חוק חג המצות (איסורי חמץ)

חוק חג המצות

פרטי החוק
תאריך חקיקה	13 באוגוסט 1986
תאריך חקיקה עברי	ח' באב תשמ"ו
גוף מחוקק	הכנסת האחת עשרה
חוברת פרסום	ספר החוקים 1191, עמ' 230
הצעת חוק	פרטית
משרד ממונה	משרד הפנים
נוסח מלא	הנוסח המלא

חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986, הידוע בשם חוק החמץ, עוסק בצביון היהודי ציבורי במהלך חג הפסח במדינת ישראל ונחקק בכנסת באוגוסט 1986.

החוק קובע שבמהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". על-פי סעיף 1 לחוק, 'מוצר חמץ' הוא "לחם, לחמנייה, פיתה, או כל מוצרי קמח חמץ אחרים". מטרת החוק היא למנוע פגיעה ברגשותיו של הציבור. העובר על חוק זה, דינו קנס^[1].

איסור זה אינו חל במספר מקרים. האיסור אינו חל ביישוב שבו רוב התושבים אינם יהודים, וכן אינו חל ברובע שבו מרבית התושבים אינם יהודים או מרבית בתי-העסק אינם של יהודים. כמו כן החוק אינו חל בתחומו של יישוב שיתופי שבו פעילות העסק מיועדת לצורכי המקום בלבד.

לפי החוק, האכיפה תתבצע על ידי מפקחים במינויו של שר הפנים מבין עובדי המדינה של הרשויות המקומיות, ומבין מי שמונה כדין לפקח על אכיפת חוקים. סמכותם של מפקחים אלו תהא הסמכות לערוך חקירות על עבירות לפי חוק זה. למפקח סמכויות שוטר לפי סעיף 2 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). בנוסף, יהיה המפקח רשאי להשתמש בכל הסמכויות הנתונות לקצין משטרה בדרגת מפקח לפי סעיף 2 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות), ומכוח סמכות זו רשאי המפקח לתת הודעה הקובעת כי יש לתת דין על העבירה שבוצעה.

בתוספת השלישית לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, חוק העוסק בדיני משפטים במדינת ישראל, נוסף סעיף "23. חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986"^[2], לפיו הסמכות לדון על עבירות לפי החוק היא לבית המשפט לעניינים מקומיים.

לשון ההסבר להצעת החוק, שנכתב בהצעה לקריאה הראשונה בידי חברי הכנסת אבנר חי שאקי ואברהם שפירא: "בשנים האחרונות פשה נגע מכירת חמץ בפסח (לחם ופיתות) בחוצות הערים. למרות העובדה שלפחות 80% מכלל הציבור היהודי בארץ אינם אוכלים לחם ופיתות בחג הפסח, הרי הולך וגואה גל מכירת החמץ בחנויות, בקיוסקים ובמזנונים בפסח ומוצרי החמץ מוצגים לראווה בפרהסיה, דבר הפוגע ברגשות רוב הציבור הדתי, המסורתי והלאומי. הצעת החוק מטרתה למנוע הצגת לחם, לחמניות ופיתות בפומבי, כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור. להצעת החוק סייגים לגבי יישוב שתושביו אינם יהודים או בחלק של יישוב שמרבית תושביו אינם יהודים או מרבית בתי העסק שבו אינם של יהודים."

ההלכה היהודית קובעת איסור על אכילת חמץ במהלך חג הפסח עוד מימי קדם. ההלכה לא מדברת על מכירת חמץ באופן ישיר אומנם, אך מונה כמה איסורים בנוגע לשימוש בחמץ בימי החג. מדינת ישראל בעלת הצביון היהודי המעוגן בחוק חוקקה את חוק זה לשמירה על מצוות החג. החוק מציין במפורש מהם מוצרי החמץ האסורים להצגה (פיתה, לחמנייה ולחם וכו'). החוק אינו אוסר על הצגתם של מוצרי חמץ שאינם מוצרי קמח. כך, למשל, אין נאסרת הצגה בפומבי של בירה או ויסקי, אף שהם מוצרי חמץ^[3].

