יחסי ארצות הברית – בולגריה

יחסי ארצות הברית – בולגריה
ארצות הברית	בולגריה
ארצות הברית	בולגריה
שטח (בקילומטר רבוע)
9,833,517	110,879
אוכלוסייה
346,200,529	6,739,576
תמ"ג (במיליוני דולרים)
27,360,935	101,584
תמ"ג לנפש (בדולרים)
79,032	15,073
משטר
דמוקרטיה נשיאותית פדרלית	רפובליקה

יחסי ארצות הברית – בולגריה נכונו לראשונה, באורח רשמי, ב-1903. ראשית היחסים בפעילות מיסיונרית ותמיכה אמריקאית בעצמאות לעם הבולגרי בשלהי המאה ה-19 עד לצמיחת שער המסחר והתעשייה בין שתי המדינות בראשית המאה ה-20. במרוצת השנים היחסים התדרדרו לעוינות חסרת-תקדים במלחמת העולם הראשונה ומלחמה גלויה והפצצות במלחמת העולם השנייה, לעימות אידאולוגי במהלך המלחמה הקרה וצמחו חזרה עם שותפות בולגרית בנאט"ו ויחסים כלכליים וצבאיים הדוקים במאה ה-21.

הקשר הראשון בין האמריקאים והבולגרים מתוארך לראשית המאה התשע עשרה ונוצר באמצעות ספרים ומיסיונרים אמריקאים. הספרות האמריקנית הראשונה שתורגמה לבולגרית הייתה מבוא של בנג'מין פרנקלין ל"האלמנך של ריצ'רד המסכן" ("Poor Richard's Almanack"), בשם "הדרך אל העושר" ב-1837. ב-1839 שלחה מועצת הנציבים האמריקאית לשליחויות זרות, תנועה דתית-פרוטסטנטית את המיסיונרים הפרוטסטנטים הראשונים לאימפריה העות'מאנית, שם נתנה להם הממשלה העות'מאנית רשות להטיף לאוכלוסייה הנוצרית. אחד המיסיונרים האלה, אליאס ריגס, למד בולגרית ופרסם את המדריך הראשון לדקדוק הבולגרי עבור לא-דוברי בולגרית ב-1843. בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19 הדפיסו מיסיונרים אמריקאים את גרסת הביבליה בלהג הבולגרי-מקומי. צ'ארלס מורס פרסם ספר לימוד מלא של הדקדוק הבולגרי ב-1860, וערך את המילון הבולגרי-אנגלי הראשון.

בשנת 1860 נוסד בפלובדיב בית הספר האמריקאי הראשון (שכיום נקרא "המכללה האמריקאית בסופיה") על ידי מיסיונרים מהכנסייה הקהילתית. מלבד הוראה דתית, בבית הספר נלמדו מקצועות המתמטיקה, כימיה, פיזיקה, והשפה האנגלית. בשנת 1863 נפתח בית ספר לנשים צעירות בסטארה זאגורה. שני בתי הספר התמזגו ועברו לסמוקוב ב-1869. בית הספר האמריקאי בסאמוקוב הציע חינוך בסגנון אמריקאי, שנלמד באנגלית עבור הבולגרים.

מכללת רוברט, סניף של אוניברסיטת מדינת ניו יורק בטורקיה, מילאה גם היא תפקיד חשוב בחינוך האליטה הבולגרית החדשה. הקמפוס של המכללה נחנך לראשונה באיסטנבול בשנת 1863 ובו נלמדו מקצועות המתמטיקה, היסטוריה טבעית, כלכלה, לוגיקה, היסטוריה פוליטית, משפט בינלאומי פומבי, פילוסופיה והשפה האנגלית. ב-1868, מחצית מהסטודנטים במכללה היו בולגרים. קונסטנטין סטואילוב וטודור איבנצ'וב, שיכהנו לימים כראשי ממשלת בולגריה למדו במכללה זו. המיסיונרים האמריקנים הקימו גם את כתב-העת "זורניצה" (Zornits), אשר יצא לאור במשך 76 שנים ובו פורסמו ונכתבו מאמרים בתחומי המדע, היסטוריה ותאוריות ופרקטיקות של הדמוקרטיה המערבית. המודל של הרפובליקה האמריקאית נדון לעיתים תכופות על ידי האינטלקטואלים הבולגרים כמודל לבולגריה עצמאית.

למיסיונרים הפרוטסטנטים הייתה הצלחה מוגבלת בבולגריה. עבודתם נתקלה בהתנגדות על ידי הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית ועל ידי מנהיגים רבים בתנועת השחרור הלאומית-ליברלית הבולגרית, שלא רצתה לראות את בולגריה מחולקת לדתות. אך, בתי הספר והעיתונים שהקימו המיסיונרים תרמו להתעוררות הלאומית בבולגריה ואותם מיסיונרים ששבו לאמריקה נהפכו לעיתים תכופות לדיפלומטים בלתי-רשמיים לבולגריה.

באפריל 1876, קבוצה של לאומנים בולגרים הובילה התקוממות נגד השלטון העות'מאני, מה שנודע כמרד אפריל. ההתקוממות תוכננה היטב אם כי נחלה כישלון. בעקבות המרד בוצעו פעולות תגמול ומעשי פוגרום בידי חיילים טורקים. סטודנטים בולגרים במכללת רוברט שבאיסטנבול הביאו את סיפורי מעשי הפוגרום לידיעת ד"ר אלברט לונג ונשיאה בפועל של המכללה, ג'ורג' וושבורן. וושבורן כתב סדרת מכתבים אל הכתב לענייני איסטנבול של העיתון "דיילי ניוז" הבריטי אדווין פירס. ב-23 ביוני נכתב המאמר הראשון בנדון תחת הכותרת "זוועות בולגריה". המאמר הגיע אל הפרלמנט של הממלכה המאוחדת, ואף ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, בנג'מין דיזראלי, קרא לחקירה רשמית של מעשי הפוגרום.

