ליל הסכינים הארוכות

ליל הסכינים הארוכות (בגרמנית: Die Nacht der langen Messer) הוא כינוי למסע רציחות שערך אדולף היטלר נגד בכירי ארגון האס אה ב-30 ביוני 1934,^[א] אירוע שמערכת התעמולה הנאצית כינתה "הפוטש של רהם" (Röhm-Putsch).

עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה ב-30 בינואר 1933 התאפשרה הודות לברית של הנאצים עם בעלי אינטרסים ועם השמרנים, בראשות פרנץ פון פאפן, ונשיא המדינה פאול פון הינדנבורג. פון פאפן והינדנבורג סברו כי יצליחו לרסן את "הקורפורל הבוהמי", כפי שכינה הינדנבורג את היטלר, ולשמור בידם נתח מהשלטון. אמנם, עם שריפת הרייכסטאג כמה חודשים לאחר מכן, וקבלת "חוק ההסמכה", ניתנו להיטלר סמכויות דיקטטוריות למעשה, אך בה בעת נותרו עדיין באותה תקופה מספר גורמי כוח עצמאיים ובלתי תלויים בהיטלר.

גורם הכוח הראשון היה הצבא הגרמני, בראשותו עמד הגנרל ורנר פון בלומברג. חרף המגבלות החמורות שהוטלו על הצבא הגרמני בחוזה ורסאי, עדיין היה הצבא בעל עוצמה שיכולה הייתה להתחרות בעוצמתה של המפלגה הנאצית, ובשל ההיסטוריה הגרמנית והתרבות הגרמנית, היה בעל מעמד שלא ניתן לערערו. הצבא נטה באותה העת לטובת השמרנים, בשל ההערכה שרחשו ראשיו לאישיותו של הנשיא הינדנבורג, ובשל העובדה כי רבים מאנשי הצבא באו משורות האצולה ובעלי האחוזות הגדולות, שעדיין לא ראו בהיטלר את נציגם. הצבא לא ראה בעין יפה את עליית האס אה, ואת הפיכתו לכוח החמוש הגדול במדינה.

האס-אה, בראשותו של ארנסט רהם, היה גורם הכוח השני שניסה להכתיב מדיניות עצמאית. האס-אה, שהיה מורכב ברובו מבעלי אגרוף, פושעים זעירים ובריונים למיניהם, נטה שמאלה, ולא ראה בעין יפה את בריתו של היטלר עם השמרנים, שייצגו את בעלי ההון, התעשיינים והצבא. אנשי האס-אה סברו כי לאחר עשר שנים של מאבק, אלים ברובו, הגיע הזמן לממש את חזונם באשר לגרמניה, חזון שכלל את סילוק השמרנים מעמדות הכוח שלהם, השתלטות על גרמניה והפיכתה למדינת אס-אה, במה שכונה על ידי רהם "המהפכה השנייה".

בין היתר הועלתה הדרישה למזג את האס-אה עם הצבא, מה שהיה מביא להשתלטות האס-אה, הגדול יותר מבחינה מספרית, והטמעת הצבא, המבוסס על האצולה המשרתת בו מדורי דורות, באס-אה, הפרולטרי וההמוני. ארנסט רהם היה האדם היחיד ברייך השלישי שהרגיש שווה-ערך להיטלר, והיה יכול לקרוא לו בגוף שני, "אתה" (du), במקום הפנייה המנומסת "הוא" (sie). עתה היה רהם על מסלול התנגשות ישיר עם היטלר. החזון של היטלר באשר לצבא היה שונה לחלוטין מזה של רהם. היטלר רצה להפוך את הצבא למכונת לחימה מודרנית ויעילה, ולא מיליציה של בריונים ומכי יהודים כפי שהתנהל האס-אה, הן באופן פעולתו והן במעמדם החברתי הנמוך של האנשים שהרכיבו אותו.

