מקסים גורקי

מקסים גורקי
Максим Горький

צילום מסביבות 1900 עם אוטוגרף
לידה	16 במרץ 1868 (יוליאני) ניז'ני נובגורוד, גוברניית ניז'ני נובגורוד, האימפריה הרוסית
פטירה	18 ביוני 1936 (בגיל 68) Gorki-10, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, ברית המועצות
שם לידה	אלכסי�� מקסימוביץ' פשקוב
מדינה	האימפריה הרוסית, ברית המועצות
מקום קבורה	בית הקברות של חומת הקרמלין
מקום מגורים	קאפרי, סורנטו, סנקט פטרבורג, ניז'ני נובגורוד, מוסקבה
אירועים משמעותיים	שריפת הספרים בגרמניה הנאצית (1933)
שם עט	Максим Горький, Иегудиил Хламида
שפות היצירה	רוסית
זרם ספרותי	ריאליזם סוציאליסטי
יצירות בולטות	The Mother, Twenty-six Men and a Girl, My Childhood, בשפל, The Life of Klim Samgin
תקופת הפעילות	1892–1936 (כ־44 שנים)
בן או בת זוג	יקטרינה פשקובה Maria Andreyeva
צאצאים	מקסים פשקוב
פרסים והוקרה	עיטור לנין (27 באוקטובר 1932) Griboyedov Prize (1903, 1904) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
חתימה

אלכסיי מקסימוֹביץ' פֶּשְקוֹב (ברוסית: Алексей Максимович Пешков;‏ 28 במרץ (כך על פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו; על פי הלוח היוליאני: 16 במרץ)‏ 1868 – 18 ביוני 1936), הידוע בשם מקסִים גוֹרקִי (ברוסית: Максим Горький; "גורקי" פירושו "מר"), היה סופר ופעיל פוליטי רוסי. הוא נחשב לאב המייסד של זרם סוציאליסטי חדש באמנות, הריאליזם הסוציאליסטי, שגרס כי על אנשי הרוח לשרת בכתביהם את מטרות הפרולטריון. גורקי הרבה לכתוב על מעמד הפועלים ומאבקם. היה מועמד חמש פעמים לפרס נובל לספרות. רבים מספריו ומחזותיו תורגמו לעברית.

גורקי נולד ב-1868 בניז'ני נובגורוד. לאחר שאביו מת, חזרה אימו לבית אביה. גורקי הילד גדל בצל סבו הקשה והאלים, ואחיה של אימו שהיו בורים נבערים ואכזריים. כשהיה בן תשע מתה גם אימו, וסבתו עזבה את סבו ולקחה עימה את גורקי. דמותה השפיעה עליו עמוקות, והוא מתאר אותה בהערצה ואהבה בספרו "ילדות".

כשהיה בן תשע-עשרה, אהבה נכזבת, סתירות באופיו, בלבול ושאלות זהות העיקו עליו עד כדי כך שניסה לשים קץ לחייו. בחודש דצמבר 1887 קנה אקדח צבאי ישן וירה כדור בחזהו. בכיסו מצאה המשטרה פתק לגלגני: "אני מבקש להטיל את האשמה במותי על המשורר הגרמני היינה; הוא המציא את הלב הסובל מכאב שיניים". הכדור רק חורר את ריאתו השמאלית. לאחר מכן עשה ניסיון התאבדות שני בבליעת חומצה מלחית שעמדה ליד מיטתו בבית החולים.

לאחר החלמתו המהירה יצא למסע רגלי למוסקבה מתוך תקווה לפגוש את טולסטוי, אך לא מצא את הסופר. הוא המשיך במסעו אל הוולגה וערך מסע בן 5 שנים ברחבי האימפריה הרוסית, בו צבר רשמים שהופיעו מאוחר יותר ביצירותיו.