הקונסול הכללי האמריקני באיסטנבול, יוג'ין סקיילר, נסע לשטחי בולגריה של האימפריה העות'מאנית ביולי ובאוגוסט 1876 במטרה לחקור את הדיווחים על מעשי הפוגרום. אליו הצטרף עיתונאי אמריקאי בשם ינואריוס מקגאהן, מטעם משלחת הדיילי ניוז לבולגריה. מקגאהן כתב שורה של מאמרים על מעשי הפוגרום, בעיקר על מה שהתחולל בכפר באטאק, שם דיווח מקגאהן על כי כל הכפר נבזז והושחת על ידי הטורקים. דיווחים אלו, שהתפרסמו בעיתונות הבריטית והאירופית ואחר-כך נדפסו בחוברות, הובילו להתפרצות זעם רב-נגד הממשלה העות'מאנית. בנובמבר 1876 פרסם הקונסול הכללי סקיילר את חוויותיו המלאות מהביקור בבולגריה בדין וחשבון, והעריך כי חמישה-עשר אלף בולגרים קיפחו את חייהם בעקבות המרד (דו"ח של הדיפלומט הבריטי וולטר ברינג, שפורסם באותו הזמן, אמד את מספר הקרבנות בכשנים-עשר אלף). בנוסף על תיאור פעולות התגמול ומעשי הפוגרום, הכל המסמך את המפה הראשונה של האוכלוסייה הבולגרית באזור.

ממשלת רוסיה דרשה מממשלת האימפריה העות'מאנית לבצע שורת רפורמות על-מנת להגן על הבולגרים ועל לאומים אחרים בתוך האימפריה העות'מאנית. כאשר הממשלה העות'מאנית מיאנה לדרישת הרוסים, הכריזה האימפריה הרוסית מלחמה על העות'מאנים. ב-1877 צעד צבא האימפריה הרוסית דרך רומניה, חצה את הדנובה והביס את צבא האימפריה העות'מאנית, לאחר קרבות ארוכים בפלבן ומעבר שיפקה. ההתקדמות של הצבא הרוסי סוקרה בידי מקגאהן ועיתונאים אחרים עבור העיתונות הבריטית. בעיקר בזכות הדיווחים של מקגאהן ומיסיונרים אמריקאים בבולגריה, גילה הציבור האמריקאי אהדה לעם הבולגרי. הממשלה העות'מאנית האשימה את הקונסול הכללי סקיילר בכך שהטה את הבולגרים נגדה והפר כללים ברורים של הדיפלומטיה. למען ביטחונו האישי, הוצא סקיילר מאיסטנבול על ידי הקבינט של ארצות הברית במאי 1878.

עם ניצחון האימפריה הרוסית, נאלץ הסולטאן העות'מאני מחמד סאוופט פאשה לחתום על חוזה סן סטפנו, שהעניק שטחים נרחבים לבולגריה העצמאית. עם זאת, ממשלות הממלכה המאוחדת, הקיסרות הגרמנית והרפובליקה הצרפתית השלישית סירבו להכיר במדינה החדשה שהייתה מדינת חסות רוסית. בשנת 1878 נערך קונגרס ברלין, אשר נוסח בעיקר על ידי קנצלר גרמניה, אוטו פון ביסמרק, וראש ממשלת בריטניה בנג'מין דיזראלי, ושרטט מפה חדשה של בולגריה. בכך השיבו לעצמם הבולגרים שטחים נרחבים מהמזרח והדרום כמו גם את כל האזור הגאוגרפי החוצץ בין טורקיה ומקדוניה, וקיבלו חלקים מאזור הדוברוג'ה. קונגרס ברלין יצר את נסיכות בולגריה, תחת שלטון עות'מאני. אלכסנדר באטנברג, נסיך בולגריה עמד בראש הנסיכות.

ארצות הברית ובולגריה קיימו יחסים דיפלומטיים במשורה במהלך המאה התשע עשרה, בניגוד לקשרי התרבות והמסחר בין שתי המדינות. לדוגמה, בולגריה לקחה חלק צנוע בתערוכה העולמית של שיקגו ב-1893. הסופר הבולגרי אלקו קונסטנטינוב ביקר בתערוכה וכתב ספר, "לשיקגו ובחזרה", שבו הציג את אמריקה כאומה מובילה בתחום הטכנולוגיה וכארץ ההזדמנויות. הספר הרשים מאוד אינטלקטואלים בולגרים רבים, ועיצב את דמותה אמריקה במחשבתם. ב-1887 ממשלת רוסיה, שחשדה כי הנסיך אלכסנדר באטנברג מתחיל לקדם ולגלות עמדות ליברליות, ארגנה הפיכה בבולגריה. אלכסנדר יצא לגלות, והממשלה הבולגרית בפרדיננד הראשון, מלך בולגריה כראש המדינה החדש.

ארצות הברית ניסתה באופן מהוסס לכונן יחסים דיפלומטיים עם בולגריה ב-1901, אך הדיפלומט שנשלח מוושינגטון הבירה (שמו לא ידוע) נדחה על ידי ממשלת בולגריה, שכן הוא התגורר באיסטנבול ולא בנסיכות. לבסוף, ב-19 בספטמבר 1903 הציג ג'ון ב. ג'קסון, השליח המיוחד של ארצות הברית והציר המוסמך לממלכת יוון, ממלכת רומניה וממלכת סרביה, את תעודותיו הדיפלומטיות ואת כתב ההאמנה שלו מאת נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט, למלך פרדיננד. בארמונו שבסופיה ערך פרדיננד הרמת כוסית לכבוד נשיא רוזוולט שנתקיימה כולה באנגלית, ולהקה ניגנה מוזיקה אמריקנית. למרות כל זאת, ארצות הברית עדיין לא הכירה בבולגריה כאומה עצמאית באורח רשמי, שכן היא עדיין הייתה על פי קונגרס ברלין כנסיכות אוטונומית תחת ריבונות האימפריה עות'מאנית.