שר פנים הוא הממונה על ביצוע החוק, והוא רשאי באישור וועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת להתקין תקנות לביצועו. בנוסף, רשאי לקבוע את גבולותיהם של חלקי היישובים עליהם לא חל האיסור.

יש הרואים בצעד חקיקה זה, כבכל חקיקה שמקורה בהלכה, משום כפייה דתית פגיעה בחופש הפרט ובחופש הפולחן. בעת שהחוק אושר עמד בראש משרד הפנים, הממונה על אכיפת חוק זה, השר הרב יצחק פרץ מש"ס. יש המתייחסים אל החוק כאל בעל אופי הצהרתי בלבד^[4]. הוא לא נאכף הלכה למעשה במשך שנים, נחשב לאות מתה בספר החוקים^[5], והיו אף מקרים בהם הצהירו שרי הפנים שאין בכוונתם לאכוף אותו^[6]. מנגד, חברי כנסת דתיים גרסו שיש לאכוף את החוק בפועל, וכשחבר הכנסת אליהו ישי מונה לשר הפנים בממשלת ישראל העשרים ותשע נעשה ניסיון לאכוף את החוק^[7]. כדי להפעיל את החוק צריך שר הפנים להסמיך פקחים, היועץ המשפטי לממשלה צריך להסמיך תובע, וראש העיר צריך לרצות לשלוח את הפקחים.

לאורך השנים שר הפנים השתמש בסמכותו למנות פקחים לאכיפת החוק מבין עובדי מדינה רק פעם אחת, בשנת 1999, אז מונו שישה פקחים מטעם הרבנות הראשית, אך מזה שנים רבות הרבנות הראשית אינה עוסקת באכיפת החוק. באשר לרשויות המקומיות, מאז 1998 התבצעו 54 הליכי הסמכה של פקחים, כאשר כל הליך יכול לכלול מספר פקחים ברשות אחת, ויש רשויות שנערך בהן יותר מהליך אחד. 47 מהליכי ההסמכה (87%) נערכו בתקופות שבהן משרד הפנים נשלט בידי ש"ס, רובן בתקופת כהונת השר אלי ישי בשנים 2011-2010. בסך הכול, נמצאו 39 רשויות מקומיות שבהן הוסמכו פקחי חמץ. מבין אלו, נכון לשנת 2023 מכהנים פקחי חמץ ב-15 רשויות מקומיות. במהלך השנים 2023-2016 עיריית קריית מוצקין הייתה הרשות המקומית היחידה שהטילה קנסות בגין אכיפת החוק. מאז נחקק החוק היו רק שני מקרים של הגשת כתבי אישום בגין הפרתו: בירושלים בשנת 2007 ובקריית מוצקין בשנת 2016.^[8]

• 19/11/1984 – הונחה על שולחן הכנסת לדיון מוקדם – מליאה
• 12/03/1985 – במליאה לדיון מוקדם – מליאה
• 17/04/1985 – הונחה על שולחן הכנסת לקריאה ראשונה – מליאה
• 07/04/1986 – לדיון במליאה לקראת הקריאה הראשונה – מליאה
• 04/08/1986 – לדיון במליאה לקראת קריאה שנייה-שלישית – מליאה^[9]

לאורך השנים שלאחר חקיקת החוק, התקיימו דיונים רבים ואף מספר עתירות ועימותים בין שרים ואישים ציבוריים שונים בנוגע לחוק, תוקפו והצדקתו.

במאי 2001 הגיש חבר הכנסת אופיר פינס הצעת חוק המבקשת לבטל את חוק החמץ. לטענתו, נמנעו שרי הפנים מיישום החוק כלשונו במשך שנים ולא הפעילו את פקחי החמץ ולפיכך ניתן להסיק שהחוק חוקק כחוק הצהרתי שאין בו טעם. המניע להצעה, היה אירועי השנה הקודמת להצעה בהם פקחי החמץ קנסו בתי עסק רבים שמכרו חמץ בחג. הדבר עורר תהייה מה מקומו של החוק הישראלי במדינה דמוקרטית בענייני שמירה על מצוות הדת באופן אישי במרחב הציבורי. השר אלי ישי דחה את הטענות שהעלו נגדו ראשי המפלגות החילוניות בדבר כפייה דתית, ואמר כי הוא ממלא את תפקידו כשר הפנים ואוכף את החוק בנושא הזה^[7].

