נינג'ה

ערך זה עוסק בלוחם גרילה ביפן הפאודלית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו נינג'ה (פירושונים).

נינג'ה (בקאנג'י: 忍者) הוא מושג שנטבע בסוף המאה ה-17 על מנת לתאר בדיעבד קבוצות מגוונות של לוחמי גרילה סדירים או שכירי חרב מתקופת הסנגוֹקוּ ביפן, שהתרחשה במאות ה-15 וה-16.

המילה "נינג'ה" אינה בת התקופה, אלא מושג שנטבע בדיעבד. מקורה בקריאת אונ-יומי (קריאה סינית של סימני קאנג'י יפניים) של הסימנים 忍者. בהגיית קונ-יומי (הגייה יפנית קלאסית) המילה מבוטאת שינוֹבי, גרסה מקוצרת של הביטוי 忍の者 (רומאג'י: shinobi-no-mono) שמשמעותו בקירוב היא "האדם הגונב" או "האדם המסתיר". המילה נינג'ה לא הייתה בשימוש בתקופת הסנגוקו, באזורים שונים השתמשו במילים שונות על מנת לתאר לוחמי גרילה ומודיעין שדה. בנוסף לשינובי (שהיא המילה שמוזכרת ברוב תעודות המקור), השתמשו בביטויים מוֹנוֹמי ("האחד שרואה"), נוֹקיזארוּ ("מקוק על הגג") ראפָּה ("בריון" או "פרחח"), קוּסא ("עשב", על שם שיטת מארב בה לוחמי גרילה היו מסתתרים בעשב גבוה), או איגה-נו-מוֹנוֹ ("בן מחוז איגה"), על שם מחוז איגה (Iga Province), שהיה מפורסם בלוחמי הגרילה שאומנו בו.

המושג קוּנוֹאיצ'י (רומאג'י: kunoichi, היראגאנה: くノ一) משמש, בעיקר בספרות המודרנית כדי לתאר נינג'ה אישה. מקור המושג הוא בשפת גנבים יפנית, סימני ההירגאנה く ノ 一(המבוטאים קוּ, נוֹ ו- איצ'י משמאל לימין) דומים לפירוק סימן הקאנג'י 女 (המבוטא אוֹנַה) שמשמעותו "אישה".

מיומנים, ספרי היסטוריה מקומיים וכרוניקות של משפחות לוחמים, עולה תמונה מגוונת ומורכבת על תולדות לחימת גרילה בתקופת הסנגוקו. חלק מלוחמי הגרילה היו נזירים שניטו-בודהיסטים הרריים ומיליטנטיים המכונים שוּגֶנְדוֹ, אשר הסתמכו על היכרותם עם ההרים על מנת לאסוף מודיעין עבור צבאות של דאימיו שונים. אחרים היו סמוראים שנודעו כבעלי כישרון התגנבות, וביצעו משימות ריגול או לחימת גרילה בשעת הצורך. בצבאות אחדים היו לוחמי גרילה מקצועיים שנודעו בשם קוּסָא (מילולית: עשב). הקוסא היו יחידות שהתמחו במארבים לפרשי האויב בתוך צמחייה גבוהה, הפילו אותם מסוסיהם והרגום. קבוצה אחרת שכונתה שינובי ופעלה בעיקר במזרח יפן, נקראה רָאפָּה (מילולית: בריונים או פרחחים). הראפה היו דומים לפריבטירים, שודדי הים ברישיון ממעצמות אירופה. כנופיות מאורגנות של ראפה עבדו עבור שלל ביזה לטווח ארוך עבור אדון מסוים, הגנו על נחלותיו מפושעים ומפולשים, וחדרו לנחלות של אדונים אחרים כדי לשדוד, לשרוף, לאסוף מודיעין ולחטוף בני ערובה. כרוניקת לוחמים בשם הוג'ו גודאייקי מספרת על צבא מאורגן של ראפה, בראשותו של "אדם רשע" בשם קָזַאמָה (או פוּמָה) קוטארו, שנוהל על ידי ארבעה קציני מטה: אחד התמחה בשוד הרים, שני התמחה בשוד ים, ושני האחרים היו "שודדים ופושעים" באופן כללי ^{[דרוש מקור]}.