בשנת 1896 נשא לאישה את יקטרינה פאבלובנה וולז'ין בת השמונה עשרה, שהתאהבה בו בעת שעבדו במערכת העיתון בסמרה. באותה תקופה חזר אל עיר הולדתו וקיבל משרה של עורך מן המניין, ואז החל לפרסם את סיפוריו וזכה להצלחה. הוא כתב בבוז על הבורגנות, אבל הסתייג גם מן העילית המשכילה. "גורקי האוטודידאקט לא יכול להתרפא מתסביך הנחיתות שלו כלפי 'המלומדים כביכול',^[1] והשליך את כל יהבו על הפועלים".

ספרו "פומה גורדייב" נדפס ב-1899 והוקדש על ידי גורקי לצ'כוב אותו העריץ (צ'כוב עצמו הסתייג מן המגמה הדידאקטית בכתיבתו של גורקי).

גורקי הפך לחברו הקרוב של לנין אחרי פגישתם ב-1902. במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה דירתו בפטרוגרד למרכז פעולה בולשביקי, אך יחסיו הקרובים עם הקומוניסטים לא נמשכו זמן רב. הוא כתב, שבועיים אחרי מהפכת אוקטובר:

ללנין וטרוצקי אין שמץ של מושג בכל הנוגע לחופש וזכויות האדם. הרעל המזוהם של העוצמה כבר השחית אותם, והדבר נראה לעין בזלזול חסר הבושה שלהם בחופש הביטוי וכל שאר זכויות האזרח למענם נאבקת הדמוקרטיה.

במהלך החזרות על מחזהו "בשפל", בשנת 1902 התקרב לשחקנית מאריה פדורובנה אנדרייבנה, שהייתה נשואה לפקיד בכיר בחברת הרכבות הממלכתית ואימצה בשקיקה את תורות השמאל.

ב-1903, לאחר שבע שנות נישואיו הראשונים נפרד מאשתו הראשונה, תוך שהוא שומר עמה על קשרי ידידות, ושני ילדיו נשארו לחיות עמה. הוא קשר את חייו עם אנדרייבה שעזבה את התיאטרון והפכה לבת זוגו, מזכירתו, ומנהלת משק הבית שלו. לאחר שמצבו של גורקי הפך עדין עקב המאורעות הסוערים ברוסיה, היא עזבה עמו את רוסיה בהתלהבות וכך יכלה גם לשמש לו כמתורגמנית, היות שידע לדבר רוסית בלבד. ב-1906 הגיעו בחשאי דרך פינלנד לברלין.

ב-1913, למחרת הזיכוי במשפט בייליס, התבטא גורקי בנוגע לעלילת הדם שנרקמה: "חג היום לרוסיה! ניצחה האמת!... הוציאו דיבה נפשעת על העם היהודי".^[2]

הקונפליקטים בין גורקי ללנין הלכו וגברו עם גבור הביקורת של גורקי על "רוסיה החדשה" אחרי מלחמת העולם הראשונה. מנגד, חסם לנין את יכולת ההתבטאות של גורקי. מכתביו לגורקי ב-1919 רוויים איומים:

עצתי לך: שנה את סביבתך, את דעותיך, את פעולותיך, פן יפנו החיים ממך והלאה.

באוגוסט 1921 נאסר חברו ניקולאי גומיליוב בפטרוגרד על ידי הצ'ה קה (המשטרה החשאית) בגלל דעותיו המונרכיסטיות. גורקי מיהר למוסקבה כשהוא חמוש בהוראה לשחרר את גומיליוב, הוראה שהייתה חתומה על ידי לנין עצמו, אך נוכח כי גומיליוב כבר נורה בידי המשטרה. באוקטובר היגר גורקי לאיטליה בנסיבות בריאותיות: הוא סבל משחפת. בשנים 1906–1913 ו-1921–1929 חי מחוץ לרוסיה, בעיקר בקאפרי.

בגיל חמישים ושתיים נפרד גורקי "באופן ידידותי" (כדברי הסופר והביוגרף אנרי טרויה) ממאריה אנדרייבה ודבק במאריה בודברג, המכונה מארה, אישה שדיברה שפות רבות, והפכה למזכירתו ולאחר מכן למאהבתו הקבועה.

