מלחמת איטליה–יוון

מלחמת איטליה–יוון

יחידת ארטילריה יוונית מפעילה תותח שדה צרפתי מסוג שניידר, רמות מוראבה, נובמבר 1940
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	28 באוקטובר 1940 – 23 באפריל 1941 (178 ימים)
מקום	יוון
תוצאה	ניצחון מעצמות הציר, כיבוש יוון.
הצדדים הלוחמים ממלכת איטליה איטליה הפשיסטית גרמניה הנאצית גרמניה הנאצית ממלכת יוון ממלכת יוון בריטניה בריטניה מנהיגים ממלכת איטליה בניטו מוסוליני גרמניה הנאצית אדולף היטלר  יוון 1828 יואניס מטאקסס בריטניה וינסטון צ'רצ'יל  מפקדים ממלכת איטליה פייטרו בדוליו גרמניה הנאצית וילהלם ליסט יוון 1828 אלכסנדרוס פפאגוס (אנ') בריטניה הנרי מייטלנד וילסון כוחות 565,000 חיילים, 463 מטוסים, 163 טנקים. פחות מ-300,000 חיילים, 77 מטוסים. אבדות 13,755 הרוגים 50,874 פצועים 3914 נעדרים 21,153 שבויים 52,108 חולים 12,368 נפגעו ממכת קור 64 כלי תעופה סה"כ: 154,172 13,325 הרוגים, 42,485 פצועים 1,237 נעדרים 1,531 שבויים כ-25,000 נפגעו ממכת קור (לפי הערכות) 52 כלי תעופה סה"כ: 83,578

מלחמת איטליה–יוון (ביוונית - Ελληνοϊταλικός Πόλεμος או Πόλεμος του Σαράντα - "מלחמת שנת 40'", באיטלקית: Guerra di Grecia - מלחמת יוון) הייתה עימות צבאי בין איטליה הפשיסטית לבין יוון שהחל ב-28 באוקטובר 1940 והסתיים ב-23 באפריל 1941. העימות סימן את תחילת המערכה בבלקן במלחמת העולם השנייה. תחילת העימות ברצונו של בניטו מוסוליני להוכיח להיטלר כי איטליה היא מעצמה במרחב הים התיכון ולזכות בניצחון צבאי מקביל לניצחונותיו של היטלר בתחילת המלחמה, ובתפיסה כי הים התיכון, ובמיוחד אזור דרום מזרח אירופה, הוא אזור השפעה איטלקי.

ב-28 באוקטובר 1940, לאחר שראש הממשלה היווני יואניס מטאקסס, שהיה אף הוא בעל נטיות פשיסטיות ופרו-נאציות, דחה אולטימטום של מוסוליני להעניק לאיטליה שטחים ביוון, הורה מוסוליני לכוחותיו לפלוש לשטחה של יוון. הצבא היווני הדף את הפלישה, ואף הצליח לכבוש חלקים מאלבניה, שנכבשה בשנת 1939 על ידי האיטלקים. מתקפה איטלקית נוספת, במרץ 1941, נהדפה אף היא. רק לאחר פלישה גרמנית דרך יוגוסלביה (שהתנגדה למעבר דרך שטחה) ובולגריה (ששיתפה פעולה עם הגרמנים), הצליחו כוחות הציר לכבוש את יוון. הישגי היוונים אל מול איטליה היו הניצחון הראשון ביבשה של מדינה כלשהי על כוחות מדינות הציר במלחמת העולם השנייה. ההשפעה של הניצחון היווני הייתה הרבה מעבר לזירה המצומצמת בבלקן. כישלון האיטלקים הביא את היטלר להחלטה לתקוף בבלקנים, שגרמה לדחייה קריטית של הפלישה המתוכננת לברית המועצות במבצע ברברוסה. הדחייה גרמה בסופו של דבר לכישלונם של הגרמנים בקרב על מוסקבה ולאי השגת יעדם לסיים את המערכה הרוסית בזמן קצר, כפי שהצליחו במערכות אחרות, וזאת בשל בואו של החורף הרוסי הקשה.

הלחימה חשפה את חולשתה הצבאית של איטליה. לאיטליה היה צבא גדול, אבל היא נכשלה כמעט בכל החזיתות המרכזיות שבהן נלחמה, ובראשן הזירה היוונית והמערכה בצפון אפריקה (שם היא הפסידה לכוח בריטי הקטן ממנה פי 8). הצורך בהתערבות גרמנית כדי להכריע את המערכה היה שלב בהפיכת איטליה מבעלת ברית שוות מעמד לגרורה גרמנית, ולבסוף, ב-1943, למדינה כבושה, על כל המשתמע מכך. יוון הפסידה במערכה ונכבשה על ידי גרמניה, אך זכר הלחימה של הכוחות היוונים נשמר כיום ביוון כמורשת של גבורה והתנגדות לתוקפנות, אשר מצוין בחג לאומי – יום האוחי.

איטליה הפשיסטית דבקה באידאולוגיה כי הים התיכון הוא מרחב השפעה לייסוד אימפריה איטלקית חדשה, בנוסח האימפריה הרומית. אימפריה זו כללה את יוון. היוונים והאיטלקים, על גלגוליהם השונים, נלחמו אלפי שנים על העליונות באזור הים התיכון: הרפובליקה הרומית לחמה באנשי אפירוס, האימפריה הרומית לחמה במקדוניה, האימפריה הביזנטית לחמה כנגד האוסטרוגותים והלומברדים, ולאחר מכן כנגד הרפובליקה הוונציאנית, וכן הלאה. מוסוליני, בדברו על אימפריה ים תיכונית שתשיב לאיטליה את גדולתה מימי קדם, פעל בהקשר היסטורי רחב.

הסיבה המיידית לפלישת איטליה לשטחה של יוון הייתה רצונו של מוסוליני להשתוות לאדולף היטלר, בעל בריתו בברית הפלדה. בשנת 1940 הייתה גרמניה הנאצית בשיא כוחה הצבאי. לאחר כיבושן המהיר של פולין, נורווגיה, דנמרק, ארצות השפלה וצרפת, נחשבה איטליה בעיני הגרמנים כבעלת ברית שנייה במעלה. הכרזת המלחמה של מוסוליני על צרפת, כאשר הצבא הצרפתי כבר היה ממוטט וימים ספורים לפני כניעתו הסופית לגרמניה, הסתיימה בכישלון איטלקי. הצבא האיטלקי לא הצליח להגיע להישגים, ונמל ג'נובה הופגז בידי חיל הים הצרפתי. פעילות הצבא האיטלקי בצפון אפריקה הסתיימה בכישלונות, וכך גם ניסיונו של מוסוליני לשלוח טייסת להשתתף בקרב על בריטניה. מוסוליני סבר כי כניעתה של בריטניה היא רק עניין של זמן, וחשש כי אם לא יזכה להישגים צבאיים בטרם ייחתמו הסכמי השלום, תישאר איטליה בגדר מדינה שנייה במעלה בסדר האירופי החדש.

מוסוליני רצה להשליט את איטליה על הבלקנים. הוא ראה כיצד בעלת בריתה של איטליה, רומניה, קיבלה הצעה גרמנית להפוך למדינת חסות, ונתנה לגרמנים גישה לשדות הנפט העשירים בפלוישט בתחילת אוקטובר 1940, וכן גישה לשדות תעופה מהם ניתן לתקוף את הבסיסים הבריטיים בים התיכון. בעוד שממלכת יוגוסלביה נראתה כאויב חזק, יוון נראתה חלשה ומפולגת. איטליה החזיקה באיי הדודקאנס האסטרטגיים בדרום מזרח הים האגאי מאז מלחמתה עם טורקיה ב-1912.

