ז'אן דה מנשה
 | |
| לידה |
24 בדצמבר 1902 אלכסנדריה, מצרים  |
|---|---|
| פטירה |
24 בנובמבר 1973 (בגיל 70) בולון-ביאנקור, צרפת |
| שם לידה |
Jean Maurice Moïse André de Menasce |
| מדינה |
צרפת |
| מעסיק |
אקול פראטיק דה אוטז אטיד |
  | |
ז'אן דה מנשה (בצרפתית: Jean de Menasce; 1902 – 1973) היה מזרחן נודע ומומחה בעל שם ללימודים איראניים. שלט היטב ב-15 שפות, ועסק גם בתרגום, תאולוגיה, פילוסופיה ומשפטים. על אף מוצאו כיהודי-מצרי הוא המיר את דתו במהלך חייו והיה לנזיר דומיניקני. עם זאת שמר על קרבה גדולה למטרות יהודיות.[1] היה פרופסור באוניברסיטת פריבור בשווייץ ובמכון היישומי ללימודים מתקדמים בפריז.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'אן דה מנשה נולד באלכסנדריה ב-24 בדצמבר 1902, בן לברון פליקס דה מנשה, מנהיג קהילת יהודי אלכסנדריה. משפחת דה מנשה הייתה משפחה ספרדית עשירה שהשתייכה לאליטה הוותיקה של יהודי מצרים.
ז'אן למד בנעוריו בגימנסיה צרפתית בעיר מולדתו ולאחר מכן השלים תואר במשפטים מהמכללה הצרפתית בקהיר. בהמשך נסע ללימודי פילוסופיה, מזרחנות ושפות שמיות באוניברסיטת אוקספורד באנגליה. בעודו באנגליה התחבר לחוגים ספרותיים וחברתיים שכללו אישים כגון הסופר האנגלי גרהם גרין, הפילוסוף הידוע ברטראנד ראסל והמשורר ת"ס אליוט. דה מנשה תרגם לצרפתית כמה מיצירותיהם של ראסל ואליוט, כמו גם מהיצירות של המשורר האנגלי הקלאסי ג'ון דאן והמשורר היהודי-גרמני המומר מקס שלר. אישיות נוספת שדה מנשה שמר על קשר קרוב איתה היה הפילוסוף הצרפתי הקתולי ז'אק מאריטן (אנ'), שאשתו היהודיה המירה את דתה לקתוליות. רבים מחבריו הקרובים של דה מנשה בתקופה זאת היו מומרים חדשים לקתוליות, מה שלימים השפיע עליו להמיר את דתו גם כן בשנת 1926.
לאחר שהשלים את לימודיו באוקספורד נסע ללמוד באוניברסיטת הסורבון בפריז מזרחנות ופילוסופיה והשלים דוקטורט. הוא שלט היטב ב-15 שפות, כולל שורה של שפות אירופאיות, עברית, סורית ופרסית פהלוית.
בעודו סטודנט בפריז, עוד לפני שהמיר את דתו, דה מנשה גילה עניין רב בנושאים יהודים ופיתח אהדה גדולה לציונות. בהוראת חיים ויצמן, ידיד משפחת דה מנשה, הוא אף מונה למזכיר ההתאחדות הציונית בז'נבה.[1] הוא המשיך להביע עניין בסוגיות יהודיות גם לאחר שהמיר את דתו. בשנה לאחר שהוטבל לקתוליות הוא שקד על כתיבת ספרו על תנועת החסידות היהודית (Quand Israel aime Dieu, 1931), שהיה, לפי אדריאן הייסטינגס ”מחקר יוצא דופן ביופיו על הקדושה בחסידות היהודית. הספר היה, במובן מסוים, פרידתו לשלום מהדת של אבותיו..”. בשנת 1928 פרסם ספרון אוהד על הציונות בשם 'Situation du sionisme, שנותן הצדקות תאולוגיות נוצריות לתנועה הלאומית היהודית. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא סייע לחברו היהודי אמיל בנבניסט להימלט לשווייץ.
עם זאת, דה-מנשה היה לקתולי אדוק. בתחילת שנות ה-30 הוא הצטרף למסדר דומיניקני בבלגיה, ובשנת 1935 הוסמך רשמית בתור כומר. הוא היה לפעיל בתנועת ההתחדשות הנאו-תומיסטית (על שם תומאס אקווינס) של הכנסייה הקתולית לאחר מלחמת העולם השנייה. כנציג קתולי דה מנשה פעל למען יחסים טובים יותר בין הכנסייה ליהודים. הוא היה אחד מ-9 הנציגים הקתולים בוועדה יהודית-נוצרית משותפת בשווייץ בשנת 1947 שנועדה, כתגובה לשואה, ללמוד את המניעים לאנטישמיות נוצרית ולהילחם בה.