על פי סולז'ניצין, חזרתו של גורקי לרוסיה נבעה משיקולים חומריים. בסורנטו מצא עצמו גורקי ללא כסף וללא תהילה. מנותק מאדמת רוסיה ומן העם הרוסי חש שכוחות היצירה שלו דועכים. הוא ביקר בברית המועצות מספר פעמים אחרי 1929, וב-1932 הציע לו סטלין לחזור לצמיתות, וגורקי קיבל את הצעתו. אחרי חזרתו לברית המועצות קיבל על עצמו את המדיניות התרבותית הסובייטית, על אף שנאסר עליו לצאת את גבולות המדינה. ביוני 1929 ביקר באיי סולובצקי וכתב מאמר חיובי על הגולאג שהיה כבר אז ידוע לשמצה במערב. ב-1929 ייסד מחדש את כתב העת הספרותי ליטרטורניה גזטה (כתב עת שנוסד במקור על ידי אלכסנדר פושקין במאה-19) והיה עורכו הראשי מטעם אגודת הסופרים הסובייטים.

חזרתו מאיטליה הפשיסטית היוותה ניצחון תעמולתי עבור הסובייטים. גורקי זכה לקבל את "עיטור לנין" וניתנה לו אחוזה במוסקבה (כיום מוזיאון גורקי) ודאצ'ה בפרברים. אחד מרחובותיה הראשיים של מוסקבה נקרא מחדש על שמו, כמו גם עיר הולדתו ניז'ני נובגורוד. המטוס הגדול בעולם בשנות ה-30, הטופולב ANT20, קיבל את השם "מקסים גורקי", ושימש לטיסות תעמולה בשמי מוסקבה.

ב-1933 ערך גורקי ספר ידוע לשמצה על תעלת בלומורקנאל (התעלה המחברת בין הים הלבן לים הבלטי), שהוצג בידי הממסד הסובייטי כ"דוגמה מוצלחת לחינוך מחדש של אויבי העם".

באופן אירוני המורד המהפכן גורקי הפך למשרתו של המשטר הסובייטי.

עם עלייתו של הדיכוי הסטליניסטי ובמיוחד לאחר מותו של סרגיי קירוב בדצמבר 1934, היה גורקי במעצר בית לא מוכרז בביתו במוסקבה. מדי יום סופק לו הגיליון המצונזר של פראבדה, שנמחקו ממנו כל הידיעות על מעצרים או רדיפות.

גורקי נפטר במוסקבה ב-18 ביוני 1936, כשנה לאחר מותו הפתאומי של בנו, מקסים פשקוב. אחת ההאשמות שהועלו במהלך משפט העשרים ואחת ב-1938 הייתה כי גורקי נרצח בידי סוכני נ.ק.ו.ד., אך נראה כי לא היה זה אלא חלק מתעמולה של אנשי סטלין, כדי להשלים את מלאכת ה"טיהורים" של אנשים שיוקרתם בקרב המפלגה הייתה לצנינים בעיניו.

גורקי נפטר בגיל שישים ושמונה כשהוא שחפן, שחוק ותשוש מעייפות.

גורקי היה מחשובי הסופרים בעולם בזמנו, ובעל מעמד ענק ברוסיה – הן לפני המהפכה והן לאחריה. כוויקטור הוגו וצ'ארלס דיקנס לפניו, הוא כאב את כאב החלכאים והנדכאים וזעק את זעקתם. הוא פעל למען זכויות האדם בנושאים רבים. הוא ראוי להיזכר במיוחד בזכות אהדתו לעם היהודי ולציונות, יציאתו בריש גלי כנגד האנטישמיות, ופעילותו למען הסופרים והאמנים היהודים. הוא התבטא בקול רם כנגד האנטישמיות, וה"אני מאשים" שלו לאחר פרעות קישינב היה הברור, האמיץ והנוקב ביותר, והתחיל במילים הבאות:

"בשנים האחרונות נעשו במדינתנו מעשים המגלים את חרפת הארץ. אולם, הדבר המביש ביותר, המעורר חרדה ואימה, בושה והתמרמרות, הוא הטבח האיום שנעשה ביהודי קישינוב. אנשים הרואים את עצמם כנוצרים, אנשים המאמינים, כביכול, באל חנון ורחום - אנשים אלה, בעצם ימי חג אלוהיהם שקם לתחיה, רוצחים ילדים וזקנים, אונסים נשים, שודדים ומענים את בני אותו השבט אשר נתן להם את הנוצרי."^[3]

בשנת 1915 ייסד גורקי את האגודה הרוסית למען חיי היהודים, שפעלה נגד רדיפות הקהילה היהודית. גורקי היה מיודד עם מספר סופרים יהודיים, בהם שלום עליכם. הוא העריך מאוד את חיים נחמן ביאליק, והתרגש עד בכי כאשר הגיע לידיו תרגומו הרוסי של "על השחיטה". ב-1915 כתב מאמר פרו-יהודי ובו ביקורת חריפה על תופעת האנטישמיות ברוסיה, לטובת קובץ מאמרים בעריכת יוסף קרוק, שיצא לאור באנגליה על ידי 'ליגת הפועלים למען האמנציפאציה של היהודים', ובו כתבו גם זנגוויל וקרופוטקין.^[4] ב-1916 פרסם מאמר נרגש על "אכן חציר העם" בעיתון היהודי "יֶברייסקאיה ז'יזן" (מאמר זה, כמו המאמר הקודם ורוב מאמריו שהוקיעו את האנטישמיות, הושמטו מההוצאה הסובייטית בת 30 הכרכים של כל כתביו). מאוחר יותר, בשנת 1921, היה זה בזכות מאמציו שהותר לשורה שלמה של סופרים יהודיים לצאת את ברית המועצות^[5], ביניהם חיים נחמן ביאליק, יהושע רבניצקי, אלתר דרויאנוב, בן־ציון דינור, ועוד. גורקי היה גם תומך נלהב של תיאטרון "הבימה" ופעל נגד ההתנכלויות לקיומו.

עיר הולדתו, הנקראת כיום ניז'ני נובגורוד, נקראה גורקי בין השנים 1932–1990.

פארק השעשועים פארק גורקי במוסקבה, המשתרע על שטח של 1.2 קמ"ר, קרוי על שמו. הפארק מאוזכר בשיר Wind of Change, של להקת הרוק הגרמנית "סקורפיונז" יחד עם אתרים נוספים בעיר מוסקבה. גם בעיר מינסק שבבלארוס קיים פארק שעשועים הקרוי באותו השם.

בשנת 1938, כשנתיים לאחר מותו של גורקי, הופק בברית המועצות הסרט "ילדותו של גורקי" ("Детство Горького") בבימויו של מרק דונסקוי. הסרט, בשלושה חלקים ("ילדות מרה", "העם" ו"האוניברסיטאות שלי"), מתאר את חייו של גורקי על-פי רשמיו שלו. בסרט זה נשמע לראשונה שיר שהלחין אריה לב שוורץ למילים שכתב גורקי ושעברו עיבוד על ידי עמיתה של לב. כמה שנים לאחר מכן, שימש לחן זה כמקור השראה עבור נתן יונתן כשחיבר את שירו "דוגית נוסעת". יונתן כתב את המילים ללחן של לב שוורץ, לאחר שינויים קלים.^[6]

שמו של גורקי הונצח בישראל רק ברחוב קטן ביפו ובפאב באותו אזור הנושא את שמו.