במרץ 2002 "עמותת הרוב הציוני - אזרחים למען שוויון זכויות ודת" בשיתוף עם מאפיית "לחם ארז" עתרו לבג"ץ בטענה כי "חוק איסור החמץ" פוגע בחופש העיסוק של לחם ארז ושל עסקים אחרים המתפרנסים משיווק והפצה של מוצרי חמץ ולכן הוא עומד בסתירה להוראות חוק יסוד חופש העיסוק ודינו לעבור מן העולם במרץ 2002, עם פקיעתה של הוראת השעה לגבי שמירת דינים הקבועה בחוק היסוד^[10]. העתירה^[10], נמשכה על ידי העותרים בהמלצת בית המשפט^[11].

בשנת 2005 שב ועלה הדיון הציבורי בדבר אכיפת החוק, כאשר היו עימותים בין מספר חברי כנסת שכללו בין השאר קריאה להתפטרותו של אופיר פינס, שר הפנים דאז. השיא של אותם עימותים היה בדיון השבועי בכנסת בהצעה להביע אי-אמון בממשלה, בהצעת ש"ס להפיל את הממשלה "שמפקירה את חוק החמץ", ובאזהרה לשר פינס על "סיכון קיומה של המדינה היהודית"^[12].

את הקושי שבאכיפת החוק תימצת פינס בשתי בעיות שעולות מלשון החוק: הקושי להגדיר מהו "מוצר חמץ" ולהוכיח זאת, לאור שפע המוצרים המצויים בשוק כדוגמת לחמניות ועוגות שאינן חמץ, והשאלה על המינוח "הצגת חמץ בפומבי", שהיא עיקר בעבירה, ללא הגדרה מפורשת לפומביות, והאם חלה על מדפי המרכול או גם על מדף מוצנע בחנות קטנה.

בשנת 2007 הפגינו עשרות חרדים מול חנויות ברחוב הלל בירושלים שמכרו חמץ. הקריאות הפכו אלימות; תחילה החלו המפגינים בקריאות פרקי תהילים ומאוחר יותר בהתנצחות קולנית בין המפגינים לסועדים שישבו בצד החיצוני של בתי העסק. הסערה לא שככה ובשנה לאחר מכן אף הוחרפו ההפגנות אל מול אותן חנויות^[13].

בשנת 2017 הגישה ח"כ תמר זנדברג ממפלגת מרצ הצעה לביטול החוק, בטענה שאין לו מקום במדינה דמוקרטית וכי הוא אינו חלק מסטטוס קוו שנחתם בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20^[14].

באפריל 2007 הוגשו ארבעה כתבי אישום כנגד ארבעה בעלי מסעדות בירושלים (פיצוציית "טרמינל 21" ברחוב שלומציון, מסעדת "רסטו בר" במרכז העיר, "פיצה צ'ילי" ו"איוו מיט בורגר" מרחוב הלל) שלטענת המדינה עברו על החוק כשמכרו חמץ בחג הפסח^[13]. ב־3 באפריל 2008 מחקה שופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, תמר בר-אשר צבן, את כתבי האישום. בהחלטתה הסתמכה השופטת על חוק העונשין שקובע כי "ניתן דין לפירושים אחדים סבירים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית לפי אותו דין"^[15], ולכן אימצה את הפרשנות המקלה לפיה אין זה נחשב ל"מקום פומבי". בנוסף היא הבחינה בהבדל הניסו��י בין "מקום ציבורי" ל"פומבי" בהדגישה, כי "לא במקרה נעשתה ההבחנה". חנות אינה עונה להגדרה "פומבי" על פי החוק, ולצורך כך אף נעזרה צבן בפירוש רש"י לתלמוד לפיו רשות הרבים היא "פרהסיה" ו"מקום שנראה מכל מקום". מאחר שחנות היא מתחם סגור הרי שאינה עונה להגדרה, להבדיל משוק. כלומר, החוק אינו אוסר על מכירת חמץ או הצגתו בתוך חנות, אלא על הצגתו בפומבי, קרי מחוץ לחנות, בלבד^[16][13].