יוון יכלה להקציב את המשאבים הדרושים למלחמה עם איטליה. בניגוד לאיטליה, לא הייתה מעורבת כצד פעיל בסכסוך הגלובלי שהתפתח למלחמת העולם השנייה. לאחר כריתת ברית הידידות עם טורקיה ב-1930 וברית הבלקן מ-1934, לא הייתה צריכה לרכז כוחות כנגד האויב המסורתי, טורקיה. אלבניה הייתה מדינה חלשה הנתונה לאיום איטלקי, ויוגוסלביה לא לחצה לקבל שטחים להם טענה במקדוניה היוונית. במהלך שנות ה-30 ראו היוונים את אויבם האמיתי בבולגריה, עקב סכסוך על חבל תראקיה המערבית. כאשר הדיקטטור יואניס מטאקסס עלה לשלטון בשנת 1936, וייסד את המשטר הפשיסטי המכונה "משטר 4 באוגוסט", הוא פעל לחיזוק הצבא ולביצור הגבול שבין יוון לבולגריה. הקו המבוצר כונה "קו מטקסס". בשנים שלאחר מכן השקיעה יוון בחיזוק הצבא ובהפיכתו לצבא מודרני. הצבא עבר שדרוג טכנולוגי, הוגדל, והפך לצבא שהיה יריב ראוי לצבאות המדינות השכנות. עם זאת, בשל המתיחות האירופית הגוברת, ובשל פרוץ מלחמת העולם, לא הצליחו היוונים לממש חלק ניכר מרכישת הנשק והציוד בשנים 1938 ו-1939.

בסוף שנת 1939 כבשו כוחות איטלקיים את אלבניה, שהייתה זה זמן רב מעין מדינת חסות איטלקית. בכך יצרו גבול קרקעי רציף עם יוון. פעולה זו הובילה את בריטניה וצרפת להעניק ערבות לשלמותה הטריטוריאלית של יוון. התפתחות זו עוררה את הצבא היווני לנקוט בפעולות לקידום פניה של פלישה איטלקית. כאשר פרצה המלחמה במזרח אירופה, ולאחר מכן במערב, מטקסס ניסה לשמור את יוון מחוץ לסכסוך. אך ככל שהתקדמו האירועים, ועל אף נטייתו האידאולוגית של מטקסס לצדן של מדינות הציר, ועל אף הקשרים הכלכליים והדיפלומטיים הטובים שקשר עם גרמניה, התקרבה יוון לבריטניה, לא מעט בזכות מלכה האנגלופיל, גאורגיוס השני, שהיווה עמוד תווך בתמיכה במשטרו של מטקסס.

עם נפילת צרפת החל מוסוליני לתכנן את הפלישה ליוון. על פי יומנו של שר החוץ הפשיסטי, גליאצו צ'אנו, מיולי 1940, "...ספינות בריטיות, ואולי אף מטוסים, מוצאות מחסה ואספקה ביוון. מוסוליני זועם. הוא החליט לפעול". תוכניות שונות הועלו, בהן תוכניתו של צ'אנו לרצוח את מלך יוון, ולהפציץ את אתונה^[1]. מסע תעמולה אנטי יווני הציף את איטליה, ומספר פרובוקציות בוצעו, שהגיעו לשיא בטרפודה של סיירת יוונית בשם "אלי" באי טינוס ב-15 באוגוסט 1940, בעת שעגנה בנמל במהלך חגיגה דתית. על אף הראיות החותכות לאשמתה של איטליה במעשה, הודיעה הממשלה היוונית כי האוניה טובעה על ידי "צוללת ממקור בלתי ידוע".

בצד האיטלקי נפלה ההחלטה לצאת למלחמה בישיבה ברומא ב-15 באוקטובר. מנהיגיה הפוליטיים והצבאיים של איטליה הפגינו אופטימיות. רק ראש המטה הכללי פייטרו באדוליו השמיע התנגדות. באדוליו נדרש לשחרר מאות אלפי חיילים כמה שבועות לפני כן, על מנת שאלו ישתתפו בקציר. עתה נדרש להכין פקודת מבצע לכיבושה של יוון האמור להתחיל בתוך 12 ימים, לפי הוראות מוסוליני. באדוליו טען כי מתוך 20 הדיוויזיות העומדות לרשותה של איטליה, רק 8 נמצאות כרגע באלבניה ויכולות להשתתף במבצע. יש להשלים את מצבת הכוחות באלבניה ב-12 דיוויזיות נוספות, וכן להסכים עם בולגריה על מעורבות בולגרית שתביא לריתוק שש דיוויזיות יווניות לחזית הבולגרית. המפקד המקומי באלבניה, גנרל סבסטיאנו ויסקונטי פראסקה, טען כי יש צורך רק בשלוש דיוויזיות נוספות בעתודה, וגם אלו יצטרכו להגיע לזירה רק לאחר השלמת השלב הראשון בלחימה, כיבוש אפירוס, האמור להתבצע על פי התוכנית בתוך 10 ימים. צ'אנו ומוסוליני סקרו את המצב המדיני, שהיה עתה נוח ללא תקדים. טורקיה ויוגוסלביה, חברותיה של יוון להסכמה הבלקנית, לא תתערבנה, ואם בולגריה תתערב, יהא זה לטובת איטליה. צ'אנו טען כי העם היווני נמשל על ידי ממשלה שנואה, המייצגת רק את האריסטוקרטיה וארמון המלוכה, וכי העם הפשוט אוהד את איטליה הפשיסטית. אחריו דיבר ג'אקומוני, מושל אלבניה הכבושה, וטען כי העם האלבני משתוקק לסגור חשבון היסטורי עם יוון^[2]. מוסוליני וצ'אנו נסמכו על כך שאנשי מפתח בצבא היווני שוחדו על מנת שיימנעו מלהילחם בבוא העת^[3]. טכניקה זו שימשה את מוסוליני בעבר בכיבוש אלבניה, והוא סמך עליה בהכרעת יוון.

רובן של הנחות היסוד הללו היו שגויות. בולגריה נמנתה עם הזהירות שבמדינות אירופה, ולא הייתה לה כל סיבה להילחם בטרם תברר היטב כי הכף נוטה לטובת הצד שבו היא נמצאת. העם היווני היה מאוחד מאחורי הנהגתו, ורגשותיו כלפי איטליה היו שליליים. הבוגדים היוונים מעולם לא היו קיימים, אלא בדו"חות מודיעין מפוברקים. נאמנותם של האלבנים אף היא הייתה מוטלת בספק.

מטרתו העיקרית של מוסוליני בלחימה הייתה להפתיע את העולם, ולהאפיל על הישגי בעל בריתו, היטלר. לשם כך נמנע מליידע את היטלר במתרחש. לאחר ביטול מבצע ארי-הים - הפלישה המתוכננת לבריטניה, לאחר כישלונו של הלופטוואפה להכריע את בריטניה מן האוויר, הגה היטלר במספר רעיונות כיצד להמשיך במלחמה. בעודו מתכנן לקיץ של שנת 1941 את הפלישה לברית המועצות, שהייתה עדיין בעלת בריתו, תכנן מספר מבצעים באזור הים התיכון. הידיעה המודיעינית כי מוסוליני מתכנן פלישה ליוון הזעיקה את היטלר לרומא, אך משהגיע לרומא בבוקר 28 באוקטובר כבר הייתה הפלישה ליוון מעשה מוגמר.

מוסוליני היה בטוח כי כוחותיו יתקדמו במהירות, יכריעו את הצבא היווני החלש והמפולג, וייכנסו תוך מספר ימים לאתונה בניצחון שיבסס את מעמדה של איטליה בין המנצחות במלחמה, ויהפוך אותה לכוח יבשתי וימי שאין להתעלם ממנו. בהעלמת תוכניותיו מהיטלר ראה מוסוליני סוג של דיפלומטיה מתוחכמת. הוא ידע כי בידו של היטלר להטיל וטו על הפלישה המתוכננת, ולכן העדיף להעמיד אותו בפני עובדה מוגמרת.

לאיטליה אין גבול יבשתי עם יוון, לכן נערכו הכוחות האיטלקים על הגבול שבין אלבניה הכבושה ובין יוון, שאורכו כ-150 קילומטרים, והיה אז אזור הררי בלתי מפותח ובו מספר קטן של דרכים הראויות לשימוש. רכס הרי הפינדוס חילק את הגזרה לשתיים - אזור אפירוס ומערב מקדוניה.

