יוסף חיים ברנר

יוסף חיים ברנר
Йосеф Хаим Бренер

יוסף חיים ברנר, 1910
לידה	11 בספטמבר 1881 י"ז באלול תרמ"א נובי מליני (אוק'), האימפריה הרוסית
נרצח	2 במאי 1921 (בגיל 39) כ"ד בניסן תרפ"א יפו, פלשתינה (א"י)
מדינה	פלשתינה (א"י), האימפריה הרוסית, האימפריה העות'מאנית
לאום	יהודי
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
תאריך עלייה	1909
שם עט	יוסף חבר, ח. ב. צלאל, בר יוחאי
עיסוק	סופר, עורך, מורה
שפות היצירה	עברית
סוגה	פרוזה
נושאי כתיבה	מצב היהדות והיהודים
יצירות בולטות	שכול וכישלון, מסביב לנקודה, הוא אמר לה

יוסף חיים בְּרֶנֶר (י"ז באלול תרמ"א, 11 בספטמבר 1881 – כ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921) היה מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור. נודע במספר שמות עט, כגון בר יוחאי, ח.ב. צלאל, י.ח.ב., ויוסף חבר. בנוסף לשכלולים ולחידושים ספרותיים, ברנר קנה לעצמו מוניטין בגין אורח חייו הסגפני ואומץ לבו לצאת נגד המוסכמות, הניכרים באמרות ייחודיות כגון "אף על פי כן" ו"זכות הצעקה". תכונות אלו, יחד עם מותו הטרגי בפרעות תרפ"א, יצרו סביבו הילה שהפכה אותו לדמות כמעט אגדתית בתולדות הספרות והתרבות של ארץ ישראל.

יוסף חיים ברנר נולד ב-1881 בעיירה נוביה מליני (Новi Млини) בפלך צ'רניגוב שבצפון-מזרח אוקראינה (אז האימפריה הרוסית), כבן בכור להוריו, חיה-רייזל (לבית מינץ) (1861-1914) ושלמה ברנר ׁׁ(1860-1919). אחריו נולדו עוד חמישה אחים ואחיות: שמואל, אהובה (לובה), בתיה, מאיר ובנימין. המשפחה הייתה ענייה, וילדותו עברה עליו בדלות קשה. שמהּ המקורי של משפחתו היה לובנוב; סבו שמואל לובנוב, אב לשלושה בנים, שינה את שמות המשפחה של שניים מבניו ל'ברנר' ו'נרוצקי'. אביו היה מתנגד, אולם רב העיירה נוביה מליני, אצלו החל ללמוד בשנת תרנ"ג ב"חדר" היה חסיד לובביץ'. בפורים 1894 הוצגה בעיירה הצגת פורים היתולית ("פורים שפיל") שכתב ברנר הצעיר (הוא גם שיחק בה בתפקיד מרדכי), מה שהיה, ככל הנראה, ניסיונו הספרותי הראשון. באביב של אותה שנה עבר לישיבה בהומל ולמד בה כשנה וחצי. הוא למד תקופה גם בהלוסק ובקונוטופ. בקונוטופ החל לקרוא בספרים חיצוניים, ונעשה למתנגד חריף לחסידות. הוא סולק מן הישיבה בבושת פנים לאחר שנתפס כותב דברי-חול. בין השנים 1896–1898 למד בישיבה בעיירה פּוֹצֶ'פּ, ובהּ התיידד עם אורי ניסן גנסין,^[1] שאביו היה ראש הישיבה. בתקופה זו החל לקרוא יצירות מהספרות העברית, ועשה צעדים ראשונים בכתיבה. ב-1898 התגורר זמן מה בביאליסטוק, וניסה להתפרנס כסופר סת"ם. באותה שנה חזר להומל, והצטרף לתנועה הסוציאליסטית היהודית, 'הבונד', וערך את העלון "דער קאמפף" ("המאבק"), אולם בהשפעת הלל צייטלין הצטרף לתנועה הציונית.^[1]

בסתיו שנת 1901 גויס לצבא הרוסי^[2]. שנתיים לאחר מכן, כאשר פרצה מלחמת רוסיה–יפן, ערק מהצבא, אך נתפס, ובשנת 1904 חבורת בונדאים הצליחה לחלצו מידי המשטרה כשהובל לבית סוהר בעיר בוברויסק, ולהבריחו ללונדון^[3].

בין השנים 1904–1907 התגורר בשכונת וייטצ'אפל (Whitechapel) שבלונדון. בשנת 1904 כתב את הספר "מסביב לנקודה", שהתפרסם בירחון "השילוח" בעריכתו הספרותית של חיים נחמן ביאליק. בשנים 1906–1907 ערך והוציא לאור, ביחד עם חברו הסופר יהושע רדלר פלדמן (הידוע גם כר' בנימין), את כתב העת הספרותי 'המעורר', שהשפעתו על התפתחותהּ של הספרות העברית החדשה הייתה רבה. באנגליה למד ברנר את מקצוע סדר הדפוס, ובירחון 'המעורר' עשה הכול במו ידיו, למעט ייצור הנייר. בשנת 1907 הגיע ללונדון חברו מנוער, אורי ניסן גנסין, וסייע לו להוציא את העיתון. לאחר מספר חודשים התערערו יחסיהם, וגנסין עזב ועלה לארץ ישראל^[4].

ב-1908 עבר ברנר לעיר לבוב שבגליציה, שם פרסם את שני הכרכים הראשונים של "רביבים".^[1] בלבוב התיידד עם הסופר גרשון שופמן, ואף שכר דירה בשותפות עמו לתקופה מסוימת. כעבור זמן מה נוצר קרע ביניהם, כנראה בשל אישה^{[דרוש מקור]}. בעקבות המריבה עם שופמן, החליט ברנר לעזוב את לבוב ולעלות לארץ ישראל. על פי זיכרונותיו של הסופר חיים שלום בן-אברם^[5], חלק ברנר דירה עם משפחתה של דורה אברהמית, ובתקופה מסוימת הלין בחדרו גם את האחים חיים שלום ומשה בן-אברם.

