לחם הקודש

לחם הקודש (בלטינית: hostia) הוא סקרמנטל נוצרי, הידוע גם בשמות: "פולחן הלחם" או "לחם האיחוד". לחם הקודש משמש בטקסים נוצריים שונים, והוא נדבך משמעותי בסקרמנט האויכריסטה (Eucharist) או סעודת האדון, הידוע בנצרות הקתולית כמיסה ובנצרות האורתודקסית כליטורגיה הקדושה. בתאולוגיה הנוצרית, לחם הקודש הוא התגלמות המהות של ישו בלחם, תופעה זאת נקראת בכנסייה הקתולית כ"טרנסובסטנציאציה" דהיינו המרת המהות. אמונה זאת נדחית על הסף בקרב הכנסיות הפרוטסטנטיות והייתה אחד התמריצים המרכזיים של הרפורמציה הפרוטסטנטית כנגד פולחן הלחם בנצרות הקתולית.

באמונה הנוצרית לחם הקודש הוא סקרמנטל המשמש את מערך הכנסייה לצורכי טקסים שונים ובעיקר לסעודת האדון המתקיימת בימי ראשון וחג, אך גם במועדים ואירועים שונים (ראו להלן). העדות הראשונה לחשיבות הלחם בתאולוגיה הנוצרית מגיעה מהברית החדשה עצמה. הלחם מופיע כאשר ישו מספר בזמן הסעודה האחרונה כי הלחם אשר ברך הוא גופו והיין הוא דמו:

וַיְהִי בְאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֵךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי. וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֵךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנָּה כֻּלָּם. וַיֹּאמֶר לָהֶם זֶה דָמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים.

— הבשורה על-פי מרקוס, פרק י"ד, פסוקים 22–24, בתרגום דליטש

בנצרות הקדומה ללחם הייתה חשיבות רבה במהלך טקס שיחזור הסעודה האחרונה, והוא שימש ביחד עם הטבילה והסמכה את שלושת הטקסים המשותפים לקהילה הנוצרית בראשית דרכה. עם השנים, ככל שגדלה הנצרות מכת קטנה ונרדפת לדת רשמית, משמעותו של לחם הקודש בפולחן הנוצרי התרחבה לאין שיעור. בעוד שבנצרות הקדומה ללחם לא הייתה משמעות תאולוגית יתרה, פרט על השימוש הטקסי שלו, הרי שבנצרות לאורך ימי הביניים נוספה ללחם הקודש גם משמעות תאולוגית אשר מסמלת את התגשמותו של ישו על רקיק הלחם הניתן למאמינים אשר מתייחדים עם מושיעם בזמן הסקרמנט, ובקרב נוצרים אדוקים אף סימלה את ישו עצמו.

השימוש בלחם הקודש בנצרות משתנה בין זרם אחד למשנהו. אומנם כל הזרמים משתמשים בלחם במהלך סקרמנט סעודת האדון, אשר מתקיים לעיתים תכופות ולפעמים יותר מפעם אחת ביום. הסקרמנט משמש לאחדות האל עם המאמינים ולרוב המאמינים נוטלים אותו בימי ראשון וחג, אך גם בימי זיכרון, לפני תחילת תענית ובשבירתה. בנוסף רקיק לחם הקודש ניתן לנוצרים בטקסים שלפני המוות.

בנצרות הקתולית השימוש בלחם הקודש הוא תדיר ביותר, לא רק בזמן עברת סקרמנט סעודת האדון אלא גם בטקסי אשכבה, קונפירמציה וטקסי מעבר שונים. פולחן הלחם בנצרות הקתולית התפתח מאוד במהלך ימי הביניים וקיבל מעמד מיסטי חשוב ביותר. נקבעו תקנות שונות כיצד לאפות את הלחם, היו בישופויות שהכינו לחם דגים, אחרות השתמשו בלחם ללא חמץ (בדומה למצה). עם הזמן התקבלה שיטה אחידה לאפיית לחם הקודש באמצעות הטבעה, דהיינו רמיסת הלחם והטבעת צלב או כל דמות אחרת ללחם בהקשר הליטורגי שלו תשמש אפיית הלחם. עד ועידת הוותיקן השנייה היה נהוג להסתיר את מהלך בציעת הלחם מפני קהל המאמינים, ולהעניק להם רק מרקיק הלחם ללא יין הקודש. אולם לאחר ועידת הוותיקן השנייה המאמינים חוזים בכנסייה בבציעת הלחם ומקבלים רקיק מהול ביין. בנוסף, החל מהמאה ה-13 נחוג חג הלחם והיין הקדושים המרומם את פולחן הלחם הקדוש ומדגיש את חשיבותו בדת הנוצרית.