תוכנית המלחמה האיטלקית, שנקראה בשם הקוד "Emergenza G", דיברה על כיבושה של יוון בשלושה שלבים. הראשון - כיבוש אפירוס והאיים האיוניים. לאחר מכן, עם הגעת התגבורות עליהן דיבר הגנרל ויסקונטי-פראסקה, ימשיכו הכוחות לעבר מערב מקדוניה ואזור סלוניקי, ויכבשו את צפונה של יוון. לאחר מכן תיכבש הארץ כולה. מתקפות נוספות אמורות היו להיערך באיים האיוניים. ההנחה הייתה כי כוחות בולגריים ירתקו את היוונים באזור מזרח מקדוניה, וימנעו את מעבר הכוחות משם לחזית האיטלקית.

הפיקוד האיטלקי, המכונה "קומנדו סופרמו" הקציב לכל זירה קורפוס משלה, מבין הכוחות שהוצבו באלבניה. הקורפוס ה-25 "צ'אמוריה", החזק יותר, כלל את דיוויזיית חיל הרגלים ה-23 "פררה", ואת דיוויזיית חיל הרגלים ה-51 "סיינה", בנוסף לדיוויזיה המשוריינת ה-131 "צ'נטאורו", הוקצה לנוע לעבר יואנינה. משמאלו הייתה אמורה לנוע קבוצת מאסף בגודל של בריגדה, ומימינו דיוויזיית העלית האלפינית, הדיוויזיה השלישית "ג'וליה", שתבקיע דרך הרי הפינדוס. הקורפוס ה-26 "קוריצה", הוקצה לזירה המקדונית, וכלל את דיוויזיית חיל הרגלים ה-29 "פיימונטה", דיוויזיית חיל הרגלים ה-39 "פארמה" ודיוויזיית חיל הרגלים ה-19 "ונציה". קורפוס זה היה אמור לשמור על עמדות מגננה. כוחו הכולל של הכוח האיטלקי היה 85,000 חיילים, תחת פיקודו של ויסקונטי-פראסקה.

לאחר כיבוש אלבניה, הכינו היוונים תוכנית "IB", "איטליה-בולגריה", שצפתה מתקפה משולבת של שתי מדינות אלו כנגד יוון. התוכנית הייתה באופן פשוט מגננה באפירוס ונסיגה הדרגתית לייצוב קו בפנים הארץ, תוך הכנה למתקפת נגד מוגבלת במערב מקדוניה. היו מספר וריאציות לתוכנית זו, שכללו מגוון של קווי הגנה אפשריים, והמפקד בשטח כראלמבוס קצימיטרוס היה חופשי לאלתר ולבחור ביניהן.

לאחר גיוס כללי כלל צבא יוון, בפיקודו של הגנרל פפגוס, 19 דיוויזיות רגלים, דיוויזיה ממונעת ודיוויזיית פרשים. לכוחות אלו נוספו כוחות נוספים ככוחות עתודה לפריסה מהירה, וחיל מצב במצודות. הכוחות היווניים העיקריים בחזית עם פרוץ המלחמה היו - באפירוס דיוויזיית חיל הרגלים השמינית, בפיקודו של קצימיטרוס. במערב מקדוניה "האזור הצבאי של מערב מקדוניה" כוח בגודל של קורפוס בפיקוד הגנרל יואניס פיציקס. בסך הכול מנו הכוחות היוונים שפעלו בחזית האלבנית עם פרוץ המלחמה כ-35,000 איש. דיוויזיות הרגלים היווניות כללו כ-30% יותר חיילים מהדיוויזיות האיטלקיות^[4].

האיטלקים נהנו מעדיפות בכוח אדם, הנובעת מהיותם אומה של 45 מיליון נפש המתקיפה אומה של שבעה מיליון נפש, מהשימוש בטנקים, שחסרו ליוונים, ומעליונות אווירית וימית ברורה. עם זאת הטנקים האיטלקים שהופעלו בחזית היו טנקים קלים, והיתרון שהעניקו היה זניח לאור תנאי הזירה הקשים. ה-פיאט M11/39 היה טנק בעל תותח של 37 מילימטרים, ושריון של 30 מילימטרים בחזיתו ובצדדיו 14 מילימטרים. ה-L3/35 היה קל אף יותר, ולמעשה המדובר בשריונית: צוות של שני אנשים, נהג ומפקד, הפעיל שני מקלעי שמונה מילימטר המורכבים על מרכב בעובי של שישה עד ארבעה עשר מילימטרים. טנקים אלו הקנו לאנשי צוותם הגנה מינימלית, לא היו מצוידים במערכות קשר רדיו, וההסתמכות עליהם להכרעת הלחימה הייתה מטעה. העליונות האווירית הייתה ברורה יותר. חיל האוויר ההלני היה קטן ומפגר. מטוס הקרב העיקרי שלו היה מטוס קל פולני בשם PZL P.24(אנ'), שלא היה יריב ראוי לדגמים אחרים שפעלו בזירה. הרג'ה ארונאוטיקה, חיל האוויר האיטלקי, הפעיל מספר רב של דגמי מטוסים, מפציצים מתקדמים ומטוסי קרב, ועל אף שלא היה מצויד בדגמים המקבילים למטוסי הקרב הבריטים או הגרמנים מן הקו הראשון, עדיין היו מטוסי הקרב המובילים שהפעיל, מאקי MC200 ופיאט G-50, מטוסים מודרניים בעלי יכולת טובה. גם יתרון זה קוזז עקב תנאי מזג האוויר הקשים בזירת הלחימה. ואכן, כבר בדצמבר 1940 חדל חיל האוויר ההלני מלהתקיים, לאחר שאיבד כ-50% מכוחו בחודש של לחימה. עם זאת, לזירה הגיעה תגבורת בריטית של מטוסי קרב, שמנעה מהאיטלקים את השליטה המוחלטת בזירה האווירית.

הצי היווני הקטן כלל כ-31 כלי שיט, מתוכם כ-12 סירות טורפדו, וספינות מגדלים שונים. עד לסוף הלחימה אבדו כ-21 מהם. לעומתו הצי המלכותי האיטלקי, הרג'ה מרינה, היה בין הגדולים והמשובחים בזירת הים התיכון, וכלל את כל מגוון ספינות הקרב הנדרשות לצי מודרני. עם זאת, יתרון זה התקזז בשל מעורבותה של בריטניה, אשר במהלך הלחימה הכתה בצי האיטלקי ושיבשה מאוד את פעולתו.

היוונים נהנו ממידע מודיעיני מדויק על כוונות האיטלקים ומועד הפלישה, כמו גם מהיכרות עם השטח ועם תנאי מזג האוויר, שחסרה לחלוטין לאיטלקים. העונה הגשומה החלה מספר ימים לפני הפלישה, ופגמה מאוד בעבירות השטח ההררי, כאשר מעט הדרכים הניתנות לשימוש הפכו לבוציות, דבר שהעניק עדיפות מסוימת לכוח המגן, ונטרל את יתרון השריון האיטלקי. המורל בצד היווני היה גבוה, ונשמעו קריאות "לנקום את טינוס".

בערב 28 באוקטובר 1940 הגיש השגריר האיטלקי באתונה, גראצי, אולטימטום ממוסוליני למטקסס. מוסוליני דרש מעבר חופשי לחייליו על מנת לכבוש "נקודות אסטרטגיות" שלא הוגדרו, בעומק השטח היווני. מטקסס דחה את האולטימטום, באמרו "Alors, c'est la guerre" - "אם כן, זוהי מלחמה", אמירה שהפכה לסיסמה פופולרית ביוון, וצומצמה למילה אחת "לא" - ביוונית "Οχι" (אוחי). בתוך שלוש שעות תקף הצבא האיטלקי את יוון.

בסמוך לאחר מכן נשא מטקסס נאום אל העם היווני ובו אמר: "הגיע הזמן שיוון תילחם למען עצמאותה. יוונים, עתה עלינו להוכיח את עצמנו כראויים לאבותינו, ולחירות שהעניקו לנו. יוונים, הילחמו למען מולדתכם, למען נשותיכם, למען ילדיכם ומסורתכם המקודשת. עתה, מעל לכל, הילחמו!". הנאום היה מעשה בעתו, והעם היווני התגייס למען המטרה - הדיפת הפלישה. מתנדבים רבים התגייסו לצבא, והאומה הייתה מאוחדת אל מול התוקפנות. אפילו מנהיגה הכלוא של המפלגה הקומוניסטית היוונית, ניקולאוס זכריאדיס, פרסם מכתב פתוח בעיתונות ובו תמך בהתנגדות לפלישה, על אף שהקו של הקומינטרן, שהיה נתון עדיין בכבלי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, לא אפשר זאת. מאוחר יותר חזר בו זכריאדיס, האשים את מטקסס כי הוא "אימפריאליסט" וקרא לחיילים לנטוש את הלחימה ולהפיל את המשטר.