לחצו כדי להקטין חזרה

לחצו להגדלה

---

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

לחצו כדי להקטין חזרה

לחצו להגדלה

---

דוד שמעוני, י"ח ברנר, א"ז רבינוביץ' וש"י עגנון (1910)

ברנר עלה לארץ ישראל בתחילת שנת 1909,^[1] והיה לאחד מראשי העלייה השנייה. בתחילה רצה לעסוק בחקלאות כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני, וניסה את כוחו כפועל חקלאי בחדרה, אך בשונה מידידו ומורו א"ד גורדון, לא עמד בעבודת האדמה, ונטש אותה לאחר שבוע לטובת עבודות פחות פיזיות, ולפי גרסה אחרת הדבר נכפה עליו^[6]. עד 1914 התגורר בשכונת עזרת ישראל בירושלים בחדר נזירי שכור סמוך לבית הדפוס אחדות. היה חבר מערכת העיתון "האחדות", ופרסם מאמרים בעיתונים נוספים.

בסוף 1910 פרסם ברנר בעיתון "הפועל הצעיר" מאמר שהצית פולמוס ציבורי נרחב, אשר כונה בהמשך "מאורע ברנר"^[7]. המאמר פגע ברגשותיהם של דתיים ומסורתיים בארץ-ישראל ומחוצה לה, כיוון שהיו בו, מצד אחד, דחייה בוטה ומבטלת של כל הדתות, כולל הדת היהודית, ומצד שני, הצהרת אמונים לתרבות היהודית הגלומה, על-פי ברנר, בברית הישנה (התנ"ך) ובברית החדשה גם יחד. הסערה שפרצה לא שככה במשך חודשים רבים. "הוועד האודסאי" הפסיק את תמיכתו הכספית בעיתון "הפועל הצעיר", ובתגובה התגייסו סופרי ארץ ישראל ופועליה ותרמו להמשך קיומו. הוויכוחים הסתעפו לכיוונים נוספים, ומאות מאמרים ומכתבים פורסמו בכל כתבי העת בארץ ישראל ובתפוצות סביב הפרשה וספיחיה. לאחר שדעכה המחלוקת ופינתה מקומה למחלוקות אחרות, עדיין הייתה לאירוע השפעה על חייו של ברנר. כך למשל, תחילת דרכו כמורה לספרות בגימנסיה הרצליה בשנת 1915 לוותה בהתנגדות מצד הוועד המפקח על הגימנסיה. כפשרה מונה מורה מיוחד, שתפקידו לפקח על שיעוריו של ברנר, ולוודא שהוא מלמד בהתאם לתוכנית ואינו מסית נגד הדת. בהמשך נמצאה עבודתו של ברנר טובה ביותר ותקינה לחלוטין, והוא המשיך ללמד בגימנסיה גם תנ"ך, משנה ולשון^[8].

במסגרת פעילותו בתחום הספרות תרם ברנר לפריצתו של ש"י עגנון אל התודעה הספרותית-תרבותית היהודית, כאשר סייע בהוצאת ספרו "והיה העקוב למישור"^[9]. הוא גם תרגם מרוסית לעברית את "החטא ועונשו" מאת דוסטויבסקי, את "בעל בית ופועלו" מאת טולסטוי, שני ספרים מאת גרהרט האופטמן מגרמנית לעברית, ואת "היהודים בזמן הזה" שכתב ארתור רופין. כמו כן עסק ברנר בתרגומי מדע פופולרי.

בשנת 1913 נישא ברנר לגננת חיה ברוידא, וכעבור שנה נולד בנם היחיד, שברנר קרא לו אוּרי ניסן, על שם חברו אורי ניסן גנסין שמת כשנה קודם לכן. נישואיו לא החזיקו מעמד זמן רב, ואשתו עזבה אותו ונסעה עם בנם לברלין.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, קיבל ברנר אזרחות עות'מאנית כדי להישאר בארץ ישראל, והיה מורה בגימנסיה הרצליה בתל אביב.^[1] בשנת 1917, בימי גירוש תל אביב, כאשר גורשו תושבי תל אביב והתושבים היהודים של יפו על ידי השלטון העות'מאני, עבר ברנר לחדרה, ושב ליפו רק לאחר כיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי. ב-1919 נבחר לעורכו של הירחון הספרותי "האדמה",^[1] שצורף לכתב העת "קונטרס", ביטאון אחדות העבודה בעריכתו של ברל כצנלסון.

באותה שנה נרצחו בפוגרום אביו שלמה ואחיו שמואל ושלושת ילדיו, שלא עלו ארצה.

ב-1920 הצטרף ברנר למחנה "גדוד העבודה" על שם יוסף טרומפלדור בכביש טבריה–מגדל, שם הורה עברית לעולים חדשים.^[1] במחנות הכבישים של הגדוד היה "מהנלהבים והמלהיבים לאיחוד מפלגות הפועלים בארץ ישראל"^[10].

בחנוכה תרפ"א 1920, השתתף כאורח כבוד בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית, אך לא היה בה ציר. באירוע זה טבע את מטבע הלשון זכות הצעקה, לאחר שהיו"ר העיר על הערת הביניים שלו: "ברנר, אינך ציר! אין לך זכות הדיבור". ברנר השיב מיד: "זכות הדיבור אין לי, אבל זכות הצעקה יש לי"^[11].

