריה לשתיים: אירופה עד לים מרמרה תחת שלטון קרקלה, ואסיה תחת שלטון גטה. יוליה דומנה, שלמעשה הייתה בעלת תפקיד מכריע בניהול האימפריה, התנגדה לתוכנית.

קרקלה החליט לקחת את היזמה לידיו. הוא שכנע את גטה להפגש בחדר של יוליה דומנה לפגישת פיוס, אך הקיף את המגורים בחיילים חמושים שפרצו אל תוך החדר ברגע שנתן סימן. הרודיאנוס מתאר את הסצנה על פי קווי מתאר של האיליאדה, במהלכה אפרודיטה מנסה להגן על בנה אניאס מתוקפיו ונפצעת תוך כדי המאבק. הסצנה של הרודיאנוס מסתיימת במותו של גטה בזרועות יוליה דומנה, שנפצעה אף היא. על פי קסיוס דיו, קרקלה היה זה שבסיכומו של דבר הכה את המכה הקטלנית בגטה ומיד לאחר מכן יצא מזירת הרצח בצעקות שבר כמי שנאלץ להתגונן ממארב מתוכנן. הרצח הותיר את קרקלה בעמדה בעייתית מול הסנאט העוין וללא תמיכה מובטחת של הצבא. הוא יצא מהארמון ורץ למחנה המשמר הפרטוריאני, שם סיפר לקציני המשמר שהוא נמלט על נפשו מאחר שנאלץ להרוג את גטה, שקשר עם אחרים להרוג אותו. את הסיפור הוא גיבה בהבטחה למענקים נדיבים לחיילי המשמר שקיבלו את הצעתו והבטיחו את שלומו.

”אני אחד מכם, רק עבורכם אני חי על מנת לתת לכם מכל טוב וכל האוצרות הם שלכם”

משם פנה קרקלה ללגיון השני פרתיקה, שחנה מחוץ לרומא. חיילי הלגיון סירבו תחילה לתמוך בו או להכניס אותו למחנה אך גם הם התרצו לעמוד לצידו תמורת הבטחה למענקים נדיבים.^[13] קרקלה לא איבד מומנטום ולמחרת היום הופיע, מלווה בכוח צבאי משמעותי, מול הסנאט. בנאום מחושב הוא הצדיק את הרצח של גטה, הציג את עצמו כקורבן לקשר שנרקם להרעיל אותו, הוסיף כי גטה אשם גם בחוסר כבוד כלפי יוליה דומנה והכריז על חנינה לכל אזרחי רומא שהוגלו ממנה. ההיסטוריון אוגוסטה מסיט מעט את המסך מעל האירועים ומספר כי ביום למחרת הרצח, כאשר קרקלה גילה שיוליה דומנה ביחד עם נשות החצר מתאבלות על גטה, הוא ניסה לרצוח גם אותן. הביוגרפית המודרנית של יוליה דומנה, החוקרת ברברה לוויק, מטילה ספק בתיאור נסיבות מותו של גטה כמתואר על ידי הרודיאנוס או דיו. לפי טענתה רצח זה, בגלוי ולעיני עדים, אינו התסריט הסביר ביותר לאירועים שהובילו למותו של גטה והיא מצביעה על ההשערה כי אופיים האלים והאימפולסיבי של שני האחים הביא להסלמה של מפגש שנועד לסכם תנאים לשלטון משותף או בנפרד, בתיווך או בחסות יוליה דומנה, וכי במהלך העימות קרקלה היה בר המזל שהנחית את המכה הסופית.^[14]

כך או כך, את המהלך השלים מסע טיהורים בו הוצאו להורג כל תומכי גטה, כל אלו שנחשדו בתמיכה בגטה ובעיקר כל מי שקרקלה ראה בו איום פוטנציאלי להמשך השלטון. על פי קסיוס דיו נהרגו בטיהורים אלו כ-20,000 איש, חלקם נרצחו על מנת שאפשר יהיה להחרים את רכושם. קרקלה הורה על מחיקת זכרו של גטה ושמו הוקע לדיראון עולם - נמחק מכתובות, חוקים ותקנות, מטבעות עם דיוקנו או שמו של גטה הותכו והוא ירד מדפי ההיסטוריה.^[15]

החוקרת ברברה לויק, הביוגרפית של יוליה דומנה, מצביעה על תקופה קצרה, ממותו של סוורוס עד מותו של גטה, בה נשלטה האימפריה על ידי שלושה אוגוסטי בעלי מעמד ומשקל דומה. קרקלה היה הפנים הציבוריות של השלטון אך דומנה החזיקה בהשפעה של ממש, השפעה שלמעשה נצברה בעת השלטון המשותף עם בעלה המנוח והתבססה בשנים של חיים ציבוריים ושלל תארים שהעמידו אותה כדמות העוסקת בניהול אקטיבי ולוקחת חלק במטלות השלטון.

הסתלקותו של גטה הייתה שיאו של מאבק כוחות, שנמשך מספר חודשים. בסיכומו של המהלך נקבע קרקלה כשליט יחיד של האימפריה. קרקלה,כאדם שבנה את המוניטין שלו כקיסר-חייל, לא יכול היה להרשות לעצמו להצטייר כשליט הנאלץ להסתמך על תמיכת אמו, שהייתה מוכשרת ואהודה. מאידך גיסא קובע ההיסטוריון גלן בוארסוק (Glen Bowersock) כי בתהליך מתמשך של אדפטציה והכרח גדלה השפעתה הפוליטית ובעיקר יכולת ההשפעה היום-יומית של יוליה דומנה בראש הפירמידה של שלטון האימפריה.^[16] מחקר השוואתי של שלל המטבעות שיצאו בתקופת חייה של דומנה מראה כי המטבעות של תקופה זו מכילים טקסטים "צנועים" המקרינים "ביטחון" ומרחק בטוח.^[17]