ב-1908, כשדעת המעצמות הגדולות הוסחה בעקבות משבר בוסניה שנוצר עם סיפוחה של בוסניה והרצגובינה על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית, הכריז הנסיך פרדיננד על בולגריה כמדינה עצמאית לחלוטין, והכריז על עצמו כמלך. זמן קצר לאחר מכן, הנשיא ויליאם הווארד טאפט החליט להכיר בבולגריה העצמאית הכרה דיפלומטית מלאה. בשנים 1912 ו-1913, בולגריה נלחמה שתי מלחמות במטרה להחזיר את שטחיה שתבעה מהאימפריה העות'מאנית. במלחמת הבלקן הראשונה (1912), כרתה בולגריה את ברית הליגה הבלקנית עם סרביה, יוון ומונטנגרו וארבע האומות כבשו בהצלחה את מקדוניה ותראקיה מהעות'מאנים. עם זאת, במלחמת הבלקן השנייה (1913) עלו יחסי בולגריה עם שאר חברות הליגה על שרטון ולבסוף נלחמה נגד חברות הברית, נוסף על האימפריה העות'מאנית ורומניה. בולגריה איבדה את רוב תראקיה לטובת יוון ולטורקיה; העיר סיליסטרה ודרום דוברוג'ה לטובת רומניה, ואת מרבית שטחי מקדוניה לטובת סרביה. בשתי המלחמות נותרה ארצות הברית נייטרלית.

ראו גם – בולגריה במלחמת העולם הראשונה

כאשר מלחמת העולם הראשונה פרצה באוגוסט 1914, הן ממלכת בולגריה והן ארצות הברית היו נייטרליות. בעוד ארצות הברית נמנעה מהתערבות בכל סכסוך אירופי, בולגריה בחנה איזו ברית - מדינות ההסכמה או מעצמות המרכז, תסייע לה בהחזרת תראקיה, דוברוג'ה ומקדוניה. ב-22 בדצמבר 1914 הציג סטפן פנרטוב, פרופסור לשעבר ממכללת רוברט שבאיסטנבול, את כתב האמנתו לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון, ובכך התמנה לשגריר בולגריה הראשון בארצות הברית. חודשים אחדים לאחר מכן, ב-1915, נתמנה דומיניק מרפי לקונסול הדיפלומטי של ארצות הברית בסופיה, והיה לדיפלומט האמריקאי הראשון בבולגריה.

הדיפלומט האמריקאי צ'ארלס וופיקה, שסיקר את בולגריה עבור מחלקת המדינה של ארצות הברית, כתב למזכיר המדינה רוברט לנסינג בנובמבר 1914: ”לדעתי, בולגריה מנסה להשיב באמצעות הדיפלומטיה שלה את מה שאיבדה בשדה הקרב אשתקד [...] בולגריה מנסה להשיב את מקדוניה מסרביה, את קוואלה מיוון ואת סיליסטרה מרומניה ללא מלחמה. אף אחד מהצדדים הלוחמניים כאן לא מוכן להבטיח לה את השטחים שהיא מבקש, אולם מדינות הבלקן האחרות - סרביה, יוון ורומניה - מתנגדות למסירת דבר לבולגריה. [...] ייתכן שגם אם סיכויי המלחמה יסייעו לקיסרות הגרמנית ולאוסטריה, בולגריה תצטרף אליהן בניגוד לרצון אזרחיה המזדהים עם האימפריה הרוסית, משום שהממשלה הבולגרית הנוכחית סבורה כי היא יכולה להשיג יותר מגרמניה ומאוסטריה מאשר מרוסיה”.

כשהגיעו הכוחות המזוינים של בריטניה לכבוש את הדרדנלים ואת איסטנבול באביב 1915, שקלה בולגריה להצטרף אל הברית המשולשת. אך הממלכה המאוחדת, צרפת ורוסיה לא מוכנות היו לתת חסות הרחק מבעלות בריתן רומניה, סרביה ויוון. מאידך גיסא, גרמניה הבטיחה להעניק לבולגריה את הגבולות המקוריים שהיו לה אחרי חוזה סן סטפנו. בולגריה חתמה על ברית עם גרמניה ב-6 בספטמבר 1915, גייסה את כוחותיה המזוינים והכריזה מלחמה על סרביה ב-14 באוקטובר. בריטניה, צרפת ואיטליה, בנות בריתה של סרביה, הגיבו בהכרזת מלחמה על בולגריה.

באוקטובר 1915 שלחה מחלקת המדינה האמריקאית את לואיס איינשטיין, דיפלומט משגרירות ארצות הברית באיסטנבול, לסופיה. הוא נועד עם ראש הממשלה וסיל רדוסלאבוב, שאמר לו כי בולגריה רוצה לשמור על יחסים ידידותיים עם ארצות הברית, וציין כי מדינתו הצטרפה למלחמה באי-רצון. הוא אישר לאיינשטיין שהמטרה העיקרית של בולגריה במלחמה היא לשמור על השטחים שאיבדה מכוח הסכם בוקרשט ב-1913. הצבא הבולגרי, הגדול בצבאות מדינות חבל הבלקן, כבש תחילה את סקופיה ואת רוב החלק הסרבי של מקדוניה, ולאחר מכן נכנס למקדוניה היוונית וכבש את דוברוג'ה מהרומנים בספטמבר 1916.

ב-6 באפריל 1917 החליטה ארצות הברית להכריז מלחמה על הקיסרות הגרמנית. ארצות הברית לא הכריזה מלחמה על בולגריה או על בעלות בריתה של גרמניה, שכן בולגריה לא החזיקה צי צוללות ולא איימה באופן ישיר על האינטרסים האמריקאיים. ראש ממשלת בולגריה רדוסלאבוב הזעיק את הקונסול האמריקאי דומיניק מרפי והבטיח לו כי בולגריה מעוניינת לשמור על יחסים דיפלומטיים טובים עם ארצות הברית. חרף העובדה כי בולגריה וארצות הברית היו חברות בבריתות שונות ואויבות במלחמה, נשמרו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות ידידותיים. עם זאת, על הנשיא וודרו וילסון הופעל לחץ פוליטי מחברי קונגרס אחדים, בהם הסנאטור הנרי קבוט לודג' ממסצ'וסטס והנשיא לשעבר תאודור רוזוולט, שדרשו להכריז מלחמה על בעלות הברית של בולגריה וגרמניה. העיתון הניו יורק טיימס האשים את בולגריה בהתאחדות עם "השטן" ומסירת הערכת מודיעין לגרמנים. הנשיא וילסון ניסח הצהרה לקונגרס בדצמבר 1917, שאמר כי הוא "ממליץ שהקונגרס יכריז, באופן מיד, מלחמה על האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית ובולגריה".