לאחר מכן חזר לתל אביב והתגורר בשכונה ערבית ליד אבו כביר.^[1]

ערך מורחב – רצח יוסף חיים ברנר וחבריו

ב-2 במאי 1921 כ"ד בניסן תרפ"א נרצח ברנר בפרעות תרפ"א. התנפלות הרוצחים החלה כנראה בקהל של אבלים ערבים בלוויה של ילד ערבי בבית הקברות המוסלמי שייח' מוראד הסמוך לבית שבו התגורר אז, בית אברהם יצקר. הבית ניצב באזור פרדסים (היום בשכונת אבו כביר) בסמוך לעיר יפו. עם ברנר נרצחו גם בני משפחת יצקר והסופרים יוסף לואידור וצבי שץ. גופותיהם של שבעה נרצחים נתלו על חומות בית הקברות.

המקום, שבאותה עת היה חלק מיפו, הוא כיום דרך קיבוץ גלויות שבדרום תל אביב.

כ-150 מטרים ממקום הירצחו עומד כעת "משכן ברנר וחבריו" - מרכז הנוער העובד והלומד, שהוא שחזור של בית יצקר, המציג תערוכת הנצחה לנרצחים.

על שמו נקרא קיבוץ גבעת ברנר ובו תיכון אזורי ברנר, וכן רחובות בערים הבאות בישראל: חיפה^[12], תל אביב, ירושלים, נתניה, פתח תקווה, רחובות, רעננה, בת ים, קריית שמונה, עכו, חולון.

בשנת 1923, ביקר דוד בן-גוריון בברית המועצות, ובשובו לארץ ישראל הבריח בחפציו את אוסף המכתבים של ברנר, שקיבל מחברו, שמעון ביחובסקי^[13].

ב-2021, במלאת 100 שנים להירצחו ועל תרומתו הגדולה כמנהיג התרבות העברית וטיפוחה, הוקדש לו יום עיון מקוון, על ידי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים^[14].

ב- 17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דאר שנקראה "סופרים עברים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 12 סופרים, ביניהם יוסף חיים ברנר, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמן אד ואן אויין עיצב את הבול שהוקדש לו ושמו גם-כן הופיע על הבול עצמו.^[15]

בשנת 1900 התפרסם סיפורו הראשון, "פת לחם", בכתב העת 'המליץ'. באותה שנה יצא לאור בוורשה ספרו "מעמק עכור" - אוסף סיפורים על עלובי החיים בעיירה היהודית של סוף המאה ה-19. בסיפורים אלה בולט ריאליזם מגמתי. הרומן "בחורף" (שברנר הסתייג מהגדרתו כרומן) החל להתפרסם בשנת 1903, בחלקים, בכתב העת "השילוח". שם גם התפרסם הרומן השני של ברנר, מסביב לנקודה, בשנת 1904^[16].

יצירתו של ברנר מבוססת על שני מרכיבים עיקריים: מצד אחד קיים אדם צעיר בשנותיו אך זקן בנפשו. הביוגרפיה של כלל גיבורי יצירותיו דומה. גיבור יצירתו הוא בחור שהתפקר ומחפש דרך חדשה בעולם שאינו מאיר פנים אליו. הוא נידון למצוקה כלכלית, מחלות ונדודים. אישיותו מורכבת מניגודים, אין הוא שלם עם עצמו ועם המציאות החדשה והמכוערת שעימה הוא מתמודד. נושא היצירה של ברנר הוא תמיד המפגש שבין גיבור כזה ועולם מכוער ואכזר^[17].

זהו תמיד אדם בודד בעל קשרים חברתיים מועטים, הנוטה להסתגרות ולחשדנות. הקשרים היחידים שנרקמים לעיתים בינו ובין אחרים, הם בדרך כלל בעייתיים ונוטים, לעיתים קרובות, להסתיים במפח נפש. פייארמן בנובלה "בחורף" אינו איש רעים, ונוטה להתקפד בתוך עצמו, כאשר הוא שולף מדי פעם את קוציו. אברמזון ברומן "מסביב לנקודה" מנסה אמנם לרקום קשרי ידידות עם הזולת, אך יכולתו הדלה לקיים קשרים חבריים חמים היא בעוכריו. וכך גם שאר הגיבורים נוטים להיכשל ביחסי החברה שלהם עם העולם, ויחסיהם עם נשים נידונים מראש לכישלון^[17].

שלא כשאר הגיבורים התלושים בספרות העברית של התקופה, כמו למשל ביצירותיהם של שופמן וברדיצ'בסקי, נשארים גיבוריו של ברנר, גם כשהם תלושים ממקום הולדתם וממשפחתם, במסגרת יהודית כלשהי. בדרך כלל הם מתגוררים באזורים יהודיים וחווים יחד עם בני עמם את אווירת הפליטים, ולרוב הם חסרי בית וחסרי תקווה. אין הם מתפתים לצאת אל העולם הרחב ולהשליך לאחור את אחיהם, אף שהם מודעים לפגמיהם וסובלים מהם. ברנר וגיבוריו, על התלבטויותיהם וביקורתם, אינם מתנתקים מגורלו של העם היהודי^[17].

בסיוון ה'תרפ"א, לאחר הירצחו של ברנר, פרסם אברהם אליהו קפלן מסה הגותית על העם היהודי, במתכונת ביקורת על ספרו של ברנר "שכול וכישלון". בביקורתו התייחס קפלן באהדה לתחושותיו של ברנר (למרות המחלוקת האידאולוגית העזה ביניהם), ניתח את היסוד היהודי שמתבטא בספר, והעלה השערה כי בספר ניתן ביטוי להרהורי תשובה שפקדו את ��רנר^[18].

במלאת חמישים שנה למותו של ברנר ביקשה הלית קתמור ממספר סופרים ואנשי תרבות לכתוב את חוות דעתם על ברנר^[19]. ס. יזהר התרשם מאוד מהאמת וחוסר הזיוף ביצירתו.