השמרנים, מצדם, הבינו כי תוכניתם לשלוט בגרמניה באמצעות היטלר כעושה דברם נדונה לכישלון, עקב האמביציה נטולת הרסן והנטיות הדיקטטוריות של היטלר. פון פאפן, שעדיין היה סגנו של היטלר, מצא עוז בנפשו, ונשא נאום פומבי באמצע יוני, שבו ביקר את היטלר על האופי הטוטליטרי והדיקטטורי של משטרו. פון פאפן, שהיה אדם זהיר וערמומי, ידע כי מאחוריו עומדים בעלי ההון הגדול, התעשיינים, ובמובן מסוים אף חלק מאנשי הצבא. אלו התמרמרו על הדרישות למהפכה נוספת, על התנהגותם הברברית של אנשי האס-אה, על המעצרים הרבים, ואף על רדיפות היהודים. על כל אלו נוספה בריאותו הרופפת של הינדנבורג, שכבר היה ברור כי ימיו ספורים. הדבר הכניס אלמנט של דחיפות לקונפליקט, שבו בחשו כבר ידיים רבות.

הקאנצלר לשעבר, הגנרל קורט פון שלייכר, החל לנהל מגעים עם אישים בכירים במטרה לחזור לשלטון. רייכסמרשל הרמן גרינג ורייכספיהרר אס אס היינריך הימלר (ראש האס אס, שעדיין היה כפוף לכאורה לרהם ולאס-אה), החלו בפעולות שמטרתן הייתה למצב את עצמם טוב יותר מול האס-אה, וגייסו כוח מזוין של כמה אלפי אנשים, שהועמד בכוננות בבית הספר לקצינים "ליכטרפלדה" שבפאתי ברלין. היטלר חשש כי בדמדומי גסיסתו יורה הינדנבורג על שלטון צבאי בראשות אחד ממתחריו, מה שיכול היה להביא את הקץ לקריירה הפוליטית של היטלר.

ב-21 ביוני 1934 נפגש היטלר עם בלומברג והינדנבורג בנוידאק, אחוזתו הפרוסית של הנשיא. שניים אלו הבהירו לו כי אם לא יושם קץ למצב המתיחות, יכריז הינדנבורג על שלטון צבאי וימסור את הנהגת המדינה לידי הצבא. במצב זה הורה היטלר לרהם לאסור על כל פעילות פומבית של האס-אה במהלך חודש יולי. רהם קיבל את הפקודה, וכינס את אנשיו לדיונים ולמנוחה באתר נופש ליד מינכן בשם באד ויסזה.

עם זאת, לגרינג, להימלר, ואף ליוזף גבלס, היה סדר יום שונה. היה ברור כי הצבא דורש את חיסולה הפיסי של הנהגת האס-אה, אך אין זה נאה לצבא לבצע זאת בעצמו. גרינג והימלר עמדו מתוקף תפקידם בראש מליציות מזוינות - הימלר כראש האס אס, וגרינג כשר הפנים הפרוסי והממונה על הגסטפו. הם שמחו לקחת את העניין לידיהם. פקפוקיו של היטלר, שעדיין היסס בשלב זה לפעול נגד ידידו וחברו למאבק במשך תריסר השנים האחרונות, ארנסט רהם, לא מצאו נתיב לליבם. הם הבינו כי יש לפעול, ואחת היא אם רהם אכן מתכנן פוטש או אם בכוונתו לנוח ולהרגע באתר נופש. מבחינתם היה זה חלון הזדמנויות שבו האינטרס של הצבא תאם את האינטרס האישי שלהם - להיפטר מכמה מאויביהם הגדולים מימין (השמרנים) ומשמאל (הנהגת האס-אה), תוך כדי כריתת ברית עם הצבא. חלון הזדמנויות זה ייסגר עם מותו של הינדנבורג, אם לא תהיה עד אז אחדות דעים בקרב ההנהגה, ויתחיל מאבק ירושה.

ביום 28 ביוני 1934 יצא היטלר להשתתף בחתונה בעיר אסן. ולאחר מכן לן במלון בעיר גודסברג. אל המלון הגיעו גרינג, גבלס והימלר, כשבפיהם ידיעות על כך שרהם הורה לאס-אה לפתוח במרד. היטלר החליט לדכא את המרידה, שכפי הנראה הייתה פרי דמיונם של גרינג והימלר. בלילה שבין 29 ביוני ו-30 ביוני יצא היטלר, בתחילה במטוס ולאחר מכן בשיירת מכוניות, אל ריכוז אנשי האס-אה בבאד ויסזה. כשאקדח בידו נכנס היטלר עצמו לחדרו של רהם במלון האנזלבאואר (היום לדרר), העיר אותו משנתו, ומסר לו כי הוא במעצר. הייתה זו אך תחילתו של מרחץ דמים.