מועצת הנציבים האמריקאית למשימות חוץ והנדבן האמריקאי קליבלנד דודג', יושב ראש מועצת המנהלים של מכללת רוברט, כתבו לווילסון וביקשו ממנו שלא להכריז מלחמה על בולגריה. הם קבלו ��י הכרזת מלחמה על בולגריה לא תשפיע באופן ממשי על מהלך הלחימה, אך תפגע בעבודת מיסיונרים, מוסדות חינוך ואזרחים אמריקאים בבולגריה ובטורקיה. בעקבות הפניות של המועצה ושל דודוג', הסכים וילסון לשקול מחדש את המלצתו לקונגרס. בהודעתו האחרונה לקונגרס, ב-4 בדצמבר 1917, קרא וילסון להכרזת מלחמה על האימפריה האוסטרו-הונגרית, והוסיף "אותו ההיגיון יוביל גם להכרזת מלחמה על בולגריה והעות'מאנים. אמנם הן גרורות של גרמניה, אך הן לא עומדות בפני האינטרסים האמריקאים. אנחנו נלך לפי מה שרוחות המלחמה ינשבו, אם כי אני מאמין שעלינו ללכת רק כאשר השיקולים המידיים והמעשיים מובילים אותנו. לאחר שנערך דיון בנושא, קיבל הקונגרס את משנתו של וילסון והכריז מלחמה על אוסטריה-הונגריה, אך לא על בולגריה או על האימפריה העות'מאנית.

בנקודה מספר אחת עשרה מתוך תוכנית ארבע עשרה הנקודות שהציג וילסון בפני הקונגרס ב-8 בינואר 1918, קבע וילסון כי "יחסי מספר אומות בלקניות זו לזו יוכרעו על ידי מדיניות ידידותית והתחשבות בגבולות היסטוריים של נאמנות ולאומיות". בפברואר 1918 הוסיף עוד ארבעה עקרונות, שאחד מהם קבע כי "כל הסדר טריטוריאלי המעורב במלחמה זו חייב להיעשות למען האינטרסים ולטובת האוכלוסייה הנוגעת בדבר". הצהרות אלו של וילסון הפיחו תקווה בקרב הבולגרים לפיהן ארצות הברית תראה באור חיובי את תביעותיה לשטחים שאיבדה במרוצת השנים.

כאשר החל המשא ומתן על עתיד אירופה בוועידת השלום בפריז בשנת 1919, מצאה בולגריה את עצמה בין המדינות המובסות. אף על פי כן, ממשלת בולגריה הרגישה כי וילסון וארצות הברית ייראו באור חיובי את תביעותיה הטריטוריאליות.

וילסון מינה ועדת חקירה לבדיקת המפה העתידית-אפשרית של חבל הבלקן. מסקנות הוועדה היו: (1) השטח שסופח על ידי רומניה בדוברוג'ה הוא כמעט בולגרי באופן ודאי ועליו לשוב לריבונות בולגריה; (2) יש להשיב את הגבול בין בולגריה לטורקיה לקו אנוס-מידיה כפי שהוסכם בהסכם לונדון ב-1913. (3) על הגבול הדרומי של בולגריה לשכון לחופי הים האגאי מאנוס למפרץ אורפנו, ועליו לסגת מאזור נהר סטרומה שבשטח הבולגרי. (4) הגישה הימית הטובה ביותר עבור סרביה היא דרך סלוניקי; (5) לא ניתן לקבוע את ההסדר הסופי של מקדוניה ללא חקירה נוספת; (6) אלבניה עצמאית היא ישות פוליטית בלתי רצויה באופן כמעט ודאי.

תביעותיה הטריטוריאליות של בולגריה ניצבו נגד טענותיהן של רומניה, יוון, טורקיה, ובמיוחד נגד סרביה. עם חתימת הסכם השלום הסופי בין מדינות ההסכמה לבולגריה, שב הנשיא וילסון לוושינגטון הבירה, שם ניצב בפני התנגדות חריפה מתוך הסנאט של ארצות הברית ליוזמתו להקים את חבר הלאומים. הבולגרים תבעו להשיב אליהם את חבל דרום דוברוג'ה, בתואנה כי מרביתו מיושב בידי בולגרים אך ניתן ניתנה לרומניה ב-1913 חרף עובדה זו. המשלחת האמריקאית לוועידת השלום בפריז עמדה בפני התנגדות מאוחדת של צרפת, בריטניה, יפן ואיטליה. ההסכם הסופי בין מדינות ההסכמה לבולגריה העניק ליוון שטחים בולגרים לשעבר לאורך הים האגאי בתראקיה, בהבטחה שלבולגריה תהיה גישה חופשית אל הים האגאי דרך סלוניקי, ובאמצעות מצרי הים הטורקיים.

בעיצומי הגנתו על חוזה ורסאי, נתקף וילסון שבץ מוחי. וילסון לא הגיע לפשרה עם הסנאט, ושם החוזה נדחה. במרץ 1921 נבחר וורן הרדינג לבית הלבן, וארצות הברית שבה למדיניות חוץ בדלנית והתנערה מענייני אירופה ובלקן. אמנם חוזה ורסאי הפחית את שטחה של בולגריה, אך הוא לא פתר אף אחת מהעימותים הטריטוריאליים בחבל בלקן. החוזה יצר מדינה חדשה ורבת עוצמה בשם ממלכת יוגוסלביה ליד בולגריה, שטענה כי השטחים המקדוניים שבבולגריה חשו שייכים לה. החוזה הביא למבול של פליטים בולגרים מחוץ ליוגוסלביה המקדונית, תראקיה ושל פליטים יוונים מבולגריה, ויצר מתחים שיסייעו לבולגריה וארצות הברית להיות בצדדים נפרדים גם במלחמת העולם השנייה.

התקופה שבין 1919 ל-1939 הייתה קשה מאוד עבור בולגריה ושאר אירופה. אירופה ידעה דיכאון כלכלי ועליית מפלגות קיצוניות מימין ומשמאל. בולגריה הובלה בראש ובראשונה על ידי ראש הממשלה אלכסנדר סטמבוליסקי והאיחוד הלאומי של חקלאי בולגריה. הרפורמות הסוציאליסטיות של סטמבוליסקי לא תאמו את דעת המלך בוריס השלישי, ומדיניות הפיוס שלו עם יוגוסלביה עוררה את חמתן של תנועות לאומיות כארגון המהפכני הפנים-מקדוני, שנוסד על ידי בולגרים מאזור מקדוניה (שלאחר המלחמה הייתה לחלק מיוגוסלביה), ושתבע מבולגריה להשיב את מקדוניה מיוגוסלביה בכוח.