המתקפה האיטלקית יצאה לדרכה בבוקר 28 באוקטובר 1940. קורפוס צ'אמוריה התקדם לעבר קלפאקי, כשקבוצת החוף מתקדמת משמאלו, והצליח ליצור ראש גשר מעבר לנהר קלאמס. האיטלקים נתקלו כבר מהתחלה בקשיים כבדים. פני השטח היו קשים, הרריים ובוציים, והטנקים האיטלקיים הקלים לא הצליחו להתמודד עמם. המשאיות האיטלקיות נתקעו בבוץ, וההתקדמות הייתה אטית. אל מולם לחמו היוונים, שהיו בעלי מוראל גבוה, הכירו את השטח ואת תנאי מזג האוויר. עד 1 בנובמבר הצליחו האיטלקים לכבוש את קוניצה והגיעו לקו ההגנה היווני העיקרי, שאותו ניסו לפרוץ עד ל-9 בנובמבר, אך ללא הצלחה. הכוחות האיטלקים נעצרו כתוצאה מלחימה נועזת של הדיוויזיה השמינית היוונית, שהמתינה להגעת הכוחות העיקריים לקו החזית.

במקביל להתקדמות האיטית של האיטלקים, הצליחו היוונים בגיוס וריכוז כוחות להדיפת המתקפה, כאשר חיל האוויר האיטלקי כשל בניסיונותיו למנוע את מעבר הכוחות והציוד לחזית. כל ההנחות המוקדמות של מוסוליני באשר ללחימה התבדו. הצבא היווני הוכיח מורל גבוה, מפקדיו לא שוחדו, אלמנט ההפתעה לא היה קיים, למעשה, והיתרון המספרי והטכנולוגי של צבא איטליה התקזז אל מול רוח הלחימה היוונית, והכרת היוונים את תנאי השטח.

בגזרת הפינדוס הצליחה דיוויזיית ג'וליה קצת יותר, ו-11,000 לוחמיה התקדמו לעבר מצובון, מעבר אסטרטגי שתפיסתו הייתה חלק חשוב בתוכנית לכיבוש צפון יוון, כשמטרתם להפריד את הכוחות היווניים שלחמו באפירוס מאלו שלחמו בגזרת מערב מקדוניה. בסך הכול התקדמו האיטלקים כ-40 קילומטר, במזג אוויר סוער, ובפני שטח הרריים. אל מול התקפות הנגד היווניות הסתבר כי לדיוויזיה חסר כוח האדם והציוד לשאת את עול המתקפה לבדה בחזית זו. ב-4 בנובמבר הצליחו היוונים לכתר את הדיוויזיה הפורצת. ניסיונות לפרוץ את הכיתור ולהעביר דיוויזיה נוספת לסיוע, הדיוויזיה ה-47 "בארי", שנועדה במקור לכיבוש האי קורפו, הביאו אך לאסון צבאי גדול יותר. האיטלקים נלחמו בתנאי מזג האוויר הקשים אל מול חיל הפרשים היווני, וב-8 בנובמבר נאלץ המפקד האיטלקי בגזרה, הגנרל מריו ג'ירוטי, להורות על נסיגה. הנסיגה נמשכה מספר ימים, והייתה הרת אסון. הצבא היווני זינב בנסוגים, ולאחר שאלו שבו אל הגבול האלבני, הסתיים הקרב על פינדוס בניצחון יווני מוחלט.

במערב מקדוניה, אל מול חוסר המעש האיטלקי, ועל מנת להקל על הלחץ בחזית אפירוס, פתחו היוונים במתקפה אל תוך אלבניה, ב-14 בנובמבר 1940.

ההתנגדות היוונית הבלתי צפויה הפתיעה את ה"קומנדו סופרמו" שציפה להתקדמות קלה ורצופה אל אתונה. מספר דיוויזיות הועברו בחופזה אל אלבניה, והתוכניות להתקיף איים יווניים נגנזו. מוסוליני הזועם החליף ב-9 בנובמבר את ויסקונטי-פראסקה בגנרל אומבלדו סודו שהיה תת-שר ההגנה וסגן ראש המטה הכללי של הצבא. עם הגיעו לשטח מצא סודו כי המתקפה כושלת בכל מקום שבו נמשכה, כי ללא התגבורת שעליה דיבר באדוליו ב-15 באוקטובר הקורפוסים והארמיות שתחת פיקודו הם קורפוסים וארמיות על הנייר בלבד, וכי הוא עומד בפני תבוסה. הוא הורה מיד על זניחת המתקפה, ועל היערכות למגננה. באמצע נובמבר 1940 היה ברור כי המתקפה האיטלקית נכשלה.

בתחילת נובמבר התחילו העתודות היווניות להגיע לחזית, וחוסר המעש הבולגרי איפשר להסיט ללחימה כנגד האיטלקים את רוב הדיוויזיות שהועמדו בכוננות נגד בולגריה. בכך הצליח המפקד היווני, הגנרל אלכסנדרוס פאפאגוס, ליצור יתרון מספרי. 11 דיוויזיות רגלים, שתי בריגדות רגלים ודיוויזיית פרשים עמדו כנגד חמש עשרה דיוויזיות הרגלים האיטלקיות ודיוויזיית טנקים אחת. יש לזכור כי הדיוויזיות היווניות כללו כ-30% יותר חיילים ממקבילותיהן האיטלקיות.

היחידות המתוגברות יצאו ב-14 בנובמבר למתקפת הנגד במערב מקדוניה, בכיוון קורצ'ה. לאחר לחימה עזה בגבול האלבני המבוצר, הצליחו היוונים לפרוץ ב-17 בנובמבר, ונכנסו לעיירה קורצ'ה חמישה ימים אחרי כן. עם זאת, חוסר החלטיות בקרב הפיקוד העליון היווני איפשר לאיטלקים לסגת ולהיערך במגננה, ונמנעה התמוטטותו של כל המערך האיטלקי.

ההתקפה במערב מקדוניה הייתה משולבת בלחימה לאורך כל החזית. הקורפוסים הראשון והשני במערב יוון התקדמו באפירוס, ועד לערב חג המולד כבשו את כל השטח שאבד בתחילת המלחמה, וחלקים נכבדים מהאזור שאותו כינו היוונים "צפון אפירוס", בתוך אלבניה עצמה. במתקפה זו נטלו חלק יחידות של חיל האוויר המלכותי הבריטי ששיגר גנרל ארצ'יבלד וייוול שהשתוקק לבסיסי אוויר ביוון כדי לתקוף את שדות הנפט העשירים בפלויישטי שברומניה^[5] שהצטרפה זמן קצר לפני כן לההסכם התלת צדדי עם גרמניה הנאצית ואיטליה.

בתחילת דצמבר החלה התנופה היוונית להיעצר. היוונים סבלו מהיעדרם של טנקים, ונאלצו לנצל את יתרונם תוך תנועה והתכנסות בפסגות ההרים, מקום בו הגיעו הטמפרטורות לעיתים ל-15 עד 20 מעלות מתחת לאפס. סופות שלג עזות הביאו את החזית לקיפאון. במקביל הצליח סודו להעביר שמונה דיוויזיות איטלקיות נוספות לתגבור הלחימה באלבניה, אך אלו סבלו מבעיות לוגיסטיות חמורות, ממחסור בציוד ובאספקה, ולעיתים הושלכו ישירות אל הלוחמה כשאינן ערוכות, וסבלו אבדות כבדות לשווא^[6].

הקיפאון בחזית הביא להחלפתו של סודו בגנרל אוגו קבאלרו. קבאלרו החליף את באדוליו כרמטכ"ל, בשל העובדה שביקורתו של באדוליו על הדרך בה מנוהלת הלחימה ביוון ובצפון אפריקה הפכה לגלויה ובוטה. הוא נשלח אל החזית האלבנית לשמש כמפקד בשדה, בעוד שמוסוליני שמר לעצמו את הפיקוד על המערכה הכוללת, שהשתרעה עתה על חלקים נרחבים מצפון אפריקה ובזירת הים התיכון.