• בורגנים [1901], תרגמו שמעון לוי, נינה מיכואלס, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1986.
  • הוצג בתיאטרון באר שבע, בשיתוף עם תיאטרון בית ליסין, 1990^[7].
• בשפל [1902]
  • הפקת היובל, תרגום - עזה צבי, בימוי - אופירה הניג, רמת גן, מרכז ישראלי לדרמה ליד בית צבי, 1992.
  • הוצג בתיאטרון הקאמרי, בשיתוף עם תיאטרון חיפה, תרגום עזה צבי, בימוי היי קילוס, צייר אריה נבון, מוזיקה רפי בן משה, נובמבר 1970.
  • הוצג בתיאטרון גשר ב-1994, בבימויו של יבגני אריה.
• קייטנים [1904], תרגמה רבקה משולח, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1984.
• ילדי השמש [1905], תרגם יותם ראובני, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1985.
• ברברים [1905], תרגמה מרים קיני, רמת-גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1986.
• אויבים [1906], תרגמה מרים קיני, רמת גן : מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1982.
• התמהונים [1910], תרגמה עדה בן-נחום, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי", 1982.
• ואסה ז’לזנובה [1910]
  • תרגם אליהו פורת, בימוי רפאל צבי, הוצג בחוג הדרמטי בעין החורש, בראשית שנות הארבעים.
  • תרגמו שמעון לוי, נינה מיכואלס, רמת גן: המרכז הישראלי לדרמה ליד בית צבי, 1985.
• יגור בוליצ’וב [1932], תרגמה רבקה משולח, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד בית צבי, 1984.
• ואסה ז’לזנובה [1910]; בשפל [1902], תרגם אברהם שלונסקי, ת"א: ספרית פועלים, 1985.

• פומה גורדייב [1899, Фома Гордеев], תרגום: ש’ הרברג, ירושלים: מצפה, 1927.
• השלושה [1900], תרגם מרוסית אהרן פולאק, ערך יוחנן טברסקי, תל אביב, 1954.
• האם [1905, Мать]
  • תרגם מרוסית שמאי מנדל, ת"א: ספרים טובים, 1949.
  • תרגם מרוסית זאב זמירי, תל אביב: גפני, 1966.
• העירה אוקורוב [1908], סיפור מימי מהפכת 1905, תרגם אברהם שלונסקי, אופק: תל אביב, 1943.
• קלים סאמגין [1927-1936, Жизнь Клима Самгина], תרגם ש' הרברג, מרחביה: ספרית פועלים, 1950.
• ילדות, תרגום לאה גולדברג, ספריית פועלים, 1943, תורגם בשנית על ידי נילי מירסקי, ספריית עם עובד, 1995

• מפעל בית אראטאמונוב [1896, Дело Артамоновых], תרגם מרוסית ש’ הרברג, תל אביב: הוצאת שטיבל, 1934.
• ספורי מעשיות על איטליה, [Сказки об Италии, 1911–1913], תרגם ש. הרברג, עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, 1945.
• לידתו של אדם, סיפורים, תרגם מרוסית ש’ יורם, תל אביב, 1946.
• איבנון טפשון וספורים אחרים, לילדים, תרגם שלמה סקולסקי, ציירה איזה פרליס, ת"א: עמיחי, 1955.
• מבחר סיפורי גורקי, תרגם ח’ תרסי, בעריכת ל’ חזן, ת"א: ניב, 1960. (הספר בקטלוג ULI)
• טוב הוא האדם, סיפורים לנוער, תרגם מרוסית ש’ יורם, ניומן, 1968.
• דראמה קטנה, סיפור, תרגום מרוסית - אברהם לוינסון, עופר, ירושלים, 1946.
• הספר שאיננו מניח לישון, תרגם ליאון שפילקע, לונדון, תר"ע 1910.
• בערבה, לנוכח הים, סיפורים, תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת קדימה, 2018.
• הזקנה איזרגיל ושירת התחמס, בתוך הספר: האוניברסיטאות שלי, תרגם מרוסית פסח בן עמרם (ליפובצקי), ירושלים: קרית ספר, 1936; תל אביב: עם עובד, 1956, 1989.