מחקרים נוספים מצביעים על מהלכים מורכבים יותר, שתחילתם בשלטון של סוורוס, במהלכם התבססה דמותה של יוליה דומנה כחלק מהדמיות הגבריות בראש השלטון האימפריאלי, קבוצה שכללה רק את האוגוסטוס, שני בניו ויוליה דומנה בעצמה, שנשאה ברשימת תארים שכללה "אם האוגוסטוס" (mater Augusti) ו"אם המחנות הצבאיים" (mater castrorum). החל משנת 221 קיבלה את התארים "אם הסנאט" (mater senatus) ו"אם המולדת" (mater patriae), תארים שהחלו להופיע על מטבעות לאחר מותו של סווארוס, מטבעות עם דיוקנה ועם תוספת התואר הדתי-פולחני "Pia Felix" שניתן לראשונה לאשה, והועמד באופן מול התואר "Pius Felix", שניתן במיוחד לקרקלה. ההכרה בדומנה כשליטה-שותפה לקרקלה לא הייתה מוגבלת להופעה על גבי מטבעות ברומא אלא בולטת גם במטבעות, כתובות והקדשות בפרובינציות. הממצאים מתחום הנומיסמטיקה, האפיגרפיה והייצוגים האמנותיים מצביעים על מעמדה של דומנה והצגתה בפני הציבור הרומאי כשליטה- שותפה לקרקלה, מעמד שאיפשר את הלגיטימיות וההמשכיות של שלטון השושלת בעוד האוגוסטוס נותר ללא בת-זוג טבעית וללא ילדים. במחקר המתמקד במערכת יחסים מורכבת זאת טוען החוקר פרופסור קליאן דוונפורט כי מעבר לצדדים שאפשרו את ניהול האימפריה היו נתונים לפרשנות אחרת, שהצביעה במפורש על מערכת יחסים אינטימית שהשפעתה חלחלה עמוק אל תוך נפשו של קרקלה. המחקר מצביע על השימוש שעשו אויביו של קרקלה על מנת להציג אותו כאדם שיצריו האפלים הובילו אותו לסופו כקיסר שלא יכול היה לשאת בעול המשך השושלת. תיאור זה שימש את מתנגדיו מבית לבסס את דמותו כעריץ חסר מוסר שדמותו הציבורית ראויה לגינוי.^[18] המקורות המאוחרים מרחיקים לכת וטוענים כי למעשה, לאחר רציחתו של גטה, נשא קרקלה את יוליה דומנה לאישה.^[19] הגרסה השערורייתית, ככל הנראה מבוססת, מתחילה בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה, קסיוס דיו והרודיאנוס, שנימת כתיבתם עוינת במופגן את קרקלה. על פי כתבי קסיוס דיו, בעת שקרקלה הוכתר כקיסר יחיד, לאחר רצח גטה והשלמת תהליך מחיקתו מספרי ההיסטוריה, בשנת 212, הוא יצא למסע שהוביל אותו בין היתר אל העיר אלכסנדריה, שם התקבל בעוינות על ידי האוכלוסייה המקומית. על פי הרודיאנוס, תושבי אלכסנדריה לא היססו לכנות בפומבי את יוליה דומאנה יוקסטה, שמה של אשתו ואמו של אדיפוס המלך היווני האגדתי, ברמז עבה על מערכת יחסים מינית בין יוליה דומנה לקרקלה.^[20]

קסיוס דיו, ההיסטוריון הרומאי בן-התקופה, מציין בספרו כי יוליה דומנה שימשה בתפקידים שאינם סמליים בלבד אלא אף לקחה חלק פעיל בממשל, ניהלה חלקים של התכתוב האימפריאלית, ענתה בשמו של קרקלה על בקשות, ואף רומז כי ישבה בדיונים משפטיים. תיאור זה נחקר בהרחבה במספר דיסציפלינות. הגישה הרווחת היא שמלכתחילה היה העניין של קרקלה בתחום האדמיניסטרטיבי מוגבל וכי חלל זה התמלא מחד גיסא על ידי יועצים שונים ובהם יוליה דומנה אך מאידך גיסא קרקלה לא היה אדם המוכן לוותר על סמכות או חזות של שלטון מוחלט, והסמכויות חולקו ונוהלו באופן שלא מאפשר מסקנה חד משמעית לגבי סמכויותיה של יוליה דומנה או השפעתה. לא ניתן לפסול וסביר להניח כי מעמדה המיוחד של דומנה בממשל, לעיתים גם במקומו של קרקלה ולעיתים כיועצת נעשה ככל הניתן מאחורי הקלעים ללא סמכויות חוקיות מוגדרות.^[21] החוקר משה עמית מסכם כי לקרקלה לא היה עניין אמיתי בניהול שוטף של האימפריה וכי במעשה או במחדל הותיר את המטלה ליוליה דומנה, שפיקחה על המנגנון המורכב דרך ממונים, נושאי תפקידים ופקידים, שגם הם בתורם צברו כוח ויכולת שהתגבשה לכלל "מועצה קיסרית" (Consilium Principis) שכללה משפטנים, שהעבירו מהכוח אל הפועל את עקרונות השלטון שהותוו על ידי סוורוס: שילטון אימפריאלי אבסולוטי, עוינות למעמדות הכוח והאליטה הרומאיים המסורתיים, המשך מגמת ההשואה בין איטליה לפרובינציות הרומאיות על ידי תמיכה במעמדות הנמוכים הן באיטליה והן בילידי הפרובינקיות, פתיחות לדתות שמקורן במזרח האימפריה והקדשת אמצעים לא-מסורתים להגדלות הכנסות לטובת אוצר האימפריה.^[22]

בתחילת 213 יצא קרקלה מרומא בראש צבא, שנאסף בתכנון מדוקדק, במטרה להכות מכה ניצחת את השבטים הברבריים שחצו את גבולות הדנובה אל תוך עומק השטח הרומאי. עם הגיעו לגליה הוציא קרקלה להורג את מושל הפרובינציה, העניש פקידי ממשל אחרים והטיל גזירות ועונשים על ערים ברחבי הפרובינציה. מעשיו מוצגים על ידי ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה כמעשי גחמה חסרי הגיון של עריץ צמא-דם. לאחר שמיצה את העניין בהשלטת רצונו על האוכלוסייה המקומית יצא קרקלה אל גבול הדנובה בתחום הפרובינציה רייטיה ושם ניהל סדרת קרבות מול ברית של שבטים גרמאניים שהופיעו לראשונה על בימת ההיסטוריה - השבטים האלמאנים (Alamanni). בסיום הכנות ממושכות למערכה, חצה קרקלה את גבולות הפרובינציה לשטח האויב. למרות ההכנות וריכוז הכוחות, המערכה הייתה קשה והסתיימה בניצחון רומאי מכריע במקום לא מזוהה על גדות נהר המיין.

לרגל אירוע זה קיבל קרקלה מהסנאט את התואר "גרמניקוס מקסימוס" (Germanicus Maximus). לאחר הכרעת המערכה חזר קרקלה לרייטיה והקדיש משאבים כדי לתקן ולשפר את מערך ההגנה על ידי שיקום מבצרים קיימים, בניית ביצורים חדשים, שכללו חומות אבן ומכשולים קרקעיים לאורך מרחקים ארוכים יחסית, ותיקון מערך הדרכים. מערכה נוספת יזם קרקלה על מנת לנצל את המומנטום מול קבוצת השבטים הקניים (Cenni) שייתכן וניתן לזהות אותם עם השבטים החטיים שנגדם נלחם בהצלחה מוגבלת מרקוס אורליוס. הם התגלו כאתגר קשה במיוחד גם עבור צבאו של קרקלה והוא הגיע איתם להסכם שכלל תשלום רומאי תמורת הבטחה לשקט לאורך הגבול. בתום המערכה ולקראת סוף 213 חזר קרקלה להכנות למסע המלחמה העיקרי, שתוכנן לכיוון מזרח האימפריה.