במהלך ינואר 1941 נבנה כוח עצום באלבניה. מוסוליני הגיע אישית לפקח על הלחימה, אך הצבא האיטלקי לא יצא למתקפה כוללת במהלך שלושת השבועות שבהם שהה שם. התעמולה האיטלקית טענה כי הצבא היווני הושמד ב"קרב הגדול והעקוב מדם שבכל העת החדשה", וחדל מלהתקיים^[7]. היטלר החל ללחוץ לסיום המערכה, והיה ברור כי התערבותו של הוורמאכט היא אך עניין של זמן. מוסוליני ידע כי עליו לצאת למתקפה אמיתית ולהשיג הישגים, בטרם יגזלו ממנו הגרמנים את תהילת המנצחים למענה יצא למלחמה מלכתחילה.

בריטניה ערבה לשלמותה הטריטוריאלית של יוון עוד בשנת 1939, כאשר הכיבוש האיטלקי של אלבניה יצר את המגע היבשתי בין שתי המדינות. הצבא הבריטי היה עסוק באותו זמן במערכה בצפון אפריקה, כנגד כוחות איטלקים וגרמנים, ולא יכול לסייע באופן ישיר ללחימה על הקרקע. דעת הקהל הבריטית נטתה בבירור לטובת היוונים, וראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל סבר שהייתה זו חובתה המוסרית של בריטניה לסייע ליוון ככל יכולתה.

הניסיון הראשון של הבריטים לסייע ליוון היה בפריסת טייסת של ה-RAF בפיקוד סגן מרשל האוויר ג'ון ד'אלביאק, שנשלחה בנובמבר 1940 לסייע לחיל האוויר ההלני, הקטן והמפגר מבחינה טכנולוגית. בהסכמת הממשלה היוונית הוצבו בסוף אוקטובר חיילים בריטים בכרתים על מנת לשמור על מפרץ סודה ולאפשר ליוונים להעביר את יחידות הצבא ששהו בכרתים לטובת הלחימה באלבניה.

בראשית ינואר 1941 ריכזו הגרמנים כוחות ברומניה והיה חשש מפלישה מיידית דרך בולגריה אל יוון. צ'רצ'יל היה להוט לפעולה, אך ארצ'יבלד וייוול, מפקד הצבא הבריטי בצפון אפריקה, שזכה באותה העת להישגים והתקדם אל מול האיטלקים, רצה להמשיך ולרכז מאמצים בזירה זו, ולא להפריש מכוחותיו בחזית היוונית. הוא העלה בפני צ'רצ'יל את הדעה כי הריכוז הגרמני ברומניה הוא לצורכי הטעייה בלבד. צ'רצ'יל זעם, והורה לויוול להגיע באופן מידי לאתונה, ולנסות לתאם סיוע בריטי ללוחמים ביוון^[8].

בפגישה בין מפקדי הצבא הבריטים והיוונים באתונה, ב-13 בינואר 1941, הביע הגנרל פפגוס את הדעה שיוגוסלביה תישאר נייטרלית. הוא סבר כי על מנת לנצח במלחמה יצטרך לקבל סיוע בסדר גודל של תשע דיוויזיות בריטיות שתוצבנה במזרח מקדוניה ובמערב תראקיה, עוד בטרם ינועו הגרמנים מרומניה לבולגריה, ויתכוננו להדוף את המתקפה הגרמנית. דיוויזיות אלו היו אמורות להיות מלוות בחיפוי אווירי נאות. כל שיכלו הבריטים להבטיח הן שתיים עד שלוש דיוויזיות ומספר קטן נוסף של מטוסים. הבריטים הציעו לפרוס כוח סמלי קטן באופן מידי, בסדר גודל של פחות מדיוויזיה. היוונים דחו הצעה זו מחשש שהיא תביא למתקפה הגרמנית ממנה חששו. ארצ'יבלד וייוול שנכח בפגישה, מסר לצ'רצ'יל כי היוונים אינם מעוניינים בעזרה כל עוד זו אינה בהיקף המספיק. כתוצאה מכך הוחלט להמשיך ולרכז את המאמץ בקרבות באזור בנגאזי בלוב, ולדחות את הסיוע ליוון לשלב מאוחר יותר^[9].

צ'רצ'יל רצה בפתיחת חזית בלקנית שתכלול את יוגוסלביה, יוון וטורקיה, והמשיך במגעים עם הממשלה היוונית. בפגישה באתונה שהתקיימה ב-22 בפברואר בין אנתוני אידן, ארצ'יבלד וייוול וג'ון דיל ובין המנהיגות היוונית, לרבות המלך גיאורגיוס השני וראש הממשלה אלכסנדרוס קוריזיס (שהחליף את מטקסס, שמת באופן פתאומי מהרעלת דם במהלך חודש ינואר 1941), הוחלט על העברת כוח משלוח ליוון. אידן התחייב לשלוח שלוש דיוויזיות בריטיות, בריגדה פולנית וכוח משוריין בסדר גודל של מעט פחות מדיוויזיה, שיכלול אף כוחות מיוחדים המצוידים בכלי נשק אנטי טנקים ויחידות נגד מטוסים^[10]. לטענת אידן, סוכם כי הכוח יוצב ב"קו אליקמון", מדרום מערב לסלוניקי, קו שיאפשר ליוונים להחזיק מעמד במגננה, ולהסיג את כוחותיהם מאלבניה. לטענת אידן סוכם כי הצבא היווני ייסוג לקו זה בכל מקרה בתקופה הקרובה. פפגוס טען כי בעניין זה לא התקבלה החלטה, וכי ההחלטה לעזוב חלקי מולדת ללא הגנה ולסגת לקו הגנה פנימי, לא יכולה להתקבל בקלות ראש^[11].

ב-1 במרץ החלו הגרמנים להעביר כוחות לתוך בולגריה, בעוד שהצבא הבולגרי תפס עמדות תקיפה לאורך הגבול היווני. הפיקוד העליון הבריטי הביע ספקות חמורים באשר לסיוע ליוון. נטען כי היוונים לא קיימו את התחייבותם לנסיגה לקו הניתן להגנה, וכי המוראל היווני בשפל, כי תעלת סואץ חסומה במוקשים ולא ניתן להעביר דרכה כוחות, כי העובדה שהאי רודוס מצוי בידי האויב תקשה על המבצע, והמבצע כולו מסוכן והסיכויים בו מועטים^[12]. אנתוני אידן שבילה את החודשים פברואר ומרץ 1941 בין אתונה וקהיר, הביע את הדעה כי על בריטניה לעמוד בהתחייבויותיה, וכי נפילת יוון תהיה מכה מוראלית וצבאית שתאפיל על הניצחונות בצפון אפריקה. ב-7 במרץ החליט הקבינט המלחמתי על משלוח הסיוע ליוון כמוסכם.

לאחר נפילת יוון, ב-27 באפריל 1941, הבהיר צ'רצ'יל בנאום לאומה כי הסיוע ליוון, עד כמה שהיה בו סיכון, היה חובתה המוסרית של בריטניה^[13]:

בשעה זו של סכנת מוות פנו היוונים אלינו לבקש סעד. ואם גם מאומצים היו כוחותינו, לא יכלנו להשיב את פניהם ריקם. בערובת האומן אשר ניתנה לפני המלחמה הבטיחה להם בריטניה הגדולה את עזרתה. הם הצהירו כי ילחמו על אדמת מולדתם אפילו לא יתן להם יד אף אחד משכניהם ואפילו נניח אותם אנחנו לגורלם. אבל לא יכלנו לעשות כזאת. יש חוקים האוסרים על שכמו אלה; והפרתם של החוקים האלה, מכה אנושה תהיה זו לכבודה של הקיסרות הבריטית, אשר בלעדיו לא נוכל לקוות גם לא נהיה ראויים לנצח במלחמה הקשה הזאת. מפלה צבאית וחישוב טעות, לעולם חוזרים. מזל המלחמה הפכפך הוא ומשונה. אבל מעשה מביש היה נוטל מאיתנו אותה הכרת פנים הנתונה לנו כיום בכל העולם כולו, והדבר הזה היה מוביש את אוננו.