כאשר סטמבוליסקי הכיר באופן רשמי בגבול עם יוגוסלביה והחרים את הארגון המהפכני הפנים-מקדוני ב-1923, הוא הודח בהפיכה אלימה וראשו נערף. המפלגה הקומוניסטית של בולגריה דוכאה, ומנהיג המפלגה הקומוניסטית גאורגי דימיטרוב נס על נפשו ליוגוסלביה לאחר שניסה לחולל הפיכה נוספת שדוכאה בידי הצבא.

מעין מלחמת אזרחים מדומה פרצה בעקבות האירועים. המפלגה הקומוניסטית או בנות בריתה ניסו להתנקש בחייו של המלך בוריס השלישי, כולל פיצוץ כנסיית סווטה נדליה בשנת 1925, שהביא למותם של 160 נפשות. עם זאת, האיחוד הלאומי של חקלאי בולגריה נותר פופולרי, והמפלגה זכתה בבחירות 1931. במדיניותה הבדלנית, ארצות הברית שיחקה תפקיד קטן באירועים הפוליטיים שאירעו בחבל הבלקן, אם כי התקדמה אל עבר טיפוח יחסים דיפלומטיים נורמליים יותר עם הממשלות הבולגריות המשתנות. סדרה של אמנות נחתמה ואושררה בין שתי המדינות, כולל הסכמי שירותי דואר וכיוצא בזה.

בשנות העשרים של המאה העשרים, חוותה בולגריה גאות כלכלית, ושיעור המסחר עם ארצות הברית החל לגבור. חברות אמריקאיות בנויות מעליות תבואה, מעגנים, ומתקני נמל בנמל ורנה. בשנת 1928 בולגריה הייתה היצואנית הגדולה ביותר של שמן ורדים (המשמש לייצור בשמים) לארצות הברית, וגם היצואן העיקרי של טבק לארצות הברית. ב-1922 חתם משרד האוצר הבולגרי על הסכם עם חברת המטבע האמריקאית להנפקת כמות גדולה של מטבע בולגרי בארצות הברית. ב-1928 סיפקו האמריקנים סיוע הומניטרי בעקבות רעידת אדמה גדולה בדרום בולגריה. גם בבולגריה פעלו קרנות אמריקאיות; קרן רוקפלר תמכה במימון מוסדות חינוך בבולגריה, בנתה בית ספר לפקולטה לאסטרונומיה באוניברסיטת סופיה.

קרן רוקפלר השקיעה בבולגריה כשלוש מאות אלף דולר אמריקני, שלחה שלושים רופאים בולגרים ללמוד בארצות הברית, התחלקה בעלות הקמת מכון הבריאות הלאומי של בולגריה והובילה מסע פרסום גדול לחיסול המלריה. בשנת 1925 היו בבולגריה רק 125 אחיות מוסמכות. הצלב האדום האמריקאי הקים בית ספר סיעודי להכשרת צוותים רפואיים חדשים. "קרן המזרח הקרוב", שנוסדה ב-1930, בנתה 14 מגרשי משחקים בסופיה ושלושים וארבע ברחבי בולגריה עצמה. גם בתי הספר האמריקאים המשיכו למלא תפקיד חשוב ביחסי ארצות הברית–בולגריה. ב-1935 למדו 254 סטודנטים ו-237 סטודנטיות מכל רחבי בולגריה במכללה האמריקאית בסופיה.

כאשר מלחמת העולם השנייה פרצה בספטמבר 1939, הן בולגריה והן ארצות הברית היו מדינות נייטרליות. כמו במלחמת העולם הראשונה, חיפשה בולגריה בעלת ברית שתסייע לה להחזיר את האדמות אותן תבעה מיוגוסלביה, רומניה ויוון. בספטמבר 1940 הצליחה בולגריה לנהל משא ומתן, בעזרת גרמניה הנאצית, אודות החזרת דרום דוברוג'ה מרומניה לבולגריה - החלטה שנתקבלה לפי הסכם קראיובה.

ראו גם – מדינות הציר#בולגריה

במרץ 1941 ביקש צבא גרמניה הנאצית להעביר את כוחותיו דרך בולגריה במטרה לתקוף את יוון, שהתנגדה בהצלחה לפלישת איטליה הפשיסטית לשטחיה במהלך מלחמת איטליה–יוון. בוריס השלישי, מלך בולגריה אישר לנאצים לתקוף את יוון ויוגוסלביה דרך מדינתו, וב-1 במרץ 1941 אפשרה בולגריה לגרמנים לעבור בשטחה ובכך הצטרפה בולגריה למדינות הציר. בולגריה נטלה על עצמה תפקיד פסיבי בשעה שהכוחות המשולבים של גרמניה, איטליה והונגריה פלשו ליוגוסלביה ויוון והביסו את צבאותיהן. לאחר מכן, באפריל 1941, סיפחה בולגריה את חבל וורדר בנובינה, המהווה כיום את הרפובליקה של מקדוניה, ואת מערב תראקיה.

כשמדינות אחרות שיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית, לא הצטרפה בולגריה אל מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ואף לא הכריזה עליה מלחמה. בדצמבר 1941, לאחר שגרמניה הכריזה מלחמה על ארצות הברית, החלה בולגריה להתחקות אחר פעולות גרמניה הנאצית באופן אקטיבי: ב-13 בדצמבר ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם ארצות הברית, והכריזה עליה מלחמה. למרות זאת, ארצות הברית לא הכריזה על בולגריה מלחמה באופן מידי. רק ביוני 1942 קרא נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, להכריז על הבולגרים מלחמה. ב-2 ביוני 1942 שלח הנשיא רוזוולט את המסר הבא לקונגרס האמריקאי:

ממשלות בולגריה, הונגריה ורומניה הכריזו מלחמה על ארצות הברית. אני מבין ששלוש הממשלות נקטו פעולה זו לא ביוזמתן או בתגובה לרצון עמן, אלא כהיותן גרורות של אדולף היטלר. שלוש ממשלות אלה עוסקות כעת בפעולות צבאיות המכוונות נגד בעלות הברית ומתכננות להרחיב פעילויות אלה. לפיכך, אני ממליץ שהקונגרס יכיר במצב מלחמה בין ארצות הברית לבולגריה, בין ארצות הברית להונגריה ובין ארצות הברית לרומניה.