כבר באביב של שנת 214 יצא קרקלה במסע מלחמה לפרובינציות המזרחיות, אליו התלוותה אימו יוליה דומנה, כפי שנהגה להתלוות לבעלה סוורוס. קרקלה נקט כל צעד אפשרי להבטיח את תוצאות המהלך והקפיד לנצל כל אפשרות להעמיק את הרושם של המסע הצבאי ואת המשאבים שנאספו לחיזוק השלטון הרומאי לאורך הפרובינציות בדרך לעימות המתוכנן מול האימפריה הפרתית. הוא התעכב בפרובינציות הרומאית בחלק המזרחי של נהר הדנובה והקדיש זמן ומשאבים ניכרים לחזק את מערכי ההגנה והלוגיסטיקה של אזורי הגבול. משם המשיך קרקלה אל תוך תרקיה ושם הכריז על עצמו כמי שרוחו של אלכסנדר מוקדון התגלגלה בגופו. על פי הרודיאנוס, קרקלה - שהתקרב אל גבולות הפרובינציה מוקדון, "הפך פתאום לאלכסנדר" וקסיוס דיו כותב כי בעקבות התגלות זו כתב קרקלה מכתב מפורט לסנאט ובו הוא מתאר כיצד נכנסה נפשו של אלכסנדר הגדול אל תוך גופו על מנת להבטיח למלך האגדתי חיים גשמיים ארוכים בגופו של קרקלה.

החוקר משה עמית מעלה השערה כי מעשיו של קרקלה מצביעים על "מחלת נפש" או שגיונות, שהביאו את קרקלה לכלל הלך רוח שמספר מצביאים וקיסרים רומאיים לקו בו בעת יציאה למלחמה במזרח ומוסיף כי למרבה האירוניה ההיסטורית, קרקלה מת בגיל צעיר יותר מאלכסנדר מוקדון.^[23] המסע תוכנן מלכתחילה כהמשך או חזרה על כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול. הצבא הרומאי נבנה מחדש על בסיס הצבא המוקדוני ולפי הדגם של הפלנקס המקדוני.אפילו מפקדי הלגיונות ומפקדי יחידות העזר קיבלו את שמותיהם של מצביאי העבר של אלכסנדר. הצבא הרומאי עבר לאסיה דרך מיצרי הדרדנלים וקרקלה ירד אל החוף האסיאתי בסמוך לעיר טרויה ושם חזר על מעשי אלכסנדר מוקדון והעלה קורבנות על מקום קברו האגדתי של אכילס. הוא ניצל את מותו של אחד ממשרתיו וערך לו לוויה מפוארת כמו לווית הפאר שנערכה לגיבור המיתולוגי פטרוקלוס. את החורף של שנת 215 העביר קרקלה באימונים של הפלנקס הרומאי-מקדוני ובניית מכונות ארטילריה בניקומדיה. באפריל 215 יצא הצבא הרומאי אל אנטיוכיה.^[24]

קרקלה התחיל את מהלכיו ההתקפיים דווקא כנגד מדינות החסות הרומאיות שבסמוך לפרובינציות המזרחיות, על מנת להבטיח את נאמנותן ובכך גם את עורפו של הצבא הרומאי בעת המלחמה באויב העיקרי. הוא זימן אליו את מלכי אוסרואנה וארמניה, לכאורה כבני ברית, אך הם נעצרו מיד ולגיונות רומאיים נשלחו על מנת להשתלט על ערי הבירה ומבצרי-מפתח. נסיכות אוסרואנה ובירתה אדסה נפלו ללא מאמץ של ממש לידי הרומאים וקיבלו מעמד של קולוניה רומאית, שמרמז על כוונתו העתידית של קרקלה לישב בה חיילים משוחררים לאחר הניצחון על הפרתים. הכוחות הרומאיים שנכנסו אל תוך ארמניה תחת פיקודו של עבד משוחרר ושחקן מצטיין בשם תיאוקריטוס, מחביביו של קרקלה, נכשל בכיבוש ארמניה, נחל מפלה מבישה מול הצבא המקומי ונאלץ לסגת. פרטי אירועים אלו מתוארים באופן קטוע וחלקי בכתבי קסיוס דיו ולא ניתן לקבוע את האירועים שהובילו לכשלונות אלו.^[25]

האימפריה הפרתית בראשות וולוגסס החמישי התמודדה במקביל עם תהליכים פנימיים של התפוררות השלטון המרכזי, מאבקי כוח וירושה בשושלת השולטת ומרידות בתוך האימפריה. לאור זאת העדיפו הפרתים לנקוט במדיניות של הכלה כלפי התוקפנות הרומאית מבלי להיכנס לעימות ישיר או קרב מכריע. קרקלה מצידו הפנה את מירב האנרגיה שלו כנגד מטרות קלות יותר ואת תיסכוליו פרק נגד האזרחים של הפרובינציות. התנהגותו הלא-צפויה וחסרת שיקול הדעת הביאה להתפרצות מרידה של ממש במצרים. זו הייתה תוצאה של תהליכים ארוכים, שמקורם בלחצים כלכליים שנבעו מהגירה של איכרים לתוך הערים והכבדת עול המיסים. מצב זה הדגיש את ההתנגדות ארוכת השנים של המקומיים לשלטון המרכזי. המצב החמיר עם דילול מצבת כוח האדם של הצבא הרומאי בפרובינציה שנוצר עם העברת לגיון ממצרים אל אזור הדנובה וקרקלה הפנה את תשומת ליבו אל עבר אלכסנדריה, שלפי הבנתו הייתה מרכז המרד ומרכז של התנגדות שכוונה אישית כנגדו. כניסתו של קרקלה והחצר המלכותית אל אלכסנדריה לא זכתה לרושם המקווה וקרקלה ומשפחתו זכו לקבלת פנים של עלבונות אישיים, לעג והפגנות שהוציאו מקרקלה את הרע ביותר. הוא שילח את חיילי הלגיונות באזרחי העיר בסדרת מעשי טבח חסרי מעצורים, ערך משפטי ראווה ונקט בכל צעדי הדיכוי שעמדו לרשותו. חומות וביצורים נבנו בתוך העיר על מנת לאפשר שליטה בכל עת.^[26]