ב-7 במרץ החל המשלוח של הכוח הבריטי ליוון, במבצע "לוסטרה". 26 ספינות הנושאות חיילים אוסטרלים מיחידות הקורפוס האוסטרלי הראשון הגיעו לנמל פיראוס. עד ל-2 באפריל הגיעו ליוון כ-58,000 חיילים על ציודם, ועמם כמאה טנקים.

חיילי חבר העמים הבריטי, הבריגדה המשוריינת ה-1 הבריטית, דיוויזיה אוסטרלית ודיוויזיה ניו זילנדית הוצבו ב"קו אלקמון" מדרום מערב לסלוניקי בציפייה להתקדמות גרמנית לכיוון זה. על הכוח פיקד הגנרל הנרי מייטלנד וילסון. על הכוחות הניו זילנדים פיקד הגנרל ברנרד פרייברג ועל האוסטרלים פיקד הגנרל תומאס בליימי.

לאחר משא ומתן שאותו תיאר אידן כ"באזאר מזרחי", הוצבו לסיוע לכוח המשלוח הבריטי כשלוש דיוויזיות יווניות. היה זה פחות מן המובטח, אך למול עובדה זו עומדת העובדה כי דיוויזיה אוסטרלית נוספת, והדיוויזיה הפולנית שהובטחו, מעולם לא הגיעו ליוון^[14].

לכוחות הקרקע הצטרף כוח אווירי שמנה שבע טייסות (כשמונים מטוסים). הכוח האווירי הגרמני שהוקצה באפריל לגזרה זו מנה פי עשרה מטוסים.

חלק מהגנרלים היוונים לרבות מרקוס דראקוס היו בדעה שהכוח הבריטי קטן מדי ולא יוכל לעזור באופן מסיבי נגד הפלישה הגרמנית. הם פרשו מהצבא זמן קצר לפני הפלישה.

במקביל ללחימה היוונית ביבשה, החלו הבריטים לסייע ליוון מן הים. במספר מבצעים נועזים פגעו בצי האיטלקי והוציאו רבות מספינותיו מכלל שימוש, בשעה שהיה בהן צורך להעברת כוח אדם וציוד לחזית הלחימה באלבניה.

בקרב טאראנטו, שנערך בלילה שבין 11 בנובמבר ו-12 בנובמבר 1940, השמידו מטוסי קרב בריטים, שיצאו מסיפון נושאות מטוסים כשהם חמושים בפצצות טורפדו, את הצי האיטלקי העוגן בנמל טאראנטו. הייתה זו המתקפה האווירית הראשונה על צי ימי בהיסטוריה, והיא הקדימה את המתקפה על פרל הארבור שנערכה כשנה לאחריה.

המתקפה בטאראנטו פגעה קשות בצי האיטלקי, וביום שלאחריה הועברו הספינות שלא נפגעו לבסיסים בצפון, על מנת להגן עליהן ממתקפות דומות. הצי האיטלקי איבד כמחצית מעוצמתו בלילה אחד, והצי הבריטי יכול היה להגביר את פעילותו בים התיכון, ולהפגין במקומות רבים שליטה ועליונות ימית ואווירית.

הצי האיטלקי אמנם הצליח לאסוף כוחותיו ולהתכתש עם הבריטים בקרב ספרטיבנטו, ב-27 בנובמבר 1940, שהסתיים לאחר 54 דקות מבלי שלמי מהצדדים נגרם נזק חמור, אך ספג מהלומה נוספת בתבוסה הימית הקשה בקרב כף מטפן, ב-27 במרץ 1941, בדרום יוון. תבוסת מטפן, שניתן לייחסה אף לשימוש במנגנון פיצוח הצפנים "אולטרה" באמצעותו נודעו לבריטים תוכניות הצי האיטלקי, ��לשימוש נכון בחידוש הטכנולוגי, הרדאר, הביאה לכך שהצי המלכותי האיטלקי לא לחם יותר במזרח הים התיכון, והותיר את הזירה לציי בעלות הברית.

בתחילת מרץ 1941 היה ברור למוסוליני כי סבלנותו של היטלר עומדת לפקוע, וכי התערבות הוורמאכט בלחימה היא אך עניין של זמן. הצבאות עמדו ללא תזוזה של ממש מזה מספר חודשים, וכל הניסיונות להבקיע את ההתנגדות היוונית כשלו.

ב-9 במרץ 1941 יצאו האיטלקים למבצע "פרימוורה" (אביב), מתקפה כוללת לאורך כל החזית. בתוך שעתיים נורו 100,000 פגזי ארטילריה, והעמדות היווניות הופגזו מהאוויר. שלושה קורפוסים איטלקיים, המורכבים מ-12 דיוויזיות, ניסו להבקיע אל מול כוח יווני שווה ערך לארבע דיוויזיות. מוסוליני, ומפקד צבאו החדש, קבאלרו, צפו בכוחות המתקדמים, ופיקחו על המבצע מקרוב ובאופן אישי^[10].

לאחר 48 שעות התברר כי מדובר בכישלון צורב. מוסוליני סירב לדרישות המפקדים בשטח להפסיק את המתקפה, גם אל מול אלפי אבדות. רק לאחר כשבוע של לחימה, משהתברר כי האבדות האיטלקיות במתקפה מגיעות ל-12,000 נפש, הורה מוסוליני על נטישת המתקפה, ועזב את אלבניה בחזרה לאיטליה.

הדיפת המתקפה האיטלקית עלתה ליוונים במחיר אבדות קשות, והחלישה עוד יותר את הכוח שעמד אל מול המתקפה הגרמנית הצפויה. בהשוואה לדיוויזיות השריון הגרמניות המאומנות והמצוידות היטב, היו היוונים בנחיתות באספקה בחימוש ובציוד. לא הייתה להם תעשיית נשק ראויה לשמה, וחלק גדול מהאספקה ומהציוד שעמד לרשותם נלקח שלל מידי האיטלקים, או נמסר להם מידי הבריטים, לאחר שנפל שלל במערכה בצפון אפריקה. ריכוז הכוחות באלבניה דילל מאוד את הכוחות במערב תראקיה ובמזרח מקדוניה, המקומות שבהם היו צפויים הגרמנים להלום. המסקנה המתבקשת, כי על הפיקוד היווני להסיג את כוחותיו מאלבניה, ולנסות להקים קו הגנה חלופי בשטח יוון, לא יושמה, בשל התנגדות היוונים לוויתור על השטחים שכבשו במחיר כבד.

ממלכת יוגוסלביה פסחה זה זמן רב על שתי הסעיפים. אל מול האיום הגובר מצד היטלר לא היה בכוחה לעמוד מבחינה צבאית, והערכה ריאלית של המצב הראתה כי גם ידם של הבריטים תקצר מלסייע. מצד שני, המתח האתני במדינה הביא לעמידתם של רוב הסרבים נגד איטליה וגרמניה, שפעלו מבחוץ לפורר את המדינה, תוך שיתוף פעולה עם הקרואטים ושאר המיעוטים. ממשלת בלגרד פעלה לפייס את כל הצדדים, תוך שמירה על נייטרליות.

ב-25 במרץ חתם העוצר היוגוסלבי, נסיך הכתר פאוול, בווינה על צירופה של יוגוסלביה אל ההסכם התלת-צדדי, וצירף את יוגוסלביה באופן רשמי אל מדינות הציר. ב-27 במרץ התחוללה בבלגרד הפיכה צבאית, והמלך, הנער פטר השני, בן ה-17, הושם על כס המלוכה.

היה ברור כי בכך נחרץ גורלה של יוגוסלביה לכיבוש גרמני. היטלר זעם, וצ'רצ'יל, בנאום לאומה, קבע כי "בבוקר הזה מצאה האומה היוגוסלבית את נשמתה...".

אנתוני אידן שהה באתונה וניסה להקים ברית אזורית של יוגוסלביה, טורקיה ויוון. צ'רצ'יל ניסה לשכנע את היוגוסלבים כי עתה עליהם להכות באופן מידי בצבאות האיטלקים העומדים מול היוונים באלבניה, וכך ירכשו שפע של תחמושת שתאפשר להם להילחם באופן יעיל כנגד הגרמנים. סטלין, מצדו, מיהר והחתים את השגריר היוגוסלבי במוסקבה על "ברית ידידות".