הקרב הראשון בין הכוחות המזוינים של ארצות הברית לאלו של בולגריה התרחש במהלך הפשיטה האמריקאית על קומפלקס בית הזיקוק הרומני בפלוישט במהלך 1943. ב-1 באוגוסט 1943 המריאו 117 מפציצים כבדים מסוג "ליברטור" (B-24 Liberator), כשעליהם 1,726 אנשי צוות שמטרתם הייתה להפציץ את בית הזיקוק בפלוישט. בבית זיקוק זה יוצרו 60% ממוצרי הדלק והנפט לשם המאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית.

המפציצים טסו מעל יוון ובולגריה בדרכם אל המטרה. בגלל המרחק - כאלף מיל - לא היה להם ליווי לוחמני. בשל עננים שהתגבשו עננים מעל שמי בולגריה, רבים המטוסים החלו תועים בדרך והתפזרו. מכ"ם גרמני זיהה את כלי הטיס שנכנסו לבולגריה, והמפציצים האמריקאים הפעילו את הגנותיהם נגד אש הנ"מ. הפשיטה גרמה נזק כבד למתחם בית הזיקוק, אך מחיר ההפסד היה גבוה - 50 מטוסים ניזוקו ו-532 אנשי צוות קיפחו את חייהם.

במהלך הטיסה חזרה התרסקו מספר מטוסים בבולגריה. מטוס אחד יורט ונורה בידי ארבעה לוחמים בולגרים, והתרסק בשדה סמוך לכפר סוהוזם שבמחוז פלובדיב. אמריקאי אחד נהרג, וכך גם שבעה איכרים שעבדו בשדה. (ראה Ploieşti RAID.)

כמה חודשים לאחר מכן, בולגריה עצמה הפכה ליעד. בין 14 בנובמבר 1943 ל-10 בינואר 1944 הפציץ חיל האוויר של ארצות הברית את סופיה שש פעמים. התקיפות הובילו למותם של 1,374 בני אדם, ופגעו בבניינים רבים במרכז העיר. הספרייה הלאומית נהרסה, התיאטרון הלאומי והמוזיאון להיסטוריית הטבע, לצד בניינים חשובים אחרים במרכז העיר ניזוקו קשות. כמו כן, אלפי אזרחים פונו לאזורי הכפר. מטוסים אמריקאים רבים אבדו בתקיפות, חלקם הופלו בידי טייסים בולגרים. בין 1943–1944, 329 טייסים של בעלות הברית ואנשי צוותים אוויריים משבע מדינות, בעיקר אמריקאים, נתפסו ונכלאו במחנה שבויי-מלחמה שנמצא כיום סמוך לשטחי העיר שומן. הם שוחררו ב-8 בספטמבר 1944.

התקיפות האמריקאיות על בולגריה זעזעו את הציבור והממשל הבולגרי, שציפו להימלט מן ההשפעה הישירה של המלחמה. זמן קצר אחר כך קיימה בולגריה מגעים דיפלומטיים לא רשמיים עם ארצות הברית. מגעים אלו כללו משא ומתן חשאי בקהיר שבמצרים, במטרה להביא לפרישת בולגריה מברית מדינות הציר.

האיחוד הלאומי של חקלאי בולגריה והמפלגה הקומוניסטית של בולגריה, יחד עם כמה קציני צבא, ארגנו והקימו מחתרת בשם חזית המולדת של בולגריה נגד הגרמנים והממשלה הבולגרית ב-1943. המלך בוריס מת בפתאומיות באוגוסט 1943, לאחר ביקור אצל אדולף היטלר בגרמניה. הוא הוחלף על ידי בנו בן השש באורח רשמי בידי בנו בן שש, סימאון סקסקובורגותסקי, כאשר קיריל, נסיך בולגריה תפקד כעוצר של בולגריה.

ככל שהצבא האדום התקרב לגבול הצפוני של בולגריה בספטמבר 1944, הודיעה ממשלת בולגריה על נסיגתה החד-צדדית מהברית של מדינות הציר. היא הוציאה את כוחותיה מיוון ומיוגוסלביה, ולאחר מכן הכריזה מלחמה על גרמניה, בתקווה להימנע מכיבוש סובייטי. הצבא האדום המשיך להתקדם אל עבר בולגריה. עם זאת, הסובייטים חצו את נהר הדנובה בספטמבר ונכנסו לסופיה ב-16 בספטמבר 1944. חזית המולדת ביצעה הפיכה והקומוניסטים הפכו לחלק מהממשלה החדשה.

ב-28 באוקטובר 1944, במוסקבה, חתם שר החוץ הבולגרי פטקו סטיינוב על הסכם שביתת נשק עם נציגים מארצות הברית, ברית המועצות והממלכה המאוחדת. לוטננט גנרל ג'יימס גמל, נציג המפקד העליון של כוחות הברית לים התיכון, וג'ורג' קנאן, הממונה על היחסים האמריקאי במוסקבה, חתמו על ההסכם בשם ארצות הברית. תחת שביתת-הנשק הבטיחה בולגריה להעמיד את כוחותיה המזוינים תחת פיקוד בעלות הברית עד שגרמניה הנאצית תובס, ואחר-כך להגיש עצמה לפיקוח מטעם בעלות הברית. בולגריה נאלצה גם לסלק את חייליה ואת פקידי הממשלה מיוון ויוגוסלביה שנכבשו על ידי כוחותיה, להוציא את הבולגרים שהתיישבו בשטחים אלה לאחר ינואר 1941 ולבטל את החוקים שסיפחו שטחים לא-בולגרים לבולגריה.