קרקלה, שלא זכה לאהדת ההיסטוריונים הרומאיים, מתואר כעריץ מטורף שעיקר תשומת ליבו נמצאת בעולם מנותק של מציאות מקבילה בה הוא מתחפש למצביא, אך עוסק בהסדרת חשבונות קטנוניים מול אויבים מדומים או איומים מדומיינים. מחקרים מודרניים שיוצאים מנקודת גישה מאוזנת יותר מתארים תמונה מורכבת של אירועים שיש לשקול את מהותם על רקע היחסים בין השלטון המרכזי הרומאי והפרובינציות, מערכת של מאבקי כוח שהתחדדו במהלך תקופת שלטון השושלת הסוורית. מחקרים מודרניים מחזקים את הנרטיב של המהומות והעימותים האלימים שהתרחשו באלכסנדריה בעת ביקורו של קרקלה, וניתוח של כתובת שנתגלתה בחפירות ב (Albano Laziale) הכוללת הקדשה לאלים של קנטוריון מהלגיון השני פרתיקה כתודה על הצלתו וחזרתו הביתה לאחר שעמד מול סכנה לחייו בעת המהומות באלכסנדריה. הביוגרף המודרני של קרקלה, במחקר מקיף המתמקד בקיסר כמפקד צבאות, מעלה סברה כי אספסוף מתושבי אלכסנדריה תקף את הקיסר ואת פמלייתו בעת הכניסה לעיר, ייתכן בעת שקרקלה ובני פמלייתו היו בעיצומו של פולחן דתי, עימות שהביא למלחמת האזרחים מול הצבא הרומאי בתוך העיר. ^[27]

אירועי הטבח והביזה שהותירו את אלכסנדריה בחורבן גרמו לנזקים קשים לכלכלת האימפריה הרומית. אלכסנדריה הייתה מרכז מסחרי בעל חשיבות מרכזית באגן המזרחי של הים התיכון, נקודה לייצוא של חיטה ומזון ממצרים לרומא. אחת ההשערות שמעלה הביוגרף הצבאי המודרני של קרקלה למעשים הקיצוניים היא הרצון להפחיד ולהשקיט מתנגדים וקולות ביקורת במרכזי הפרובינציות ברחבי האימפריה, ואיסוף שלל ורכוש למימון קצר-מועד וקצר רואי של המערכה הפרתית שנמשכה מעבר למצופה ולרצוי.^[28]

המאמץ להשקיט את מצרים הסיט את קרקלה ממטרתו המקורית והוא חזר לאנטיוכיה בסוף שנת 215, במועד מאוחר מידי ליציאה למלחמה. במקביל התחוללה באימפריה הפרתית מהפכת חצר ועל כס המלוכה עלה ארטבנוס הרביעי, שהעדיף להיכנס למשא ומתן עם קרקלה מאשר לעימות ישיר. בתגובה הציע קרקלה לשאת את בתו של הפרתי לאישה ועל ידי כך ליצור ברית בין שתי האימפריות. ההשערה לגבי ההצעה הבלתי-צפויה של קרקלה היא שמקורה ברצונו להגשים את החלום של אימפריית ענק, כדוגמת האימפריה קצרת הימים של אלכסנדר מוקדון, שנמתחה מהמערב למזרח.^[29] השערה אחרת מייחסת לקרקלה מהלך מתוכנן, תוך ניצול הלחץ והכאוס באימפריה הפרתית. הצעתו של קרקלה הייתה, הלכה למעשה, שלטון רומי על פרתיה. על פי תיאוריה זו, דחיית ההצעה היוותה עילה לפלישה של הצבא הרומאי אל תוך השטחים הפרתיים.^[25] בקיץ 216, לאחר שהפרתים לא נתנו תשובה לדרישותיו של קרקלה, יצא הצבא הרומאי אל שטחי הגבול בין האימפריות, עבר את נהר החידקל אבל לא הצליח לכפות עימות על הפרתים. קרקלה הסתפק במהלכים סמליים של חילול קברי מלכים משושלות עבר פרסיות, זריעת הרס, שוד וביזה ככל הניתן ואז הכריז על ניצחון חד-צדדי וזכה לתוארי כבוד של מנצח מאת הסנאט. משבא על סיפוקו ,ומשהתברר לקרקלה כי הפרתים החליטו לשנות את האסטרטגיה ומתכוננים בצבא גדול לפגוש את פני הרומאים, הוא נסוג אל אדסה וחנה שם במהלך החורף, בהכנות למסע מלחמה גדול ומכריע שתוכנן לאביב של שנת 217.^[30]

הרודיאנוס מוסר גרסה שונה לאירועים. על פי גרסה זו, הפרתים הסכימו לדרישתו של קרקלה לאיחוד בין משפחות המלוכה וערכו קבלת פנים מפוארת לאוגוסטוס, לפמלייה המלכותית ולצבא. קרקלה הפך את היוצרות, ובמהלך קבלת הפנים, בעת החגיגות, לגיונות רומאיים, שהוכנו מראש במארב, התנפלו על הפרתים ורצחו בדם קר את כל מי שלא הצליח להמלט על נפשו. הטבח נמשך והתרחב למעשי שוד הרס וביזה בכל מקום בו הצליחו הרומאים לתקוף, ללא התנגדות של ממש. החוקר משה עמית מסכם כי גרסתו של הרודיאנוס לגבי השתלשלות האירועים איננה סבירה וכי אין ברירה אלא להסתמך על התיאורים הכלליים בכתבי קסיוס דיו. הביוגרף הצבאי המודרני של קרקלה מנסה ליצר סינתזה בין הגרסאות: קרקלה פעל בכל דרך אפשרית להוציא את רוח הלחימה משדרת הפיקוד הפרתית, להפריד ולהוציא מכלל פעולה את יחידות הצבא השונות. לצורך השגת מטרה זו הוא לא בחל באמצעים אבל הצליח לתפוס את הפרתים כאשר הם לא מוכנים לעימות וגרם לנזקים אדירים לצבא הפרתי, לשדרת השלטון ולכלכלה, מבלי שהצבא הרומאי יאלץ להיכנס לקרב מכריע או למלחמת גרילה ארוכה.^[31] עם התגבשות של התנגדות פרתית יעילה נסוגו הרומאים אל אדסה על מנת לחזור באביב של 217 אל תוך השטח הפרתי.