ברנר כמו נזיר שיוצא לחיים מבלי למעול בעצמו. גוש אבן שאיננו סובל סיתות, שמבקש להישאר חשוף, שלא יארגנו לו את העוצמה, את הגושיות. ברנר האפיקורס, הראשון שידע להתנתק מהאיזמים למינהם. הראשון שדיבר אמת. לפעמים היה שיכור לדבר אמת

ברנר, מוסיף יזהר, סוגד לחיים עצמם, לוויטאליות שלהם, ועל אף כל לבטיו וקשייו, יש לו תיאבון אדיר לחיים.

נחוץ שהאנשים הקרובים יחיו, יהיו בריאים, שבעים, מרוצים, מאושרים; שכל החושים יפעלו, יהנו, יתענגו; שנהר אהבה בריאה, עדינה, גופנית-נפשית, יושיבך על שפתו; שילדים בריאים ועליזים יתעלסו בגנך, שיהיה תוכן,"תוכן-החיים המצוי", שבלעדיו אין תוכן... אבל גם אם אין סיבה לשמוח, כי אם רק לבכות, אם מום נתנו בך החיים ושִלְיָתָם נהפכה לך על פניך, אם אוצרות-החיים חתומים לפניך, ואז רע, רע, רע, ואין לך מנחם – הנה גם אז החיים, חייך, טובים. בחיקם תשכב גם אז, ודבר אין לך חוץ מהם, ואתה דע להוקירם, לברכם ולאהבם – – – כלומר, לא “דע!”. איני מורה; אבל אני – אני יודע להודות גם על המעט שניתן לי, ובזה אשרי...

— ברנר / שכול וכישלון

דן מירון אמר שהספרות עמדה בראש מעייניו של ברנר. המולדת של ברנר היא הספרות העברית. הביקורות הספרותיות שלו היו קצרות וחריפות. כי גם אם החשיב מאוד את הספרות, לא חשש לבקר אותה קשות. יסוד נוסף ביצירתו היה ההתחייבות המוסרית שלו לאדם באשר הוא אדם, ועל אף שכתב בדרך כלל את עצמו, ניסה לתפוס את האוניברסלי^[19].

עמוס עוז כתב שברנר שנא את המליצה ואת הזיוף^[19]. הוא היה שורף גשרים ופורץ בבכי למראה הריסתם. מה שעשה עגנון באירוניה עשה ברנר בשצף קצף. שניהם שנאו את העמדת הפנים.

על הקשר ההדוק והבלתי ניתן להפרדה בין צורה ותוכן בספרות כתב ברנר:^[20]

צורה ותוכן בענייני ספרות — עכשיו כבר ידוע, כמדומני, לכל בר-בי-רב, שאלה אינם שני עולמות נפרדים, כי אם דא ודא היינו הך. באמת לא תתואר צורה הגונה בלי תוכן הגון, שהרי הצורה ההגונה כל עיקרה למה היא באה, אם לא למסור באופן הכי מתוקן את התוכן, המבקש לו מוצא וביטוי? בלי זה, בלי תוכן חשוב, הרי הביטויים היפים וקישורי המשפטים הנאים רק דבר שלא לצורך הוא, רק גל של אגוזים ריקים — ואיזה יופי יש בגל של אגוזים ריקים? וכמו כן, איך אפשר שהתוכן החשוב ומלא-האונים לא יחגור שארית אונו למצוא את הצורה הכי מתאימה לו? ואם זה לא עצר כוח להתבטא כל צורכו, לעשות את עצמו מובן וברור לאלה שמסוגלים להשיגו, סימן רע הוא לו, שתוכו ניחר, שמחלת הריקנות קיננה בו.

— יוסף חיים ברנר

סיפוריו של ברנר יכולים להיראות כהיפוכם הגמור של סיפורי ידידו שופמן – אם שופמן מבליט את מלאכותיותם המסוגננת של סיפוריו, ברנר מבקש ליצור את הרושם שהדברים הם תיעוד אמיתי, וידוי אוטוביוגרפי, ולא יצירת אמנות.

בנוסף לכתיבתו הספרותית הרבה ברנר לפרסם בבמות השונות מאמרים עיוניים בנושאים שונים: ספרות, יהדות, ארץ ישראל, פועלי ארץ ישראל, ענייני דיומא ועוד.

כתיבתו העיונית של ברנר הצטיינה בגילוי לב ובאבחנה חדה. ברנר היה הראשון שהתפעל מכתיבתו של עגנון, לאחר שקרא את סיפורו הראשון: "עגונות" שהתפרסם בכתב העת העומר. במאמר ביקורת שלו על מצב הספרות בארץ ישראל כתב: "היצירה 'עגונות'– מסופקני, אם הרבה מקוראינו יודעים זאת – היא מהדברים שאינם נכתבים בכל ערב ראש חודש!"^[21].

במאמרו הידוע "הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", אשר מתייחס לפרסום כתביו של מנדלי מוכר ספרים בשלושה כרכים, הוא עושה מעין אנלוגיה בין כתיבתו של מנדלי למודעות העצמית של היהדות^[22]. אדם או עם, טוען ברנר, מגיעים להערכה עצמית רק כאשר הם באים לידי בגרות רוחנית. רק אז הם מסוגלים לראות מעבר לאני האישי שלהם וצרכיו הבסיסיים. הם מתחילים להתעניין ביחסים עם זולתם, במשמעויות מטאפיזיות, בתהיות נפשיות, וכדומה. לספרות הרבנית אין הערכה עצמית, מפני שהכול מבוסס על דברי אלוהים חיים. ספרות ההשכלה הטיפה לשלטון השכל, לרכישת שפות זרות, לעימות עם האויב מבחוץ (אומות העולם) ולמלחמה באויב מבית (האורתודוקסיה הרבנית). אבל לא הייתה לה "הערכה נכונה, אנושית, בלתי משוחדה [...] מנקודת מבט גבוהה, גלוית עין". מנדלי היה האמן הראשון שכתב באמת על אודותינו, כותב ברנר. הוא הביט במציאות בצורה ישירה ולא משוחדת ובכך השיג את המהות של היהדות שלנו. הייחוד שלו הוא בכך, שאינו כותב על הכלל מתוך ניסיונו וחוויותיו האישיים. הוא מעמיד את האובייקט, החברה היהודית והעיירה היהודית, כדבר שעומד בפני עצמו. לכסלון, העיירה הבדיונית של מנדלי, ישנה האמת שלה.

