זליג
 | |
| כרזת הסרט | |
| בימוי |
וודי אלן  |
|---|---|
| הופק בידי |
רוברט גרינהאט |
| תסריט |
וודי אלן |
| עריכה |
סוזן מורס |
| שחקנים ראשיים | וודי אלן, מיה פארו |
| מוזיקה |
דיק היימן |
| צילום |
גורדון ויליס |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
סרטי אוריון, האחים וורנר |
| חברה מפיצה |
האחים וורנר |
| הקרנת בכורה |
15 ביולי 1983 |
| משך הקרנה |
71 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט קומדיה, מוקומנטריה |
| הכנסות באתר מוג'ו |
 zelig |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
זליג (באנגלית: Zelig) הוא סרט מוקומנטרי אמריקאי משנת 1983 שכתב וביים וודי אלן, שאף מככב בו בתפקיד לאונרד זליג, דמות חידתית וחסרת-אישיות, שככל הנראה מתוך רצונו להשתלב ולהימצא חן בעיניו, מקבל מבלי משים מאפיינים של אישים חזקים סביבו. הסרט, המוצג כסרט תיעודי, מגולל את תקופת הסלבריטאות האינטנסיבית של זליג במהלך שנות ה-20, כולל ניתוחים של אינטלקטואלים בני זמננו.
הסרט צולם וקיבל קריינות בסגנון סרטוני החדשות בשחור-לבן של שנות ה-20 של המאה ה-20, השזורים בקטעי ארכיון מהתקופה ובשחזורים של אירועים היסטוריים אמיתיים. קטעי צבע מהיום כוללים ראיונות עם אנשי תרבות אמיתיים, כמו סול בלו וסוזן סונטג, וראיונות בדיוניים.
הסרט זכה לשבחי המבקרים והיה מועמד לפרסים רבים, כולל פרסי אוסקר לצילום הטוב ביותר ולעיצוב התלבושות הטוב ביותר.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט מתרחש בשנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20, ומתמקד בלאונרד זליג (וודי אלן), איש חידתי שיש לו יכולת לשנות את התנהגותו לזו של האנשים הסובבים אותו. הוא נצפה לראשונה במסיבה על ידי פרנסיס סקוט פיצג'רלד, שמציין שזליג התייחס לאורחים האמידים במבטא בוסטון מעודן וחלק את אהדתם למפלגה הרפובליקנית, אבל בעודו במטבח עם המשרתים, הוא אימץ טון גס יותר ונראה שהוא תומך במפלגה הדמוקרטית. עד מהרה הוא זוכה לתהילה בינלאומית כ"זיקית אנושית".
הפסיכולוג ברונו בטלהיים, שרואיין בסרט, אומר את ההערה הבאה:
- השאלה אם זליג היה פסיכוטי או סתם נוירוטי קיצוני נדונה בלי סוף בין רופאיו. עכשיו אני בעצמי הרגשתי שהרגשות שלו באמת לא כל כך שונים מהרגיל, מה שאפשר לקרוא אדם המותאם היטב והנורמלי, מוטים לקיצוניות. אני עצמי הרגשתי שאפשר באמת לחשוב עליו כעל הקונפורמיסט האולטימטיבי.
ד"ר יודורה פלטשר (מיה פארו) היא פסיכיאטרית שרוצה לעזור לזליג בהפרעה המוזרה הזו כשהוא מאושפז בבית החולים שלה. באמצעות היפנוזה היא מגלה שזליג משתוקק כל כך להתקבלות, עד שהוא משתנה פיזית כדי להשתלב בסובבים אותו. בסופו של דבר ד"ר פלטשר מרפאת את זליג מתשוקתו להתבולל, אך הולכת רחוק מדי בכיוון השני; במשך תקופה קצרה הוא כל כך לא סובלני לדעות של אחרים שהוא נקלע לקטטה על השאלה האם זה יום נחמד או לא.
ד"ר פלטשר מבינה שהיא מתאהבת בזליג. בגלל הסיקור התקשורתי של המקרה, הן המטופל והן הרופא הופכים לחלק מהתרבות הפופולרית של זמנם. עם זאת, התהילה היא הגורם העיקרי לפרידתם. נשים רבות טוענות שזליג התחתן אתן והכניס אותן להיריון, מה שגרם לשערורייה ציבורית. אותה חברה שהפכה את זליג לגיבור הורסת אותו.