דה מנשה היה פרופסור למזרחנות ושפות שמיות באוניברסיטת פריבור בשווייץ בין השנים 1936–1948 והעביר סמינרים במקביל גם באוניברסיטת הסורבון. בשנים 1949-1970 היה למנהל האקדמי של המכון היישומי ללימודים מתקדמים בפריז. הוא שימש כמרצה אורח באוניברסיטאות שונות, כולל באוניברסיטת הרווארד ופרינסטון בשנים 1954-1955.
לאורך חייו דה מנשה פרסם קורפוס גדול של ספרים, מאמרים ותרגומים על נושאים מגוונים, אך במיוחד נודע כמומחה בעל שם ללימודים איראניים - הזורואסטריות, החוק הסאסאני, אסכולת המועתזילה, מזדאיזם, בלשנות פרסית ועוד.
פרסומים נבחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרים
- Quand Israël aime Dieu : Introduction au hassidisme, préface de Guy Monnot. Paris: Plon, 1931 ; Éditions du Cerf, 1992 ; Cerf, 2007.
- Arabische Philosophie. Bern: Francke, 1948.
- Réflexions sur Zurvan. A locust's leg, 1962.
- Permanence et transformation de la mission, 1967 (his collected missiological essays, includes the rebuttal to Hendrik Kraemer).
- La Porte sur le Jardin, textes recueillis et présentés par Robert Rochefort, introduction du cardinal Charles Journet. Paris: Cerf, 1975.
מאמרים
- « Situation du sionisme », Chroniques, coll. « Roseau d'or » n° 5; Paris: Plon 1928, 53p.
- Une Encyclopédie mazdiénne, le Dēnkart, in journal of Bibliothèque de l'École Pratique des Hautes Études, Sciences Religieuses, LXIX, Paris 1958 (essay collection).
- "Les religions de l'Iran et l'ancien Testament" (Louvain, c.1958).
- "Le temps, le démon et le doute, selon le Mazdéisme" at Musée Guimet, 8 March 1959.
- "Feux et fondations pieuses dans le droit sassanide", Paris: Klincksieck 1964, 62p.
- "Contemplative Life and Missions," IRM 56 (1967): 330-337.
תרגומים
- From English: Bertrand Russell, Mysticisme et logique, suivi d'autres essais, traduits de l'anglais, par Jean de Menasce (Paris: Payot 1922).
- From German: Max Scheler, L'homme du ressentiment [Paris: Gallimard 1958].
- From Hebrew (collaboration): "Daniel" (Paris: Cerf 1954); included the La Bible de Jérusalem (Paris: Cerf 1956).
- מפרסית פהלוית:
- Mardan-Farrukh, Škand-Gumānīk Vičār. La solution décisive des doutes. Une apologétique Mazdéenne du IXe siècle (Fribourg en Suisse: Librairie de l'Université 1945).
- Artupat i Emetan, Le Troisième Livre du Dēnkart (Paris: Klincksieck [1973] 1984), with Extraits en ligne.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Ph. Gignoux et Ahmad Tafazzoli, editors, Mémorial Jean de Menasce, Louvain: Impremerie orientaliste, 1974
- R. Curiel, « En souvenir de Jean de Menasce (1902-1973) », Studia Iranica Chauvigny, 1978, vol. 7, n° 2
- Éditions du Cerf, "Jean de Menasce (1902-1973) 20e siècle".
- Ph. Gignoux et A. Tafazzoli, "J. P. de Menasce 1902-1973 Biographie" in Mémorial Jean de Menasce, Louvain, 1974, pp. vii-xv.
- GoldenMap.com, "Jean de Menasce".
- Adrian Hastings, "The Legacy of Pierre Jean de Menasce", IBMR 21 (October 1997).
- G. Lazard, « Jean de Menasce (1902-1973) », Journal asiatique, 1974, vol. 262 n° 3-4
- Anaël Levy, "Jean de Menasce: juif, sioniste, prétre. De la Renaissance juive au dialogue judéo-chrétien" (2010).
- V. Python, "L'oeuvre du P. de Menasce OP (1902-1973) sur les missions et le mazdéisme," NZM 30 (1974): 161 - 172.
- Jean-Michel Roessli (dir.), « Jean de Menasce, 1902-1973 », Fribourg (Suisse), Bibliothèque cantonale et universitaire, 1998
- Marc R. Spindler, "Menasce, Pierre Jean de 1902-1973 Catholic (Dominican) Egypt" in Dictionary of African Christian Biography.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת הפרסומים של ז'אן דה מנשה, בקטלוג הספרייה הלאומית
- Jean de Menasce באתר WorldCat
- נ. הרמן, המרה לשמה, דואר היום, 8 באוגוסט 1928
- Philippe Gignoux, MENASCE, JEAN PIERRE DE, Encyclopædia Iranica
ז'אן דה מנשה (1902-1973), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליי��
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Adam Guerin. "Menasce Family." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.