במאמרו, "הַזַּ'נְר הָאֶרֶץ יִשְׂרְאֵלִי וַאֲבִיזְרַיְהוּ", אשר הופיע במכתב שכתב לידיד הוא שולל את קיומו של ז'אנר ארץ ישראלי כלשהו. האמן האמיתי כותב מהמיית נפשו. במילים אחרות, לא המקום (ארץ ישראל) עושה את היצירה, אלא הסופר בלבד הוא מולידה, ומכאן שהמילה ז'אנר מיותרת כאן^[23].

ברנר פרסם עשרות מאמרים שונים שדנו בענייני ספרים וספרות. חלק מהמאמרים נלמדים עד היום בחוגי ספרות עברית וספרות משווה באוניברסיטאות השונות בישראל.

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: ניסוחים לא אנציקלופדיים.

ברנר היה בעל תפיסה אקזיסטנציאליטית (קיומית) חילונית מובהקת^[24][25], ושאף לתקומת העם היהודי תוך שחרורו מעול הגויים ומעול הדת.

בגיל צעיר חדל להאמין באלוהים וכתב בלשון חריפה נגד "מבקשי האלוהים". לדבריו "סופר נאור, מודרני, הבא ומדבר לנו בדעה צלולה על בקשתו את האלוהים, על געגועיו לאלוהים, על מציאותיו באלוהים – מה פני האיש כזה בעינינו, אם לא של בדאי, של בדאי גמור?"^[26]. ברנר לא כתב את הדברים מתוך האדרת השכל והניסיון האנושי או מתוך שהוא מציע משמעות אובייקטיבית חדשה לעולם. לדבריו באותו המאמר:

"יודע אני ויודע, ככל פשוט שבפשוטים אשר נשמה לו, את כל קוצר-כוחו ואפסותו של השכל האנושי, את כל טעויות ותעתועי-הניסיון של חושינו, ויחד עם זה, את כל הקושי שבחיים ושבצירופי החיים, את כל מר-הקדרוּת של הוויה בלי אלוהים, ויחד עם זה את כל הפחד והרטט ואי-המוצא של תעלומת חיינו ומותנו".

דרישתו של ברנר היא שנעמוד אל מול הקושי והפחד הזה כבני חורין מבלי לברוח לאשליות שווא, כדבריו, כדוגמת הדת ואלוהים. "האומנם פסקה האשׁ היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל הגילויים, למרות אימת הריקניות, שאין לה תקנה? הטרם נדע, כי מתו, מתו האלים, כל האלים? כן, מתו בשבילנו, מתו לעולמים, ואיתם גם חוקיהם, פקודיהם ומצוותיהם המעשיות" (שם).

תפיסתו את היהדות היא תפיסה קיומית חילונית ולא תפיסה דתית. לדבריו "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא היהדות. העיקר הוא לבקש בכול את היהודים תחילה – סוף היהדות לבוא. אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות. או כל מה שיהיה – יהדות יקרא לו" (עמ' 152 אצל שגיא). על פי ברנר היהדות היא תרבותו של העם היהודי, תרבות אשר דורשת שינויים רדיקליים, ולא רק דתו. "צורות-החיים העיקריות של היחיד והאומה לא מפי הדת הן ניזונות וחיות... אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים" (ברנר, שם, עמ' 57–59).

למרות סלידתו הגדולה של ברנר מכל הקשור בדת ובאמונה הדתית, הוא נתן מקום של כבוד לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ כשורשי ספרותנו, וחשב שעלינו לינוק מהם, אך גם לדעת לצאת כנגדם. במאמרו "מן הספרות העברית" הוא כותב: "ספרותנו העברית אעפ"י שענפיה מועטים – הנה שרשיה מרובים. שרשי ספרות זו – אל לנו לשכוח! – חודרים לתוך המשך-עת של שלשת אלפים שנה. ראשיתה של ספרות זו נעוצה בכתובים ראשונים אחרונים. ינוק ינקה מהרבה יובלים ודורות של אוּמה רבת-כוח ומערת נפשה למות קדושים. ליווּה על דרכה וחכמי המשנה ובעלי-האגדה, אמוראי בבל ותַנאי ארץ ישראל, רבנן סבוראי והגאונים, הפוסקים והמפולפלים, המקובלים והחוקרים, הרבנים והחסידים, המאספים והמשכילים הראשונים. כל זה אוצר של אנרגיה מונח ביסוד, כל זה הוא עושר, כל זה הוא כוח כביר, כל זה הכה שרשים עמוקים בנפש האומה ולא יחלוף – אי אפשר שיחלוף"^[27]. שלל יצירות היהדות הם מעין קרקע שעליה צומחת היהדות של ימינו, יהדות שברצותה יכולה להתנגד להם וברצותה לקבלם אך בכל מקרה נמצאת בשיחה עם מקורותיה.

על ארץ ישראל כתב ברנר:

לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ ישראל. דרוש, שהם ידעו, כי המקום איננו מרופד שושנים, כי הארץ היא עניה, מעטת-קסמם, מיושבה מאחרים בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה וקשׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה; כי יושבי-הארץ מחזיקים במשקיהם בכל תוקף ומתאחזים בפועל גם במשקים המעטים, שהנם, כביכול, בידינו; כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש; כי כל צעירי הארץ שלנו הנם קנדידטים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות-המשיח, על אף הגלוי והברור, ואדם שינקוף באצבע לעשות את העבודה הכי-קטנה הנחוצה – אין. דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה"אף-על-פי-כן!", אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים... אף על פי כן! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!... ורק אותו החלוץ, שה"אף על פי כן" הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל – ולא רק בפה – הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר.