היטלר תכנן מזה זמן רב את ההתקפה על ברית המועצות. ההפיכה בבלגרד, וכישלון מתקפת האביב האיטלקית, יצרו מצב בו לא יכול להתעלם עוד מהמצב בבלקנים. התוכניות למבצע ברברוסה נדחו, וב-6 באפריל 1941, הלמו הגרמנים ביוגוסלביה וביוון.

ערך מורחב – המערכה על יוון

הפלישה הגרמנית ליוון הייתה למעשה סיומה של מלחמת איטליה-יוון. ב-6 באפריל התקיפו הגרמנים את יוון ואת יוגוסלביה, מכמה כיוונים, במבצע שכונה "מבצע מריטה". היוגוסלבים לא הצליחו לעצור את הפולשים, ותוך שבוע נכנסו הגרמנים לבלגרד. ב-17 באפריל נכנעו היוגוסלבים.

במקביל חדר כוח גרמני, בפיקודו של גנרלפלדמרשל וילהלם ליסט, אל מערב תראקיה, דרך בולגריה. ההתנגדות היוונית הייתה עזה וראויה, אך חסרת סיכוי של ממש. הגרמנים תקפו את "קו מטקסס", מערכת של כ-19 מצודות במזרח מקדוניה, תוך שהם מתקדמים מהגבול הבולגרי ונהנים מחיפוי אווירי וארטילרי. המצודות הראו התנגדות עזה ואמיצה, אך בסופו של דבר נפלו. התמוטטות צבא יוגוסלביה אפשרה לגרמנים לעקוף את קו מטקסס ממערב, ולפרוץ לצפון יוון. ב-9 באפריל נפלה סלוניקי. ב-10 באפריל חדרו ליוון הכוחות הגרמנים שפלשו ליוגוסלביה, והמשיכו דרומה דרך מערב מקדוניה.

בעודם תוקפים את הכוחות היווניים ואת חיל המשלוח הבריטי במקדוניה ובתראקיה, כיתרו הגרמנים את עיקר הכוח היווני, 14 דיוויזיות, שהחזיק בקו החזית באלבניה אל מול הצבא האיטלקי. ניסיונו של כוח זה לסגת דרומה ולחבור לחיל המשלוח הבריטי בהתאם לתוכנית המוקדמת, כשל, והכוחות היווניים באפירוס נותקו מערפם וכותרו עקב ההתקדמות המהירה של הדיוויזיה ה-1 של האס אס. ב-18 באפריל נכבש המעבר האסטרטגי במצובון, ולמחרת נפלה העיר יואנינה. חיל המשלוח הבריטי נותר לבד במערכה.

אל מול 500 הטנקים שעמדו לרשות ליסט, יכלו הבריטים להעמיד רק 100 טנקים, רובם מיושנים. ב-18 באפריל הורה צ'רצ'יל לחיל המשלוח הבריטי לסגת ולהתפנות מיוון בדרך הים. הנסיגה הייתה מהירה ורבת ייסורים. הבריטים ניסו לבלום את הגרמנים במעבר תרמופילאי ולנהל שם קרב מגננה, אך נאלצו להמשיך בנסיגה תוך זמן קצר. בסך הכול הצליחו הבריטים לחלץ כ-50,000 לוחמים, אך כ-9,000 לוחמים נותרו מאחור בנמלי קלמטה ונפלו בשבי ובהם למעלה מ - 1500 מתנדבים ארצישראלים שלחמו בשורות הצבא הבריטי ביחידות החפרים, תובלה הנדסה, תפעול נמלים ועוד^[15]. הפינוי נערך בתנאים קשים, עקב השליטה המוחלטת של הגרמנים באוויר, שכללה גם הצנחת צנחנים בעורף הכוחות הנסוגים, וכיבוש הגשר אסטרטגי על תעלת קורינתוס.

ב-18 באפריל התאבד ראש הממשלה היווני אלכסנדרוס קוריזיס, בירייה מאקדחו. על מנת למנוע פאניקה, מסרו עיתוני אתונה כי המוות נגרם מהתקף לב. ב-20 באפריל נכנע הגנרל גאורגיוס צולקוגלו, מבלי לקבל את רשותו של פפאגוס, וזאת על מנת להיכנע לגרמנים ולא לאיטלקים. תנאי הכניעה נראו הוגנים. צולקוגלו מונה על ידי הגרמנים להיות ראש ממשלת בובות יוונית שהוקמה באתונה לאחר הכיבוש. מוסוליני זעם על הכניעה היוונית לגרמנים, דרש, וקיבל, טקס כניעה נפרד ב-23 באפריל, שבו נכנעו היוונים אף לאיטלקים.

הלחימה ביוון הייתה אבן דרך טראגית בתולדות ההשתתפות של בני היישוב במאמץ המלחמה הבריטי. בטרם הוקמה הבריגדה היהודית הסכימו הבריטים לשתף את בני היישוב רק ביחידות מסוימות, תומכות לחימה. המקצוע הצבאי אליו הוכשרו המתנדבים היה "חפרים" - חיל עזר שעסק בביצורים. חפרים מבני היישוב עסקו בביצורים בצרפת ולאחר נפילתה נשלחו אל המדבר המערבי. על אף שהיה זה, כפי שכתב משה שרת "הירוד שבענפי השירות הצבאי"^[16], הייתה זו למעשה הדרך היחידה הפתוחה בפני מי שרצה לתרום בצורה ישירה למאמץ המלחמה הבריטי. מנהיגי היישוב עודדו את הגיוס לחיל החפרים.

ליוון נשלחו ארבע פלוגות חפרים, כ-1,400 איש, ויחד אתם חיילים נוספים, כ-400 אנשי יחידת תפעול נמלים (פורט אופריישן 1039), וחיילים נוספים, בסך הכול כ-2,200 במספר^[17]. רובם הגיעו ב-21 במרץ, אם כי אנשי פלוגה 1039 הגיעו כבר בתחילת חודש מרץ, כדי לפרוק את הציוד של כוח המשלוח הבריטי שהחל להתבסס ביוון ב-7 במרץ (מבצע לוסטרה).

החיילים היהודים סבלו מאפליה ומיחס גרוע מצד מפקדיהם הבריטים. העובדה כי הם נמצאים ביוון לא פורסמה^[18]. עם תחילת הנסיגה מהיבשת היוונית, ניתנה עדיפות בפינוי ליחידות הלוחמות, והחפרים הושארו במתכוון אחרונים על החוף. כתוצאה מכך נפלו ב-29 באפריל כ-1,400 מהם בשבי הגרמני בקלמטה. הייתה זו מכה מוראלית קשה לתנועת ההתנדבות לצבא הבריטי, וליישוב בכלל.

הבריטים דרשו מן הגרמנים כי יתנהגו אל השבויים אנשי ארץ ישראל באופן שווה לשאר השבויים הבריטים, ואיימו כי יחס מפלה יתבטא ביחס של מידה כנגד מידה לגבי אנשי SS שיפלו בשבי^[19]. בשל כך קיבלו השבויים הארץ ישראלים יחס כשאר השבויים הבריטים, לא נשלחו להשמדה כשאר היהודים שהיו תחת השלטון הנאצי, וחלקם הגדול שב הביתה לאחר למעלה מארבע שנות שבי. בשבויים נכללו אישים כיצחק בן-אהרן, יוסף אלמוגי והרב אריה בינה. השבויים שמרו על זהותם היהודית והארץ ישראלית, גם בתנאים הקשים של השבי הנאצי.

הקהילה היהודית היוונית נרתמה למאמץ המלחמתי בהיותה חלק אורגני מהממלכה היוונית. 12,898 מבני הקהילה לחמו בחזית, מתוכם 343 בדרגות קצונה או תת-קצונה^[20]. הקולונל היהודי מרדכי פריזיס בן העיר חלקידה פיקד על הכוח אשר הדף את האיטלקים בקרב מעבר קאלמה ב-5 בדצמבר 1940. פריזיס נהרג בקרב ונחשב לגיבור מלחמה. בחלקידה הוקמה אנדרטה לזכרו^[21]. במהלך המלחמה נהרגו בקרבות 513 מבני הקהילה ונפצעו 3,743^[22].