בתחילת האביב של שנת 217 יצא קרקלה בראש צבא רומאי מאדסה (אורפה) מתוך מטרה לחדש את הלחימה עם האימפריה הפרתית ועצר לביקור במקדש של אל הירח המקומי בעיר חרן. בעוד הוא מתבודד במרחק מה משומרי ראשו, ניגש אליו חייל ודקר אותו למוות. הרוצח, שהיה קצין זוטר, נטר לקרקלה שסירב להעלות אותו לדרגת קנטוריון, טינה שנראה שנוצלה על ידי מַקְרִינוּס, אחד ממפקדי המשמר הפרטוריאני, שככל הנראה חשש שסר חינו מעם קרקלה. הרוצח ניסה להמלט ממקום הרצח אך נפגע מכידון של חיל משומרי הראש של קרקלה ומת במקום.^[32]

במשך מספר ימים נותרה האימפריה הרומית ללא קיסר, וב-11 באפריל הכריז מקרינוס על עצמו לקיסר ונטל לעצמו, בתמיכת הצבא הרומי, את התואר "אוגוסטוס" וכל התארים והסמכויות של השלטון, מבלי להמתין למינוי רשמי על ידי הסנאט. עם ההכרזה על עצמו כקיסר הוא הוסיף את השם סוורוס לשמותיו ובכך שייך עצמו לשושלת הקיסרים הסוורים. לאשתו הוא הוסיף את התואר "אוגוסטה" ולבנו בן השמונה דיאדומניאנוס (Diadumenianus) הוא הוסיף את השם "אנטוניוס" ומינה אותו לקיסר, כלומר לשליט השני במעמדו באימפריה. חברי הסנאט, ששמחו על סיום שלטונו העוין של קרקלה, אישרו את הכתרתו, אף על פי שהיה ממעמד הפרשים ולא מהאצולה הרומאית והיה הראשון שלא היה חבר סנאט שזכה להיות שליט האימפריה ובעל תואר "אוגוסטוס". הם נענו לצווים שלו והרעיפו עליו תוארי כבוד.^[33] לא עבר זמן רב והשמחה על מותו של קרקלה התפוגגה. הסנאטורים הבינו כי מקרינוס ממנה לתפקידים שהיו שמורים לסנאטורים, אנשים מקרב מעמד הפרשים, ודרשו לשמר את זכרו של קרקלה השנוא. גם כמפקד הצבא הרומאי לא זכה מקרינוס להצלחה. הוא נחל מפלה קשה מול הצבא הפרתי בסמוך לנציבין ורק לאחר תשלום כבד לפרתים הצליח ליצב את הגבול. הוא נכשל בביסוס השלטון הרומאי בארמניה ובכך עורר את כעסם של החיילים, שהבינו כי הם לא יוכלו לזכות בתהילת מנצחים ועושר של בוזזים שהובטחו להם על ידי קרקלה. אכזבה זו הרחיקה את הלגיונות של המזרח ממקרינוס והכשירה את הקרקע למרד כנגד מקרינוס. אף על פי שחוסר שביעות הרצון ממקרינוס הלכה והתגברה במוקדי הכוח של האימפריה הרומית, הנסיבות שהביאו לנפילתו נובעים מכשלונו לבסס את שלטונו בהחלטיות חסרת מעצורים, שהייתה מחויבת עבור קיסר חפץ חיים באימפריה הרומית. מקרינוס כשל בהבנת מבנה הכוח בשושלת הסוורית וכשל בסילוק נשות המשפחה שהחזיקו בידן את מושכות השלטון. כך נותרה משפחתו של קרקלה ללא פגע לאחר שתפס מקרינוס את השלטון.^[34]

מקרינוס שלח את דודתו של קרקלה (אחותה של דומנה), יוליה מאסה, ביחד עם בנותיה ונכדיה וביניהם הקיסר לעתיד, סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס, לגלות בעיר מולדתה אמסה (חומס). ליוליה מאסה הייתה גישה חופשית למקורות העושר של משפחתה ולמקורות הכוח בעיר ובפרובינציה, גורמים שאפשרו לה לחתור תחת מקרינוס. סקסטוס ואריוס הפך לכוהן ראשי לאל השמש הפיניקי אל-ג'בל וזכה לכינוי אלאגבאלוס, דרש��תיו הסוחפות הביאו קהל רב למקדשים, ובמיוחד לוחמים של הלגיון השלישי, והמשפחה הקפידה להפיץ את השמועה כי הוא בנו מחוץ לנישואים של קרקלה.

מקרינוס ניסה מחד גיסא לשמור על שלטונו ולהרחיק את דומנה ממרכזי הכוח ומאידך גיסא לשמור על הלגיטימיות של מעמדו ולהפוך מחשוד ברצח לממשיך השושלת הסווארית. המקורות הרומאיים מציינים כי בעת רציחתו של קרקלה שהתה יוליה דומנה באנטיוכיה ביחד עם אחותה הבכורה יוליה מאסה ומשפחתה. על פי המקורות הוא הרשה ליוליה דומנה לשמור על תאריה ועל יחידת שומרי הראש שלה ואף שלח לה מסרים פרטיים שהעלו בדומנה את התקווה שהיא תוכל לשמור על מעמדה הפוליטי או לפחות על חלק מתפקידיה. על פי המקורות הרומאיים, מקרינוס הבין כי היא מהווה סכנה של ממש לשלטונו רק כאשר נחשפה פניה שלה אל חיילי הלגיונות, ששמרו על נאמנות לזכרו של קרקלה. בעקבות כך הורה לה מקרינוס לעזוב את אנטיוכיה, בה עדיין הייתה בעלת מעמד של שליטת העיר, והיא יצאה לגלות בעיר אמסה, שם שהו בנות משפחתה. קסיוס דיו מציין כי יוליה דומנה ניסתה להתאבד כאשר הכתה את עצמה בצער על מותו של קרקלה ועל מותו של גטה. מכות נמרצות אלו הביאו לפגיעה בגידול בחזה של יוליה דומאנה.^[35] הביוגרפית של יוליה דומנה מציינת כי קסיוס דיו בעצם מעלה ספק לגבי הסיבה להתאבדות של יוליה דומנה ומציין כי היו לה רגשות של איבה ופחד כלפי קרקלה וכי היא לא התאבלה על מותו אלא מתוך צער על אובדן עמדת הכוח שאבדה עם מותו של קרקלה. עם אבדן התקווה לזכות בתמיכת הסנאט והתגברות יאושה על ידי העובדה שסבלה ממחלה ממארת, היא בחרה להתאבד על ידי הרעבה עצמית.^[36]

