פקודת נ.ק.ו.ד. 00447

פקודת נ.ק.ו.ד. 00447 (ברוסית: Оперативный приказ народного комиссара внутренних дел СССР № 00447 «Об операции по репрессированию бывших кулаков, уголовников и других антисоветских элементов, פקודה מבצעית של קומיסר העם לענייני פנים בהקשר לרדיפת קולאקים, פושעים ובעלי דעות אנטי-סובייטיות נוספים) - פקודה סודית של נ.ק.ו.ד. מ-30 ביולי 1937 שלפיה הוצאו להורג 390 אלף אנשים ו-380 אלף נשלחו למחנות גולאג. הפקודה הייתה הבסיס למבצע הגדול של הטיהורים הגדולים. הפקודה נחשפה בשנת 1992 כאשר פורסמה במלואה בעיתונות. בניגוד למשפטי מוסקבה הפקודה התייחסה לאזרחים רגילים. כתבי אישום הוצאו על ידי גוף חוץ משפטי בראשות נציג נ.ק.ו.ד.

לאחר סיום מדיניות הנא"פ התרחב מעגל האזרחים הסובייטים שהיו תחת לחץ השלטונות. המצב החמיר עוד יותר בעקבות המדיניות של חיסול מעמד הקולאקים והקמת קולחוזים באופן גורף ומואץ. במקביל לתיעוש מואץ של המדינה הדבר הביא לכך שבמהלך 1926-1939 כ-23 מיליון אנשים עברו מהכפר לעיר. הדבר החמיר עוד יותר את הקשיים באספקת מזון לתושבי הערים ולעליה ברמת הפשיעה בערים. תחילה הוחלט על העברה של תושבי הערים הלא רצויים (לפי עמדת השלטונות) מן הערים אל יישובים מיוחדים, אומנם לפי נתוני המיליציה כ-700 אלף איש עזבו את היישובים המיוחדים וחזרו לערים. ניקולאי יז'וב טען שמצב זה לא יכול להמשיך ועלול להוות סכנה לקיום המדינה.

בעקבות קבלת החוקה החדשה בסוף 1937 היו צריכות להתקיים בחירות. בהתאם לחוקה, לראשונה ניתנה זכות בחירה לכל אזרחי המדינה והבחירות היו חשאיות. אף על פי שמעשית זכויות אלו לא מומשו, המנגנון המפלגתי חשש מאיבוד שליטה.

בנוסף למצב המתוח במדינה, היו גם בעיות מחוץ לגבולות ברית המועצות. השלטון הסובייטי חשש מהמדיניות של גרמניה ויפן. התעמולה הסובייטית דיברה באופן נרחב על קיום מרגלים, מחבלים שמחלישים את המדינה. ברחבי המדינה נערכו מספר משפטי ראווה נגד מתנגדי המשטר והם הוצגו כאשמים בכל הבעיות בכלכלה. התעמולה כל הזמן דיברה על קיום גיס חמישי בתוך המדינה והצורך בגילוי אויבי העם.

ב-3 ביולי 1937 יוסיף סטלין שלח לניקולאי יז'וב וראשי הממשל האזורי מברק שבו ציין את הצורך בתחילת מאבק רחב נגד "אויבי העם" ודרש תוך חמישה ימים להכין תשתית כדלקמן:

• להכין רשימות של אנשים המיועדים להוצאה להורג ולגירוש.
• להתארגן להקמת "שלישייה" ("טרויקה") שתכלול נציג נ.ק.ו.ד., ראש סניף המפלגה המקומי ונציג התביעה. השלישייה הייתה אמורה לנהל את הכנת כתבי האישום.
• להעביר למוסקבה את מספר האנשים ברשימות האמורות והרכב ה"שלישייה".

ראשי הממשל ונ.ק.ו.ד. מקומיים לא עמדו במטלה במועד, אך לקראת סוף חודש יולי התשתית והשלישיות היו מוכנות. הרשימה הגדולה ביותר הועברה על ידי מזכיר המפלגה במוסקבה ניקיטה חרושצ'וב והיא כללה 8,500 אנשים המיועדים להוצאה להורג ו-32,805 מיועדים לגירוש.