במהלך ששת חודשי הלחימה, הן מול הגרמנים והן מול האיטלקים, איבדו היוונים, מתוך כוח שכלל כ-235,000 חיילים, 15,700 הרוגים ונעדרים. האיטלקים, לעומתם, איבדו למעלה מ-102,000 חיילים. 13,755 נהרגו, 50,784 נפצעו ו-25,067 נעדרו. לכך יש להוסיף 12,368 חיילים שסבלו מפגיעות קור חמורות. בעלות הברית איבדו ביוון 12,712 הרוגים, פצועים ונעדרים, וכן 9,000 שבויים, רובם על החוף בקלמטה. לעומתם איבדו הגרמנים, במהלך כל המערכה הבלקנית הן ביוגוסלביה והן ביוון, 1,684 הרוגים ו-3,752 פצועים^[23].

לאחר הקרב על כרתים, שבו נכבש האי כרתים על ידי כוח גרמני מוצנח בעיקרו, היה כל שטחה של יוון כבוש בידי מדינות הציר. במהלך שלוש וחצי השנים שלאחר מכן, חולק שטחה של יוון בין בולגריה, איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית. לעמה של יוון הדבר בישר אך סבל ומכאוב. יהודי יוון נשלחו להשמדה. באזורי הממשל האיטלקי שרר רעב, שכן ממשלו הכושל של מוסוליני לא יכול היה לספק מזון לאוכלוסייה, ומאות אלפים נספו^[24]. תנועת המחתרת שקמה בשטחי הכיבוש דוכאה באכזריות. מלחמת גרילה נרחבת נפתחה באזורי הכיבוש, ועד לשחרור בספטמבר 1944 השיגה התנועה הצלחות, ושלטה באזורים נרחבים משטחה של יוון, במיוחד בהרים. חיילים יוונים וספינות הצי היווני שהצליחו להימלט מהכיבוש הנאצי נלחמו לצד הבריטים בצפון אפריקה. תנועות השחרור הלאומיות שקמו ביוון היו מפולגות בין ימין ובין שמאל, ולאחר השחרור מן הנאצים פרצה מלחמת האזרחים ביוון, שנמשכה עד לשנת 1949.

כישלונו של מוסוליני ביוון חשף אותו במערומיו. איש לא האמין לתעמולה הפשיסטית כי מדובר בניצחון. הטענה התעמולתית לפיה בעת הפלישה הגרמנית היה כבר הצבא היווני בנסיגה כוללת לא קנתה את אמונם של האיטלקים, שידעו את האמת. בעל בריתו של מוסוליני, היטלר, איבד בו את האמון. בחזית הצפון אפריקנית פעל ארווין רומל, ופיקד על כוחות איטלקיים, מבלי לשים לב לפקודות מרומא. התבוסה ביוון הייתה תמרור בדרך להפוך מבעלת ברית שוות מעמד למדינה גרורה, ולבסוף, בשנת 1943, למדינה כבושה. יוקרתו של המשטר הפשיסטי, אם כלפי פנים ואם כלפי חוץ, קיבלה מהלומה, שממנה לא החלימה.

תוצאה נוספת של עמידתה של יוון לצד בעלות הברית היא שעם סיום המלחמה, בשנת 1947 סופחו ליוון איי הדודקאנס שאוכלוסייתם יוונית, אך הם הוחזקו בידי איטליה משנת 1912.

על אף ניצחונן של מדינות הציר על יוון ויוגוסלביה במערכה הבלקנית, לעמידה האמיצה של היוונים כנגד האיטלקים הייתה השפעה ניכרת על תוצאות המלחמה, הרבה מעבר לחזית המצומצמת שבה התנהלה מלחמת איטליה-יוון. היסטוריונים טענו שההתערבות הגרמנית בבלקן הביאה לדחייה בת מספר שבועות במבצע ברברוסה - הפלישה הגרמנית לברית המועצות, דחייה שהביאה לעריכת הקרב על מוסקבה בתנאי מזג אוויר קיצוניים, שהביאו לניצחון הרוסי בקרב, ובסופו של דבר, לתבוסת גרמניה במלחמה. לעומתם טוענים אחרים כאנטוני ביוור, כי הפלישה לברית המועצות נדחתה בשל הצורך לסיים בנייתם של שדות תעופה במזרח אירופה^[25]. ריצ'רד אוברי טוען כי המערכה הבלקנית סייעה לשכנועו העצמי של סטלין כי היטלר לא יתקוף את ברית המועצות ביוני, כאשר נותרו לו רק שבועות ספורים של מזג אוויר נוח, ובכך סייעה להפתעה האסטרטגית שבפלישה, והביאה לדחיית האזהרות הרבות שקיבל סטלין מגורמים שונים^[26]. אין ספק כי הלחימה הנמשכת אל מול ההתקוממות העממית היוונית במהלך שנות הכיבוש, ריתקה לבלקנים אוגדות גרמניות ואיטלקיות שהיו דרושות במהלך הלחימה ברוסיה.

אל מול טענות אלו עומדת הטענה כי ההתערבות הבריטית ביוון מנעה ניצחון בצפון אפריקה עוד בתחילת שנת 1941. הגנרל אלן ברוק כינה את ההתערבות ביוון "כישלון אסטרטגי מוחלט". טיעונו של צ'רצ'יל היה בעיקרו מוסרי ופוליטי. שאיפתו של צ'רצ'יל לסייע ליוונים הנלחמים כנגד כוחות גדולים מהם נראתה לאנשי הצבא המקצועיים כברוק וויוול כהעדפת האינטרס הפוליטי על האינטרס הצבאי.

המלחמה, המכונה ביוון "האפוס של 1940" (Έπος του Σαράντα) מצוינת ביוון מדי שנה ב-28 באוקטובר המכונה ביוון "יום הלא", היום שבו אמר מטקסס "לא" לאולטימטום האיטלקי. מצעד צבאי צועד ברחובות סלוניקי, ומציין בנוסף לכך גם את שחרור העיר במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, ואת יום חגו של הקדוש המקומי. בנייני ציבור ומבנים פרטיים ביוון מניפים את הדגל הלאומי. הטלוויזיה והרדיו משדרים תוכניות וסרטים בעלי אופי היסטורי, ושירים פטריוטיים, בין היתר של הזמרת סופיה וומבו ששיריה זכו לפופולריות במהלך המלחמה. היום משמש כיום זיכרון לחללי תקופת הכיבוש הנאצי.

המלחמה תוארה במספר ספרים וסרטי קולנוע:

• רואלד דאל, שהיה טייס ב-RAF והוצב ביוון, תיאר את המלחמה בספרו האוטוביוגרפי "Going Solo", שיצא לאור ב-1986.
• ספרו של ליאון יוריס משנת 1955, "הגבעות הזועמות" - "The Angry Hills" (יצא לאור בעברית בהוצאת מ. מזרחי, 1964), מתאר את הלחימה ביוון.
• "אלני", ספרו האוטוביוגרפי של ניקולס גייג', מתאר בחלקו הראשון את המלחמה, ואת מלחמת האזרחים שבעקבותיה. הספר הוסרט בשנת 1985 בכיכובו של ג'ון מלקוביץ' ששיחק את גייג'. הספר יצא לאור בעברית בהוצאת מעריב בשנת 1986.
• "מדיטראנו", סרט איטלקי קומי זוכה פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנת 1991, בבימויו של גבריאל סלווטורס מספר על עלילות קבוצת חיילים איטלקיים אשר הוצבו על אחד מאיי יוון במהלך המלחמה.

• איאן קרשו, הכרעות גורליות, הוצאת עם עובד 2007. תרגום: כרמית גיא

• קומנדו סופרמו - הפלישה ליוון, סדר הכוחות
• הגנת יוון 1940 - 1941
• יובל מלחי, טרגדיות בבלקן וביוון, בפודקאסט "מלחמת העולם השנייה", באתר הטלוויזיה החינוכית
• מלחמת העולם, 1939-1945 - קרבות - יוון, דף שער בספרייה הלאומית