— ברנר / ביבליוגרפיה (יהואש), בתוך: האדמה, תשרי תר"ף

מכאן, וממקומות אחרים הגיע הביטוי הברנרי האופטימי הידוע,"אף על פי כן" שמשדר לכולם: אמנם יש צרות וספקות, אף על פי כן "כל החשבון עוד לא נגמר"^[28].

כמו כן, ברנר חלק כבוד להוגים דתיים מקוריים, שהתעמתו עם שאלותיו של ברנר וחבריו ועם השקפת עולמם, כדוגמת הרב קוק, כפי שכתב: "גם השקפת העולם הרוממה (בכל הכרת אחריות הדבר הננו מדגישים מלה זו!) המבוטאה בכל 'זרעוניו' של מרן רבי אברהם יצחק הכוהן קוק שבספר הזה ופרכה היא לגבי דידן... מי שכתב את הפרק "הנשמות של עולם התוהו" ו"ייסורים ממרקים"^[29] הוא מעיד על עצמו שכלל וכלל לא זרים לו פירכוסי הנפש של הכופרים ו"המהרסים""^[30]. הלל צייטלין מתאר שיחה עם הרב קוק בה הסביר הרב שהוא שופט את ברנר לחיוב על אף שהוא "כתב הרבה דברים שהכאיבו לב כל איש יהודי חרד על דתו".^[31]

יחד עם אחד העם הטביע ברנר את חותמו על התרבות והלכי הרוח של רבים בחברה הישראלית באותה עת, בפרט באשר למשנתו היהודית-חילונית.

• מעמק עכור, 1900
• בחורף, 1904
• מסביב לנקודה, 1904
• מן המֵצר, 1909
• עצבים, 1910
• מכאן ומכאן, 1911
• שכול וכישלון, 1920. מהדורה חדשה 2023: שכול וכישלון (או: ספר ההתלבטות)^[32], הוצאת ספרי בלימה
• הגאולה והתמורה
• על הדרך (המעורר, א', ז', יוני 1906)
• יוסף חיים ברנר, סדנא דגלותא: שבעה מאמרים, בעריכת יונתן מאיר ורפי צירקין-סדן, ירושלים וברלין: ספרי בלימה, תשפ"ג.^[33]
• יוסף חיים ברנר, הערכת עצמנו: הרצאה (על מנדלי מוכר ספרים), בעריכת יונתן מאיר, ירושלים וברלין: ספרי בלימה, תשפ"ג.

ערך מורחב – ביבליוגרפיה של תרגומי יוסף חיים ברנר

• האורגים, חזיון משנות הארבעים, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1910.
• אנשים בודדים, דרמה בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1912.
• בעל הבית והפועל, לב טולסטוי, בבל, תל אביב, 2002.
• בעל העגלה הנשל, חזיון בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, יפו, 1913.
• הר הקרח, ספורי מדע מימים קדמונים, מאת יוהנס ב’ ינסן, יפו, 1914.
• החטא וענשו, רומן בשישה חלקים עם אפילוג, מאת פ"מ דוסטויבסקי, הוצאת שטיבל, ורשה, 1924.
• מיכאל קרמר, דרמה, תרגם י"ח ברנר, עם רשימה מאת יעקב רבינוביץ, יפו, 1911.

• מעבר לגבולין (1907) - הועלה בהבימה בשנת 1971. (בימוי: יוסף מונדי)
• מחזהו עוולה^[34], סיפור של ברנר, בעיבוד ישראל המאירי, הועלה בתיאטרון הבימה, בבימויו של עמית גזית בינואר 1986. וכן בטלוויזיה הכללית בבימוי פרופ' תום לוי.
• המחזה "עלילות יחזקאל פיירמן"^[35] מאת דניאל הורוביץ בבימוי פרופ' יעקב רז בתיאטרון החאן בשנת 1986.

בשנת 2015 יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי "המעורר, י.ח. ברנר". הסרט נכלל בסדרת העברים, שביים והפיק יאיר קדר, בהשתתפות אריק גלסנר, אריאל הירשפלד, מנחם ברינקר ואחרים. הסרט לווה בקריינות של דורון תבורי ומנשה נוי, וכלל אנימציה של דוד פולנסקי ורועי ניצן. הקרנת הבכורה נערכה במאי 2015 בפסטיבל דוקאביב, והוא הוקרן בהמשך ברחבי הארץ^[36].

• מאורע ברנר

ברנר הוא אחד הסופרים המוערכים והנחקרים ביותר במחקר ספרות העברית החדשה. עם החוקרים שחקרו את יצירתו וכתבו עליה נמנים: יוסף אבן, יפה ברלוביץ, אורציון ברתנא, נורית גוברין, אבנר הולצמן, חמוטל בר יוסף, מנחם ברינקר, הלל ויס, בועז ערפלי, חיים באר, דן לאור, יאיר מזור, יריב בן אהרון, עדה צמח, אמנון נבות, מוקי צור, אברהם ב. יהושע, אהוד בן עזר, זרובבל גלעד, פנחס שדה, אריה ליפשיץ, שלמה שבא, שמואל ורסס, בארי צימרמן, יצחק בקון, מתי מגד, דב סדן, שלמה גרודזנסקי, צבי צמרת, רות קרטון-בלום, אניטה שפירא, אוריאל זוהר, מנחם פרי, ועוד.