למוסקבה הגיעו בקשות רבות להגדלת המכסות וקבלת היתר לכלול ברשימות את אנשי הכמורה. על פי הכלל הפוליטביורו היה מאשר את הבקשות.

ב-16 ביולי במוסקבה נערך כינוס של אנשי נ.ק.ו.ד. שהיה מיועד לתאום בין כל הגורמים ליישום הפקודה.

הדמות המרכזית בהכנות היה מיכאיל פרינובסקי, הסגן של יז'וב. במהלך חודש יולי הוא נפגש מספר פעמים עם סטלין ותיאם איתו את תוכן הפקודה. הגרסה הסופית הועברה בסוף יולי ואושרה.

בחלק הראשון ניקולאי יז'וב ציין בפקודתו לחיסול מעמד הקולאקים שכל מי שנחשב לאויב המדינה חייב להיענש. במיוחד ציינו את הקבוצות הבאות:

• קולאקים שחזרו לאחר סיום תקופת המעצר או נמלטו ממחנות עבודה או הסתתרו מהשלטונות.
• אזרחים שהיו בעבר חברים בארגונים שפעלו נגד השלטון
• חברי המפלגות השונות ואנשים שעזבו את ברית המועצות וחזרו לתחומיה.
• חברי ארגוני הקוזאקים והצבא הלבן
• אזרחים שפעלו נגד השלטון, הואשמו ונמצאים במעצר
• פושעים פליליים שנעצרו אך טרם הואשמו
• פושעים פליליים שנמצאו במעצר והמשיכו בפעילות פלילית.

הפקודה כללה מכסות לפי אזורים שונים שהסתכמו ב-59,200 מיועדים להוצאה להורג ו-174,500 מיועדים למעצר. צוין שהמספרים מהווים הנחיה כללית שניתן לעבור אותה בתאום עם יז'וב. בניגוד להנחיה של סטלין מתחילת החודש, הגירושים הוחלפו למאסרים לתקופה של 8-10 שנים. הפקודה גם כללה הנחיות מיוחדות לטיפול בבני המשפחה של הנאשמים.

הפקודה כללה הרכב של 64 שלישיות שהוקמו. נציג ה-נ.ק.ו.ד. היה יושב ראש השלישייה והכנת כל החומר לישיבות הייתה באחריות אנשי הארגון. הדבר מראה את תפקידו חשוב של ה-נ.ק.ו.ד. בביצוע המבצע וקביעת הנאשמים.

במהלך פעילות השלישייה השתנה הרכבה ובדרך כלל אנשים שהוצאו מהרכב השלישייה היו נאשמים בישיבותיה הקרובות. בסך הכול היו כ-350 חברי שלישיות.

כתבי האישום בדרך כלל לא היו ארוכים והסתכמו בדף בודד. הישיבות היו בדלתיים סגורות וללא נוכחות הנאשם. לא היה שום מנגנון לערעור ולכן החלטות הוצאו לפועל במהירות. בניגוד למשפטי מוסקבה לא הייתה שום חשיבות להודאות הנאשמים.

המבצע במרכז המדינה החל ב-5 באוגוסט 1937. ברפובליקות של אסיה המרכזית המבצע החל ב-10 באוגוסט ובסיביר ב-15 באוגוסט. לפי התכנון המבצע היה מתוכנן להסתיים תוך ארבעה חודשים, לקראת סוף 1937.

המעצרים נערכו על בסיס צו מאסר אישי. בדרך כלל במהלך חיפוש לא נמצא דבר. מסמכים מפלילים היו יכולים להיות מכתבים מחו"ל, תמונות עם חברי משפחת הצאר, רובי צייד או תחמושת. הנ.ק.ו.ד. היה מכין דף נתונים של הנעצר. דגש מיוחד היה על שורשי המשפחה של הנאשם או פעילות פוליטית בעבר. במקרים רבים היחסים של הנאשם עם השלטון המקומי היו הגורם המכריע.