בניגוד לתמונה השלילית שהוטבעה בהיסטוריה הרומאית של קרקלה כשליט חסר יכולת וחסר חשיבות, קנה המידה להערכת שליטים של האימפריה היה מערכת היחסים של האוגוסטוס עם הסנאט ומעמדות האצולה הרומאיים. המחקר המודרני-ביקורתי המתבסס על ניתוח של מסמכים וממצאים ארכאולוגיים מעלה תמונה מאוזנת יותר, לפיה מערכת השלטון והשליטה של האימפריה הרומית תפקדה באופן שפרופסור משה עמית מתאר כ"תקין".^[29] קרקלה פעל בדרך שהתווה אביו, ספטימיוס סוורוס. הוא צמצם את חלקם של הסנטורים בשלטון באימפריה על ידי העברת תפקידים שהיו שמורים לסנטורים, הן בצבא והן במערכות האזרחיות, לידי אנשים ממעמד הפרשים. הוא המשיך ברפורמות בצבא, רפורמות במעמד הפרובינקיות, תיקונים בתחום המשפט שהביאו חלוקת המשאבים מאוזנת יותר בין הפרובינקיות לאיטליה וליצירת שוויון במעמד תושביהם. בימי קרקלה השלטון המשיך בתהליכי שינוי לכוון שלטון אבסולוטי בטבעו וגם בחזותו, תוך הפגנת עוינות של ממש למעמדות האצולה הרומאית.

כלל הרפורמות ומפעלותיו של קרקלה, שכללו פרויקטים גדולים של בנייה, כגון מרחצאות ענק ברומא, דרכים לכל אורך האימפריה ומערכי ביצורים על הגבולות, כמו גם משכורות ומענקים לחיילים הטילו עול כבד על אוצר האימפריה. על מנת לממן מהלכים אלו נקט קרקלה במספר צעדים.

הצעד העיקרי היה הטבעת מטבעות חדשים שנקראו אנטוניאנוס. המטבע הציג בדרך כלל את ראשו של הקיסר ולראשו כתר קרניים (אנ') וערכו נקבע שרירותית כשווה ל-2 דנארי. המהלך היה למעשה פיחות מטבע נסתר, מאחר שהמטבעות היו גדולים יותר וכבדים יותר מהמטבעות האחרים, אך הכילו בממוצע כ-25 אחוז פחות מהמתכת כסף.^[37] המהלך להפחתת כמות המתכת היקרה במטבע, כמות שהייתה למעשה הבסיס לערך הנקוב של המטבע, החל עוד בימי טראיאנוס וקומודוס שהפחיתו בהדרגה את כמות הכסף במטבעות מ 90% ל 75%. המהלך של קרקלה הביא לפיחות דה-פקטו של הדנריוס ושינוי אמיתי בערכו של המטבע הרומאי.^[38] בסיכומו של דבר, המהלך היה הצלחה מסחררת לקופת הקיסר- למרות העלייה התלולה בהוצאות הכתר, עם מותו של קרקלה היה באוצר עודף של כספים.^[3] האנטוניאן היה למטבע הרווח ביותר בשימוש במשך הדורות הבאים וקצב התפשטות השימוש בו תאם את מהלך הצבאות הרומאיים ברחבי האימפריה. המטבע שימש כאמצעי התשלום העיקרי לחיילים בעוד הפרובינקיות המרוחקות עדיין השתמשו בססטרטיוס שהוטבע מברונזה.

אף על פי שהסנאט היה לכאורה המקור לכל החוקים המחייבים באימפריה הרומית, קיבלו הצווים הקיסריים מעמד חוקי מחייב ומיוחד. החל מאמצע המאה הראשונה קיבלו הצוים הקיסריים את השם הכולל קונסטיטוטיו ובו נכללו צווים, הכרזות (Edict), ומכתבים שכללו גם את תשובות הקיסר למכתבים שנשלחו אליו או הוראות קצרות של הקיסר שנכתבו בשולי בקשות. כל אלו נקבעו כבעלות תוקף של חוק.^[39] קרקלה המשיך בפעילות החקיקה הנמרצת, שאפיינה את תקופת שלטונו של ספטימיוס סוורוס. החוקר פרופסור משה עמית מעלה השערה כי חקיקה זו קשורה גם למינוי פפיניאנוס (אנ'), אולפיאנוס ופאולוס, שהיו בראש וראשונה משפטנים, לתפקיד מפקדי המשמר הפרטוריאני. המגמה הכללית של החקיקה החדשה הייתה שינוי היחסים בין אזרחים רומיים לתושבי הפרובינקיות. חוקים וצווים אלו הגדירו מח��ש את מעמדם האישי וזכויותיהם של האזרחים. מגמה אחרת של החקיקה בתקופת השושלת הסוורית היה בתחום החברתי, וחוקים נכתבו על מנת להגן על עבדים, יתומים ובני המעמדות הנמוכים.^[39] מהלכי חקיקה נוספים שייחדו את תקופתו של קרקלה היו טיפול בצדדים החוקיים של נישואים, הסדרי ירושה ומיסוי של ירושות ושינוי החובות החוקיות של אפוטרופוסים. החקיקה שמה דגש על זכויות חיילים וחיילים משוחררים וובני משפחתם.

יוזמת החקיקה החשובה ביותר הייתה תקנת קונסטיטוטיו אנטוניניאנה (Constitutio Antoniniana) שהוצאה ברומא בשנת 212 כהכרזה קיסרית (לטינית: Edictum) ולפיה הוענקה אזרחות רומית לכל התושבים החופשיים. התקנה מופיעה כהערת אגב בכתבי קסיוס דיו בדיון על מעשיו של קרקלה, שמטרתם הייתה להעשיר את האוצר המלכותי. על פי דיו, קרקלה העניק אזרחות רומית לכל תושבי האימפריה על מנת שיוכל לחייב אותם במיסי ירושה ומיסי שחרור עבדים, שהיו מוטלים קודם לכן על אזרחים רומאיים בלבד.^[40] שאר ההיסטוריונים הרומאיים מתעלמים לחלוטין מתקנה זו בפפירוס שזכה לשם פפירוס גיסן, על שם העיר בה הוא נשמר. הפפירוס התגלה במצרים בתחילת המאה העשרים, ובו מופיע קטע מהתקנה מתורגם מלטינית ליוונית ביחד עם תקנות אחרות. הטקסט פורסם בשנת 1910 במחקר מדעי ובו פרשנות והשלמות. מאז היה הפפירוס נושא למחקר מקיף ונכתבו עליו ועל תוכנו מספר רב של מאמרים אקדמיים. הקטע המרכזי המתייחס לתקנתו של קרקלה קובע:^[41]

על מנת שנוכל למלא את חובתנו לרוממות האלים הקדושים עם כל התפארת והמסירות דרושות, אני קובע כי עלי לצרף לפולחן האלים את כל הזרים הנמנים עם נתיני, על כן אני מעניק [קטע מחוק] את האזרחות הרומית לכל הזרים בעולם המיושב מחוץ לדדיטיקיים.