• ילדות [1913–1914, Детство], תרגמה מרוסית נילי מירסקי, ת"א: עם עובד, 1995.
• בין הבריות [1916], תרגם מרוסית ח"ש בן-אברם, צייר ב’ דאכטאריוב, ת"א: דקל, 1969.
• האוניברסיטאות שלי [1923, Мои университеты], תרגם מרוסית פסח בן עמרם (ליפובצקי), ירושלים: קרית ספר, 1936; תל אביב: עם עובד, 1956, 1989.
• ספרים ואישים : מאמרים, זכרונות, אגרות, תרגם משה בסוק, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1953.
• זכרונות על טולסטוי [1919], תרגם מרוסית א’ פרסמן, מרחביה: ספרית פועלים, 1946.

• האוניברסיטאות שלי, תסכית רדיו, ימימה אבידר-טשרנוביץ, 4 בדצמבר 1944. כתב היד נמצא בארכיון המחברת במכון גנזים, פריט כ-37184.

• אנרי טרויה, גורקי. ראשון לציון: מסדה, 1992. (הספר בקטלוג ULI)
• משה מישקינסקי, 'מ. גורקי על "הבונד"', עיונים בסוציאליזם היהודי, תשס"ד-2004. (הספר בקטלוג ULI)
• ברל רויזן, 'מקסים גורקי ומאבקו נגד שנאת גזעים', דמויות ומוטיבים יהודיים בתוך הספרות הרוסית, תשס"ג-2003.^[6] (הספר בקטלוג ULI)
• משה אונגרפלד, 'חמישים שנה ליציאת ח.נ. ביאליק מרוסיה, בהשתדלותו של גורקי, ציווה לנין לתת את רשות היציאה', הדאר, נ"א, תשל"ב-1972.
• שלמה בריימן, 'מ. גורקי על יהודים ויהדות', בחינות, 6, תשל"ה-1975.
• ראול טייטלבאום, 'גורקי על היהודים ועל הציונות', הדאר, נ"ו, תשל"ז-1977.
• אהרון דולב, 'גורקי וז'בוטינסקי', נתיב, תשנ"א-1991.
• נינה גורפינקל, גורקי בראי יצירתו, מסדה, 1969. (הספר בקטלוג ULI)
• נחום איש גם-זו (נחום דב קרפיבנר), 'האוניברסיטאות שלי מאת מקסים גורקי', במעלה 10, עמוד 10.
• ח. שורר, י. קורן וד. ויניצקי (עורכים), "הפוגרום בקישיניוב: במלאת 60 שנה", הוצאת האיגוד העולמי של יוצאי בסראביה, 1963. (הספר בקטלוג ULI)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מקסים גורקי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מקסים גורקי

• כתבי מקסים גורקי בפרויקט בן-יהודה
• הספרים של מקסים גורקי, באתר "סימניה"
• גורקי על חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן-יהודה
• ארכיון מקסים גורקי
• Winds of Change, Scorpions (מילים ולחן: קלאוס מיין)אריאנה מלמד, על מקסים גורקי, באתר ynet, 21 באוקטובר 2004
• מקסים גורקי, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• שלשת הסרטים (ברוסית, פסקול בהלחנת אריה לב שוורץ) על תיאורו העצמי של חייו: (באתר יוטיוב)
  • יַלדוּת מרה (תורגם ליידיש: קינדער יארן - שנות ילדות, ולעברית: יַלְדוּת),
  • העם (או: בין הבריות),
  • מכללותיי (או: האוניברסיטאות שלי)
• אלי אשד "מהנדס הנשמות :על מקסים גורקי וסטלין-מגזין "יקום תרבות "ינואר 2014
• כרמית ספיר ויץ, ‏סטלין פינת דוסטויבסקי: דרכו של המהפכן הגדול של הספרות הרוסית, באתר מעריב אונליין, 25 באוקטובר 2018
• biography/Maksim-Gorky מקסים גורקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי מקסים גורקי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• מקסים גורקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• מקסים גורקי, ברשת החברתית Goodreads