בדרום מערב הונשו, האי המרכזי של יפן, במחוז מיאה של היום, שכנו בתקופת הסנגוקו מחוזות הרריים בשם איגה וקוגה. תושבי המחוזות הללו, שהונהגו בידי וסאלים (ג'יזמוראי ביפנית), התארגנו בקומונות חקלאיות עם הסדרי שלטון וחוקות מקומיות והגנו בקנאות על השטח שלהם מפני אדונים פיאודליים שכנים. לפי כרוניקה מקומית בשם איראן קי, הסמוראים הכפריים אימנו את האיכרים הצעירים באמנויות לחימה מדי יום בשעות הבוקר המוקדמות. הטופוגרפיה ההררית של האזור אפשרה לאנשי האיגה והקוגה להסתמך על שיטות של לוחמת גרילה, כגון מארבים, פשיטות פתע והתגנבות בעורף האויב. בהדרגה, בשלהי המאה ה-15 ובמהלך המאה ה-16, אנשי איגה וקוגה התחילו להשכיר את חרבם לאדונים שונים כלוחמים חשאיים. לוחמים אלו נהגו לעבוד בקבלנות עבור המעסיקים שלהם, הדאימיו היה מנסח חוזה ועל הקומונה לבצע אותו. ההתמחות של אנשי האיגה והקוגה הייתה בראש ובראשונה פריצה והתגנבות לטירות מבוצרות בחסות החשיכה כדי לאסוף מודיעין, לחטוף בני ערובה או להעלות אותן באש כדי "לרכך" מטרות לפני תקיפה רגלית. לוחמי אזורים אלו נודעו במומחיותם ושמם, אנשי האיגה (רומאג'י: Iga-no-mono) אף הפך מילה נרדפת ללוחמי גרילה. הם מהוים את הבסיס העיקרי למיתוס הנינג'ה שנוצר ביפן של המאה ה-17 ונדד למערב בתקופה המודרנית.

הקומונות של איגה וקוגה חוסלו לקראת סוף המאה ה-16 על ידי הדאמיו המפורסם אודה נובונאגה כשהחל את פרויקט איחוד יפן לשוגונות אחת. לאחר שהפתיעו וחיסלו ממארב כוח גדול בפיקודו של בנו, אודה נוֹבּוּאוֹ, החליט נובונאגה לשים סוף לקומונות האלה, אותם תיאר כ-"מורדים שחוצפתם אינה יודעת גבול, ואינם מבחינים בין מעמדות גבוהים לנמוכים" ^{[דרוש מקור]}. מבחינתו, הם הפריעו לו במאמציו לחיסול המדינות הלוחמות ואיחודה של יפן. בפקודת אביו, חדר נובואו לאיגה ממספר כיוונים, וצבאו שרף בשיטתיות את הכפרים והמקדשים, תוך שהוא ממלא את פקודתיו של נובונאגה להרוג את כל הסמוראים המקומיים. מעטים מאנשי איגה המשיכו ללחום נגד נובונאגה במחתרת, ואף ניסו להתנקש בחייו, אך לא הצליחו להציל את הקומונות שלהם. לבסוף אנשי קוגה נכנעו ככל הנראה. לאחר שנובונאגה נרצח בידי אחד מאנשיו, עברו שרידי השינובי של איגה וקוגה לשרת את יורשו, טויוטומי הידיושי, וביצעו פעולות חשאיות במהלך פלישת הענק שלו לקוריאה. במאה ה-17 עברו לשרת את יורשו של הידיושי והשוגון הראשון ששלט על יפן המאוחדת, טוקוגאווה איאיאסו כיחידת האבטחה המיוחדת של ארמונו. הפעם האחרונה שהשתתפו באופן פעיל בקרב כלוחמים הייתה בשנת 1638, כאשר השתתפו כלוחמי קומנדו בדיכוי מרד שימאבארה שבמערב יפן. המסגרת הצבאית התפזרה באופן סופי ב-1740, כאשר פיטר השוגון טוקוגאווה יושימוּנֵה את אנשי איגה וקוגה מתפקידי האבטחה שלהם בארמונו ^{[דרוש מקור]}.

בסוף המאה ה-17 נטבע המושג שינובי, בהתחלה לתיאור היסטורי של אנשי איגה וקוגה. מאוחר יותר, הוא הורחב לכל מי שביצע אי פעם פעולת גרילה כלשהי במהלך ההיסטוריה היפנית, והורחב אף לעבר הרחוק, הן של יפן והן של סין העתיקה. מתוכו התפתח מיתוס הנינג'ה, בו הנינג'ות דומו למעין קהילה מקצועית מיתית המרחפת לאורך ההיסטוריה. תקופת אדו הייתה תקופה שקטה בהיסטוריה היפנית, ולפיכך פחת הצורך בלוחמי גרילה. עם זאת, באותה תקופה נוצרה מסורת אזוטרית של אמנויות לחימה יפניות הנקראת נין ג'וטסו (אומנות הנינג'ה) שהועברה באיגרות קנבון סודיות. בתי ספר שלימדו נינג'וטסו משכו אליהם תלמידים לא מעטים במהלך התקופה על אף היותם סודיים. בתי הספר אלו ייחסו לעצמן קשר לשושלות מיתיות וטענו לשורשים ביפן של סוף האלף הראשון, ולעיתים גם לפני כן. במקביל, חדרו הנינג'ה גם לתרבות ההמונים של התקופה, והיו פופולריים הן בהדפסי עץ יפניים והן בתיאטרון הקבוקי.

אין עדויות מהמאות ה-15 או ה-16 על התנקשויות שבוצעו בידי מתנקשים מקצועיים. דאימיו רבים נרצחו במהלך התקופה, אולם לרוב בוצעו מעשי הרצח הללו בידי וסאלים בוגדניים, ולא בידי מתנקשים מקצועיים. העדויות על התנקשויות שבוצעו בידי נינג'ה הן רובן ככולן מאוחרות ובעלות תוקף מפוקפק למדי.