המחקרים המודרניים השונים ניסו להשלים את החסר בקטע המחוק של הפפירוס על פי האותיות הבודדות שנותרו קריאות. פרופסור משה עמית מקבל את ההשלמה של החוקר ביקרמן ולפיה בקטע כתוב "מבלי לפגוע בכל זכות אזרחית אחרת". על פי מחקר זה הביטוי "העולם המיושב" מתייחס לגבולות האימפריה הרומית. עניין מיוחד עורר התואר דדיטיקיים (Dediticii) שהוחרגו מהזכאים לקבל את האזרחות הרומית. הפשט של תואר זה היה שמור לעבדים שנתפסו כשבויי מלחמה. מעמד זה היה זמני ונתון לשיקול דעתו של מי שתפס את השבוי, ויכול היה להרגם, למכור אותם כעבדים או לשחרר אותם למשל בתמורה לתשלום כופר. פרופסור משה עמית מציע שתי פרשנויות אותן הוא מעריך כסבירות למונח "דדיטיקיים" בהקשר של התקנה. פרשנות אחת היא שהדדיטיקיים שהוחרגו מהזכות לאזרחות הם תושבי האימפריה ממעמדות נחותים ובהם עבדים ועבדים משוחררים, כאמור, ופרשנות אחרת היא שמדובר בשבטים "ברבריים" שהובאו על ידי האימפריה אל תוך פרובינקיות הגבול לשמש ביחידות חיל מצב מיוחדות בצבא הרומי.^[42]

עיקר הדיון וחילוקי הדעות בין החוקרים המודרניים מתמקדים בשאלות של פרשנות ושאלת ההשפעה המעשית של התקנה. האזרחות הרומית הייתה בתחילה הסך של כל זכויות היתר שהגדירו את תושבי רומא בהיותם האדונים של האימפריה והבדילה בינם לבין בני העמים הכבושים שזכו לקבל מהרומאים זכויות שונות לפי האינטרסים של רומא. בכך בנו ריבוד חברתי שונה בפרובינקיות שבראשו מי שהוכרו כבעלי ברית ומעמדם היה תלוי בשלטון הרומאי, בהם שליטים ומעמדות אצולה במדינות חסות, שזכו בתמורה לאזרחות רומאית. במהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית הוענקה האזרחות הרומאית לקבוצות שונות, תחילה לכל תושבי חצי האי האפניני שהפכו להיות חלק מהאדונים, שליטי האימפריה הגדלה, ולאחר מכן לעמים אחרים וקבוצות שונות. תהליך זה שינה את שיווי המשקל של איטליה ורומא מול הפרובינקיות. קונסטיטוטיו אנטוניניאנה היה השלב האחרון בתהליך הארוך של מערכת היחסים בין המרכז השלטוני של האימפריה לפרובינקיות ובסיכומו של דבר הביאה, לפחות לתקופה מסוימת, למערכת של שותפות בין חלקי האימפריה השונים.^[42]

פרשנויות מצמצמות מפרשות את התקנה כהזמנה לתושבי האימפריה להשתתף בפולחן הדת הרומאית. עיקר המחקרים מיחסים לתקנה משמעות רחבה יותר אם כי קיימים חילוקי דעות לגבי ההשפעה של התקנה על חיי האזרחים הרומאיים, ותיקים כחדשים. התקנה אכן לא הביאה לשוויון בין תושבי האימפריה ובסיכומו של דבר, ככל שעלה מספרם של אזרחי רומא ברחבי האימפריה, ירדה חשיבותה של האזרחות ככלי ליצירת מעמד חברתי או כלכלי.^[42]

בשנת 197 לערך נחקקה כתובת יוונית שנתגלתה בקציון שבגליל העליון:

”למען שלומם של הא[דונ]ים שלנו האימפרטורי[ם] הקיסרים ל(וקיוס) ספט(ימיוס) סוו[רוס] פיו(ס) פרט(ינקס) אוג(וסטוס) ומ(רקוס) אור(ליוס) א[נטונ]ינוס [ול(וקיוס) ספט(ימיוס) ג]טה, הבנים ש[לו, על סמך] נדר של היהודים”.^[43]

זוהי הכתובת היחידה של יהודי ארץ ישראל לכבוד קיסר רומי, והיא מעידה על אהדתם הרבה של יהודי הארץ לסוורוס ולבניו.^[43] לאחר ניצחונו של סוורוס במלחמתו השנייה נגד הפרתים וכיבוש מסופוטמיה בשנת 198, ביקר יחד עם שני בניו בארץ ישראל והם שהו בה מסוף 198 עד לאביב 199.^[43]

לדברי המשפטן אולפיאנוס, סוורוס ואנטונינוס קרקלה התירו ליהודים "להגיע למשרות נכבדות – אך הטילו עליהם גם חובות, שאינן פוגעות באמונה התפלה שלהם".^[44] הכוונה היא למשרות השלטון העירוני, ובייחוד למשרת הדקוריון, ואילו ב"חובות" הכוונה לליטורגיה.^[43]

בהיסטוריה אוגוסטה מסופר כי קרקלה "בעודו בן 7, כאשר שמע כי חברו למשחקים הולקה קשות בשל דתו היהודית, הוא לא הישיר מבט לא לעבר אביו ולא לעבר אבי הילד כמי שאחראים בעיניו למלקות הללו". מדובר בילד שלא היה יהודי מלידה, אלא בן למשפחה שהייתה מיודדת עם בית הקיסר, שקורב על ידי אחד מהוריו אל היהדות.^[45]

לפי אגדות יהודיות שאין להן תיעוד היסטורי מחוץ למסורת היהודית, הייתה מערכת יחסים קרובה ועמוקה ששררה בין רבי יהודה הנשיא ובין אנטונינוס הקיסר הרומי. בשונה ממערכות יחסים בין חכמים יהודים לנכבדים רומאיים המתוארות בתלמוד וכוללות בעיקר שיחות ופולמוסים תאולוגיים, מערכת היחסים בין רבי יהודה לאנטונינו�� מתחילה עם לידתם וכללה חברות אישית, התייעצויות וקשרים עסקיים.

בספרות חז"ל יש התייחסויות רבות המספרות שבעת גזירות השמד הצילו הוריו של אנטונינוס את רבי יהודה^[46] והיחסים ביניהם נמשכו עד מותו של אנטונינוס, עת ספד רבי יהודה לאנטונינוס במילים "נתפרדה החבילה".^[47] לפי רש"י, הכוונה היא שרבי ואנטונינוס היו מחוברים וקשורים בנפשם, שרבי מתוך צערו אמר כי הוא חש שנתפרדה חבילה שהיה חלק ממנה. הגמרא מפרשת את הכתוב בבראשית, כ"ה, כ"ג על רבקה, שברחמה "שני גוים", בצורה הבאה: ”שני גיים בבטנך – שני גאים, אנטונינוס ורבי”, או במקום אחר: "ויאמר ה' לה: שני גיים (קרי: גויים) בבטנך. אל תקרי גויים אלא גאים. אמר רב יהודה, אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי".