• יוסף חיים ברנר בארץ ישראל, זכרונות שונים. תרס"ט (1909) ואילך, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, חלק שני, פרק פט, עמ' 921–935.
• אז"ר, יוסף חיים ברנר: חייו ותכונתו האישית והספרותית, יפו: אחדות העבודה, תרפ"ב.
• ד"ר דוד אריה פרידמן, י.ח. ברנר: אישיותו ויצירתו, מו"ל: יודישער פערלאג, ברלין, תרפ"ג, 1922.
• הלל צייטלין, יוסף חיים ברנר, ערכים וזכרונות, ב-"התקופה" ארבעה-עשר וחמשה-עשר, תל אביב: שטיבל תרצ"ד, ע' 645-617.
• אשר ביילין, י. ח. ברנר בלונדון, ב-"התקופה" ארבעה-עשר וחמשה-עשר, תל אביב: שטיבל תרצ"ד, ע' 671-646.
• יוסף אבן, אמנות הסיפור של י.ח. ברנר, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ז.
• חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם - ביאליק, ברנר, עגנון - מערכות-יחסים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1992.
• דניאל בן-נחום, רשות הזעקה: חזרה אל ברנר, מרחביה ותל אביב: ספרית פועלים, 1971.
• אדיר כהן, יצירתו הספרותית של יוסף חיים ברנר, תל אביב: ב. צ’ריקובר, תשל"ב.
• יאיר קדר, אם שכולה, אלמנה ובלש: עדויות מהבית האדום, הארץ, 2003.
• יוסף שה-לבן, ברנר - מסה, הוצאת המרכז לתרבות, תש"א.
• יוסף שה-לבן, ברנר, לקט ומבוא, בקורת ספרותית ובעיות התקופה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ב.
• יוסף שה-לבן, ברנר, האיש ויצירתו, הנחיות, הוצאת אור עם, 1976.
• שלמה גרודז'נסקי, "ברנר: שלושה גלגולים", בספרו ��וטוביוגרפיה של קורא.
• יצחק בקון, ברנר הצעיר, הקיבוץ המאוחד, 1975.
• אורי ברנר, ויצחק כפכפי (עורכים), עוד זכרונות.
• בנימין ברנר, גדולה הייתה הבדידות.
• נורית גוברין, 'מאורע ברנר'. המאבק על חופש הביטוי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1985.
• נורית גוברין, "אובד עצות" ומורה-דרך, תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"א 1991.
• נורית גוברין, צריבה - שירת התמיד לברנר, תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ו 1996.
• חמוטל בר-יוסף, מגעים של דקאדנס: ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר, אוניברסיטת בן-גוריון ומוסד ביאליק 1997
• נורית גוברין ורחל סטפק. כתבו וערכו. 'עטרת קוצים - דברי סופרים בפרס ברנר', במלאת 70 שנה לפרס. תל אביב, גוונים, תשע"ז/2017
• נורית גוברין, ספרות בדורה ולדורות - מאיר וילקנסקי ויוסף חיים ברנר, בתוך: קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ז', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ט / 2019.
• מנחם ברינקר, עד הסימטה הטבריינית, סיפור ומחשבה ביצירת ברנר, עם עובד, תל אביב, 1990.
• דב סדן, מדרש פסיכואנליטי - פרקים בפסיכולוגיה של י"ח ברנר, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ו, 1996, (176 עמודים).
• עדה צמח, תנועה בנקודה, ברנר וסיפוריו, תל אביב, 1984.
• יריב בן אהרון, מסביב לנקודה, הוא סיפר לעצמו, מסכת על סיפורו של ברנר "מסביב לנקודה", 2006.
• אשר ביילין, ברנר בלונדון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
• להיות יהודי, י"ח ברנר כאקסיסטנציאליסט יהודי, מאת: אבי שגיא, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז רפפורט, אוניברסיטת בר-אילן, על העטיפה: איור מאת גד אולמן, 2007.
• אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים, תל אביב: עם עובד, 2008^[37]. לקריאת הספר ב"פסיק, הספרייה הדיגיטלית" (זמין חינם לסטודנטים וחוקרים).
• בעז ערפלי, מהתחלה: קריאה חדשה ביצירות מרכזיות של י"ח ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
• ש"י עגנון, "יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו", מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, עמ' 111–141.
• יהודה סלוצקי (עורך), באברויסק (כרכים א - ב), תרבות וחינוך, תשכ"ז-1967.
• אבנר הולצמן, גדעון כ"ץ, שלום רצבי, מסביב לנקודה: מחקרים חדשים על מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר וא"ד גורדון (סדרת נושא: עיונים בתקומת ישראל), מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ח-2008.
• שמואל שניידר, הקיום והזיכרון ביצירת אהרן אפלפלד, יוסף חיים ברנר ובכתבים אחרים, הוצאת כרמל, תש"ע 2010.
• רפי צירקין-סדן, אותיות יהודיות בספריית פושקין: יצירתו של יוסף חיים ברנר וזיקתה לספרות ולמחשבה הרוסית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2013.
• רינה לפידוס, "דוסטויבסקי בלבוש יהדותי: ’החטא ועונשו’ בתרגומו של י"ח ברנר", על תרגומי ברנר לדוסטויבסקי, מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ד, תשנ"ג 1993. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• ליאור טל, "יהדות חילונית וצה"ל" (תת פרק - יוסף חיים ברנר), בתוך: "בין הכיפה לכומתה - דת, פוליטיקה וצבא בישראל", עורך: ראובן גל, מודן, 2012
• יעקב גולומב, מתק סתרים: ברנר כאקזיסטנציאליסט עברי, הוצאת כרמל, 2015
• מנחם פרי, שב עלי והתחמם - הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין: מיקרו-ביוגרפיה, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.
• שמואל שניידר, ברנר והיהדות, הוצאת כרמל.
• חיים פסח, "'החזיון שאני רואה מסביב לי ושאני בעצמי נתון בתוכו': ברנר באיסט אנד", מאזניים, אדר תשע"ז, מרץ 2017.
• גרשון שופמן – ברנר איש הצחוק (תמלול הקלטה מ-1963), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018.
• מנחם ברינקר - יוסף חיים ברנר, בתוך העלייה השנייה: אישים, עמ' 104–114 העורך: זאב צחור, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים, תשנ"ח
• גרשון שקד - ללא מוצא, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יוסף חיים ברנר
טקסט בוויקיטקסט: מחבר:יוסף חיים ברנר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוסף חיים ברנר