הייתה זו הפעם הראשונה שהוגש כתב אישום על פי חוק זה^[17]. בבית המשפט טענה המדינה כי "בעיר שרבים מתושביה לא רק יהודים אלא דתיים [ירושלים], ורוב חברי מועצתה לא רק יהודים אלא דתיים, כיבוד הדדי מצדיק את קיום החוק. מה גם, שבשכונות ערביות בעיר מותרת הצגת חמץ". העתירה העלתה מחדש את שאלת מטרת החוק והלגיטימציה שלו במדינה דמוקרטית חופשית. בפסק הדין הסבירה השופטת: "חוק חג המצות, הוא ללא ספק חוק סמלי בעל צביון דתי שלא נועד לעגן את ההלכה בספר החוקים, גם אם יוזמיו נמנו על חברי הכנסת שומרי המצוות. החוק אינו עוסק בכל מוצרי החמץ באשר הם, אלא רק במוצרים המסמלים את החמץ יותר מכל: לחם, לחמנייה, פיתה ומוצרי קמח אחרים"^[16]. השופטת הוסיפה כי החוק עוסק רק בהיבט של "בל ייראה" ולא באיסורים החמורים על-פי ההלכה של אכילת חמץ, החזקתו או איסור הנאה ממנו. לפי החלטתה, המחוקק בחר ב"בל ייראה" במובנו הסמלי – כלומר לא להציג בפומבי חמץ למכירה או לצריכה. בר-אשר צבן ציינה, ש"פומביות" היא יסוד בכמה עבירות, ובהן מעשה מגונה בפומבי, ובעבר במקרה תקדימי זוכה אדם מעבירה זו לאחר שנקבע שתא בשירותים ציבוריים אינו עונה על הגדרת "פומבי". לבסוף קבעה כי חנות או מסעדה אינן עונות על התנאי המעוגן בחוק – "הצגה בפומבי" – שכן הן אומנם מקום ציבורי, אך לא פומבי על פי ההגדרה המילונית והמשפטית^[16]. על כן נקבע כי מאחר שהצגת החמץ נעשתה במקומות שאינם בגדר מקום פומבי, הרי ש"אפילו הודו הנאשמים בהצגת חמץ בתוך עסקיהם – חנות, מסעדות ופיצרייה – אין מעשיהם מהווים עבירה. אילו נטען שהעבירה נעברה בדוכן שהוצב בפומבי, ברשות הרבים, כי אז היו מתקיימים יסודותיה". (ת.פ. 4726/07)^[16]. בהחלטתה אף התבססה על לשון ההסבר בהצעת החוק, שבה נכתב כי תכליתו של החוק להתמודד עם התופעה של הצגת חמץ בפרהסיה, כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור וכדי לשמור על הצביון של חג הפסח במרחב הציבורי.

לפסיקה היו תגובות רבות שכללו גינויים מכמה מחברי הכנסת ובהם שר הדתות, יצחק כהן (ש"ס) שתקף בחריפות את החלטת בית המשפט בעניין זה^[16].

• חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
• היסטוריית החקיקה של חוק חג המצות, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• נועם שרביט ולילך ויסמן, ‏פסיקה תקדימית: מכולות, מסעדות ופיצריות יהיו רשאיות למכור חמץ בפסח - כל עוד לא יוצג מחוץ לחנות, באתר גלובס, 3 באפריל 2008
• אבירם זינו, האישומים בוטלו: מותר לחנות למכור חמץ בפסח, באתר ynet, 3 באפריל 2008