על פי המסורת, אנטונינוס ורבי היו חברים בלב ובנפש. התלמוד מספר על אירוח של רבי יהודה את אנטונינוס בביתו לסעודת שבת:^[48] בין ביתו של הקיסר לביתו של רבי הייתה חפורה מנהרה ובכל פעם שביקש להגיע לביתו של רבי ולבקרו היה הולך עם שני עבדים, אחד היה ממית בכניסה למנהרה ואת השני היה ממית בכניסה לביתו של רבי.^[47] בשל חשאיות הקשר, ביקש הקיסר מרבי שכאשר הוא מגיע לביתו לא יהיה בבית אף אחד מלבד רבי. רבי עמד בהבטחה זו, מלבד פעם אחת בה שהה בביתו רבי חנינא בר חמא. במסכת עבודה זרה, מתוארת מערכת היחסים בין שני המנהיגים. אנטונינוס התייעץ עם רבי במספר מקרים המתוארים שם^[49]:

• כאשר ביקר לבקש משריו למנות את בנו, אסוירוס, ליורש בחייו.
• כאשר אנטונינוס ביקש להפוך את טבריה לעיר ללא מסים. כנראה משום שהייתה עיר חכמים.
• מקרה בו הבת שלו, בשם גירא, זנתה.
• כאשר שריו של אנטונינוס הפריעו לו, ורבי הציע לו להורגם אחד אחד, ולא בבת אחת כדי שלא לעורר סערה.

כל תשובותיו של רבי ניתנו לאנטונינוס בצורת רמזים, כך למשל עצתו לטיפול בשרי רומי, הייתה כאשר הזמין את אנטונינוס מדי יום לגינת הירק שלו ובכל יום היה עוקר ירק אחד, כך הבין הקיסר כי עליו להרוג שר אחר שר ולא את כולם ביחד.^[50]

אהבתו של אנטונינוס לרבי הייתה כה רבה, עד שהיה מאכילו, משקה אותו, שולח לו שקי זהב המוסווים כשקי חיטים ואף ביקש לשמש כהדום לרגלי רבי כאשר הוא עולה למיטתו. לבקשה זו סירב רבי, שלא רצה לזלזל במלכות עד לרמה כזו. לסירוב זה הגיב הקיסר בבקשה: ”מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא”. הקיסר היה טרוד בסוגיית העולם הבא. לשאלתו, ענה לו רבי כי הוא יזכה לו.^[50]

במקום אחר מסופר כי אותו אנטונינוס העניק לרבי שטחי אריסויות קרקעיות רבות, "תרין אלפין דשנין" במינוח התלמודי, היינו אלפיים יחידות קרקעיות דשנות ופוריות. במקורות אחרים מסופר שרבי יהודה היה רשאי לגדל את האפרסמון (עץ שהפיק שמן ארומטי שנחשב לבושם מעולה ויקר), זכות שהייתה שמורה בדרך כלל רק לקיסר. המדרש מספר גם על מנורת זהב ששלח אנטונינוס לרבי והיא מעוטרת בהקדשה יפה.

החוקרים חלוקים ביניהם באשר לזיהויו של "אנטונינוס" מכיוון שכל הקיסרים בימי חייו של רבי נשאו את השם אנטונינוס. רוב החוקרים גורסים שמדובר בקיסר קרקלה.^[51]חוקרים אחרים נוטים ליחס את השם אנטונינוס לאנטונינוס פיוס, ספטימיוס סוורוס, שנודעו ביחסם ההוגן ליהודים.^[52] על היחס הטוב של סוורוס ואנטונינוס (קרקלה) ליהודים, מעיד אף אב הכנסייה, הירונימוס.^[53] עקב כך, חלק מהחוקרים נוטים לזהות את קרקלה עם "אנטונינוס" הנזכר בתלמוד ובמדרשים בקשריו עם רבי יהודה הנשיא.^[54]ואולם, המחקר המודרני מתייחס במשנה זהירות לסיפורים החז"ליים אודות יחסי רבי ו"אנטונינוס". לחלק מסיפורים אלו מתייחסים במחקר כאגדות ותו לא, אולם יש הרואים בחלקם מקורות שניתן ללמוד מהם על מציאות היסטורית כלשהי.

• היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים הסוורים, אנטונינוס קרקלוס, עמ' 221–248. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2009
• משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"ג. עמ' 669–683. (הספר בקטלוג ULI)

• קרקלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קרקלה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קרקלה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

קיסרי רומא
תקופת הפרינקיפט	אוגוסטוס קיסר • טיבריוס קיסר • קליגולה • קלאודיוס קיסר • נירון קיסר • גלבה • אותו • ויטליוס • אספסיאנוס • טיטוס • דומיטיאנוס • נרווה • טראיאנוס • אדריאנוס • אנטונינוס פיוס • לוקיוס ורוס • מרקוס אורליוס • קומודוס • פרטינקס • דידיוס יוליאנוס • ספטימיוס סוורוס • קרקלה (עם גטה) • מקרינוס • אלאגבאלוס • אלכסנדר סוורוס
תקופת משבר המאה השלישית	מקסימינוס תראקס • גורדיאנוס הראשון עם גורדיאנוס השני • פופיאנוס ובלבינוס • גורדיאנוס השלישי • פיליפוס הערבי • דקיוס עם הרניוס אטרוסקוס • טרבוניאנוס גאלוס עם הוסטיליאנוס • טרבוניאנוס גאלוס עם וולוסיאנוס • איימליאנוס • ולריאנוס עם גליאנוס • גליאנוס • קלאודיוס השני גותיקוס • קווינטילוס • אורליאנוס • טקיטוס • פלוריאנוס • פרובוס • קארוס • קארינוס עם נומריאנוס
תקופת הדומינט	דיוקלטיאנוס עם מקסימיאנוס • קונסטנטיוס כלורוס • גלריוס • פלביוס ולריוס סוורוס • מקסימינוס דאיה • מקסנטיוס • ליקיניוס • קונסטנטינוס "הגדול" • קונסטנטיוס השני עם קונסטנס ועם קונסטנטינוס השני • יוליאנוס • יוביאנוס • ולנטיניאנוס הראשון עם ואלנס • גרטיאנוס עם ולנטיניאנוס השני • תאודוסיוס הראשון
האימפריה הרומית