השלישיות פעלו בקצב חסר תקדים - ב-9 באוקטובר 1937 שלישיית לנינגרד אישרה הוצאה להורג ל-658 אנשים, שלישיית אומסק ב-10 באוקטובר 1937 אישרה 1301 כתבי אישום, מהם 937 הוצאות להורג.

תחילה בוצעה מערכה נגד המיועדים להוצאה להורג. הדבר בוצע לפי שיקולים פרקטיים - מקומות המאסר לא היו מוכנים וההוצאות להורג היו יכולות להביא להקטנת מספר העצורים שכבר היו בכלא.

ב-15 באוגוסט 1937 הוצאה פקודה מס' 00486 לפיה יש לטפל בכל אויבי העם שנשפטו במהלך שנת 1936 והוגדרו דרכי פעולה נגד בני המשפחה של הנאשמים. לפי פקודה זו יכלו בני המשפחה לקבל 5-8 שנות מאסר, ילדים מתחת לגיל 15 היו צריכים לעבור לבתי יתומים וילדים מעל גיל 15 היו יכולים להיעצר בהתאם לשיקול דעת מקומי. בהתאם לפקודה זו נעצרו כ-18 אלף נשים וכ-25 אלף ילדים.

לקראת סוף 1937 לא היה ברור מתי יסתיים המבצע. המכסות להוצאה להורג מולאו ולאנשי השטח לא היה ברור איך להמשיך. בין עובדי הנ.ק.ו.ד. אף החלו דיבורים על בעיית יישום המכסות. כל העובדים שהעלו את הנושא הוענשו. בקרב עובדי התביעה החלו לדבר על הצורך בביקורת משפטית על פעולות השלישיות. זאת בעיקר עקב ריבוי העונשים נגד עובדי המנגנון המפלגתי והממשלתי. על רקע זה הוציא ראש התביעה הכללית אנדריי וישינסקי הנחיה שלפיה עובדי הפרקליטות יכולים לבדוק את כתבי האישום רק במקרים יוצאי דופן.

בסופו של דבר במקום סיום המבצע בינואר 1938 הוכרז על המשכו. בהחלטת פוליטביורו סוכם על המשך המבצע עד לאפריל 1938 והגדלת המכסות ב-48 אלף לגבי הוצאה להורג ו-9,200 לגבי העצורים. כתוצאה מכך, באזורים מסוימים כמעט כל כתבי האישום היו גזר דין מוות. כך למשל באוקראינה הסובייטית ובמולדובה (שאז הייתה חלק ממנה מבחינה מינהלית) במהלך ינואר-יולי 1938 הוצאו להורג 36,393 אנשים ורק 830 נשלחו למאסר. ב-27 ביולי 1938 פרינובסקי ביקש להגדיל את מכסת אזור המזרח הרחוק לגבי הוצאה להורג ב-15 אלף ועצורים ב-4 אלפים. תוך ארבעה ימים אושרה בקשתו על ידי הפוליטביורו.

במשך כל תקופת המבצע למוסקבה היו מגיעות בקשות להגדלת המכסות שבדרך כלל נענו בחיוב. עד היום לא ידוע על אף מקרה של בקשה להקטנת המכסה, למרות שהאפשרות לבקשה זו הייתה קיימת בפקודה המקורית.

הפקודה דרשה מראשי נ.ק.ו.ד. האזוריים לשלוח למוסקבה דו"חות על קצב הביצוע כל חמישה ימים. על בסיס דיווחים אלו הוכנו דו"חות ארציים. בהתאם לדיווח מ-31 בדצמבר 1937 נעצרו 555,641 אזרחים מהם 239,252 הוצאו להורג ו-314,110 נשלחו לתקופות מאסר שונות. בנוסף לכך, הוצאו להורג 14,600 אנשים שהיו עצורים בתחילת המבצע.

לקראת סתיו 1938 החלו להופיע סימנים לסיום המבצע. ב-2 באוגוסט 1938 מונה לברנטי בריה לסגנו של ניקולאי יז'וב. ב-8 באוקטובר 1938 מונתה וועדה מיוחדת בהרכב ניקולאי יז'וב, לברנטי בריה, אנדריי וישינסקי וגיאורגי מלנקוב להכנת דרכים חדשים לביצוע חקירות ופעולת התביעה הכללית.