כל הנהגת האס-אה נעצרה, והיטלר הורה על גל של הוצאות להורג ללא משפט. בזה אחר זה הובאו המנהיגים אל הקיר שלפני בית הספר לקצינים בליכטרפלדה (Lichterfelde, Berlin), ונורו בידי כיתות יורים של האס אס והגסטאפו. בסך הכול נהרגו בלילה זה למעלה מ-200 פעילים, ביניהם גם קארל ארנסט מנהיג האס אה בברלין, שנישא בצהרי יום הוצאתו להורג. רהם עצמו שרד יום אחד נוסף. על שולחנו הונח אקדח וכן עיתון בו מתואר המרד של האס-אה, וכיצד דיכא אותו היטלר. רהם סירב להתאבד - סוהריו ירו בו דרך צוהר תא הכלא והרגוהו.

בינתיים ניצלו גרינג והימלר את האירוע לחיסול חשבונות כללי ברחבי גרמניה. במסע רצח מאורגן נרצחו דמויות כקאנצלר לשעבר קורט פון שלייכר, שר ההגנה לשעבר פרדיננד פון ברדוב, המנהיג הנאצי לשעבר גרגור שטראסר, ומדכא הפוטש במרתף הבירה ומנהיגה לשעבר של מדינת בוואריה, גוסטב פון קאהר. כן נורו רבים ממנהיגי השמרנים. פון פאפן הושאר בחיים בשל יחסו המיוחד של הינדנבורג אליו, והחשש להכעיס את הנשיא הזקן. בסך הכול נרצחו למעלה מ-200 איש משורות הנהגת האס-אה והנהגת השמרנים גם יחד.

בשבוע שלאחר ה"פוטש" בירכו את היטלר על פעולתו הנשיא הינדנבורג, שרבים מאנשיו נרצחו במסע הרציחות, והגנרל בלומברג, אשר ידידו פון שלייכר, חבר מרכזי בכת הקצינים, היה בין הנרצחים. היטלר הצדיק את פעולתו בנאום בפני הרייכסטאג, בו האשים את רהם בבגידה ובניהול ארגון מושחת, תוך האשמתו בשחיתות מינית. אמנם רהם היה הומוסקסואל ידוע, ונטייה זו הייתה רווחת בקרב הנהגת האס-אה, אך הדבר לא הפריע להיטלר עד אז.

בעקבות הסרת האיום של החלפת הצבא הגרמני הסדיר באס-אה (כפי שרצה רהם), גברה התמיכה בהיטלר בשורות הצבא והגנרלים הגרמנים, מה גם שהיטלר הבטיח שלצבא יהיה מונופול על הכוח המזוין בגרמניה.

בנוסף, ירד כוחו של האס-אה, שהפך לארגון חסר חשיבות, והוחלף בידי האס אס שהיה לזרוע הצבאית הראשית של המפלגה הנאצית.

כמו כן, היו נקמות דם אחדות ברחבי גרמניה של אנשי אס-אה באנשי אס-אס שהשתתפו בהריגת עמיתיהם.

בסך הכל, נרצחו לפחות 85 אנשים ב"ליל הסכינים הארוכות".^[1]

• תיאור אמנותי מרשים של "ליל הסכינים הארוכות" מצוי בסרטו של לוקינו ויסקונטי "הארורים" (אנ')‏ (1969).
• אירועי המחזה עקומים (1979) מתרחשים על רקע "ליל הסכינים הארוכות".
• תיאור אחר נמצא ב"רועת העץ" מאת ריצ'רד יוז (עברית: הוצאת זמורה, 1994).
• בבריטניה הודבק הכינוי "ליל הסכינים הארוכות" לשני סבבי תיקים שנעשו בשנות השישים והתשעים, ובמסגרתם פוטרו שורה של שרים בכירים בממשלותיהם של הרולד מקמילן וג'ון מייג'ור.
• בשיר "the last day of June 1934" של אל סטיוארט מוזכר האירוע, וספציפית מותו של ארנסט רהם

• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1961.
• יואכים פסט, היטלר - דיוקנו של לא איש, בית הוצאה כתר, 1986.
• שארל בלוך, "המאבקים הפנימיים בתוך המפלגה הנאצית וליל הסכינים הארוכים", זמנים 4, קיץ 1980 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

מדיה וקבצים בנושא ליל הסכינים הארוכות בוויקישיתוף

• גרמניה, היסטוריה, ליל הסכינים הארוכים, 1934, דף שער בספרייה הלאומית