כאשר המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות יוסיף סטלין, נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט וראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל התכנסו ביאלטה שבחצי האי קרים ב-1945, נכבשה בולגריה בידי הצבא הסובייטי, והוקמה ממשלה פרו-סובייטית. עניין בולגריה עלה רק פעם אחת בוועידת יאלטה, כאשר שר החוץ הבריטי אמר כי אסור לבולגריה הסובייטית לרקום ברית עם יוגוסלביה, שם הקים המשטר של יוסיפ ברוז טיטו משטר קומוניסטי.

אף שהמפלגה הקומוניסטית של בולגריה הייתה באורח רשמי שותפה אחת בקואליציה החדשה של הממשלה, ביחד עם הגורמים הסובייטים בבולגריה היוותה המפלגה את הכוח האמיתי במדינה. הקומוניסטים הבולגרים ביחד עם הסובייטים בבולגריה איחדו כוחות במטרה להתנכל למפלגות האופוזיציה וטיהרו בהדרגה את יריביהם. בפברואר 1945 נעצר העוצר הבולגרי, הנסיך קיריל, ביחד עם עשרות שרים ופקידים מששירתו את המשטר הישן, נשפטו בעוון פשעי מלחמה והוצאו להורג. אחרי כניעת גרמניה הנאצית במאי 1945 הוקמה בסופיה ועדה מבקרת מטעם בעלות הברית. מיינארד ברנס, נציגה של ארצות הברית בסופיה, ניסה לשכנע את ממשלת בולגריה לנקוט באידאולוגיה דמוקרטית אך מאמציו לא הניבו פירות. בספטמבר 1946 בוטלה באופן סופי המונרכיה בבולגריה, והמלך סימאון סקסקובורגותסקי יצא לגלות. ממשלה קומוניסטית בראשות הנשיא וסיל קולארוב וראש הממשלה גאורגי דימיטרוב תפסו את השלטון. מנהיג האיחוד הלאומי של חקלאי בולגריה, ניקולה פטקוב, מיאן לשתף פעולה עם הקומוניסטים ובעקבות זאת נעצר והוצא להורג. בשלהי 1947, בולגריה הייתה מדינת חסות של ברית המועצות באופן כוללני.

כאשר דונלד הית' מונה בידי מחלקת המדינה של ארצות הברית לנציג ארצות הברית בבולגריה בספטמבר 1947, הוא מצא שממשלת דימיטרוב, בעקבות האידאולוגיה הסטליניסטית בה נקטה, עוינת יותר ויותר כלפי אמריקה והעולם המערבי. הכרזתו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן על דוקטרינת טרומן, לפיה ארצות הברית תומכת בממשלת יוון במאבקה נגד מורדים קומוניסטים שנתמכו על ידי העריץ יוסיפ טיטו שליט יוגוסלביה, הגבירה עוד יותר את המתיחות ביחסי ארצות הברית–בולגריה. ביולי 1949 הלך גאורגי דימיטרוב לעולמו ובשנה העוקבת הוחלף בסטליניסט אחר — וולקו צ'רבנקוב. עם זאת, באותה התקופה התגלעו חילוקי דעות משמעותיים בין יוסיף סטלין לטיטו ביוגוסלביה, שרצה לאמץ סוג אחר של קומוניזם.

כאשר טיטו גורש מהקומינפורם על ידי סטלין, הממשלה הבולגרית נותרה נאמנה לסטלין. ממשלת בולגריה החלה בטיהור של תומכי טיטו מה שהוביל לביטול חברותם של בין 60,000 ל-70,000 בולגרים במפלגה הקומוניסטית, ולמעצרו, משפטו והוצאתו להורג בדצמבר 1949 של סגן ראש הממשלה טרייצ'ו קוסטוב.

במהלך משפטו של קוסטוב בעוון בגידה, הוזכר לעיתים קרובות שמו של הציר האמריקאי הית' כידידו הקרוב של קוסטוב. הית' הואשם בבגידתו לכאורה של קוסטוב ובקשירת קשר להפלת הממשלה הבולגרית, ובשימוש בצירות האמריקאית כמרכז ריגול. ארצות הברית הגיבה להאשמות אלה באמצעות ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם בולגריה ב-22 בפברואר. הית' ו-43 חברי הסגל הדיפלומטי האמריקאים עלו על האוריינט אקספרס ב-23 בפברואר ועשו דרכם לטורקיה. ממשלת בולגריה הוקיעה את ניתוק היחסים ותפשה מהלך זה כשלב חדש ב"מאבקם של האימפריאליסטים האמריקאים נגד חזית השלום והדמוקרטיה". לאחר מכן, שגרירות פולין בוושינגטון די. סי. ייצגה את האינטרסים הבולגריים בארצות הברית, ושגרירות שווייץ בסופיה ייצגה את האינטרסים האמריקאים בסופיה.

לאחר מותו של סטלין ב-1953 החלה המפלגה הקומוניסטית הבולגרית לחפש אחר מנהיג חדש שיחליף את צ'רבנקוב הנוקשה. במרץ 1954 חיפושים אלה מוצו כאשר טודור ז'יבקוב, חבר פוליטביורו בגיל 41, עלה להנהגת המפלגה הקומוניסטית. ז'יבקוב שימש כמזכיר המפלגה במשך 33 שנים, והוא נמנה בין מנהיגי השלטון בעלי התקופה הארוכה ביותר בכל הגוש המזרחי. ז'יבקוב סטה מעט המדיניות הסטלניסטית, כשהוא "מתחרט" באופן רשמי על רדיפתם והוצאתם להורג של קוסטוב ותומכי טיטו ואף סגר מספר מחנות עבודה, אך המשטר המשיך לדכא בחומרה את כל החוגים שהתנגדו לשלטון. בבולגריה לא נרשמו התקוממויות אנטי-קומוניסטיות מהסוג ששל המרד ההונגרי ב-1956 והאביב של פראג ב-1968.