ב-14 בנובמבר 1938 הוציא הפוליטביורו צו על הפסקת פעילות ה"שלישיות". ב-17 בנובמבר יוסיף סטלין וויאצ'סלב מולוטוב הוציאו צו שבו הם סקרו את הפעילות שנעשתה. הם ציינו שבמהלך המבצע התגלו אלפי אויבי העם שקיבלו עונש הולם וכי נעשתה עבודה מצוינת. יחד עם זאת, נעשו במקרים אחדים שגיאות, בעיקר על ידי אויבי העם, שהצליחו להתברג לשורות עובדי הנ.ק.ו.ד.. כתוצאה מכך, המבצע הסתיים ואף צוין "אשם" בהוצאות המנויות להורג. ב-25 בנובמבר 1938 ניקולאי יז'וב הועבר מתפקידו ובמקומו מונה לברנטי בריה. ניקולאי יז'וב ועוזריו הבכירים הואשמו בבגידה במולדת, ב-10 באפריל 1939 יז'וב נעצר וב-4 בפברואר 1940 הוצא להורג. ב-6 בפברואר הוצא להורג מיכאיל פרינובסקי.

לברנטי בריה החל עם כניסתו לתפקיד בטיהור הנ.ק.ו.ד.. במהלך הטיהור הוצאו משורות הארגון 7 אלפים עובדים (22% בכלל העובדים). במהלך שנת 1939 נעצרו 1,364 עובדים, כל המפקדים הוחלפו. עובדי מנגנון בכירים הוצאו להורג. במהלך זו הוצאו להורג גם 116 חברי ה"שלישיות".

במקביל לטיהור בנ.ק.ו.ד. החל תהליך של בדיקת כתבי אישום של האסירים. התהליך היה איטי ורק מיעוט האסירים שוחרר. לא ידוע על אף מקרה של חנינה של נאשם שהוצא להורג.

לאחר פטירת יוסיף סטלין החל תהליך שחרור האסירים ובמקרים רבים שמם נוקה מכל אשמה. במסגרת זו זוכו גם נאשמים שהוצאו להורג. יחד עם זאת, עוד בשנות ה-80, קיבלו קרובי המשפחות הודעות על פטירת עצורים במהלך מעצר או במחנות העבודה, למרות שהנאשם היה נידון להוצאה להורג. רק החל משנת 1989 החלו לפרסם נתונים אמיתיים לגבי מקום ומועד ההוצאות להורג. אף בתקופת הפרסטרויקה לא הוחלט על ביטול כולל של כל כתבי האישום שהוצאו על ידי ה"שלישיות" וכל מקרה טופל באופן ספציפי.

הפקודה פורסמה לראשונה ב-4 ביוני 1992 ובמהלך יוני-יולי פורסמו מסמכים נוספים. עד אז כל המסמכים היו במסגרת מסמכים סודיים. בנאום הסודי ניקיטה חרושצ'וב לא הזכיר כלל את הנושא מכיוון שהוא היה בין המבצעים.

גילוי מסמכים נוספים הוכיח בצורה ברורה שכל ההליך היה תחת הנחיית המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בכלל ויוסיף סטלין בפרט. אין דעה אחידה לגבי היחסים בין הממסד המרכזי לבין ראשי הממסד המקומי. רוב החוקרים בדעה שהשפעת הממסד המרכזי הייתה חשובה אך לפעילי השטח היה חופש פעולה רחב.

ההיסטוריון האמריקאי פול גרגורי רואה בפקודה הזו "הפקודה האכזרית ביותר של המאה ה-20". בפקודה הזו ניתנו הנחיות ברורות לביצוע פעולות דיכוי אכזריות ללא כל ניסיון להשוואה.

• פקודת 00447 (ברוסית)
• צילומי הנחיות עם מכסות ובקשות להגדלת המכסות (אורכב 26.08.2012 ב WebCite)
• תיאור מפורט של המבצע
• דו"ח נ.ק.ו.ד. על היקף הנשפטים במהלך המבצע