בנצרות האורתודקסית, לחם הקודש משמש בעיקר לטקס הליטורגיה הקדושה. אולם לרוב בפולחן הביזנטי אין נהוג שהמאמינים יכולים ליטול את לחם הקודש במהלך השתתפותם בטקס ואף לא לחזות בזמן בציעת הלחם.

עוד לפני הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר, נשמעו קולות חוזרים ונשנים בכנסייה הקתולית על פולחן הלחם. יאן הוס למשל ומסדר הלולרדים כולם בכללותם התנגדו לעקרון הטרנסובסטנציאציה בהמרת לחם הקודש לדמותו של ישו הנוצרי. במאה ה-16, עם הקמתן של התנועות הפרוטסנטניות הן הלותרניות והן הקלווניסטיות אחד מעקרונותיהם המרכזיים של הפרוטסנטים היה מלבד דחיית כס האפיפיורות גם ביטול פולחן הלחם בנצרות. הפרוטסטנטים על הזרמים השונים התנגדו לעקרון הטרנסובסטנציאציה דהיינו המרת הלחם לגופו של ישו. לפיכך הלחם נתפס כפשטו. ואילו קיום הטקס כשלעצמו (סעודת האדון), היא המצווה החשובה. ולפיכך בזרמים שונים בנצרות נהגו לדחות את קבלת לחם הקודש לאירועים מיוחדים או לימי ראשון וחג בלבד.

ערך מורחב – חילול לחם הקודש

באירופה של ימי הביניים, נפוצו בנוסף על עלילות הדם כלפי יהודים גם עלילות חילול לחם הקו��ש. על-פי העלילה, ביקשו היהודים לחלל את לחם הקודש שבכנסיות. לחם הקודש נחשב על ידי הנוצרים לסמל לגופו של ישו (טרנסובסטנציאציה), והאדוקים שבהם מאמינים, כי בשעה שדוקרים את החלות הללו זב מהן דם. ועידת לטראנו הרביעית (1215) אימצה את האמונה בטרנסובסטנציאציה וקבעה עונש שריפה למבזי הלחם והיין, כמי שמזלזלים בגופו של ישו עצמו^[1].

בשנת 1290 העלילו בפריז על זוג יהודי, כי חדר בחשאי לכנסייה אחת ודקר שם את לחם הקודש עד זוב דם. הזוג נידון על ידי בית דין האינקוויזיציה לשריפה. עלילה דומה לזו אירעה בעיר סוכצ'ב שבפולין בשנת 1556,^[2] ובגללה נידונו למיתה שלושה יהודים.

החמורה בעלילות לחם הקודש ארעה בעיר רויטיגן שבבוואריה בקיץ 1298. בכי תינוק שנשמע מבית יהודי ויוחס ליבבת לחם הביאה להתאספותם של כנופיות פורעים מוסתות בהנהגת האציל רינדפלייש. כנופיות אלו רצחו 56 מיהודי העיר ומשם יצאו למסע פרעות ורצח (פרעות רינדפלייש) ברחבי בוואריה, פרנקוניה ושוואביה. עד שוך הפרעות הושמדו 146 קהילות ונרצחו על פי הערכה קרוב ל 20,000 יהודים.

• משה סלוחובסקי, אורית רמון, יוכי פישר, אירופה על סף העת החדשה: אירופה 1350 - 1600, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ה 2014. כרך ד' וכרך ה'.
• אהרון לירון, הנצרות וארץ ישראל, הוצאת צ'ריקובר, 1997.

מדיה וקבצים בנושא לחם הקודש בוויקישיתוף