ז'יבקוב שמר על משטר בסגנון סובייטי קפדני ומדכא, אך הוא גם ניסה, בעקבות הנהגתו של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, לבנות יחסים טובים יותר עם ארצות הברית. ב-1957 העניק ז'יב'קוב ריאיון עיתונאי להריסון סליסבורי, כתב בעיתון הניו יורק טיימס — הראיון הראשון שלו לעיתונות אמריקאית, וקרא לחידוש מידי של היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית. בספטמבר 1960 ביקר ז'יבקוב בארצות הברית במטרה לנאום, יחד עם עשרות מנהיגי מדינות אחרים, בפתיחת העצרת הכללית של האומות המאוחדות. ז'יבקוב שהה כמעט חודש בארצות הברית. הוא ביקר במפעלים לעיבוד מזון וביקר גם באטלנטיק סיטי, שם התרשם ממלונות הנופש הענקיים. הוא אמר לעיתונאים כי בולגריה שוקלת להקים בית מלון או שניים בני 8 עד 10 קומות לחופי הים השחור, בדומה לאלה שראה בניו ג'רזי.

בשלהי נובמבר 1966 העלו ארצות הברית ובולגריה את דרג נציגויותיהן הדיפלומטיות מצירות לשגרירות, והתקיימו טקסי חילופי שגרירים. קשרים כלכליים, טכניים, מדעיים ותרבותיים חודשו אט אט. חרף גישתו הדיפלומטית החדשה, ז'יבקוב לא התיר שום התנגדות לשלטון או את חופש הדיבור בבולגריה. לראיה, השידורים של קול אמריקה בשפה הבולגרית שובשו, דיפלומט אמריקאי נעצר בגין הפצת ספרות אמריקאית בעיירה פלובדיב ב-1960, וכל קשר עם אמריקאים היה מסוכן עבור בולגרים מהשורה. ז'יבקוב טיפח קשרים אישיים עם מנהיגי ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב וליאוניד ברז'נייב, ושמר על יחסים קרובים ביותר עם ברית המועצות. ב-1957 למדו כאלף סטודנטים בולגרים באוניברסיטאות סובייטיות, ועוד עשרת אלפים צעירים בולגרים נסעו לברית המועצות למטרות עבודה.

בולגריה הפכה לחברה בברית ורשה ב-14 במאי 1955. אף כי לא הוצבו חיילים סובייטים על אדמת בולגריה, ב-1968 שלח ז'יבקוב אוגדה בולגרית להצטרף לכוחות צבא פולנים, הונגרים וסובייטים כמאמץ לדכא את האביב של פראג. ב-1978, המשטרה החשאית הבולגרית הייתה מעורבת בהתנקשות בחייו של גאורגי מרקוב בלונדון, דיסידנט בולגרי שהיה כתב במדור הבינלאומי של BBC, ברדיו דויטשה ולה וברדיו אירופה החופשית שמומן בידי ממשלת ארצות הברית.

עליית התנועות הדמוקרטיות ברחבי מזרח אירופה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות ב-1985 ונפילת חומת ברלין ב-1989 הביאו לנפילתו של טודור ז'יבקוב, שהתפטר ממנהיגות המפלגה הקומוניסטית ב-10 בנובמבר 1989. אחריו הגיחו להנהגה הבולגרית דור מנהיגים חדש, שהפנה את בולגריה לעבר דמוקרטיה וכלכלת שוק. מפלגות אופוזיציה ותקשורת עצמאית החלו לנסוק בסופיה, והמנהיגים החדשים החלו לקרב מחדש את בולגריה לארצות הברית ומדינות מערב אירופה.

הקונגרס של ארצות הברית הגיב לשינויים בבולגריה ובמזרח אירופה בכך שהעביר את חוק התמיכה בדמוקרטיות מזרח-אירופיות (SEED) ב-1989, שנועד לסייע למדינות מזרח ומרכז אירופה למסד את הדמוקרטיה בהן. הסיוע החוץ-ממשלתי האמריקאי לבולגריה הסתכם ב-2007 בסכום של יותר מ-600 מיליון דולר אמריקני. האוניברסיטה האמריקאית בבולגריה הוקמה ב-1991 בסיוע הקבינט של ארצות הברית, כדי לספק חינוך לאומנויות ליברליות עבור סטודנטים מבולגריה ומדינות אחרות בחבל הבלקן. מתנדבי חיל השלום החלו להגיע לבולגריה כדי ללמד אנגלית ולסייע בפיתוח קבילות, ובהמשך נוסדה תוכנית פולברייט למתן מענקי מימון לחילופי סטודנטים, חוקרים ומרצים, אשר נחשבת לאחת מתוכניות המלגות היוקרתיות ביותר בעולם.

הבחירות בבולגריה ביוני 1990 ובאוקטובר 1991 הביאו להקמת ממשלה חדשה בבולגריה שהעדיפה לטפח יחסים קרובים יותר עם נאט"ו, האיחוד האירופי וארצות הברית. נשיא בולגריה ז'ליו ז'לב ביקר בארצות הברית וניהל שיחות עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש ב-1990, ואחריו הגיע סגן הנשיא דן קווייל לביקור רשמי בסופיה. ב-1999 היה הנשיא ביל קלינטון לנשיא ארצות הברית הראשון שביקר בבולגריה. במהלך ביקורו בבולגריה, קלינטון נאם בפני קהל עצום בקתדרלת אלכסנדר נבסקי. כדי להראות את מחויבותה ליחסים קרובים עם ארצות הברית ורצון כנה להיות חברה בנאט"ו ובאיחוד האירופי, תרמה בולגריה כוחות צבא של צבא בולגריה למשימת שמירת השלום של האו"ם בבוסניה והרצגובינה, החל מ-1996 ועד לסיום המשימה ב-2004.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר ב-2001, שלחה הממשלה הבולגרית חיילים לכוחות נאט"ו באפגניסטן שלחמו בשלטון הטליבאן. ביולי 2003, לאחר שארצות הברית ובעלות בריתה פלשו לעיראק, שלחה בולגריה כ-400 חיילים לקואליציה בת 9,200 חברים רב-לאומיים תחת פיקוד פולני. הגדוד הבולגרי סיפק תמיכה לוגיסטית ולחם קרקעית בדרום עיראק. משלחת החיילים הבולגרים נפגעה עם נפילתם של 13 חיילים ומותם של שישה אזרחים, לפני שנסוגה ממלחמת עיראק ביוזמת הממשלה הסוציאליסטית בהובלת סרגיי סטאנישב. עם זאת, ב-2006 הצביע הפרלמנט הבולגרי בעד שליחת חיילים לשמירה על מחנה הפליטים אשרף צפונית לבגדאד.