מחלתו של זליג חוזרת, והוא מנסה להשתלב פעם נוספת, לפני שהוא נעלם. ד"ר פלטשר מוצאת אותו בגרמניה עובד עם הנאצים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. יחד הם בורחים, כשזליג משתמש ביכולת שלו לחקות פעם נוספת, מחקה את כישורי הטיס של פלטשר ומטיס אותם חזרה הביתה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. בסופו של דבר הם חוזרים לאמריקה, שם הם מוכרזים כגיבורים ומתחתנים כדי לחיות חיים מאושרים מלאים.
שחקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שחקנ/ית | דמות |
|---|---|
| וודי אלן | לאונרד זליג |
| מיה פארו | ד"ר יודורה פלטשר |
| פטריק הורגן | קריין |
| מרי לואיז וילסון | רות פלטשר |
| דבורה ראש | ליטה פוקס |
כמו כן הופיעו בדמות עצמם ברונו בטלהיים, סוזן סונטג, סול בלו וג'ון מורטון בלום.
הפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלן השתמש בצילומי חדשות, והכניס את עצמו ושחקנים אחרים לתוכם, תוך שימוש בטכנולוגיית מסך כחול.[1] כדי להעניק מראה אותנטי לסצינות שלו, אלן והצלם גורדון ויליס השתמשו במגוון טכניקות, כולל איתור כמה ממצלמות הסרט העתיקות והעדשות ששימשו בתקופות המתוארות בסרט, והדמיית נזקים, כגון קמטים ושריטות, על התשלילים כדי לגרום למוצר המוגמר להיראות יותר כמו קטעי וינטג'. המיזוג הכמעט חלק של קטעים ישנים וחדשים הושג כמעט עשור לפני שטכנולוגיית יצירת הסרטים הדיגיטליים הפכה טכניקות כאלה להרבה יותר קלות לביצוע, כפי שניתן לראות בסרטים כמו פורסט גאמפ (1994) ובסרטוני פרסומת.[2]
הסרט משתמש בהופעות קמע של דמויות אמיתיות מהאקדמיה ומתחומים אחרים לצורך אפקט קומי.[3] בניגוד לצילומי הסרט הישנים בשחור-לבן, אנשים אלה מופיעים בקטעי צבע בדמות עצמם, ומתייחסים לתופעת זליג כאילו קרתה במציאות. הם כוללים את המסאית סוזן סונטג, הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים, הסופר זוכה פרס נובל סול בלו, הסופר הפוליטי אירווינג האו, ההיסטוריון ג'ון מורטון בלום, ובעלת מועדון הלילה של פריז בריקטופ (אנ').
בקטעי הקולנוע הישנים שבסרט מופיעים צ'ארלס לינדברג, אל קפונה, קלרה בואו, ויליאם רנדולף הרסט, מריון דייוויס, צ'רלי צ'פלין, ג'וזפין בייקר, פאני ברייס, קרול לומברד, דולורס דל ריו, אדולף היטלר, יוזף גבלס, הרמן גרינג, ג'יימס קגני, ג'ימי ווקר, לו גריג, בייב רות', אדולף מנז'ו, קלייר וינדזור, טום מיקס, מארי דרסלר, בובי ג'ונס והאפיפיור פיוס ה-11.
בזמן שנדרש להשלמת האפקטים המיוחדים של הסרט, אלן צילם את "קומדיה סקסית של ליל קיץ" ו"דני רוז האיש מברודוויי". זהו הסרט האחרון של סרטי אוריון (אנ') שהופץ דרך האחים וורנר.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"זליג", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"זליג", באתר AllMovie (באנגלית)
"זליג", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- "זליג", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
- "זליג", באתר אידיבי
"זליג", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- פיטר טונגט The Wall Street Journal, ודי אלן יצר את הסרט הנועז הזה לפני 40 שנה. מדוע המסר שלו עדיין רלוונטי?, באתר גלובס, 14 בספטמבר 2023
- רחל נאמן, חייו והרפתקאותיו של ליאונרד זליג. להד"ם, כותרת ראשית, 1 בפברואר 1984
- מאיר שניצר, הקונפורמיסט, כל העיר, 18 במאי 1984
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "My favourite Woody Allen movie". Time Out. אורכב מ-המקור ב-9 בדצמבר 2018. נבדק ב-31 בינואר 2017.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ ""Zelig" - The films of Woody Allen". CBS. ארכיון מ-11 במאי 2017. נבדק ב-31 בינואר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Canby, Vincent (15 ביולי 1983). "FILM: 'ZELIG,' WOODY ALLEN'S STORY ABOUT A 'CHAMELEON MAN'". The New York Times. ארכיון מ-18 במרץ 2021. נבדק ב-31 בינואר 2017.
{{cite news}}: (עזרה)