הבגדים השחורים ומסיכת הפנים של הנינג'ה המזוהים איתם יותר מכל במיתוס המערבי אף הם המצאה מאוחרת. המקורות מהמאות ה-15, ה-16 וה-17 לא מתארים מדים ייחודיים ללוחמי גרילה, אולם ניתן להסיק מהם שהתלבשו בהתאם לתפקיד שהוטל עליהם. אין להוציא מכלל אפשרות שלעיתים התלבשו גם בבגדים שחורים, אולם "מדי הנינג'ה" המוכרים הם ככל הנראה מוסכמה אומנותית שמקורה בתיאטרון הקבוקי של המאה ה-17. בתיאטרון זה נהוג להציג תפקידים מסוימים בצורה עקבית בדומה לקומדיה דל'ארטה כדי שהקהל יזהה אותם בקלות, והבגדים השחורים היו סימן הזיהוי של הנינג'ה בהצגות הפופולריות השונות. ניתן לראות נינג'ה בבגדים שחורים גם בהדפסי העץ מאוחרים.

הנינג'ה, כפי שמוצגים בתרבות הפופולרית, הם לוחמי גרילה לבושי שחורים ורעולי פנים המנצלים ידע באמנויות לחימה לשם ריגול והתנקשויות. הם מומחים בהסוואה, תנועה שקטה וחשאית, העלמות וחמיקה. כלי הנשק האופייניים לנינג'ה בקולנוע המערבי (בעיקר הוליווד) הם חרב נינג'אטו (שאין לה ביסוס היסטורי), פגיונות סאי, שוריקנים ("כוכב נינג'ה"), קונאי ויומי (חץ וקשת יפניים). הם נעזרים גם בפצצות ובפצצות עשן.

נינג'ה מרבים להופיע בסרטי פעולה וסרטי אמנויות לחימה, בעיקר אמריקאיים. "צבי הנינג'ה" הוא חצי-פרודיה על נינג'וטסו כאשר גיבוריו הם ארבעה צבים מוטאנטיים המומחים באמנויות לחימה, ונלחמים כנגד כנופיית נינג'ה בשם שבט הרגל, המונהגת בידי נינג'ה קטלני בשם אורוקו סאקי, הידוע בכינוי "שרדר".

הסרט "נינג'ה קיד" עוסק בשלושה ילדים המאומנים על ידי סבם באמנויות הנינג'ה שנלחמים גם הם נגד כנופיית נינג'ה המונהגת על ידי תלמידו לשעבר של הסב.

גם במשחקי מחשב מופיעות נינג'ה, כגון מאי שיראנוי בסדרה "Fatal Fury" וקאסומי בסדרת "Dead or Alive". בזיכיון משחקי הלחימה "מורטל קומבט" יש דמויות רבות של נינג'ות, הידועות שבהן הן סקורפיון וסאב זירו. קיים גם משחק מבית לגו בשם לגו נינג'גו (הלחם בין 'נינג'ה' ו-'לגו') המספר על הרפתקאות ארבעה לוחמי נינג'ה.

ישנה מוסכמה קולנועית לגבי שימוש בנינג'ות שנקראת בהומור "חוק הנינג'ה ההופכי" או "חוק שימור הנינג'וטסו", לפיה אם תוצג נינג'ה אחת בקרב אמנויות לחימה היא תהיה כמעט בלתי מנוצחת, אבל אם יוצגו מספר נינג'ות הן יוצגו כבשר תותחים שאינם מציבים אתגר לדמות הגיבור.

ספורטאיי הפארקור מכונים גם "נינג'ות אורבניות" בשל האתלטיות וקלות-התנועה הנדרשת לספורט זה.

תחרות נינג'ה ישראל ואחיותיה ברחבי העולם נקראות גם הן על שם הנינג'ה, בגלל הדימוי המקצועי והאתלטי של הנינג'ות. בישראל יש ליגת נינג'ה, והענף ממשיך לשגשג.

הנינג'ה מופיעים רבות בתרבות של יפן המודרנית, בפרט לאחר מלחמת העולם השנייה ^{[דרוש מקור]}. אזור איגה, במיוחד, מתגאה במסורת הנינג'וטסו שלו, ה"איגה ריו". ישנו מוזיאון במחוז איגה על תולדות הנינג'ה, בו אפשר אף לנסות להשליך כוכבי נינג'ה ולהתחמק ממלכודות סתרים.

בנוסף הנינג'ות מככבות או מופיעות ברבים ממשחקי המחשב, הסרטים וסדרות הטלוויזיה היפניות, לדוגמה הסדרה נארוטו מציגה עולם בו קהילת סתרים של נינג'ות מתקיימת לצד חברה פאודלית תעשייתית.

• נינג'יטסו

• דני אורבך, צל מתעתע: הנינג'ה ללא מסיכה, הינשוף, 25 בפברואר 2012.

מדיה וקבצים בנושא נינג'ה בוויקישיתוף

• נינג'ה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)