• דוד תדהר (עורך), "יוסף חיים ברנר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1117
• יוסף חיים ברנר, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• יוסף חיים ברנר, בארכיון הבימה
• אניטה שפירא, עד בא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2020

• • כתבי יוסף חיים ברנר בפרויקט בן-יהודה
  • יהודה עצבה, 'זעיר שם', מאת: יוסף חיים ברנר, באתר "סיפור טוב - זה כל הסיפור" (האזנה לסיפור)
• יוסף חיים ברנר (1881-1921), דף שער בספרייה הלאומית

• • אתר הסרט המעורר - י.ח ברנר
  • בית אבי חי על ברנר
  • דף לזכר יוסף חיים ברנר, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
  • גילי איזיקוביץ, מי אתה, יוסף חיים ברנר? סודותיו ותשוקותיו של גדול הסופרים העבריים, באתר הארץ, 8 במאי 2015
  • שחר צורני, ‏מה הקשר בין חה"א המלכותי לי.ח. ברנר?, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 באוקטובר 2015
  • יוסף חיים ברנר, במיזם "אישי רחוב"
  • בארי צימרמן, ‏שבחי ברנר, ארץ אחרת 31, בינואר 2007
  • אבירמה גולן, קדוש בעל כורחו, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2008
  • דרור משעני, הנוכל שהכתיר את עצמו בשם ברנר, באתר הארץ, 28 בינואר 2009
  • לילך לחמן, מנחם פרי מספר על הקשר ההומו-ארוטי בין ברנר וגנסין, באתר הארץ, 26 בינואר 2017
  • שמואל אבנרי, האומנם התעלל ביאליק בברנר, באתר הארץ, 4 בינואר 2009
  • מתן חרמוני, לשרוף את עטרת הקוצים, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2008
  • דוד אסף‏, 'ברנר איננו' - תשעים שנה לרצח יוסף חיים ברנר, בבלוג "עונג שבת", 29 באפריל 2011
  • רוחמה אלבג, 'בחורף' בסוף הקיץ: מסע אל עיירת הולדתו של יוסף חיים ברנר (א), בבלוג "עונג שבת", אפריל 2017
  • רוחמה אלבג, 'בחורף' בסוף הקיץ: מסע אל עיירת הולדתו של יוסף חיים ברנר (ב), בבלוג "עונג שבת", 5 במאי 2017
  • נורית גוברין. "מחיר הנוכחות: יוסף חיים ברנר כגיבור תרבות". בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה/2015.
  • נורית גוברין. "מדוע אי אפשר בלי ברנר: חיים גורי וברנר". בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ה/2015.
  • נורית גוברין, לילה עת אנוח ביגון, במיטה, כלתה נפשי, הה, לשמעון אהובי, באתר הארץ, 11 באפריל 2021
  • דן מירון, דימויו הציבורי של ברנר | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | חלק ד' | חלק ה' | חלק ו' | חלק ז' | חלק ח' | חלק ט' | חלק י' | באתר הארץ, אפריל-מאי 2023

• • רשימת הפרסומים של יוסף חיים ברנר, בקטלוג הספרייה הלאומית
  • הצצה לארכיון של יוסף חיים ברנר, באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
  • רשימת מאמרים על יוסף חיים ברנר באתר רמב"י
  • יוסף חיים ברנר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
  • יוסף חיים ברנר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"

• • חמוטל בר-יוסף, תפיסתו של ברנר את מושג הדקאדנס על רקע רעיון התחייה הלאומית, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 522-496
  • מסביב לנקודה: ברנר ברדיצ'בסקי וגורדון, עיונים בתקומת ישראל, סדרת הנושא, 2008
  • שי זרחי, נחוצה איזו דומייה, ארץ אחרת 2, דצמבר 2000 - ינואר 2001
  • חנן חבר, ציונות ואירוניה, באתר הארץ, 28 בינואר 2009
  • אריק גלסנר, ברנר והיהודים, ברנר ו"הזקן החכם", 29 באפריל 2008
  • לילך נתנאל, מסביב להתחלה, באתר הארץ, 31 במרץ 2009
  • אסתי סגל, ‏ברנר היה מסתדר טוב מאד עם הפוסט ציונים, באתר גלובס, 29 באוקטובר 2008
  • גדעון עפרת, ברנר והאמנות הישראלית, באתר "המחסן של גדעון עפרת", המאמר נכתב ב-1991, לרגל הופעת ספרה של נורית גוברין, "ברנר: 'אובד עצות' ומורה דרך". המאמר הוקרא ביום עיון שנערך באוניברסיטת תל אביב.
  • קובי דנה, יוסף חיים ברנר: עיונים בכתביו, אתר אימגו, יולי 2013.
  • זיוה שמיר, ‏אמת מארץ ישראל ומן הדרך העולה ציונה: על סיפורו של י"ח ברנר 'אגב אורחא', ישראל חוברת 1, אביב תשס"ב, 2002
  • מרדכי מרמורשטיין, פתולוגיה של שנאה עצמית, י"ח ברנר ויחסו ליהודים וליהדות, פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, 13.3.2015.
  • מיכאל גלוזמן, המודרניזם של ברנר: קריאה 'כלכלית' בבחורף, עיונים 30, 2018, עמ' 7–38
  • אבי-רם צורף, ברנר בעטו של אצ"ג: מושלכות, יתמות ו'ספרות ייעודים, עיונים 30, 2018, עמ' 39–63